אתמול היה פה בית

 1

"את יכולה להגיד לאדון ראש העיר שיזיז את המכונית המזוינת שלו מהחניה? בכל פעם שהוא בא לדפוק את השכנה שלי, הוא סוגר לי את היציאה לכביש. אין, אין בושה בעיר הזאת. כמה קטנה, ככה דפוקה. עשרים אלף תושבים, כל אחד חושב שהוא בעל הבית ושאר האנשים סתומים, לא רואים ולא שומעים שום דבר. חול יש לו בראש, חול במקום שכל. זה מה שקורה כשחיים במדבר. בסוף המוח מתייבש. שיחגוג כמה שהוא רוצה. זה לא שאני מקנא בו. גם אני חוגג לא מעט. אפשר אפילו לומר שהמצאתי את הז'אנר. בשנה שעברה, למשל, לקחתי צימר באיזה מושב קטן. מה קטן? שני עצים ובית. גם אם אשתי הייתה מחפשת עם זכוכית מגדלת, בחיים לא הייתה מוצאת. יצא שם עשן מהחלונות... אם היה לי זמן הייתי נכנס איתך לפרטים. כך שאני לא נגד. אבל אני בחיים, אבל בחיים, לא אחסום חניה של מישהו אחר. זה עניין עקרוני אצלי. גם לפני חודשיים..."

"תודה על ההודעה, אדוני. אני כבר בודקת מה אפשר לעשות."

"תגידי, לא לימדו אותך לתת לבן אדם לגמור משפט?"

"אדוני, אני מצטערת. נכנסות הרבה שיחות, ואני רוצה לטפל בבעיה שלך."

"בעיה שלי? נראה לך שיש לי בעיה? איך שאני גומר עכשיו לדבר איתך, אני הולך לבית של השכנים ומצטרף לחגיגה. מה נראה לך? הוא יסגור לי את החניה, ואני אשאר עם המפתחות של האוטו ביד? אחרי שאעשה לו טיפול עשרת אלפים במכונית, הוא יצטרך לחזור על גמל הביתה. זו הבעיה שלך! לא שלי."

"אדוני, אדוני... אני מבינה אותך. תאמין לי, ברגע שנסיים לדבר, אני מיד אטפל בזה."

"אדוני... אדוני... אדוני... זה כל מה שמלמדים אתכם בעירייה. אהה... וגם לחסום חניות של אנשים אחרים," אמר בלעג, וניתק.

המרכזייה כמעט קרסה ממספר השיחות הנכנסות. עוד לא עשר בבוקר, וכבר נכנסו לפחות שלושים שיחות. כנראה הכתבה ששודרה אתמול על באג 2000 הכניסה את כולם ללחץ. חבל שאישרתי לעליזה לקחת היום חופש. בימי ראשון ושישי אסור להישאר פה לבד. אני אף פעם לא לומדת לקח, חשבה רחל בזמן שחייגה לעוזר ראש העיר.

הקו שלו היה כרגיל תפוס, "תחזור אליי, בבקשה. זה דחוף." רחל השאירה הודעה.

"עיריית מלח, שלום. מדברת רחל. במה אפשר לעזור? ביוב סתום ברחוב כלנית 5. תודה, רשמתי את הכתובת. אני כבר אשלח צוות לטפל בבעיה. יום טוב."

"עיריית מלח, שלום. מדברת רחל. במה אפשר לעזור?"

"שלום לרחל היפה, השאלה היא במה אני יכול לעזור לך." זה היה עוזר ראש העיר. הוא אמר את המילה האחרונה באיטיות מודגשת. רחל התפלאה שאפשר למתוח כל כך מילה כזאת קצרה.

"בוקר טוב, התקשר עכשיו תושב..."

"בוקר טוב גם לך," הוא המשיך לגלגל את המילים בפיו.

"כן, אז... התושב שהתקשר מאוד כעס כי המכונית של ראש העיר חוסמת לו את החניה. אתה יכול בבקשה ליצור קשר עם ראש העיר ולבקש ממנו להזיז קצת את האוטו?" רחל צנזרה את המסר.

"רחל מתוקה, ראש העיר נמצא עכשיו בפגישת עסקים חשובה. הוא מקדם מהלכים שאני ואת... אהה... טוב, בעיקר אני, יכולים רק לחלום עליהם. אני לא מתכוון להפריע לו עם העניין הדבילי הזה של החניה. חוץ מזה, פגישה מוצלחת שלו, זה אומר שבוע רגוע שלי. אז שהתושב יירגע ויחכה כמה דקות. לא יקרה כלום."

"אולי יש מפתח נוסף לאוטו? כך לא תצטרך להטריד את ראש העיר." ניסתה רחל.

"כל הכבוד... גם יפה וגם חושבת מחוץ לקופסה. נדבר מאוחר יותר. עכשיו אני בדרך לפגישה עם המנכ"ל," אמר בחשיבות.

רחל סימנה לעצמה את העניין כמטופל, והמשיכה לענות לשיחות אחרות אשר זרמו בשצף קצף למוקד העירוני.

אנשי צוות ביוב ואינסטלציה שהגיעו לרחוב כלנית לפתוח סתימה שמעו צעקות מאחד הבתים. תושב עצבני נתקע על גדר שהפרידה בין ביתו לבין הבית של שכנו. הוא נופף לעברם עם מפתחות של מכונית סובארו. על צווארו הייתה תלויה מצלמה. איש הסובארו נרגע רק כאשר ראש העיר, אשר הופיע במפתיע משום מקום בשיער סתור וחיוך שלא הלם את הנסיבות, הזיז את המרצדס שלו לכל הרוחות, כדברי התושב. צוות הביוב והאינסטלציה סיים את הטיפול בתקרית באופן מעורר הערכה וסייע לתושב לרדת מהגדר.

אחר הצהריים העביר מנהל הצוות תיעוד של האירוע לרחל. רחל העבירה את הידיעה לדובר. הדובר העביר את הידיעה לאיש יחסי הציבור. איש יחסי הציבור העביר את הידיעה לעיתונאי הבית, וזה פרסם במקומון, בפינת המעשים הטובים, שצוות עובדי עירייה בהנהגת ראש העיר חילצו תושב שנתקע על הגדר.

הטיפול בביוב נדחה ליום אחר.

לקראת השעה שש בערב נחלש זרם הטלפונים.

רחל הכינה לעצמה קפה שחור חזק עם שתי כפיות סוכר. הריח היה מענג. היא נשענה לאחור על משענת הכיסא ומתחה את הגוף. סוף־סוף אפשר ללכת לשירותים. בדרך היא עברה ליד חתול לבן ופרוותי שישן שנת ישרים בתוך כתם אור של קרני השמש האחרונות. הלוואי שהייתי חתול, חשבה רחל ופיהקה בעייפות. בשירותים היא נזכרה שלא דיברה עם בתה כל היום.

אף שהייתה מעדיפה להקדיש לעצמה את דקות השקט הראשונות של היום, היא חייגה לירדנה. "היי, אפרוח, זאת אימא. מה נשמע? איך עבר היום?"

האפרוח עדכנה שיצאה מבית הספר מוקדם יותר, כדי להשקות את העציצים, שהיו בסכנת התייבשות. כדי למנוע מראש הטפות מוסר הזכירה האפרוח לרחל שהיא כבר בכיתה י"ב, ושבית ספר זה בזבוז זמן.

רחל חשבה שכל שנה זה אותו סיפור. כשמתחילים הלימודים בבית הספר מתחילות ההיעדרויות, המריבות, שיחות הטלפון מהמחנכת ומהמנהל, ותחושת האכזבה מעצמה על שאינה מצליחה לגרום לבת שלה לשבת יום שלם בבית הספר בלי להיעלם באמצע.

כדי לא לנהל את הוויכוח מהשירותים בחרה רחל להתמקד בעציצים ושאלה אם הם התאוששו אחרי ההשקיה.

"כן, אבל כדאי שתסתכלי עליהם כשתחזרי מהעבודה."

"טוב, אצא מפה בעוד שעה בערך," ענתה רחל.

העציצים היו התחביב החדש של ירדנה. ליתר דיוק, רחל התייחסה לזה כאל תחביב, אבל בעיני ירדנה היה מדובר בתחילתה של קריירה משגשגת.

המצב הכלכלי בבית היה דחוק. רחל הרוויחה ששת אלפים שקלים בחודש, שהספיקו לכיסוי הוצאות המשכנתא, החשמל והמים. בעלה, יריב, עבד בהובלות מהיום שהשתחרר מהצבא. הוא עבד בעיקר בשחור, בלי תלוש ובלי דיווחים מיותרים למס הכנסה. רחל אף פעם לא ידעה כמה באמת הוא מרוויח. ירדנה, נערה מתבגרת עם צרכים של נערה מתבגרת, רצתה דברים שרחל הגדירה כמותרות, ועל מותרות הרי אפשר לוותר. מכיוון שירדנה לא אהבה לוותר, היא החליטה להרוויח כסף בכוחות עצמה. כשידיד שלה חזר מחו"ל עם שקית זרעי קנאביס, קנתה ממנו את השקית במחיר מציאה של שלוש מציצות. לאחר שהזרעים נבטו היא העבירה אותם לעציצים ותלתה מעליהם שתי מנורות.

המנורות דלקו עשרים וארבע שעות ביממה עד שרחל הפסיקה את החגיגה הלא מובנת של צריכת החשמל. בלית ברירה הוציאה ירדנה את העציצים מהחדר שלה למרפסת. הדבר שימח מאוד את רחל. ראשית, מפני שהתענגה על הצבע הירוק שבו צבעו העציצים את המרפסת, ושנית, מכיוון שחשבה שירדנה הולכת ונעשית שותפה לאהבתה לגידול צמחים.

כשהצמחים היו בני חודש הבינה רחל שמדובר בשתילי מריחואנה, אבל אז היא ריחמה עליהם ולא יכלה לזרוק אותם. היא השביעה את ירדנה בשמו של סבא אליהו ז"ל, שהיה עובד אדמה מילדותו ועד יום מותו, שלא תשתמש בעצמה במריחואנה ושלא תספר על זה לאף אחד.

 

 

בסביבות שמונה בערב חזרה רחל הביתה סחוטה מעייפות. היא קיוותה שיריב כבר ישן. כך לא תצטרך לשמוע חוויות מיום ההובלות שלו. הסיפורים על פי רוב חזרו על עצמם. הוא נהנה לספר לה על השיטות המתוחכמות שבהן הצליח להעמיס על עצמו מקרר ומדיח כלים בו זמנית, ולהוריד אותם מהקומה השלישית או הרביעית. לפעמים הוא הרים ארונות קיר או מיטה זוגית מעץ גושני כבד במיוחד. כשהרהיטים לא נכנסו למעלית, סחב אותם על גבו במדרגות. בימים שבהם היה מצב רוחו מרומם במיוחד, העדיף להעמיס את הרהיטים על הגב, גם כשאפשר היה להשתמש במעלית. יום העבודה שלו הסתיים רק כאשר בעלי הבית היו שבויים בקסמיו, עפר לרגליו ולידיו השריריות. התשר התקבל תמיד בברכה, אבל המחמאות היו הדלק שהניע את יריב.

כשיריב סיפר לרחל על יום העבודה שלו, הוא שחזר את תחושת שביעות הרצון העצמית. ככל שסיפר יותר, ערכו העצמי עלה בעיניו. הוא תר אחר השתקפות הגבריות שלו בעיני המאזינה השבויה כמו הד שמצטלצל בהרי המדבר.

יריב ישן בסלון מול הטלוויזיה, שקול משק כנפיים של תחבושות היגייניות בקע ממנה. נשים צעירות ששערן פזור רקדו בלט בשדה חרציות.

פרסומת מגוחכת, חשבה רחל, וחשה הקלה למשמע הנחירות של יריב.

לאחר ששטפה את ערימת הכלים, טיגנה קילו שניצלים והתקלחה, היא עלתה למרפסת כדי לבדוק מה שלום העציצים. על שלושה שולחנות ארוכים המסודרים בצורת ח' עמדו שיחי קנאביס. שבעה שיחים על כל שולחן. השולחנות תפסו כמעט את כל שטח המרפסת.

רחל ניגשה אל השיחים ונגעה באדמה. אף על פי שירדנה השקתה את העציצים, האדמה הייתה יבשה. רחל הביאה מזלף והשקתה את השיחים שוב. היא ליטפה בעדינות את הגבעולים הירוקים והדקים ואת העלים. אם מישהו היה מתבונן בה בתשומת לב, הוא היה מבחין שהגו שלה מזדקף. הטיפול בשיחים הרגיע את רחל ועשה את נשימתה עמוקה וסדורה. נשימה שמזמינה חלומות.

בחדר השינה החלונות היו פתוחים לרווחה. אוויר צח וקריר פלש לתוך החדר החם.

רחל נעמדה מול המראה הגדולה שהייתה תלויה ליד החלון. היא הורידה את הג'ינס, את חולצת הטריקו הדהויה ואת החזייה, והסתכלה על עצמה במראה. שערה המלא והגלי נח על כתפיה ושדיה. פעמים רבות חשבה לגזור אותו, אבל אף פעם לא היה לה אומץ. עיניה הירוקות בחנו בקפדנות את הפגמים המוכרים ואת הפגמים החדשים, שהביא איתו הזמן.

קמטים עדינים כמו צינורות דקיקים של עלים הקיפו בטבעות את עיניה. אילו הייתה עץ אולי היה אפשר לזהות על פי מספר הטבעות שהיא כבר בת ארבעים ושש. גופה הארוך התעגל ונעשה רך יותר, פחות שרירי. אני צריכה לעשות ספורט, נזפה בעצמה בפעם המי יודע כמה, וידעה שתמשיך לא לעשות. פעם הייתה נכנסת למיטה עירומה, אפילו אחרי הלידה. לפני מספר שנים התחילה ללבוש כותונת לילה, כדי לצמצם את הגוף שלה לתוך הכותונת ולמתוח גבול בינה ובין יריב.

הלילה בחרה לא ללבוש כותונת. היא התעטפה בסדינים הקרירים ונרדמה.

 

 

"עיריית מלח, שלום. מדברת רחל, במה אפשר לעזור?" ענתה אוטומטית לטלפון, שלא נדם לרגע. לא בכל בוקר היא באמת רצתה לעזור. היו בקרים שכל מה שרצתה זה שהטלפון ייאלם למספר שעות או דקות, שיהיה קצת שקט. אבל שיחה רדפה שיחה, ורחל הציעה את עזרתה בערך כל חמש דקות. כעבור שעה היא כבר שכחה את הכמיהה שלה לשקט או למשהו אחר בכלל, זולת כוס קפה שחור, והייתה טרודה בניסיונות לתת מענה לאנשים שמעבר לקו.

עם הזמן היא למדה לזהות את הפונים על פי המשפט הראשון שלהם, ולמיין אותם למגירות צבעוניות שהרכיבה להם בדמיונה. צבע צהוב־חרדל לחסרי שביעות רצון כרוניים, אשר התקשרו אחת ליומיים והתלוננו תמיד על הכול. אם העירייה התקינה בצומת רמזור, אז למה לא בנתה כיכר. ואם בנתה כיכר, אז למה לא התקינה רמזור. והדשא בכיכר לא מספיק ירוק, ואם הוא מספיק ירוק אז זה סימן שמבזבזים מים על חשבון הציבור. אנשי הצהוב־חרדל התלוננו לשם התלונה. אני מתלונן סימן שאני קיים. רק לעיתים נדירות התריעו על מפגע שבאמת הצריך טיפול.

למגירה הלבנה הוכנסו אנשים שהתקשרו מתוך בדידות, סתם כי רצו לדבר עם מישהו שישאל אותם במה אפשר לעזור.

למגירה הכחולה הכניסה רחל את האנשים העסוקים. הם התקשרו בדרך כלל במקביל לפעולה נוספת שעשו כמו נהיגה, שטיפת כלים, עבודה, פגישות עם אנשים. מכיוון שזמנם היה יקר, הם דיברו מהר ובאופן ענייני, והודיעו על מפגעים נקודתיים שדורשים טיפול דחוף: פגר של כלב מת על הכביש, פיצוץ של צנרת מים או ביוב, תאורת רחוב שאינה דולקת. שיחה עם תושב כחול יצרה בעירייה תגובת שרשרת עם התחלה ידועה וסוף לוט בערפל.

"עיריית מלח, שלום. מדברת רחל, במה אפשר לעזור?"

"שלום, חזרתי היום הביתה אחרי חופשה של שבוע בחו"ל וגיליתי שפלשו לחצר שלי," דיבר קול כחול מודאג.

"אפשר קצת יותר פרטים? באיזו כתובת אתה גר ומי פלש לחצר שלך?"

"קוראים לי ברוך הנקין. אני גר ברחוב מעלה גירה 2. ממול, בחלוצה 3, יש בית כנסת. הם עברו את הגבול ופלשו אליי לחצר. בעודנו מדברים, מתחת לעץ הזית בגינה שלי יושבים תריסר אברכים ולומדים תורה או סתם מנסים להימנע מקשר עין."

מעלה גירה 2... נשמע מוכר... זה די קרוב לבית שלי. מעניין למה כל הניסים והנפלאות קורים במשמרת שלי, חשבה רחל.

"ניסית לדבר עם מישהו מהאחראים בבית הכנסת?"

"דיברתי עם אדם בשם משה, גבאי בית הכנסת. הוא אמר לי שכבר אין להם מספיק מקום בחלוצה 3, והם קיבלו הוראה מהרב להתרחב. שאלתי מדוע בחרו להתרחב דווקא לחצר שלי, והוא השיב שנבחרתי כי אני צדיק, וגם כי הגדר בין החצר שלי לחצר בית הכנסת מאוד נמוכה, דבר שהקל על המעבר." הוא השתתק למספר שניות. "אני לא מאמין! עכשיו הגיעה משאית מנוף שפורקת שקי חול ומשטחים עם בלוקים על הדשא שלי."

"אוקיי, אני מעדכנת עכשיו את מחלקת פיקוח. יגיעו אליך בשעה הקרובה."

"כדאי שתזדרזו, לפני שבית הכנסת יהיה גמור," אמר ברוך וניתק.

רחל התקשרה למנהל מחלקת פיקוח כדי לדווח על הפנייה.

"ראיתי. אני כבר יוצא לשם. יש באזור מצלמות מוקד?" שאל מנהל מחלקת פיקוח.

"יש מצלמה בפינת הרחוב, אנסה לכוון אותה לכיוון הבית."

תוך שעה פשטה ברחבי העירייה השמועה על פלישת בית הכנסת מרחוב חלוצה לבית של ברוך הנקין. המוקד העירוני היה כמרקחה. הדבר הִקשה על המשך מתן מענה ושירות לשאר הפונים.

מעל הראש של רחל עמדו ראש העיר, היועץ המשפטי ומנהלת מחלקת הנדסה. הם צפו בתמונות שהופיעו על המסך. המצלמה הצליחה לקלוט חלק מהצד המזרחי של החצר של ברוך. מנהל מחלקת פיקוח קיבל הנחיה מהיועץ המשפטי לעבור לצד המזרחי של החצר. הוא משך אחריו את גבאי בית הכנסת והתייצב זקוף קומה במקום שעליו הורה היועץ המשפטי.

הגבאי נפנף בנייר כלשהו וטען בתוקף שקיבל את כל האישורים שהיה צריך לקבל כדי להתחיל לבנות. מנהל הפיקוח בחן בעיון את המסמך ושפשף את תנוך אוזן ימין כאילו משם תצמח הישועה.

הוא התרחק קצת מהגבאי ולחש לטלפון: "נראה שהם קיבלו היתר בנייה."

כל העיניים במוקד הופנו למנהלת מחלקת הנדסה. "תצלם את ההיתר," היא ביקשה.

תוך מספר שניות הופיע על המסך היתר בנייה עם חתימתה החגיגית והמקושטת.

"אני רוצה להבין, את נתת אישור לבנות בית כנסת בחצר ביתו של תושב?" רעם קולו של היועץ המשפטי. ראש העיר נראה מבוהל ושמר על שתיקה.

המנהלת בחנה את ההיתר. זו אכן הייתה החתימה שלה.

"מוזר מאוד. אני צריכה לבדוק איך זה קרה. בכל מקרה, אוציא להם צו הפסקת עבודה," אמרה, ומיהרה על עקביה הגבוהים חזרה למשרד.

רחל הסבה את תשומת לב כולם להתפתחות החדשה שעל המסך.

ניידת משטרה עצרה ליד המשאית, ויצאו ממנה שלושה שוטרים. השוטרים נכנסו לחצר של ברוך ועמדו בין הגבאי לבין מנהל מחלקת הפיקוח. הגבאי הרגיש בטוח יותר ליד השוטרים. הוא שם יד על הכתף של מנהל מחלקת פיקוח ודחף אותו קלות לאחור. המנהל לא נשאר חייב, והחזיר דחיפה חזקה. בתוך שנייה הוטל הגבאי אל הרצפה ושכב על גבו, המנהל שכב לצידו, ועליהם רכבו מניין אברכים שזה עתה סיימו פרק תהילים. השוטרים הזעיקו תגבורת, שלפו אלות ואיימו לעצור את המתפרעים.

ראש העיר, היועץ המשפטי ורחל היו מרותקים למסך. כל אחד וטעמיו עמו.

ראש העיר חשש מהתלקחות נוספת בין הציבור החילוני לציבור החרדי בעיר. בחודשים האחרונים השקט סוף־סוף הושב על כנו, והוא קיווה מאוד שיישמר לפחות עד לבחירות.

היועץ המשפטי אהב לראות מכות. קרבות אגרוף בלי כפפות היו הספורט החביב עליו. הוא חיכה בקוצר רוח שהעימות יצא משליטה.

רחל הסתכלה בחרדה על המסך. היא שמה לב שמעבר לחצר של ברוך הנקין, בהמשך הרחוב, היה אפשר לראות את הבית שלה ואת המרפסת. היא לא ידעה אם בתקריב של המסך אפשר לזהות את שתילי המריחואנה, אבל המחשבה שמישהו יגלה את השתילים הבהילה אותה, והיא הרגישה טיפות זיעה מתפשטות על גבה.

השוטרים הצליחו לעצור את התגרה ולקחו איתם לתחנת המשטרה את הגבאי, שני אברכים ואת מנהל מחלקת הפיקוח.

ברוך התקשר למוקד להודות על הפעולה המהירה של העירייה. הוא שמח לדבר עם ראש העיר והופתע לגלות עד כמה הוא בקיא בפרטים.

כשכולם יצאו מהמוקד, רחל בדקה את המצלמות. היא עשתה תקריב של הבית שלה. המרחקים התקצרו, והבית מילא את כל התמונה. בית דו־קומתי קטן מצופה אבן ירושלמית. בקומה השנייה מרפסת תחומה במעקה בנוי. המעקה הסתיר את שולחנות העציצים. אפשר היה לראות עלים בודדים מעבר למעקה. בעוד חודש המעקה כבר לא יסתיר אותם. בדרך הביתה מהעבודה עברה רחל במשתלה וקנתה גדר במבוק גבוהה.

 

 

באותו ערב התקינו יריב, ירדנה ורחל את גדר הבמבוק על המעקה. הדאגה לשלום העציצים והטיפול בהם איחדו למספר שעות את התא המשפחתי המתפורר לאיטו. הרבה זמן חלף מאז שעשו משהו ביחד. בעבר רחל קראה לזה "זמן איכות". בשנים האחרונות הרצון של ירדנה לבלות איתה ועם יריב הצטמצם לשעתיים שבועיות. במקביל, גם הרצון של רחל לבלות עם יריב נמוג. כל אחד מהם חי באי משלו, והם נפגשו אחת לשבוע לארוחת ערב משפחתית ביום שישי. קל להתרגל להיות לבד. אינסוף מילים על ענייני חולין הקשורים לתפעול יומיומי של הבית ושל המשפחה דחקו בהדרגה את המילים על רגשות ומחשבות עד שאלה נעלמו כמעט כליל ולא שבו גם כשענייני התפעול התמעטו. במקומם באו שתיקה או שיחות על ענייני דיומא כלליים כגון על כתבה זו או אחרת בעיתון או מקרה מצער שקרה לבן דודה מדרגה שנייה. שיחות נטולות מידע אישי החליפו את השתיקות המעיקות כמו גלגלים רזרביים. גם המגע נעשה פחות אישי. ללא נשיקות, ללא נגיעות קטנות במקומות רגישים וסודיים, ללא דגדוג וללא צחוק בקצות האצבעות. מה שנשאר זה סקס תכליתי, ואחריו שינה גב אל גב עם שמיכות נפרדות. אחרי שמתרגלים ללבד בתוך הביחד זה הופך ליחד החדש, ונשאר ככה.

אחרי שסיימו להרכיב את הגדר הם ישבו במרפסת ושתו בירה.

"מעניין עוד כמה זמן ייקח לשתילים להוציא תפרחת," תהה יריב.

"בטוח שעכשיו זה יהיה יותר לאט ממה שחשבנו קודם. הגדר תחשיך את המרפסת. החמודים האלה צריכים הרבה אור. אני לא מבינה בכלל למה היה צריך את הגדר הזאת," אמרה ירדנה.

"הסברנו לך. ככה זה בטוח יותר." רחל לא רצתה לספר על המצלמות.

"אפשר לפחות להאיר פה עוד כמה שעות אחרי השקיעה?"

"כן," השיבה רחל לירדנה, ופנתה ליריב, "צריך לתכנן למי נמכור את הפרחים."

"זה קל. כל החוכמה היא להוציא מהם חומר טוב. אחרי שנקצור את הפרחים, נייבש וניישן אותם. נייצר סחורה שווה באמת."

"ירדנה, לא שאלתי אותך. תקשיבי טוב, את לא בעסק. הסכמתי לזה כי לא רציתי להרוג את הצמחים, אבל ברגע שקוצרים כל זה עף מפה. אין לייבש ואין ליישן. יריב, תגיד משהו."

"משהו."

"טוב, אימא. מה שתגידי." ירדנה החליטה שאין טעם לריב עכשיו. היא גם לא רצתה שההורים שלה יריבו בגללה.

"יאללה, בואי נלך לישון," אמר יריב וקם מהכיסא.

"אני כבר באה למיטה," אמרה רחל בלי להתכוון לכך.

היא נשכבה על הספה מול הטלוויזיה ונתנה לתמונות לרצד מול עיניה עד שנרדמה.

בחצר של ברוך צמח בן לילה מבנה לבן נטול פינות. בקירות נפתחו פתחים רחבים לחלונות. מתחת לכל חלון נמתח מבחוץ אדן חלון רחב מעץ אלון בהיר ששימש כספסל ישיבה, כגשר בין הבית הלבן לגינה. בהתחלה לא הייתה לבית הלבן דלת. הדלת נוצרה בהדרגה בזמן שהמתפללים שרו. רחל הצטרפה לשירה. "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה... נקבלה."

השירה העירה אותה מהחלום. בסביבות שתיים בלילה הלכה לישון לצד בעלה.