אתן לך את השמש‏

המוזיאון הבלתי־נראה

נוֹאה

גיל 13

ככה הכול מתחיל.

בזֶפיר ובפְרַיי — הסוציופתים השכונתיים הבכירים — שרודפים אחרי כמו טילים, וכל קרקע היער רועדת מתחת לרגליים שלי בזמן שאני שועט מבעד לאוויר, לעצים, לפאניקה המלובנת הזאת.

"אתה עף לים, חתיכת נקבה!" פריי צועק.

ואז זפיר מגיע אלי, מכופף לי זרוע מאחורי הגב, שתי זרועות, ופריי חוטף ממני את מחברת הציור. אני מזנק אליה אבל אני חסר זרועות, חסר אונים. אני מנסה להשתחרר בפיתול מהאחיזה של זפיר. לא מצליח. מנסה להפוך אותם לעָשים במצמוץ. לא. הם עדיין עצמם: זבלים בגובה ארבעה וחצי מטרים מכיתה י' שמעיפים ילדים בני שלוש־עשרה כמוני מעבר לצוק בשביל הצחוקים.

זפיר תופס אותי בנעילת ראש מאחור והחזה שלו עולה ויורד אל תוך הגב שלי, הגב שלי אל תוך החזה שלו. אנחנו שוחים בזיעה. פריי מתחיל לדפדף במחברת. "מה ציירת, נֶתֶק?" אני מדמיין טנדר דורס אותו. הוא מרים דף רישומים. "זֶף, תראה את כל הבנים העירומים האלה."

הדם מפסיק לזרום לי בגוף.

"זה לא בנים. זה ׳דָוִד׳," אני מצליח לומר, ומתפלל שאני לא נשמע כמו גרביל, מתפלל שהוא לא יעבור לרישומים מאוחרים יותר במחברת, רישומים מהיום, בזמן שריגלתי, רישומים שלהם יוצאים מהמים עם הגלשנים מתחת לזרוע, בלי חליפות צלילה, בלי כלום, מבהיקים כולם, וגם, אממ: מחזיקים ידיים. יכול להיות שנקטתי כאן בחירות אמנותיות מסוימות. אז הם הולכים לחשוב ש... הם הולכים להרוג אותי עוד לפני שהם יהרגו אותי, זה מה שהם הולכים לעשות. העולם מתחיל לעשות סלטות. אני חובט בפריי במילים: "אתה יודע? מיכלאנג'לו? שמעת עליו?" אני לא הולך להתנהג כמו עצמי. אם תתנהג קשוח תהיה קשוח, כמו שאבא אמר ואמר ואמר — כאילו אני מטרייה שבורה או משהו.

"כן, שמעתי עליו," פריי אומר מתוך הפה הגדול והנפוח שלו שדחוס עם שאר תווי הפנים הגדולים והנפוחים שלו מתחת למצח הענקי בעולם, כך שקל מאוד לטעות ולחשוב אותו להיפופוטם. הוא תולש את הדף ממחברת הציור. "שמעתי שהוא היה גֵיי."

זה נכון — אמא שלי כתבה על זה ספר שלם — לא שפריי יודע את זה. הוא קורא גיי לכל אחד, כשהוא לא קורא להם הומו ונקבה. ולי: הומו ונקבה וגם נתק.

זפיר צוחק צחוק שֹטני אפל. הצחוק רוטט מבעדי.

פריי מרים את הרישום הבא. עוד "דָוִד". החצי התחתון שלו. פרט מקרוב. נעשה לי קר.

שניהם צוחקים עכשיו. הצחוק מהדהד ביער. הוא נשמע מתוך הציפורים.

ושוב אני מנסה להשתחרר כדי שאוכל לחטוף את המחברת מהידיים של פריי, אבל זה רק מהדק את האחיזה של זפיר. זפיר, שהוא חתיכת ת'וֹר מחורבן. אחת הזרועות שלו חונקת את הצוואר שלי והשנייה מרתקת את החזה שלי כמו חגורת בטיחות. הוא בלי חולצה, ישר מהחוף, וחום הגוף שלו מחלחל מבעד לחולצת הטריקו שלי. שמן שיזוף בריח קוקוס ממלא לי את האף, את כל הראש — וגם ריח חזק של האוקיינוס, כאילו הוא סוחב אותו על הגב... זפיר גורר את הגאות מאחוריו כמו שמיכה... זה יהיה מוצלח, זה יהיה מעולה (דיוקן: "הנער שגנב את הים") — אבל לא עכשיו, נואה, זה כל כך לא הזמן לצייר בראש את הרמש הזה. אני חוזר לעצמי, מרגיש בטעם המלח על השפתיים, מזכיר לעצמי שאני עומד למות...

שֹער האצות הארוך של זפיר רטוב ומטפטף על העורף והכתפיים שלי. אני שם לב שאנחנו נושמים בסנכרון, נשימות גדולות וכבדות. אני מנסה לצאת מהסנכרון איתו. אני מנסה לצאת מהסנכרון עם כוח הכובד ולרחף. אני לא מצליח לא בזה ולא בזה. אני לא מסוגל לעשות שום דבר. הרוח חוטפת חתיכות מהרישומים שלי — כרגע בעיקר דיוקנאות משפחתיים — מהידיים של פריי כשהוא קורע רישום אחרי רישום. הוא קורע באמצע רישום של ג'וּד ושלי, תולש אותי משם.

אני צופה בעצמי נישא ברוח.

אני צופה בו הולך ומתקרב לרישומים שיביאו למותי.

הדופק רועם לי באוזניים.

אבל אז זפיר אומר, "אל תקרע אותם, פריי. אחותו אומרת שהוא טוב." כי הוא מחבב את ג'וד? בגדול כולם מחבבים אותה עכשיו כי היא גולשת יותר טובה מכולם, אוהבת לקפוץ מצוקים ולא מפחדת משום דבר, אפילו לא מעמלצים לבנים או מאבא. ובגלל השיער שלה — גמרתי עליו את כל הצהוב שלי. הוא באורך מאות קילומטרים, וכל תושבי צפון קליפורניה צריכים לחשוש שיסתבכו בו, בעיקר ילדים קטנים ופודלים ועכשיו גם גולשים זבלים.

וגם בגלל הציצים, שאני נשבע לכם, הגיעו במשלוח לילי.

לא ייאמן, אבל פריי מקשיב לזפיר וזורק את המחברת.

ג'וד מציצה בי ממנה, קורנת, יודעת. תודה רבה, אני אומר לה בראש. היא תמיד מצילה אותי, ובדרך כלל זה מביך אבל לא עכשיו. עכשיו זה היה אדיר.

(דיוקן ודיוקן־עצמי: "תאומים. נואה מסתכל במראה, ג'וד הבבואה")

"אתה יודע מה אנחנו הולכים לעשות לך, נכון?" זפיר מתנשף לי באוזן, שוב בתִכנות הרצחני הרגיל שלו. יש יותר מדי ממנו בנשימה שלו. יש יותר מדי ממנו עלי.

"בבקשה, אנשים," אני מתחנן.

"בבקשה, אנשים," פריי מחקה אותי בקול ילדה צפצפני.

הקיבה שלי מתהפכת. "צוק השטן" שממנו הם מתכוונים לזרוק אותי, מדף הקפיצה השני בגובהו במדרון, זכה ביושר בשם הזה. מתחתיו יש אוסף סלעים משוננים ומערבולת נבזית ששואבת את עצמותיך המתות מטה אל השאול.

אני מנסה להיחלץ מזפיר שוב. ושוב.

"תחזיק לו את הרגליים, פריי!"

כל שלושת־אלפים הקילו ההיפופוטמיים של פריי צוללים אל הקרסוליים שלי. מצטער, אבל אין מצב. פשוט אין. אני שונא מים, לאור הנטייה שלי לטבוע ולהיסחף לאסיה. אני צריך את הגולגולת שלי בחתיכה אחת. לרסק אותה יהיה כמו לשטח בכדור הריסה מוזיאון סודי שאף אחד עוד לא זכה לראות מה יש בו.

אז אני צומח. אני צומח וצומח עד שאני נוגח בשמים. ואז אני סופר עד שלוש ופשוט מתחרפן, ובראש אני מודה לאבא על כל ההתגוששויות שהוא כפה עלי במרפסת, תחרויות לחיים ולמוות כאשר לו היה מותר להשתמש בזרוע אחת בלבד ולי היה מותר להשתמש בכל מה שיש לי והוא בכל זאת הצליח לרתק אותי לרצפה, כי הגובה שלו עשרה מטרים והוא עשוי מחלקי משאיות.

אבל אני הבן שלו, הבן הענקי שלו. אני גוֹליית מסתחרר וכותש, טייפון עטוף בעור, ועכשיו אני מתפתל ומתחבט ומנסה להשתחרר והם מצמידים אותי בחזרה לקרקע, וצוחקים ואומרים דברים כמו "חתיכת פסיכי". ונדמה לי שיש נימה של כבוד בקול של זפיר כשהוא אומר, "אני לא מצליח לתפוס אותו, איזה צלופח," וזה רק גורם לי להיאבק עוד יותר — אני מת על צלופחים, הם מחשמלים — ועכשיו אני מדמיין שאני תיל חשוף, אני טעון כולי בזרם חשמלי משלי, ואני מצליף לכל הכיוונים ומרגיש בגופים שלהם מתפתלים סביב גופי, חמימים וחלקלקים, ושניהם מנסים לרתק אותי שוב ושוב, ואני משתחרר, וכל האיברים שלנו מסובכים עכשיו יחד והראש של זפיר לחוץ לחזה שלי וזה של פריי מאחורי וכאילו יש לו אלף ידיים והכול רק תנועה ובלבול ואני אבוד בתוך זה, אבוד, אבוד, אבוד, ואז מתעורר בי החשד... ואז אני קולט — יש לי זקפה, זקפה זקופה באופן בלי טבעי, והיא נלחצת לבטן של זפיר. בהלה באוקטן גבוה מציפה אותי. אני מנסה לדמיין את הרצח ההמוני הכי מדמם ודוחה שקיים — מרכֵּך־הזקפות הכי יעיל שלי — אבל מאוחר מדי. זפיר קופא לרגע ואז מתרחק ממני בקפיצה. "מה לעז...?"

פריי מתרומם על הברכיים. "מה קרה?" הוא שואל את זפיר בהתנשפות.

בינתיים התרחקתי מהם בגלגול לתנוחת ישיבה, עם הברכיים משוכות לחזה. אני עדיין לא מסוגל לקום מחשש לאוהל־מכנסיים, אז אני משקיע את כל האנרגיות שלי בניסיון לא לבכות. תחושה מחליאה חלקלקה מתחפרת בכל פינה של הגוף שלי בזמן שאני מתנשף את נשימותי האחרונות. גם אם הם לא יהרגו אותי כאן ועכשיו, עד הערב כל הגבעה תדע מה קרה. מוטב כבר שאבלע מקל דינמיט דולק ואקפוץ בעצמי מצוק השטן. זה גרוע, הרבה יותר גרוע, מאשר שהם סתם יראו כמה רישומים מטופשים.

(דיוקן־עצמי: "הלוויה ביער")

אבל זפיר לא אומר שום דבר, הוא רק עומד שם בדמותו הוויקינגית הרגילה, כולו אילם ומוזר. למה?

האם ניטרלתי אותו באמצעות המחשבה?

לא. הוא מסמן בכיוון הים ואומר לפריי, "נמאס לי מהחרא הזה. בוא ניקח את הגלשנים ונחזור."

ההקלה בולעת אותי בשלמותי. יכול להיות שהוא לא הרגיש את זה? לא, אין מצב — זאת היתה פלדה והוא נלחץ ברמות וקפץ ממני. הוא עדיין לחוץ ברמות. אז איפה איזה הומונקבהנתק ישן וטוב? זה בגלל שהוא מחבב את ג'וד?

פריי מסובב אצבע באוזן ואומר לזפיר, "הפריזבי של מישהו לגמרי תקוע על הגג, אחי." ולי הוא אומר: "ברגע שהכי לא תצפה לזה, נתק." הוא עושה פנטומימה שלי נופל מצוק השטן בגוש הבשר שהוא היד שלו.

וזה נגמר. הם חוזרים לחוף.

לפני שהם יספיקו לשנות את דעתם הניאנדרטלית, אני ממהר אל המחברת שלי, תוקע אותה מתחת לזרוע, ובלי להסתכל לאחור צועד בהליכה מהירה אל בין העצים כמו מישהו שהלב שלו לא רועד, שהעיניים שלו לא מתמלאות, מישהו שלא מרגיש כאילו נולד עכשיו.

כשאני יוצא מכלל סכנה אני פורץ מהעור שלי כמו צ'יטה — הן עוברות מאפס למאה עשרים קמ"ש בשלוש שניות וגם אני בערך כזה. אני הרץ הרביעי הכי מהיר בכיתה ז'. אני מסוגל לפתוח את האוויר כמו רוכסן ולהיעלם בתוכו, וזה מה שאני עושה עכשיו עד שאני רחוק מהם וממה שקרה. לפחות אני לא יבחוש בַּרְיוֹמָאי. לבריומאים זכרים יש שני איברי מין. גם ככה אני מעביר חצי מהחיים שלי במקלחת בגלל האחד שלי, במחשבות על דברים שאני לא מצליח להפסיק לחשוב עליהם ולא חשוב כמה אני מנסה כי אני ממש, ממש, ממש אוהב לחשוב עליהם. תשמעו, אבל ממש.

כשאני מגיע לנחל אני קופץ מאבן לאבן עד שאני מוצא מערה מוצלחת לצפות ממנה למשך מאה השנים הבאות בשמש שוחָה במים הזורמים. צריך איזה קרן או גונג או משהו כזה שאפשר להעיר איתו את אלוהים. כי הייתי רוצה להחליף איתו מילה. שלוש מילים ליתר דיוק:

מה זה היה?

אחרי כמה זמן, כשכרגיל אני לא זוכה בשום תגובה, אני מוציא את הפחמים שלי מהכיס האחורי. איכשהו הם שרדו בשלום את החוויה הקשה. אני מתיישב ופותח את מחברת הציור. אני משחיר דף שלם, ועוד אחד, ועוד אחד. אני לוחץ בכוח כזה שפחם אחרי פחם נשבר, ואני משתמש בכל אחד ממש עד הקצה, ככה שנדמה שהשחור נשפך לי מהאצבע, מתוכי, אל הדף. אני ממלא את שארית המחברת בצורה כזאת. זה לוקח שעות.

(סדרה: "נער בתוך ארגז של חושך")

למחרת בארוחת הערב אמא מכריזה שסבתא סְוויטְוַויין הצטרפה אליה לנסיעה במכונית אחר הצהריים עם מסר לג'וד ולי.

רק שסבתא מתה.

"סוף־סוף!" ג'וד קוראת ונמרחת לאחור בכיסא. "היא הבטיחה לי!"

מה שסבתא הבטיחה לג'וד ממש לפני שמתה בשנתה לפני שלושה חודשים, זה שאם ג'וד ממש תזדקק לה אי־פעם, היא תחזור בתוך שנייה. ג'וד היתה הנכדה המועדפת.

אמא מחייכת אל ג'וד ומניחה ידיים על השולחן. גם אני מניח ידיים על השולחן, ואז קולט שאני משקף את אמא ומסתיר את הידיים מתחת לשולחן. אמא מידבקת.

היא גם נטע זר — יש אנשים שפשוט לא מכאן והיא אחת מהם. אני אוסף את הראיות לזה כבר שנים. עוד על זה בהמשך.

אבל כרגע: הפנים שלה קורנות ומרצדות בזמן שהיא פותחת בסיפור, מספרת לנו איך בהתחלה המכונית התמלאה בריח הבושם של סבתא. "זוכרים איך הריח היה נכנס לחדר לפניה?" אמא שואפת אוויר בדרמטיות כאילו כל המטבח מתמלא בריח הפרחוני הכבד של סבתא. אני שואף אוויר בדרמטיות. ג'וד שואפת אוויר בדרמטיות. כל תושבי קליפורניה, ארצות הברית, כדור הארץ, שואפים אוויר בדרמטיות.

כולם מלבד אבא. הוא מכחכח בגרון.

הוא לא משתכנע. כי הוא ארטישוק. אפילו אמו שלו בעצמה, סבתא סוויטוויין, אמרה את זה עליו. היא מעולם לא הבינה איך ייתכן שהיא ילדה וגידלה כזה ראש־קוץ. גם אני לא מבין.

ראש־קוץ שחוקר טפילים — אין תגובה.

אני מעיף בו מבט, עם השיזוף והשרירים כמו של מציל, עם השיניים הזורחות בחושך, עם כל הנורמליות הזורחת בחושך, ומשהו בתוכי מתקרש — כי מה היה קורה אילו הוא היה מגלה?

עד כה זפיר לא אמר מילה. אתם בטח לא יודעים את זה, כי אני כאילו היחיד בעולם שיודע, אבל "דוֹרְק" הוא השם הרשמי של זין של לווייתן. והדורק של לווייתן כחול? באורך שניים וחצי מטרים. אני אומר את זה שוב: שניים וחצי מטרייייייים! ככה אני מרגיש מאז שזה קרה אתמול:

(דיוקן עצמי: "דורק הבטון")

ממש.

אבל לפעמים נראה לי שאבא חושד. לפעמים נראה לי שהטוסטר חושד.

ג'וד דוחפת את הרגל שלי בכף רגלה מתחת לשולחן כדי למשוך את תשומת לבי מהמלחייה שאני קולט שבהיתי בה. היא מסמנת בראש אל אמא, שהעיניים שלה עצומות עכשיו והידיים שלה מוצלבות מעל הלב. ואז אל אבא, שמסתכל על אמא כאילו הגבות שלה זחלו למטה לסנטר. אנחנו מחליפים מבט בעיניים פעורות. אני נושך את פנים הלחי כדי לא לצחוק. גם ג'וד אותו דבר — היא ואני חולקים מֶתג צחוק. הרגליים שלנו נלחצות יחד מתחת לשולחן.

(דיוקן משפחתי: "אמא מתַקשרת עם המתים בזמן ארוחת הערב")

"נו?" ג'וד לוחצת. "אז מה המסר?"

אמא פוקחת עיניים, קורצת אלינו ואז עוצמת אותן שוב ומדברת בקול סיאנסים רוטט. "אז שאפתי מהאוויר הפרחוני והיה שם מין ריצוד..." היא מנופפת בידיים כמו בצעיפים, לחלוב כל טיפה מהרגע. בגלל זה היא נבחרת לעתים קרובות כל כך לפרופסור השנה — כולם רוצים להשתתף בסרטון הזכייה כשהוא עליה. אנחנו רוכנים קדימה לשמוע את המילים הבאות, את "המסר מלמעלה", אבל אבא מפריע וקובר את הרגע תחת ערימה של שעמום.

הוא מעולם לא זכה בתואר פרופסור השנה. אפילו לא פעם אחת. אין תגובה.

"חשוב להבהיר לילדים שאת מתכוונת לכל זה מטאפורית, מותק," הוא אומר. הוא מזדקף במושב, והראש שלו פורץ את התקרה. ברוב הרישומים שלי הוא כל כך גדול שהוא לא נכנס בשלמות לעמוד, אז אני מוותר על הראש.

אמא נושאת מבט, וכל השעשוע נעלם מהפרצוף שלה. "רק שאני לא מתכוונת לזה מטאפורית, בנג'מין." פעם העיניים של אמא היו נוצצות בגלל אבא; כיום השיניים שלה חורקות בגללו. אני לא יודע למה. "מה שהתכוונתי לו בצורה מילולית מאוד," היא אומרת/חורקת, "הוא שסבתא סוויטוויין האחת והיחידה, המנוחה היקרה, ישבה במכונית לצדי באור יום מלא." היא מחייכת אל ג'וד. "למעשה היא היתה לבושה באחת השמלות המרחפות היפות שלה ונראתה מדהים." "השמלה המרחפת" היה מותג השמלות של סבתא.

"אה! איזו מהן? הכחולה?" משהו צובט לי בחזה בתגובה לאופן שג'וד שואלת את זה.

"לא, זאת עם הפרחים הכתומים הקטנים."

"ברור," ג'וד עונה. "בגד מושלם לרוח רפאים. דיברנו על איך שתיראה המלתחה שלה בחיים שאחרֵי." אני קולט פתאום שאמא ממציאה את כל זה כי ג'וד כל כך מתגעגעת לסבתא. היא בקושי זזה מהמיטה של סבתא לקראת הסוף. כשאמא מצאה אותן בבוקר האחרון ההוא, האחת ישֵנה, האחרת מתה, הן החזיקו ידיים. לי זה נראה קְריפּי בטירוף אבל שמרתי את זה לעצמי. "אז..." ג'וד מרימה גבה. "המסר?"

"אתם יודעים מה היה משמח אותי?" אבא אומר. הוא חוזר לשיחה בקול תרועה רמה, ואנחנו לעולם לא נגלה מה היה המסר המזורגג. "מה שהיה משמח אותי זה אילו יכולנו להכריז סוף־סוף על סוף עידן הגיחוך." שוב זה. העידן שהוא מתייחס אליו החל כשסבתא עברה לגור איתנו. אבא, "איש המדע", אמר לנו שנתייחס בספקנות לכל קשקוש של אמונה תפלה שיוצא לאמא שלו מהפה. סבתא אמרה לנו שלא נקשיב לבן הארטישוק שלה, ושנזרוק קצת מלח מעבר לכתף שמאל כדי לעוור את השטן.

ואז היא שלפה את התנ"ך שלה — ספר ענקי בכריכת עור מלא וגדוש רעיונות מטורפים (או במילים של אבא: קשקושים) — והתחילה להטיף את הבשורה. בעיקר לג'וד.

אבא לוקח משולש פיצה מהצלחת שלו. גבינה צוללת מעבר לשוליים. הוא מסתכל עלי. "אז מה אתה אומר, אה, נואה? מי מרגיש הקלה מסוימת שאנחנו לא אוכלים את אחד מנזידי המזל של סבתא?"

אני שותק. מצטער, צ'רלי. אני מת על פיצה, כאילו: גם בזמן שאני אוכל פיצה אני חולם שאני אוכל פיצה, אבל לא הייתי קופץ על העגלה של אבא גם אילו מיכלאנג'לו היה שם. הוא ואני לא מסתדרים למרות שיש לו נטייה לשכוח את זה. אני לא שוכח. כשאני שומע את הקול הגדול והרועש שלו קורא לי לבוא לראות איתו פוטבול או איזה סרט שהכול מתפוצץ בו או להקשיב למוזיקת ג'ז שגורמת לי להרגיש כאילו הגוף שלי מורכב הפוך, אני פותח את החלון בחדר שלי, קופץ החוצה ורץ אל העצים.

פה ושם כשאין אף אחד בבית, אני נכנס לחדר העבודה שלו ושובר לו את העפרונות. פעם אחת, אחרי שיחת "נואה המטרייה השבורה" מלחכת־אסלות במיוחד, כשהוא צחק ואמר שאילו ג'וד לא היתה התאומה שלי הוא היה משוכנע שנולדתי בפַּרְתֵנוֹגֵנֶזָה (אתם מוזמנים לחפש את זה: רבייה ללא אב), התגנבתי לחניה בזמן שכולם ישנו ושרטתי לו את המכונית.

לפעמים כשאני מצייר אנשים אני מסוגל לראות את הנשמה שלהם, ולכן אני יודע דבר אחד: הנשמה של אמא היא חמנייה ענקית כל כך גדולה, שבקושי נשאר מקום לאיברים הפנימיים שלה. לי ולג'וד יש נשמה משותפת שאנחנו נאלצים לחלוק: עץ שהעלים שלו בוערים. ולאבא יש צלחת רימות בתור נשמה.

ג'וד אומרת לו, "נראה לך שסבתא לא שמעה עכשיו שהעלבת את הבישולים שלה?"

"התשובה היא נכון מאוד מהדהד," אבא עונה ומסתער על המשולש. כל הפה שלו נוצץ משומן.

ג'וד קמה. השיער שלה גולש סביב ראשה כמו מקלות אור. היא נושאת מבט לתקרה ומכריזה, "אני תמיד אהבתי את הבישולים שלך, סבתא."

אמא מתמתחת אליה ולוחצת לה על היד, ואז אומרת לתקרה, "גם אני, קסנדרה."

ג'וד מחייכת מבפנים החוצה.

אבא עושה באצבעות צורת אקדח ויורה לעצמו בראש.

אמא מזעיפה פנים — זה גורם לה להיראות בת מאה. "תאמץ את המסתורין, פרופסור," היא אומרת. היא תמיד אומרת את זה לאבא, אבל פעם היא היתה אומרת את זה אחרת. היא היתה אומרת את זה כאילו פותחת עבורו דלת, לא טורקת אותה בפרצוף שלו.

"אני נישאתי למסתורין, פרופסור," הוא עונה כמו תמיד, אבל פעם זה היה נשמע כמו מחמאה.

כולנו אוכלים פיצה. זה לא כיף. המחשבות של אמא ואבא משחירות את האוויר. בזמן שאני מקשיב לעצמי לועס, הרגל של ג'וד שוב מוצאת את רגלי מתחת לשולחן. אני משיב לחיצה.

"המסר מסבתא?" היא שוברת את המתח בחיוך מלא תקווה.

אבא מסתכל עליה והעיניים שלו מתרככות. היא גם המועדפת עליו. אבל לאמא אין מועדפים, מה שאומר שהתפקיד פנוי.

"כמו שאמרתי." הפעם אמא משתמשת בקול הרגיל שלה, קול צרוד שנשמע כאילו מערה מדברת אליך. "אחר הצהריים עברתי במכונית ליד 'תק"א', תיכון קליפורניה לאמנויות, וסבתא גלשה פנימה לומר כמה שהמקום הזה יהיה מושלם לשניכם." היא מנענעת בראש, מתעודדת וחוזרת לעצמה. "וזה נכון. אני לא מאמינה שזה מעולם לא עלה על דעתי. אני לא מפסיקה לחשוב על הציטוט ההוא של פיקאסו: 'כל ילד הוא אמן. הבעיה היא כיצד להישאר אמנים כשאנחנו מתבגרים.'" על פניה עולה ההבעה המטורפת הזאת כמו שקורה לה במוזיאונים, כאילו היא עומדת לגנוב את היצירות. "אבל זאת... זאת הזדמנות של פעם בחיים, אנשים. אני לא רוצה שהנפש שלכם תירמס כמו..." היא לא מסיימת ובמקום זה מעבירה יד בשיער — שיער שחור ומופגז כמו שלי — ומסתובבת אל אבא. "אני באמת רוצה בזה בשבילם, בנג'מין. אני יודעת שזה יהיה יקר, אבל איזו הזד–"

"זה הכול?" ג'וד קוטעת אותה. "זה כל מה שסבתא אמרה? זה המסר מהחיים שמעבר? על איזה בית ספר?" היא נראית על סף בכי.

אני לא. בית ספר לאמנות? מעולם לא דמיינתי דבר כזה, מעולם לא דמיינתי שלא אצטרך ללמוד ב"תיכון לזבלים רוזוולט" עם כולם. אני די משוכנע שהדם שלי התחיל לזהור בתוך הגוף.

(דיוקן עצמי: "חלון נפתח לרווחה בחזי")

ההבעה המוטרפת חזרה לפנים של אמא. "לא סתם בית ספר, ג'וד. בית ספר שיאפשר לכם לצעוק מהגגות כל יום במשך ארבע שנים. אתם לא רוצים לצעוק מהגגות?"

"לצעוק מה?" ג'וד שואלת.

זה גורם לאבא לצחקק בשקט בדרכו הקוצית. "אני לא יודע, דַי," הוא אומר. "זה כל כך מצומצם. את שוכחת שעבור רובנו אמנות היא פשוט אמנות, לא דת." אמא לוקחת סכין, תוקעת אותו בבטן שלו, מסובבת. אבא ממשיך לדבר בלי להרגיש בדבר. "בכל אופן, הם בכיתה ז'. יש זמן עד התיכון."

"אני רוצה ללמוד שם!" אני מתפוצץ. "אני לא רוצה נפש רמוסה!" אני קולט שאלה המילים הראשונות שביטאתי מחוץ לראש שלי במשך כל הארוחה. אמא מסתכלת עלי בפנים קורנות. הוא לא יצליח לשכנע אותה לוותר על זה. ואין שם שום גולשים מהתחת, אני בטוח בזה. בטח רק ילדים עם דם זוהר. רק מהפכנים.

אמא אומרת לאבא, "ייקח להם שנה להתכונן. זה אחד התיכונים לאמנות הטובים בארץ, וגם התוכנית האקדמית שלהם מעולה, אין בעיה מהבחינה הזאת. וזה ממש בחצר האחורית שלנו!" ההתרגשות שלה מלבה את שלי עוד יותר. אני עלול להתחיל לנופף בידיים. "קשה מאוד להתקבל לשם. אבל לשניכם יש את זה, כישרון טבעי, ואתם כבר יודעים כל כך הרבה." היא מחייכת אלינו בגאווה כזאת שנדמה שהשמש זורחת על השולחן. זה נכון. לילדים אחרים היו ספרי תמונות, לנו היו ספרי אמנות. "נתחיל בביקורים במוזיאונים ובגלריות כבר בסוף השבוע הזה. זה יהיה נהדר. תוכלו לערוך תחרויות ציור."

ג'וד מקיאה קיא כחול זוהר על כל השולחן, אבל אני היחיד שמבחין. היא מציירת בסדר, אבל זה אחרת אצלה. בשבילי, בית הספר הפסיק להיות שמונה שעות של ניתוח בטן יומי רק כשקלטתי שכולם רוצים שאצייר אותם יותר משהם רוצים לדבר איתי או לכסח לי את הצורה. לג'וד אף אחד לא רצה מעולם לכסח את הצורה. היא נוצצת ומצחיקה ונורמלית — לא מהפכנית — ומדברת עם כולם. אני מדבר איתי. ועם ג'וד, כמובן, אם כי בעיקר בשתיקה כי זאת הדרך שלנו. ועם אמא כי היא נטע זר. (הראיות, בזריזות: עד כה היא לא עברה דרך קירות ולא הרימה את הבית בכוח המחשבה ולא עצרה את הזמן או משהו קיצוני כזה, אבל היו סימנים מסגירים. בוקר אחד לא מזמן, לדוגמה, היא ישבה כרגיל במרפסת ושתתה את התה שלה, וכשהתקרבתי ראיתי שהיא מרחפת באוויר. לפחות ככה זה נראה לי. והנימוק המכריע: אין לה הורים. היא אסופית! השאירו אותה כתינוקת באיזו כנסייה ברינו, נבאדה. הלוֹ? הם השאירו אותה.) אה, ואני מדבר גם עם רַסְקֶל השכן, שעקרונית הוא סוס אבל כן, בטח.

ומכאן, "נתק".

רוב הזמן אני מרגיש כמו בן ערובה, למען האמת.

אבא משעין מרפקים על השולחן. "דיאנה, קחי כמה צעדים אחורה. אני באמת חושב שאת משליכה. חלומות ישנים מסרבים —"

אמא לא נותנת לו לומר מילה אחת נוספת. השיניים שלה חורקות כמו משוגעות. נראה כאילו היא מתאפקת עם מילון של מילים לא יפות או מלחמה גרעינית. "נוֹאָהוְג'וּד, קחו את הצלחות שלכם ולכו לסלון. אני צריכה לדבר עם אבא שלכם."

אנחנו לא זזים. "נואהוג'וד, עכשיו."

"ג'וד, נואה," אבא אומר.

אני חוטף את הצלחת שלי ונדבק לעקבים של ג'וד בדרך החוצה. היא מושיטה יד לאחור ואני תופס אותה. אני מבחין שהשמלה שלה ססגונית כמו דג ליצן. סבתא לימדה אותה לתפור את הבגדים שלה בעצמה. אוי! אני שומע את התוכי החדש של השכנים שלנו, פְּרוֹפֶט, מבעד לחלון הפתוח. "איפה ראלף לעזאזל?" הוא מקרקר. "איפה ראלף לעזאזל?" זה הדבר היחיד שהוא אומר, והוא לא מפסיק עם זה עשרים וארבע שעות ביממה. אף אחד לא יודע מי זה ראלף, בטח ובטח לא איפה הוא.

"תוכי טיפש מחורבן!" אבא צועק בעוצמה כזאת שהשיער של כולנו נושב לאחור.

"הוא לא מתכוון לזה," אני אומר לפּרוֹפֶט בראש אבל אז קולט שאמרתי את זה בקול רם. לפעמים מילים קופצות לי מהפה כמו צפרדעים מיובלות. אני מתחיל להסביר לאבא שדיברתי אל התוכי אבל מפסיק כי זה לא יתקבל יפה, ובמקום זה יוצא לי מהפה קול פעייה משונה, שגורם לכולם מלבד ג'וד להסתכל עלי מוזר. אנחנו ממהרים אל הדלת.

כעבור רגע אנחנו על הספה. אנחנו לא מדליקים טלוויזיה כדי שנוכל לצותת, אבל הם מדברים בלחישות כעוסות שבלתי אפשרי לפענח. אחרי שאני חולק את המשולש שלי איתה ביס־ביס כי ג'וד שכחה את הצלחת שלה, היא אומרת, "חשבתי שהמסר של סבתא אלינו יהיה משהו מדהים. שיש בגן עדן אוקיינוס או משהו כזה, אתה יודע?"

אני נשען לאחור על הספה. זאת הקלה להיות רק עם ג'וד. כשאנחנו רק שנינו, אני אף פעם לא מרגיש כמו בן ערובה. "כן, בטח שיש, אין ספק שיש שם אוקיינוס, רק שהוא סגול, והחול כחול והשמים ממש ירוקים."

היא מחייכת, חושבת לרגע ואז אומרת, "וכשאת עייפה את זוחלת אל תוך הפרח שלך ונרדמת. במהלך היום כולם מדברים בצבעים במקום בצלילים. כל כך שקט שם." היא עוצמת עיניים ואומרת לאט, "כשאנשים מתאהבים, הם עולים באש." ג'וד מתה על זה — זה היה אחד המשחקים האהובים על סבתא. נהגנו לשחק איתה בזה כשהיינו קטנים. "קחו אותי מכאן!" היא היתה אומרת, או לפעמים, "תוציאו אותי מכאן לעזאזל, ילדים!"

כשג'וד פוקחת עיניים, כל הקסם נעלם מהפנים שלה. היא נאנחת.

"מה?" אני שואל.

"אני לא רוצה ללמוד בבית הספר הזה. רק מאוננים לומדים שם."

"מאוננים?"

"כן, יצורים. 'תיכון קליפורניה לאוננויות', ככה אנשים קוראים לו."

אני לא מאמין, אני לא מאמין, תודה לך, סבתא. אבא חייב להשתכנע. אני חייב להתקבל לשם. יצורים יוצרים! מרוב שמחה אני מרגיש כאילו אני קופץ על טרמפולינה, בוינג בוינג בוינג בתוך עצמי.

אבל לא ג'וד. היא עגמומית כולה עכשיו. כדי לשפר לה את ההרגשה אני אומר, "אולי סבתא ראתה את הנשים המעופפות שלך ובגלל זה היא רוצה שנלמד שם." במרחק שלושה מפרצונים מכאן ג'וד יצרה אותן מחול רטוב. בדיוק כמו היצירות שלה בפּירה או בקצף הגילוח של אבא או בכל דבר אחר כשהיא חושבת שאף אחד לא רואה. צפיתי בה מהצוק בונה גרסאות גדולות יותר מחול, ואני יודע שהיא מנסה לדבר עם סבתא. אני תמיד יודע מה קורה בתוך הראש של ג'וד. לה יותר קשה לדעת מה קורה בתוך שלי, כי יש לי תריסים ואני סוגר אותם כשאין ברירה. כמו בזמן האחרון.

(דיוקן עצמי: "הנער המסתתר בתוך הנער המסתתר בתוך הנער")

"אני לא חושבת שהן אמנות. הן..." היא לא גומרת את המשפט. "זה בגללך, נואה. ותפסיק לעקוב אחרי בחוף. מה אם הייתי מתנשקת עם מישהו?"

"עם מי?" אני צעיר מג'וד בסך הכול בשעתיים, שלושים ושבע דקות ושלוש־עשרה שניות, אבל היא תמיד גורמת לי להרגיש כמו אחיה הקטן. אני שונא את זה. "עם מי היית מתנשקת? התנשקת עם מישהו?"

"אני אספר לך אם אתה תספר לי מה קרה אתמול. אני יודעת שמשהו קרה ובגלל זה הבוקר לא יכולנו ללכת לבית ספר בדרך הרגילה." לא רציתי להיתקל בזפיר או בפריי. התיכון שלהם צמוד לחטיבה שלנו. אני לא רוצה להיתקל בהם לעולם. ג'וד נוגעת בזרוע שלי. "אם מישהו עשה לך משהו או אמר לך משהו, תגיד לי."

היא מנסה להיכנס לי לראש, אז אני סוגר את התריסים. מהר מהר, טורק אותם כשאני מצד אחד והיא מהאחר. זה לא כמו בסרטי הזוועה הקודמים: כשהיא הכניסה אגרוף למייקל "הסלע האנושי" שטיין בשנה שעברה בזמן משחק כדורגל אחרי שהוא קרא לי מפגר רק כי תל נמלים מגניב במיוחד הסיח את דעתי. או הפעם ההיא כשנלכדתי בזרם סחף והיא ואבא נאלצו לגרור אותי מהים מול חוף מלא גולשים מהתחת. הפעם זה שונה. הסוד הזה הוא כמו גחלים לוהטות מתחת לכפות רגלי היחפות, כל הזמן. אני קם מהספה כדי למנוע כל קריאת מחשבות פוטנציאלית — ואז מגיעות אלינו הצעקות.

הן רמות, כאילו הבית עלול להישבר לשניים. כמו בפעמים האחרות בזמן האחרון.

אני שוקע בחזרה לספה. ג'וד מסתכלת עלי. העיניים שלה בצבע כחול־קרחונים הבהיר ביותר; כשאני מצייר אותן אני משתמש בעיקר בלבן. בדרך כלל הן גורמות לך לרחף ולחשוב על עננים צמריריים ולשמוע מנגינת נבל, אבל כרגע הן נראות פשוט מפוחדות. כל דבר אחר נשכח.

(דיוקן: "אמא ואבא עם קומקומים צורחים במקום ראשים")

כשג'וד מדברת, היא נשמעת בדיוק כמו כשהיתה קטנה, עם קול עשוי קרעי נייר כסף. "אתה באמת חושב שבגלל זה סבתא רוצה שנלמד בבית ספר ההוא? כי היא ראתה את נשות החול המעופפות שלי?"

"כן," אני משקר. אני חושב שג'וד צדקה בהסבר הראשון שלה. אני חושב שזה בגללי.

היא מתקרבת אלי עד שאנחנו יושבים צמודים כתף אל כתף. אלה אנחנו. התנוחה שלנו. המעיכה. ככה היינו אפילו בתצלום האולטרסאונד שצילמו אותנו בתוך אמא, ואיך שציירתי אותנו בציור שפריי קרע אתמול. בניגוד לרוב האנשים האחרים על פני האדמה, מהתאים הראשונים שלנו אנחנו היינו יחד, הגענו לכאן יחד. בגלל זה אנשים כמעט לעולם לא שמים לב שרוב הזמן ג'וד מדברת בשם שנינו, בגלל זה אנחנו מסוגלים לנגן פסנתר רק בארבע ידיים ולא לבד, בגלל זה אנחנו לעולם לא יכולים לשחק אבן־נייר־ומספריים כי אפילו פעם אחת בשלוש־עשרה שנה לא בחרנו אחרת. זה תמיד: שתי אבנים, שני ניירות, שני מספריים. כשאני לא מצייר אותנו ככה, אני מצייר אותנו כחצאי אנשים.

שלוות המעיכה מציפה אותי. היא שואפת ואני מצטרף אליה. אולי אנחנו מבוגרים מכדי להמשיך לעשות את זה, אבל למי אכפת. אני מרגיש שהיא מחייכת למרות שאני מסתכל ישר קדימה. אנחנו נושפים יחד ושואפים יחד, שואפים יחד, נושפים, שואפים, פנימה והחוצה, החוצה ופנימה, עד שאפילו העצים לא זוכרים מה קרה ביער אתמול, עד שהקולות של אמא ואבא הופכים מכעס למוזיקה, עד שאנחנו לא סתם באותו גיל אלא אדם שלם ומושלם.

כעבור שבוע הכול משתנה.

שבת היום, ואמא, ג'וד ואני יושבים בבית הקפה שעל גג המוזיאון בעיר, כי אמא ניצחה בוויכוח ושנינו הולכים להגיש בקשה להתקבל לתק"א בעוד שנה.

מעבר לשולחן ג'וד מדברת עם אמא ובו־זמנית שולחת לי איומי מוות חשאיים בשתיקה, כי היא חושבת שהרישומים שלי יצאו יותר טובים משלה וזאת תחרות. אמא השופטת. ובסדר, אולי אסור היה לי לנסות לתקן בשביל ג'וד את הרישומים שלה. היא בטוחה שניסיתי להרוס אותם. אין תגובה.

היא מגלגלת עלי עיניים בגנֵבה. גלגול של 6.3 בסולם ריכטר. אני שוקל לבעוט לה ברגל מתחת לשולחן אבל מתאפק. במקום זה אני שותה שוקו חם ומרגל בחשאי אחר קבוצה של חבר'ה מבוגרים יותר שיושבים משמאלי. בעניין דורק הבטון באורך שניים וחצי מטרים, עדיין אין השלכות מלבד בתוך הראש שלי: (דיוקן עצמי: "נער מושלך חתיכה אחר חתיכה לנחיל נמלי אש"). אבל אולי זפיר באמת לא מתכוון לספר לאף אחד.

לכל החבר'ה בשולחן ליד יש פלאגים מגומי בתנוכי האוזניים ועגילים בגבות והם צוחקים יחד כמו לוטרות. הם בטח לומדים בתק"א, אני חושב, והמחשבה פורטת לי על כל הגוף. לאחד מהם יש פני ירח עם עיני צלחות כחולות וכתם של פה אדום, מהסוג שרנואר מצייר. אני מת על פִּיות כאלה. אני רושם בזריזות את הפרצוף שלו באצבע על המכנסיים שלי מתחת לשולחן, והוא תופס אותי בוהה בו, אבל במקום לנעוץ בי מבט זועם שמבהיר שלא אדחף את האף, הוא קורץ אלי, לאט, ככה שאי־אפשר לטעות בזה, ואז מפנה את תשומת הלב לחברים שלו בזמן שאני עובר ממצב מוצק לנוזל.

הוא קרץ אלי. כאילו הוא יודע. אבל זאת לא הרגשה רעה. ממש לא. למעשה, הלוואי שהייתי מצליח להפסיק לחייך, ועכשיו, או וואו, הוא מסתכל לפה שוב וגם הוא מחייך. הפנים שלי מתחילות לרתוח.

אני מנסה להתמקד באמא ובג'וד. הן מדברות על התנ"ך המטורף של סבתא. שוב. איך שהוא כמו אנציקלופדיה של אמונות יוצאות דופן, אמא אומרת. איך שסבתא אספה רעיונות מכל מקום, מכל אחד, אפילו השאירה את התנ"ך פתוח על הדלפק ליד הקופה בחנות השמלות שלה כדי שכל הלקוחות שלה יוכלו לכתוב גם הן את הקשקושים המטורפים שלהן.

"בעמוד האחרון," אמא אומרת לג'וד, "כתוב שבמקרה של מותה המוקדם, הוא יהיה שייך לך."

"לי?" היא מעיפה בי את המבט הכי זחוח שלה. "רק לי?" מבחינתה היא קיבלה מתנה. מה שתגידי. כאילו שאני רוצה בכלל איזה תנ"ך.

אמא אומרת, "אני מצטטת, 'הספר הטוב הזה מוענק בזאת לנכדתי, ג'וד סוויטוויין, הנושאת האחרונה של ״מתת סוויטוויין״.׳"

אני מקיא קיא ירוק זרחני על כל השולחן.

סבתא סוויטוויין החליטה שג'וד ניחנה במתת האינטואיציה של סוויטוויין כשהיא גילתה שג'וד מסוגלת לקפל את הלשון כמו פרח. היינו בני ארבע. אחר כך ג'וד העבירה איתי ימים שלמים מול המראה ולחצה עם האצבע שלה על הלשון שלי שוב ושוב בניסיון ללמד אותי כדי שגם לי תהיה מתת סוויטוויין. אבל לא היה טעם בזה. הלשון שלי התהפכה והתקפלה, אבל לא פרחה.

אני מסתכל שוב אל שולחן הלוטרות. הם מתארגנים ללכת. פני ירח הקורץ מעמיס תרמיל על הכתף ומבטא אלי "בַּיי" בלי קול.

אני בולע רוק ומשפיל מבט ועולה באש.

ואז מתחיל לצייר אותו בראש מהזיכרון.

כשאני חוזר להקשיב כעבור כמה דקות, אמא אומרת לג'וד שבניגוד לסבתא סוויטוויין, היא תרדוף אותנו באופן עיקש וססגוני. במקרה שלה לא יהיו שום ביקורים זריזים במכונית. "אני אהיה רוח רפאים מהסוג שמתערב בכל דבר." היא צוחקת את הצחוק הרועם שלה, וידיה מתנופפות באוויר. "הצורך שלי בשליטה גדול מדי. אתם לעולם לא תיפטרו ממני! לעולם לא!" היא עושה לנו מוהאהאהא.

הקטע המוזר הוא שפתאום היא נראית כמו בלב סערה. השיער שלה מתבדר והשמלה שלה מתנפחת. אני בודק מתחת לשולחן אם יש שם פתח אוורור או משהו, אבל אין. אתם רואים? לאימהות אחרות אין מזג אוויר פרטי משלהן. היא מחייכת אלינו בחמימות כאילו אנחנו כלבלבים, ומשהו צובט לי בחזה.

אני סוגר את התריסים בזמן שהן דנות בפירוט רב יותר בסוג רוח הרפאים שאמא תהיה. אם אמא תמות, השמש תכבה. נקודה.

במקום זה אני חושב על היום.

איך שעברתי מציור לציור וביקשתי כל אחד מהם לאכול אותי וכולם עשו את זה.

איך העור שלי התאים לי לאורך כל היום, אפילו פעם אחת לא נאסף בקפלים סביב הקרסוליים או לחץ לי את הראש לצורת סיכה.

אמא ממקדת אותי בתיפוף על השולחן. "אז בואו נראה את המחברות שלכם," היא אומרת בהתלהבות. אני הכנתי ארבעה רישומים בגירי פסטל מתוך האוסף הקבוע של המוזיאון — שאגאל, פרנץ מארק ושני פיקאסו. בחרתי את אלה כי הרגשתי שהציורים מסתכלים עלי לא פחות משאני מסתכל עליהם. היא אמרה לנו שלא נרגיש שאנחנו חייבים להעתיק בדיוק. אני לא העתקתי בכלל. ניערתי את היצירות המקוריות בראש שלי ושיחררתי אותן כשהן מכוסות כולן בי.

"אני ראשון," אני אומר ודוחף את המחברת שלי לידיים של אמא. גלגול העיניים של ג'וד הוא 7.2 בסולם ריכטר וכל הבניין מתנדנד. לא אכפת לי, אני חסר סבלנות. משהו קרה בזמן שרשמתי היום. אני חושב שהעיניים שלי הוחלפו בעיניים טובות יותר. אני רוצה שאמא תבחין.

אני צופה בה מדפדפת לאט, ואז מרכיבה את משקפי הסבתא שתלויות על הצוואר ועוברת על הרישומים שוב, ואז פעם נוספת. בשלב מסוים היא מרימה אלי מבט כאילו הפכתי לחפרפרת מצויצת ואז חוזרת לעיין.

כל הצלילים בבית הקפה — הדיבורים, זמזום מכונת האספרסו, קרקוש וצלצול הכוסות והצלחות — משתתקים בזמן שאני צופה באצבע שלה מרחפת מעל כל חלק של הדף. אני מסתכל דרך העיניים שלה וזה מה שאני רואה: הם טובים. אני מתחיל להרגיש כמו משגר טילים. אני לגמרי הולך להתקבל לתק"א! ועדיין יש לי שנה שלמה לוודא את זה. כבר ביקשתי ממר גריידי, המורה לאמנות, שילמד אותי לעבוד בצבעי שמן אחרי הלימודים, והוא הסכים. כשאני חושב שאמא סיימה סוף־סוף, היא חוזרת להתחלה ומתחילה מחדש. היא לא מסוגלת להפסיק! הפנים שלה מצופות שמחה. אח, אני פשוט מתפלש בזה.

עד שאני מוצא את עצמי תחת מצור. ג'וד יוצאת למתקפה אווירית מחשבתית. (דיוקן: "ירוקה מקנאה") העור: ליים. השיער: טחב. העיניים: יער. כולה: ירוקה, ירוקה, ירוקה. אני צופה בה פותחת שקית סוכר, שופכת קצת על השולחן, ואז מצמידה טביעת אצבע בגבישים אל עטיפת מחברת הציור שלה. קשקוש מהתנ"ך של סבתא למזל טוב. אני מרגיש משהו מצטנף לי בבטן. הייתי צריך לחטוף את המחברת שלי מהידיים של אמא, אבל אני לא עושה את זה. אני לא מסוגל.

בכל פעם שסבתא ס' קראה בכף היד לג'וד ולי, היא היתה אומרת שיש בקווים שלנו די והותר קנאה להרוס לנו את החיים עשר פעמים. אני יודע שהיא צודקת. כשאני מצייר את ג'וד ואותי עם עור שקוף, תמיד יש לנו עכסנים בבטן. לי יש רק כמה כאלה. לג'וד היו שבעה־עשר בפעם האחרונה שספרתי.

בסופו של דבר אמא סוגרת את המחברת שלי ומחזירה לי אותה. היא אומרת לנו, "תחרויות הן דבר טיפשי. בואו נבלה את ימי ראשון שלנו בהערכה של האמנות ובשיפור המיומנויות. נשמע לכם טוב?"

היא עוד לא פתחה את המחברת של ג'וד, וכבר אמרה את זה.

אמא לוקחת את השוקו החם שלה אבל לא שותה. "לא ייאמן," היא אומרת ומנענעת בראש לאט. היא שכחה לגמרי מהמחברת של ג'וד? "אני רואה רגישויות שָאגָאליות עם פָּלֶטָה גוֹגֶנית, אבל בו בזמן נקודת המבט נראית לגמרי שלך. ואתה כל כך צעיר. זה יוצא מגדר הרגיל, נואה. פשוט יוצא מגדר הרגיל."

(דיוקן עצמי: "נער צולל אל תוך אגם של אור")

"באמת?" אני לוחש.

"באמת," היא אמרת ברצינות. "אני המומה." משהו שונה בפנים שלה — כאילו מסך נפתח במרכזן. אני מציץ בג'וד. אני יכול לראות שהיא מכוּוצת בפינה של עצמה, בדיוק כמו שקורה לי במקרי חירום. יש בתוכי חלל נסתר שאף אחד לא יכול להגיע אליו, ויהי מה. לא היה לי מושג שגם לה יש כזה.

אמא לא מבחינה. בדרך כלל היא מבחינה בכל דבר. אבל היא יושבת שם ולא מבחינה בשום דבר, כאילו חולמת לנגד עינינו.

בסופו של דבר היא יוצאת מזה, אבל מאוחר מדי. "ג'וד, מתוקה, בואי נראה את המחברת שלך, אני מצפה בקוצר רוח לראות מה יצרת."

"זה בסדר," ג'וד אומרת בקול נייר הכסף. המחברת שלה כבר קבורה עמוק בתיק.

ג'וד ואני משחקים הרבה משחקים. המשחקים האהובים עליה הם "איך היית מעדיף/ה למות?" (ג'וד: לקפוא, אני: להישרף) ו"משחק הטביעה". משחק הטביעה הולך ככה: אם אמא ואבא היו טובעים, את מי היית מציל/ה קודם? (אני: את אמא, כאילו דָה. ג'וד: תלוי במצב הרוח שלה.) ויש עוד גרסה: אילו היינו טובעים, את מי אבא היה מציל ראשון? (את ג'וד.) במשך שלוש־עשרה שנה אמא נשארה תעלומה. לא היה לנו שמץ של מושג את מי היא היתה גוררת מהמים ראשון.

עד עכשיו.

ובלי להחליף מבט, שנינו יודעים את זה.