אשתו של מנהל הפנימייה

הוא מגיע לפארק בהליכה דרך סנטרל פארק וסט, ונכנס דרך הפתח ברחוב שבעים ושבע מערב. הימים ימי חורף. השעה שעת בוקר מוקדמת, והשמש מתחילה להסתמן בפאתי מזרח כאובך זהוב מאחורי חשרת עננים כבדה. פתוֹתי שלג קלילים ממלאים את חלל האוויר. אין בשטח אנשים רבים – כמה אנשים שיצאו לריצת בוקר, וכמה נשים מכונסות כנגד הקור דוחפות עגלות ילדים.

הוא פוסע על מסלול האספלט, וכשהוא מגיע לִשביל עם גשר עץ קטן להולכי רגל הוא עוצר לרגע. הוא קולט הבזק זיכרון כלשהו, אך אינו יכול למקד אותו. זוג קשישים בהליכת הבוקר שלהם מגיח לעברו. הגבר מברך אותו לשלום בלבביוּת, אך הוא מביט דרכו כאילו היה שקוף. מהו הדבר שעלה בזיכרונו? משהו יפה, הוא בטוח בכך. אבל זה חומק ממנו, כמו דברים רבּים בימים טרופים אלה.

לוּ היה עולה בידו לאחוז בזיכרון המתעתע היה רואה יום אחר, עשרים שנים קודם לכן, באותה נקודה עצמה, אם כי לא ביום חורף, אלא יום סתיו בהיר. עצי האֶדֶר אדומים כדם, והוא אינו לבד. אליזבת שם אתו, וגם בנו, איתן. הם ביקרו במוזיאון, ואחר כך אכלו ביחד צהריים לפני שבאו לפארק. ביקורו הראשון של איתן בניו יורק, והוא בן חמש. הוא אמנם אהב את המוזיאון, עם שִׁלדי הדינוזאורים הענקיים, אך הפארק הוא ששוֹבה את לבו. היום לא היה יכול להיות נאה מזה: חמים ונעים לעונה, בלי צל ענן בשמַים: יום מנהטן קסום.

איתן רץ לפניהם על השביל. אשתו נוטלת את זרועו, נסמכת אליו. הוא מסב מבט ומחייך אליה. אין להם צורך לדבּר, כי שניהם גומעים את הרגע, את היום, את אושרו של בנם, את המתנה שבחוויה הזאת. אין שום סיבה לתת לזה מילים.

איתן מוצא עץ מסוקס לצד השביל, שצומח אופקית כשלושים סנטימטרים בלבד מעל לקרקע. הוא קופץ מיד ומטפּס עליו, מתנודד בגופו הקטן על הגזע הרחב. שניהם מתיישבים על ספסל במרחק כמה צעדים מהעץ ומביטים בו.

כמה פעמים הם מַציעים להמשיך בטיול, אבל הילד לא מוכן לשמוע. הוא מצא עץ מותאם לו בצורה מושלמת, ודורש בדרכם של ילדים שיִצפו בו, יתפעלו ויעקבו אחריו כשהוא מטפס מצד אחד, אחר כך מצד שני. וזה בסדר, כי הם לא ממהרים לשום מקום. זה רגע קטן, אבל מושלם. הילד צודק: איפה עוד חשוב כל כך להיות חוץ מכאן? מה יכול להיות שלם יותר?

עכשיו, כשהוא עומד על אותו שביל, עם השלג מצטבר בהדרגה ונושר כבד יותר סביבו, הוא מוותר על הניסיון לאתר את הזיכרון, ובמקום זה מתמקד בשלג: עוקב אחר פתיתים בודדים העוברים מול מסך עיניו ונעלמים. פתאום הוא לבדו. אין איש בשטח, איש אינו הולך לשום כיווּן. הפארק שלו. הוא מסיר את כובעו ומַניח אותו על הקרקע. אחר כך הוא מסיר את מקטורנו. עכשיו הוא מַתיר את עניבתו, ואחריה חולצתו, ואת הגופייה. עד מהרה הוא עירום, וממשיך בדרכו, משאיר את בגדיו מאחוריו בערֵמה מסודרת על השביל. הוא מגיע לאזור הגבעות, עיניו מיישירות מבָּטן לפנים, לא מבחינות באנשים המתנשפים בהפתעה כשהם פונים בעיקול למצוא אותו פוסע לעברם. כל מה שחשוב לו באותו רגע זאת תחושת מגע רגליו היחפות על מצע השלג הפּריך.