אש חיה

"אתה מתכוון להציע לי להתחתן איתך מתישהו?" אני פולטת בפתאומיות בשעה שאנחנו נכנסים אל שביל הגישה.

"ברגע שתסבירי לי למה זה טוב," אנדרי עונה ויוצא מהג'יפ.

"היי, חכה רגע!" אני קוראת אחריו כשהוא מתקדם לעבר הבית, משאיר אותי להיאבק עם הבטן הענקית שלי ביציאה מהג'יפ. "מה זאת אומרת, למה זה טוב?!"

אנדרי נכנס הביתה, משליך את המפתחות לתוך סלסילת הקש בכניסה ונכנס ישירות אל המטבח.

"אפשר לדעת מה אתה מחפש במטבח? כרגע חזרנו מארוחת ערב."

לא משנה כמה זמן יעבור, תמיד תדהים אותי קיבולת הקיבה של הסלע האנושי הזה, שלא הסכים לעזוב את המסעדה שבה חגגנו את אירוסיהם של סול ובן עד שסיים את הביס האחרון בסטייק. וכדי שלא תתבלבלו, אבהיר שהסטייק היה המנה השלישית שאכל. יש לו מזל שהוא זה שהציע לשלם על כל הארוחה בסוף. טוב, זו לא חוכמה, הוא אכל מהצלחות של כולם כמעט. בינינו? הוא יכול להרשות לעצמו לשלם על המסעדה כולה, ואל תשאלו אותי מאין הגיע כל הכסף שלו כי הוא מסרב לספר, אפילו לי. והאמינו לי, שאלתי. שאלתי לאחר ששילם על הבית שקנינו מסול, שאלתי לאחר ששילם על הרהיטים החדשים, ושאלתי לאחר ששילם על מכשירי הכושר המקצועיים שקנה עבור חדר הכושר הביתי שעיצבנו. על אף נהרות הכסף שנשפכו ממנו, תמיד תהיתי מדוע מרגע שהכרתי אותו הוא עדיין נוהג בג'יפ חבוט וישן ומסרב להיפרד ממנו. לפעמים אני בטוחה שהוא אוהב אותו יותר ממני, אבל רק מעט.

"זרקת את הדגים משבת?" הראש שלו תקוע בתוך המקרר, וזה די קשה, בהתחשב בזה שאנדרי עצמו נראה כמו מקרר ארבע דלתות.

"אתה מתכוון לענות לי?" אני משלבת ידיי על הבטן, וכן, אני משלבת על הבטן ולא על החזה או על המותניים, מאחר שאני מתקשה למצוא את הגבול ביניהם.

"לענות על מה?"

"אנדרי!" אני זועמת. "אתה מוכן להוציא את הראש מהמקרר לדקה אחת ולענות לי למה עדיין לא הצעת לי נישואין?"

כשהוא סוף סוף שולף את ראשו מהמקרר הוא מתיישר ומחקה את עמידת הקרב שלי.

"לא, זה לא מה ששאלת, שאלת אם אני מתכוון להציע לך נישואין מתישהו."

"ו...?"

"ו...?" הוא מושך בכתפו ואני על סף פיצוץ אטומי שיקבור אותו מתחת להריסות.

"אוףףףף!" אני נכנסת אל חדר השינה ונועלת אחריי את הדלת. אני לא מבינה מה הבעיה שלו! אנחנו יחד כמעט שנה, הכרנו באותו זמן שסול ובן הכירו ובן כבר הציע לה נישואין, וזה עוד לפני שידע על ההיריון שלה, אבל הרוסי המשוגע שלי? לאאא! ואי אפשר לומר שלא היו ברשותו הזדמנויות, היו לו תשעה חודשים להציע לי, אני במרחק של שיהוק מלידה והוא אפילו לא רומז על חתונה.

"קוּקה," אנדרי מקיש על הדלת. "אני חושב שנעלת בטעות." אני חושקת את לסתי בכוח, בטעות? אני אראה לו 'טעות'!

"לא, זה בסדר, אנדרי. זו לא טעות," אני קוראת מעברה השני של הדלת.

"מצחיק מאוד, תפתחי את הדלת, אני רוצה להתקלח ולישון, אני גמור מעייפות."

"יש בקומה העליונה שלושה חדרים שתוכל לבחור מהם, ומה אתה יודע? יש שם גם מקלחת!" אני משאירה אותו זועף מאחורי הדלת ונכנסת לחדר האמבטיה.

"בוקר טוב." אני יוצאת אל המטבח בעודי קושרת את חגורת הבד בחלוק הכותנה הקצר שלי. אנדרי יושב על הכיסא הגבוה ליד האי במטבח והבעה של ילד כועס על פניו. "ישנתי ממש טוב." אני מתמתחת בהתרסה, גורמת לחלוק להתרומם מעט ולחשוף את ירכיי, מלכסנת מבט אל אנדרי שלא אומר מילה, אך נוהם בכל כמה שניות. "מתי אתה יוצא?" אני מוזגת קפה לספל, מוסיפה מעט חלב ומערבבת. הוא שותק, כמובן.

לגימה אחת מספל הקפה, המסתיימת באנחת עונג ועיניו מזנקות אליי.

"תפסיקי עם זה!" הוא ממלמל, מסיים את הקפה שלו בלגימה אחת וניגש להניח את הספל בכיור.

"להפסיק עם מה?" אני אומרת בתמימות מעושה.

"זה לא יעבוד," הוא אומר בטון שאני די בטוחה שלא משכנע אפילו אותו. אני מרימה גבה בהתגרות ומשחררת את הכפית מבין אצבעותיי.

"אופס," אני אומרת במשיכת כתף, מפנה אליו את גבי ומתכופפת להרים אותה, בידיעה ברורה לאן העיניים שלו יימשכו. ברוב טיפשותי, פרחה מזיכרוני העובדה שמחובר אליי מטען קדמי חורג ואני מתעוותת בגמלוניות בניסיון להרים את הכפית, במבט קטן לאחור אני מבחינה בחיוך המשועשע שאנדרי מנסה להסוות כשהוא מביט על אסון הטבע המתחולל מול עיניו.

כשאני מצליחה להתיישר סוף סוף, אני מטיחה את הכפית בכיור ושמה פעמיי לכיוון היציאה מהמטבח, אך ברגע הבא גופו הגדול מסוכך עליי ואני מוצאת את עצמי לכודה בין זרועותיו של אנדרי הנצמד לגבי, אפו בשערי והוא נושם אותי בזמן שכף ידו הענקית חופנת את השד שלי. "את לא צריכה לנסות אפילו... את רק צריכה לנשום," הוא לוחש בצמוד לעורי ואני מצטמררת.

"אני פרה!" אני פולטת והוא מהמהם בהסכמה. "אתה חושב שאני פרה?" אני מתנערת מאחיזתו ומסתובבת אליו.

"אני לא אמרתי שאת פרה, את אמרת שאת פרה."

"ואתה הסכמת איתי!" אני זועמת ומרימה מולו אצבע מאשימה.

"אז אני לא מבין." הוא פורש ידיו לצדדים. "כשאני לא מסכים איתך את כועסת, כשאני מסכים איתך את גם כועסת. את חייבת להחליט." חיוך עולה על פניו ואני ממש מתאפקת שלא לזנק ולמחוק את החיוך הזחוח הזה מהפרצוף שלו בעזרת הציפורניים שלי. אני חושקת את שיניי בכעס גלוי, אך ברגע שאני מבינה שאין שום מילה שאוכל לומר שתצליח לבטא את התסכול שלי, אני רק משחררת נהמה, נכנסת לחדר השינה וטורקת את הדלת בכוח.

"שביתה?" סול עוצרת באמצע חיתוך הירקות לסלט, מרימה גבה לנוכח ה'תוכנית' המטופשת שזממתי כדי להביא את אנדרי לשלוף טבעת ולכרוע ברך.

"שביתה!"

"אני חושבת שזה רעיון גרוע." היא חוזרת לסלט שלה. "אני לא חושבת שאנדרי הוא הטיפוס שאפשר להעניש ב'שביתה', אני מצטערת להיות זו שאומרת את זה, אבל, הוא הסתדר גם בלעדייך. זה שלא יהיו לו בגדים נקיים או אוכל חם לא ישכנע אותו להתחתן איתך."

"מי דיבר על אוכל וכביסה?" אני מחייכת בערמומיות והיא מביטה בי כלא מאמינה.

"קוקה." היא מניחה את הסכין, ניגשת ואוחזת בכתפיי, כמו מוודאת שמלוא תשומת הלב תהיה נתונה לה. "מתי לאחרונה הצלחת לעבור יותר מיומיים ללא סקס?" כשאני משרבבת את שפתיי היא ממשיכה, "את באמת חושבת שאם תמנעי ממנו סקס, הוא ירוץ לקנות טבעת? את מי בעצם את מענישה, קוקה? אותו או את עצמך?"

נו, טוב, יש היגיון בדבריה של המנוולת, אבל אני לא מתכוונת לומר לה את זה, ולכן אני מחליטה ברוב 'חוכמתי' לחפור לעצמי קבר עמוק יותר מכפי שהתכוונתי.

"אני דווקא חושבת שזה רעיון מצוין, ויותר מכך," אני מכריזה בביטחון. "אני אוכיח לך שאנדרי צריך את זה הרבה יותר ממני ושאני בהחלט יכולה להתאפק."