את אוהבת אותי

1

אני חושב שאיתך דיברתי בטלפון, הספרנית עם הקול הרך עד כדי כך, שיצאתי לקנות לעצמי סוודר קשמיר. חמים. מגונן. התקשרת אליי לפני שלושה ימים כדי לאשר את התפקיד החדש שלי בספרייה הציבורית של בֵּיינבּרידג'. השיחה הייתה אמורה להיות קצרה. תמציתית. את: מרי קיי די־מרקו, מנהלת סניף. אני: ג'ו גולדברג, מתנדב. אבל הייתה כימיה. החלפנו בינינו כמה צחוקים. הקלילות הזאת בקול שלך תפסה אותי חזק ורציתי לגגל אותך, אבל לא עשיתי את זה. נשים מזהות מתי גבר יודע יותר מדי, ואני רציתי לבוא נקי. אני מקדים ואת שווה — זאת את? זאת את? — ואת עסוקה עם לקוח גבר — אני מריח ג'ין ונַפטָלין — ואת שועלה אבל מופנמת, מציגה רגליים לראווה אבל מחביאה אותן בתוך גרבונים שחורים אטומים, הם מסתירים כמו שהחלונות נטולי־הווילונות של בֶּק ז"ל היו חושפניים. את מרימה את קולך — את רוצה שהזקן ינסה משהו של הרוקי מורקמי — ועכשיו אני בטוח בזה. אַת ההיא מהטלפון, אבל שככה יהיה לי טוב, מרי קיי.

האם את האחת בשבילי?

אני יודע. את לא אובייקט, בלה בלה בלה. ויכול להיות שאני "משליך". אני בקושי מכיר אותך, וכבר עברתי גיהינום. ישבתי בכלא למשך כמה חודשים מחיי. איבדתי את הבן שלי. איבדתי את אמא של הבן שלי. זה נס שאני לא מת בעצמי ואני רוצה לדבר איתך פאקינג עכשיו אבל אני עושה את הדבר הסבלני ומסתלק. התמונה שלך על הקיר ליד הכניסה ולוחית השם היא האישור הסופי. את מרי קיי די־מרקו, ואת עובדת בספרייה הזאת כבר שש־עשרה שנה. יש לך תואר שני במדעי הספרנות. אני מרגיש חדש. חסר אונים. אבל אז את מכחכחת בגרונך — אני לא נטול כוחות — ואני מסתובב ואת מסמנת אליי וי ומחייכת אליי. שתי דקות. אני מחייך אלייך בחזרה. קחי את הזמן.

אני יודע מה את חושבת — איזה בחור נחמד, כל כך סבלני — ולראשונה זה חודשים לא מעצבן אותי שאני צריך לצאת מגדרי כדי להיות נחמד, וסבלני. את מבינה, כבר אין לי ברירה. אני חייב להיות פאקינג ילד טוב עכשיו. זאת הדרך היחידה להבטיח שלא אפול שוב טרף בידיה של מערכת האי־צדק האמריקנית. אני בטוח שאין לך ניסיון עם המאצ"א. אני, לעומת זאת, יודע הכול על משחק המונופול המכור הזה. השתמשתי בכרטיס "צא מהכלא" שלי — תודה לכם, משפחת קווין העשירים! — אבל הייתי גם נאיבי — לכו להזדיין, משפחת קווין העשירים — ואני אחכה לך כל היום כי מספיק שאדם אחד בספרייה הזאת יראה בי אִיום כדי ש... טוב, אני לא אקח סיכונים.

אני משחק אותה צנוע בשבילך — אני לא מציץ בטלפון שלי — ואני מתבונן בך מגרדת ברגל. את ידעת שתפגשי אותי פנים אל פנים היום והאם קנית את החצאית הזאת בשבילי? יכול להיות. את יותר מבוגרת ממני, יותר נועזת ממני, כמו תיכוניסטית מול תלמיד כיתה ח' שכמוני ואני רואה אותך בניינטיז, יוצאת בסטייל מתוך השער של המגזין שובבה. את המשכת ללכת, צועדת בתוך הזמן, מחכה ולא מחכה לגבר הטוב שיופיע. והנה אני עכשיו — יש לנו תזמון נכון — וכדור הנפטלין "קורא" במורקמי ואת מעיפה אליי מבט — הבנת מה עשיתי? — ואני מהנהן.

כן, מרי קיי. אני רואה אותך.

את אֵם כל הספרים, נוקשה כמו רובוט בבגדי חדרנית צרפתייה — החצאית שלך באמת קצת קצרה — ואת תופסת לעצמך במרפקים בזמן שכדור הנפטלין מדפדף כאילו את עובדת לפי עמלה, כאילו את צריכה שישאל את הספר הזה. אכפת לך מספרים ואני מרגיש בבית כאן איתך, איתך ועם מפרקי האצבעות הבולטים שלך. את ספרנית, יצור נעלה יותר ממוכר הספרים שאני, וכדור הנפטלין לא צריך לשלוף כרטיס אשראי, ואה, נכון. יש דברים טובים באמריקה. שכחתי מהשיטה העשרונית המזוינת של דיואי וידוע שדיואי היה אדם רעיל, אבל תראו מה הוא עשה בשביל המדינה הזאת!

הזקן טופח על המורקמי שלו. "או־קיי, מתוקה, אני אודיע לך מה דעתי."

את מבזיקה חיוך — את אוהבת שקוראים לך "מתוקה" — ומצטמררת. את מרגישה אשמה על כך שזה לא מקומם אותך. את קצת מתוקה וקצת בוסית ואת אדם קורא. אדם חושב. את רואה את שני הצדדים. את מסמנת אליי שוב וי — עוד שתי דקות — ואת עושה עוד הצגה קטנה בשבילי. את אומרת לאיזו אמא שהתינוק שלה חמוד — אהמ, לא ממש — וכולם אוהבים אותך, נכון? עם הגולגול הגבוה והמבולגן הזה שלך שרוצה להיות קוקו ועם המחאה האופנתית שלך נגד הספרניות האחרות עם חולצות האוהל שלהן, עם המכנסיים הרחבים, אפשר היה לחשוב שהם יסלדו ממך אבל הם לא. את אומרת כן־כן המון ואני די בטוח שדיאן קיטון החכמה הזדווגה עם דיאן קיטון הטיפשונת, שבראו אותך בשבילי. אני מסדר את המכנסיים שלי — בעדינות, ג'וזף — ותרמתי מאה אלף דולר לספרייה הזאת כדי להשיג את ההתנדבות הזאת ואת יכולה לשאול את מדינת קליפורניה או את הבריסטה ב"פגסוס" או את השכן שלי, שהכלב שלו שוב חירבן לי על הדשא הבוקר, וכולם יגידו לך את אותו הדבר.

אני פאקינג בחור טוב.

זאת עובדה משפטית. אני לא הרגתי את בֶּק גְוִוינֶביר ז"ל ואני לא הרגתי את פיץ' סלינג'ר ז"ל. למדתי את הלקח שלי. כשאנשים מוציאים ממני את הרע, אני בורח. בק ז"ל יכלה לברוח — ממילא לא הייתי טוב בשבילה, היא לא הייתה מספיק בוגרת לאהבה — אבל היא נשארה, כמו אישה אומללה, כתובה־רע עם נטיות להרס עצמי מסרט אימה, ואני לא הייתי יותר טוב ממנה. הייתי צריך לחתוך איתה ביום שפגשתי את פיץ' ז"ל. הייתי צריך לזרוק את לאב ביום שפגשתי את אחיה הסוציופת.

נערה מתבגרת נכנסת בריצה לספרייה והיא נתקלת בי ומחזירה אותי בבום להווה — בלי להתנצל — והיא מהירה כמו סוריקטה ואת נובחת עליה. "אין קולומביין, נוֹמִי. אני רצינית."

אה, אז הסוריקטה היא הבת שלך והמשקפיים שלה קטנים מדי יחסית לפנים והיא בטח מרכיבה אותם כי אמרת לה שהם לא טובים. היא מתריסה. יותר כמו זאטוטה לוחמנית מאשר כמו מתבגרת חמוצה והיא מוציאה עותק גדול ולבן של קולומביין מתיק הגב שלה. היא מסמנת לך באצבע משולשת ואת מסמנת לה באצבע משולשת והמשפחה שלכן כיפית. יש לך טבעת על האצבע?

לא, מרי קיי. אין טבעת.

את שולחת יד אל קולומביין של הסוריקטה והיא יוצאת בסערה החוצה ואת עוקבת אחריה אל הדלת — זאת הפסקה לא מתוכננת — ואני נזכר במה שסיפרת לי בשיחת הטלפון שלנו.

אמא שלך הייתה מוכרת מוצרי איפור "מרי קיי" של מקס פקטור, חסרת רחמים ותחרותית. את גדלת על מרצפות של חדרי אורחים רבים בפיניקס, שם שיחקת עם בובות הברבי שלך והסתכלת עליה מפתה נשים שבעליהן בגדו בהן לקנות שפתון שעשוי לגרות את הבעלים החלאות שלהם להישאר בבית. כאילו ששפתון יכול להציל נישואים. אמא שלך הייתה טובה בעבודה שלה, היא נהגה בקדילאק ורודה, אבל אז ההורים שלך נפרדו. את ואמא שלך עברתן לביינברידג' והיא עשתה סיבוב של 180 מעלות, והתחילה למכור "פטגוניה" במקום פודרה דחוסה. אמרת שהיא נפטרה לפני שלוש שנים ואז לקחת נשימה עמוקה ואמרת, "או־קיי, זה היה יותר־מדי־מידע."

אבל זה לא היה יותר מדי, בכלל לא, וסיפרת לי עוד: המקום האהוב עלייך באי הוא פורט וורד ואת אוהבת את הבונקרים והזכרת גם גרפיטי. אלוהים הורג את כולם. אמרתי לך שזה נכון ואת רצית לדעת מאיפה אני ואמרתי לך שגדלתי בניו יורק וזה מצא חן בעינייך ואמרתי לך שריציתי תקופת עונש באל־איי וחשבת שאני מתלוצץ ומי אני שאתקן אותך?

הדלת נפתחת ועכשיו חזרת. בכבודך ובחצאיתך. לא יודע מה אמרת לסוריקטה שלך אבל זה עיצבן אותה והיא לוקחת כיסא ומזיזה אותו כך שיפנה אל הקיר וסוף־סוף את ניגשת אליי, חמימה ורכה כמו הקשמיר על החזה שלי. "סליחה על כל הדרמה הזאת," את אומרת, כאילו לא רצית שאראה הכול. "אתה ג'ו, כן? אני חושבת שדיברנו בטלפון."

את לא חושבת. את יודעת. כן־כן. אבל לא ידעת שרצית לקרוע ממני את הבגדים ואת לוחצת לי את היד, עור על עור, ואני נושם אותך לתוכי — יש לך ריח של פלורידה — והכוח שבתוך הגוף שלי חוזר אליו. זינג.

את מסתכלת עליי עכשיו. "אני יכולה לקבל את היד שלי בחזרה?"

החזקתי אותה יותר מדי זמן. "סליחה."

"אה לא," את אומרת, ואת רוכנת אליי, קרובה יותר כמו בסרט קרוב יותר. "אני זאת שמבקשת סליחה. אכלתי תפוז בחוץ והידיים שלי קצת דביקות."

אני מרחרח את כף היד שלי ורוכן לעברך. "את בטוחה שזאת לא הייתה קלמנטינה?"

את צוחקת מהבדיחה שלי ומחייכת. "בוא לא נספר לכל היתר."

וכבר עכשיו זה אנחנו נגדם ואני שואל אם סיימת את הספר של ליסה טָדֶאוֹ — אני בחור טוב ובחורים טובים זוכרים את השיט שהבחורה אמרה בטלפון — וכן סיימת אותו ואהבת אותו ואני שואל אותך אם אני יכול לשאול אותך על הבת שלך ועל הקולומביין שלה ואת מסמיקה. "כן־כן," את אומרת. כן. "טוב, כמו שראית... היא קצת אובססיבית לדילן קְלֵבּוֹלד."

"ההוא שירה בבית הספר?"

"אלוהים, לא," את אומרת. "אתה מבין, לפי הבת שלי, הוא היה משורר, ולכן זה בסדר שהיא תכתוב עליו עבודה לקולג'..."

"טוב, זה רעיון גרוע."

"מן הסתם. אני אומרת את זה והיא קוראת לי 'צבועה' כי אני הסתבכתי כשכתבתי על אן פֶּטְרי במקום על ג'יין אוסטן כשהייתי בגילה..." את מחבבת אותי עד כדי נֵיימדרוֹפּינג. "אני לא מצליחה להיזכר..." את כן מצליחה. "אמרתָ אם יש לך ילדים?"

סטיבן קינג לא צריך לרצוח אנשים כדי לתאר מוות ואדם לא צריך שיהיו לו ילדים כדי להבין איך זה להיות הורה וטכנית יש לי ילד, אבל "אין" לי אותו. אני לא יכול להשוויץ בו כמו כל האבות המזדיינים בחאקי על האי הזה. אני מנענע בראשי והעיניים שלך מנצנצות. את מקווה שאני פנוי ואת רוצה שיהיו לנו דברים משותפים אז אני מנווט את השיחה בחזרה לספרים. "חוץ מזה, אני אוהב את אן פטרי. הרחוב הוא אחד הספרים הכי אהובים עליי אי־פעם."

את אמורה להתרשם אבל הרבה אנשי ספר מכירים את הרחוב ואַת שועלה. מאופקת. אני מעלה הילוך ואומר לך שהלוואי שיותר אנשים היו קוראים את המֵצר וזה מעלה חיוך — פאק, כן — אבל אנחנו במקום העבודה אז את מניחה את הידיים על המקלדת שלך. את מקמטת את המצח. אצלך אין בוטוקס. "הא." משהו קפץ לך במחשב ואולי את יודעת עליי? הם דיווחו עליי?

שֹחֵק אותה קול, ג'ו. מזוכה. חף מפשע. "כבר פוטרתי?"

"הממ, לא, אבל אני כן רואה איזו סתירה בתיק שלך..."

את לא יודעת על הכסף שתרמתי לספרייה הזאת כי התעקשתי על אלמוניות והאישה בהנהלה נשבעה בפניי שהיא תחסוך לי את בדיקת הרקע המציקה, אבל אולי היא שיקרה לי? אולי מצאת את בלוג תיאוריות הקונספירציה של ד"ר ניקי? אולי האישה בהנהלה קלטה שאני ג'ו גולדברג ההוא? אולי היא שמעה עליי בפודקאסט של איזו אישה עם אובססיית־רצח?

את מנופפת לי והַסתירה היא ברשימת הסופרים האהובים עליי — פְיוּ — ואת מצקצקת בלחישה. "אני לא רואה את דבי מקומבר ברשימה הזאת, מר גולדברג."

אני מסמיק. כשדיברנו בטלפון אמרתי לך שאת הרעיון לעבור לצפון־מערב החוף הפסיפי קיבלתי מספרי סידֶר קוֹב של דבי פאקינג מקומבר ואת צחקת — באמת? ואני עמדתי על שלי, בתוך הגדר הרכה והמסוידת שבניתי לי. אני לא דיקטטור. לא ציוויתי עלייך לקרוא אחד מהספרים שלה. אבל כן אמרתי שדבי עזרה לי, שהַקריאה על אוליביה לוקהארט, השופטת האדוקה ורודפת הצדק, ועל החבר שלה ג'ק מהעיתון המקומי, החזירו לי את האמונה בעולם. את כן אמרת שתעיפי בהם מבט אבל זה מה שאומרים כל האנשים כשאתה ממליץ להם על ספר או על פאקינג סדרה בטלוויזיה והנה את כאן עכשיו, קורצת אליי.

את קורצת אליי. השיער שלך אדום וצהוב. השיער שלך הוא אש. "אל חשש, ג'ו. אני אוכל את הבשר ואתה תאכל את הברוקולי. אף אחד לא צריך לדעת."

"אה," אני אומר, כי הבשר והברוקולי הם רמז לסדרה. "נשמע כאילו מישהי נסעה לסידר קוב כדי להעיף מבט."

קצות האצבעות שלך מקישות על המקלדת והמקלדת היא הלב שלי. "טוב אמרתי לך שאני אעשה את זה..." מילה שלך זאת מילה. "ואתה צדקת..." בינגו. "זאת באמת 'אתנחתא נעימה מהמציאות הגיהינומית של העולם בימינו'... זה אני. את מצטטת אותי. "עם כל האופניים והלחימה למען הצדק. זה קצת מוריד את לחץ הדם."

ואת ממשיכה וממשיכה, עם טיעונים בעד ונגד אסקפיזם — את למדת את השפה שלי ואת רוצה שאדע את זה — את סקסית, בטוחה בעצמך — ואני שכחתי מהמתח המיני. התחלות. "טוב," אני אומר. "אולי נוכל להקים מועדון מעריצים."

"כן־כן..." את אומרת. "אבל קודם תצטרך לספר לי איך נכנסת לזה..."

נשים, אתן תמיד רוצות לדעת על העבר אבל העבר נגמר. עבַר. פאק, אני לא יכול לספר לך שסידר קוב עזרה לי לשרוד את התקופה שלי בכלא. אני לא אספר לך שזה היה כמו משחה מרגיעה בניחוח פרברים שקטים בזמן שישבתי במאסר־שווא ואני לא אמור לשפוך את הפרטים. כולנו עוברים תקופות שבהן אנחנו מרגישים לכודים, כלואים. לא משנה איפה אנחנו סובלים. אני מושך בכתפיי. "זה לא כזה סיפור..." הא! "לפני כמה חודשים הייתה לי תקופה קשה..." עובדה: חומר הקריאה הכי טוב בכלא הוא "ספרי חוף". "דבי הייתה שם בשבילי..." כשלאב קווין לא הייתה.

את לא דוחקת בי לקבל פרטים — ידעתי שאת חכמה — ואומרת שאת מכירה את התחושה ואת ואני אותו דבר, רגישים. "טוב, אני לא רוצָה לדכא אותך, אבל אני חייבת להזהיר אותך, ג'ו..." את רוצה להגן עליי. "זה לא סידר קוב, אפילו לא מתקרב."

אני אוהב את החוצפה שלך — את מחפשת לריב — ואני מטה את הראש לעבר השולחן הריק שבו עמדת עם הזקן ההוא. "תגידי את זה לכדור הנפטלין שהלך הביתה עכשיו עם המורקמי שהצעת לו. זה היה מאוד סידר קוב מצידך."

את יודעת שאני צודק ואת מנסה לחייך חיוך ציני אבל החיוך הציני שלך הוא פשוט חיוך. "נראה איך תרגיש אחרי שתעביר פה כמה חורפים." את מסמיקה. "מה יש בתיק?"

אני שולח אלייך את החיוך הכי טוב שלי, זה שחשבתי שכבר לא אשתמש בו יותר. "צהריים," אני אומר. "ובניגוד לשופטת אוליביה לוקהארט, אני הבאתי המון אוכל. את יכולה לאכול גם את הברוקולי וגם את הבשר."

אמרתי את זה בקול רם — לך תזדיין, מוח חלוד — ואת יכולה להתחבא בתוך המחשב שלך בזמן שאני עומד כאן בתור הבחור שאמר לך עכשיו שאת יכולה לאכול מהבשר שלו.

אבל את לא ממשיכה לְענות אותי עוד הרבה. "בסדר," את אומרת. "המחשב עושה בעיות. אנחנו נטפל בתג שלך בהמשך."

המחשב הזה הוא חתיכת חוצפן או שאולי את בוחנת אותי. את לוקחת אותי לחדר המנוחה ושואלת אם הלכתי ל"סאוואן" או ל"סאוואטדי". כשאני אומר "סאוואן" הסוריקטה שלך מרימה את המבט מהקולומביין שלה ועושה פרצוף מקיא. "איכס. דוחה ברמות."

לא, ילדונת, חוסר נימוס זה דוחה. היא מהללת את "סאוואטדי" ואת תומכת בה ואני לא מדבר את השפה שלך. לא כרגע. את מניחה לי יד על הגב — נחמד — ואז את מניחה יד על הכתף של הסוריקטה — את מאחדת בינינו — ואת אומרת לי שיש לי הרבה מה ללמוד על ביינברידג'. "נוֹמִי קיצונית, אבל יש כאן שני סוגי אנשים. יש את אלה שהולכים ל'סאוואן' ויש את אלה שהולכים ל'סאוואטדי'."

את משלבת זרועות והאם את באמת עד כדי כך קטנונית? "טוב," אני אומר. "אבל שתי המסעדות שייכות לאותה משפחה, לא?"

הסוריקטה נאנחת ומרכיבה את האוזניות שלה — שוב חסרת נימוס — ואת מסמנת לי לבוא למטבח. "טוב, כן־כן," את אומרת. "אבל האוכל קצת שונה בכל אחת מהן." את פותחת את המקרר ואני תוחב את ארוחת הצהריים שלי ואת לא מדברת בהיגיון אבל את יודעת את זה. "אוי בחייך. זאת העיירה הקטנה והתימהונית שרצית כשעברת לפה, לא?"

"אלוהים אדירים," אני אומר. "אני גר כאן."

את מניחה את הידיים על הכתפיים שלי וזה כאילו לא השתתפת אף פעם בסמינר בנושא הטרדות מיניות. "אל תדאג, ג'ו. סיאטל רחוקה מכאן רק 35 דקות."

אני רוצה לנשק אותך ואת מורידה את הידיים שלך ואנחנו יוצאים מחדר המנוחה ואני אומר לך שלא עברתי הנה כדי לעלות על המעבורת לעיר. את נועצת בי מבט. "למה כן עברת הנה? ברצינות. ניו יורק... אל־איי... ביינברידג'... אני באמת סקרנית."

את בוחנת אותי. דורשת ממני עוד. "טוב, צחקתי בעניין סידר קוב..."

"כן־כן זה נכון..."

"אבל נראה לי שזה פשוט הרגיש לי נכון. ניו יורק הייתה פעם כמו ספר של ריצ'רד סקארי."

"מתה עליו."

"אבל היא איבדה את האווירה הזאת של סקארי. אולי זה בגלל כל האופניים להשכרה..." או כל הבחורות המתות. "אל־איי היא פשוט מקום שעברתי אליו כי זה מה שאנשים עושים. הם עוברים מניו יורק לאל־איי." עבר כל כך הרבה זמן מאז שמישהו רצה להכיר אותי ואת מביאה אותי הביתה וגם שולחת אותי רחוק בעת ובעונה אחת. "הי, זוכרת את התמונות ההן בשחור־לבן של קורט קוביין והחבר'ה שלו בשדה? תמונות מהימים הראשונים, לפני שדייב גרוהל היה בנירוונה?"

את מהנהנת. נראה לך שאת זוכרת, כן־כן.

"אז פתאום קלטתי משהו. אמא שלי שמה את התמונה ההיא על המקרר כשהייתי ילד. זה נראה לי כמו גן עדן, העשב הגבוה..."

את מהנהנת. "בוא איתי," את אומרת. "החלק הכי טוב במָקום הזה הוא למטה."

את עוצרת בַּמָקום כשאנחנו מגיעים ל"ספרי בישול". מישהו שלח לך הודעה ואת כותבת בחזרה ואני לא יכול לראות מי זה ואת מסתכלת עליי. "אתה באינסטגרם?"

"כן, את?"

זה פשוט כל כך פאקינג קל, מרי קיי. אני עוקב אחרייך ואת עוקבת אחריי ואת כבר עושה לייקים לפוסטים שלי על ספרים — לב, לב, לב — ואני עושה לייק לתמונה שלך ושל נומי על המעבורת, זאת עם הכיתוב הכי טוב בעולם, לעזאזל: בנות גילמור. יש חותמת אינסטגרם רשמית. את פנויה.

את מובילה אותנו למדרגות ומקניטה אותי על החשבון שלי. "שלא תבין לא נכון... גם אני אוהבת ספרים, אבל נראה לי שהחיים שלך קצת יצאו מאיזון."

"ומה היית מציעה, מיז 'בנות גילמור'? להעלות פוסט על הבשר והברוקולי שלי?"

את מאדימה. "אה," את אומרת. "זאת בדיחה קטנה של נומי. נכנסתי להיריון בקולג', לא בתיכון."

את אומרת את זה כאילו האבא הוא תורם זרע בלי שם. "אף פעם לא ראיתי את הסדרה הזאת."

"היא הייתה מוצאת חן בעיניך," את אומרת. "השתמשתי בה כדי לגרום לילדה שלי לחשוב שקריאה זה קוּל."

אני יודע מה את חושבת. את מצטערת שאין יותר ממני ב"פיד" המזדיין שלי כי אני עומד כאן ורואה את כל חייך, תמונות שלך ושל החברה הכי טובה שלך, מלנדה, בכל מיני יקבים, את והסוריקטה שלך מבלות כמו #בנותגילמור. את לא מגלה הרבה עליי וזה לא הוגן. אבל החיים לא הוגנים ואני לא אשעמם אותך עם כל מיני הצטנעויות מזויפות על זה שאני "אדם פרטי". אני מניח את הטלפון שלי ואומר לך שאכלתי קוֹרן־פּוֹפּס לארוחת בוקר.

את צוחקת — כן — את יוצאת מאינסטגרם — יאי! — ואני מספק לך פיד כמו שהוא צריך להיראות, מפה לאוזן. אני מספר לך על הבית שלי על המים בווינסלו ואת מפשילה עוד קצת את השרוולים. "אנחנו כמעט שכנים," את אומרת. "אני מעבר לפינה, בווסלי לנדינג."

אין מצב שאת ככה עם כל המתנדבים ואנחנו יורדים למטה ואת מתחככת לי בזרוע ואני רואה את מה שאת רואה. מיטה אדומה. מחוברת לקיר.

הקול שלך חלש. מהוסה. יש ילדים בסביבה. "זה טוב, אה?"

"אה, זאת מיטה אדומה מצוינת."

"גם אני קוראת לה ככה. ואני יודעת שהיא קטנה יותר מהירוקה..." הירוקה היא ירוקה מדי, אותו ירוק כמו הכרית של בק ז"ל. "אבל אני אוהבת את האדומה. חוץ מזה יש לה אקווריום..." כמו האקווריום בקרוב יותר, ואת נוגעת באיזו נקודה קצת חמקמקה כי את רוצה לזרוק אותי על המיטה האדומה הזאת ברגע זה אבל את לא יכולה. "בספרייה שלי לא היה דבר כזה כשהייתי ילדה, כאילו, הילדים האלה הסתדרו בחיים, אה?"

זאת הסיבה שרציתי לגדל את הבן שלי על האי הזה ואני מהנהן. "בספרייה שלי היו בקושי כיסאות."

היה קצת רעד בקול שלי — תפסיק לזרוק מסרים עמומים על הילדוּת המחורבנת שלך, ג'ו — ואת רוכנת קרוב יותר כמו בקרוב יותר. "היא אפילו מוצלחת יותר בלילה."

אני לא יודע איך להגיב לזה והכול טוב מדי איתך, יותר מדי, כמו גלידה לארוחת בוקר, צהריים וערב וגם את מרגישה את זה ומצביעה על ארון. "לצערי, איזה ילד השתין עליה והשָרָת חולה היום. אכפת לך ללכלך קצת את הידיים?"

"בכלל לא."

שתי דקות אחר כך אני מקרצף שתן מהמיטה האדומה שלנו ואת מנסה לא להסתכל אבל את רוצה להסתכל. את מחבבת אותי ואיך אפשר שלא? אני עושה את העבודה המלוכלכת שלי עם חיוך על הפנים ועברתי הנה כי חשבתי שיהיה קל יותר להיות אדם טוב בסביבת אנשים טובים אחרים. עברתי הנה כי שיעורי הרצח נמוכים, כלומר אפילו לא רצח מזוין אחד כבר יותר מעשרים שנה. הפשע לא קיים עד כדי כך שבביינברידג' אַיילַנדֶר יש לא רק כתבה אחת אלא שתיים על צמד אדריכלים שגנבו לוח פרסום מאדריכל אחר והאוכלוסייה נוטה להזדקן והמיטה האדומה ממש כמו חדשה ואני מחזיר את חומרי הניקוי למקום ואַת לא שם.

אני עולה למעלה כדי למצוא אותך ואת נוקשת על קיר הזכוכית של המשרד שלך — בוא תיכנס — ואת רוצה אותי בחדר העבודה שלך ונחמד לי בחדר העבודה שלך. אני מנופף לשלום לכרזות שלך — ויטני יוסטון ז"ל ואֶדי וֶדֶר — ואת מציעה לי כיסא והטלפון שלך מצלצל ולא חשבתי שארגיש ככה שוב בחיים, אבל מצד שני, לא חשבתי שלאב קווין תחטוף את הילד שלי ותשלם לי ארבעה מיליון דולר כדי להסתלק. אם יכולים לקרות דברים רעים להחריד, אז זה נכון גם לגבי דברים טובים להחריד.

את מנתקת את הטלפון ומחייכת. "אז, איפה היינו?"

"בדיוק עמדת לספר לי על השיר של ויטני יוסטון שאת הכי אוהבת."

"טוב, זה לא השתנה מאז שהייתי ילדה. 'How Will I Know'."

את בולעת רוק. אני בולע רוק. "אני אוהב את הקאבר של הלֶמוֹנהֶדס לשיר הזה."

את מנסה לא לבהות בי ומחייכת. "לא ידעתי שיש כזה. אני אצטרך לבדוק אותו."

"אה כן. הוא טוב. הלמונהדס."

את מלקקת שפתיים ומחקה אותי — "הלמונהדס" — ואני רוצה ללקק את ראש הלימון שלך על המיטה האדומה ואני מצביע על הציור שתלוי על הקיר שלך, חלון ראווה קטן. "הבת שלך עשתה את זה?"

"אה לא," את אומרת. "ועכשיו כשאתה מציין את זה... אני צריכה לשים כאן משהו שהיא עשתה. אבל כן־כן, אני עשיתי את זה כשהייתי קטנה. רציתי שתהיה לי חנות ספרים משלי."

כמובן שרצית ואני איש עשיר. אני יכול לעזור לחלום שלך להתגשם. "היה לה שֵם, לחנות הספרים הזאת?"

"תסתכל מקרוב יותר," את אומרת. "הוא ממש שם בפינה... אֶמפַּתי בּוֹרדֶלוֹ."

אני מחייך. "בורדלו, הא?"

את נוגעת בפנינים לא קיימות. גם את מרגישה את זה והטלפון שלך מצלצל. את אומרת שאת חייבת לענות לזה ואת רוצה שאשאר. את עונה לטלפון שלך והקול שלך משתנה, גבוה כמו גננת באזור רישום יוקרתי. "האווי! מה שלומך, מותק, ואיך אנחנו יכולים לעזור לך?"

האווי אומר לך את מה שהוא רוצה ואת מצביעה על ספר שירים ואני מרים את הוויליאם קרלוס ויליאמס ומגיש לך אותו ואת מלקקת את האצבע — לא באמת היית צריכה לעשות את זה — והקול שלך שוב משתנה. את ממלמלת שיר להאווי והקול שלך הוא גלידה נמסה ואז את סוגרת את הספר ומנתקת את הטלפון ואני צוחק. "יש לי כל כך הרבה שאלות."

"אני יודעת," את אומרת. "אז זה היה האווי אוקין..." את אומרת את שמו המלא. גם אותו את מחבבת? "הוא כזה זקן מתוק..." לא! הוא כדור נפטלין. "והוא עובר גיהינום עכשיו..." אף אחד לא מכיר את הגיהינום יותר ממני. "אשתו נפטרה והבן שלו עבר למקום אחר..." הבן שלי נולד לפני ארבעה־עשר חודשים ושמונה ימים ולא פגשתי אותו אפילו. והוא לא רק הבן שלי. הוא המושיע שלי.

"זה נורא עצוב," אני אומר, כאילו הסיפור שלי לא עצוב יותר. אני הקורבן, מרי קיי. המשפחה של לאב קווין הכניסו את היד עמוק אל הכיס כדי לשלם לסנגורים שלי כי לאב הייתה בהיריון עם הבן שלי. אני חשבתי שיש לי מזל שהכסף לצידי. חשבתי שאהיה אבא. למדתי לנגן גיטרה בכלא המזוין הזה וכתבתי מילים חדשות ל־"My Sweet Lord" — הארֶה פוֹרטי, הללויה — ואמרתי ללאב שאני רוצה שהמשפחה שלי תעבור לביינברידג', לסידר קוב של העולם האמיתי. נכנסתי לאינטרנט ומצאתי לנו את הבית המושלם, כולל פאקינג יחידת אורחים להורים שלה, אף על פי שהם בחיים לא איפשרו לי לשכוח שהם משלמים את החשבון, כאילו שהיו צריכים למשכֵּן איזה בית מזוין על החוף.

עובדה מעניינת: הם לא היו צריכים.

הטלפון שלך מצלצל. וזה שוב האווי. ועכשיו הוא בוכה. את מקריאה לו עוד שיר ואני מסתכל בטלפון שלי. תמונה ששמרתי. הבן שלי ביום הראשון לחייו. רטוב וחלקלק. לוקח סיכונים, הקטנצ'יק. פרחח. לא אני צילמתי את התמונה. אני לא הייתי שם כשהוא בקע מתוך הרחם "הגריאטרי" של לאב — לכו תזדיינו, רופאים — ואני אבא רע.

נעדר. בלתי נראה. מחוץ לתמונה ולא כי אני מצלם אותה.

לאב התקשרה אחרי יומיים. קראתי לו פוֹרטי. הוא נראה ממש כמו אחי.

זרמתי עם זה. התחנפתי. אני מת על זה, לאב. אני כבר מת לראות אותך ואת פורטי.

תשעה ימים אחר כך. עורכי הדין הוציאו אותי מהכלא. האישומים בוטלו. מגרש החניה. אוויר טרי חם ומעופש. השיר בתוך הראש שלי. הארה פורטי. הללויה. הייתי אבא של מישהו. אבא'לה. נכנסתי ללימוזינה. כל עורכי הדין שלי סביבי. אנחנו צריכים לעצור במשרד כדי שתחתום על כמה מסמכים. התחנה הבאה, מתחם חניה של איזה מצודת בטון בפאקינג קאלבֶר סיטי. אין שמש מתחת לאדמה. ואין לי ילד בידיים, עדיין לא. רק כמה מסמכים. עלינו במעלית לקומה 24 של הבניין. רק כמה מסמכים, לא ייקח הרבה. חדר הישיבות היה רחב־ידיים ואדיש. הם סגרו את הדלת אפילו שהקומה הייתה ריקה. היה בריון בפינה. שרירי חזה מעובים. מקטורן של הצי. רק כמה מסמכים. ואז גיליתי את מה שהייתי צריך לדעת מלכתחילה. עורכי הדין לא היו שלי. המשפחה של לאב כתבה את הצ'קים. שכירי החרב האלה עבדו בשבילם, לא בשבילי. רק כמה מסמכים. לא. אלה היו מסמכי אי־צדק.

משפחת קווין הציעו לי ארבעה מיליון דולר כדי להסתלק.

לוותר על כל גישה לילד. בלי מגע. בלי מעקב. בלי ביקורים.

משפחת קווין שמחים לשלם על בית החלומות שלך באי ביינברידג'.

צרחתי. אין חלום בלי הבן שלי, לעזאזל.

זרקתי אייפד. הוא קיפץ ולא נשבר ועורכי הדין לא צרחו. לאב קווין מרגישה שזה לטובתו של התינוק. לא הייתי מוותר על עצמי ובשרי אבל הבריון הניח את האקדח שלו על השולחן. רקדן פרטי, רקדן בשביל כסף יכול לצאת נקי מרצח בקומה 24 של משרד עורכי דין בפאקינג קאלבר סיטי. הם יכלו להרוג אותי. הם היו הורגים אותי. אבל לי אסור היה למות. אני אבא. אז חתמתי. לקחתי את הכסף והם לקחו לי את הבן ואת מסתובבת בכיסא. את לוקחת פנקס. את משרבטת: אתה בסדר?

אני חושב שאני מחייך. אני מנסה, לפחות. אבל את נראית עצובה. את שוב משרבטת.

האווי כזה נחמד. אני פשוט מרגישה נורא.

אני מהנהן. אני מבין. גם אני הייתי איש נחמד. טיפש. כלוא בתא מעצר, מזריק סידר קוב לוורידים, מנסה לשמור על גישה חיובית. אני האמנתי ללאב כשהיא אמרה שנעבור הנה יחד, כמשפחה. חה!

ושוב את משרבטת: העולם כל כך לא הוגן לפעמים. הבן שלו לא יוצא לי מהראש.

את חוזרת לנחם את האווי אוקין ואני לא מפלצת. לבי יוצא אל הבחור. אבל האווי גידל את הבן המנוול שלו. אני בחיים לא ראיתי את פורטי הקטן שלי. לא במציאות. אני רואה אותו רק באינסטגרם. לאב היא פסיכית אמיתית, כן. היא חטפה את הבן שלי אבל לא חסמה אותי. צמרמורת בכל פעם שאני חושב על זה. אני מחליש את עוצמת הקול בטלפון שלי ופותח את הלייב סטורי של לאב וצופה בילד שלי מרביץ לעצמו על הראש עם את חפירה. אמא שלו צוחקת כאילו זה מצחיק — זה לא — ואינסטגרם קטן מדי — אני לא יכול להריח אותו, לא יכול לחבק אותו — והוא גדול מדי — הוא בחיים. הוא עושה את זה ברגע זה.

אני עושה שזה יפסיק. אני סוגר את האפליקציה. אבל זה לא מפסיק, לא באמת.

הפכתי לאבא לפני שהוא נולד. שיננתי שירים מאת שֶל סילברסטיין ואני עדיין יודע אותם בעל פה אפילו שלא זכיתי להקריא אותם לבן שלי ואני מתגעגע לבן שלי ונחש הבּואה של סילברסטיין חונק אותי, הבואה מחליק לי לתוך העור, לתוך המוח, תזכורת מתמדת לְמה שאיבדתי, למה שמכרתי, טכנית, וזו טעות, כזאת טעות, זה עולה לי לצוואר ואני לא מסוגל לחיות ככה ואת מנתקת את הטלפון את מסתכלת עליי והנשימה שלך נעצרת. "ג'ו, אתה... אתה צריך טישו?"

לא התכוונתי לבכות — זה אלרגיות, זה ויליאם קרלוס ויליאמס, זאת הסאגה של האווי אוקין המסכן — ואת מגישה לי טישו. "זה כל כך מנחם שאתה מבין את זה. אני יודעת שזאת לא ה'עבודה' שלי להקריא שירים כשיש איזה לקוח שעובר עליו יום רע אבל זאת ספרייה. זה כבוד כל כך גדול להיות כאן ואנחנו יכולים לעשות כל כך הרבה ואני פשוט..."

"לפעמים כל מה שאנחנו צריכים זה שיר."

את מחייכת אליי. בשבילי. בגללי. "יש לי תחושה טובה לגביך."

את מתרגשת כי אני מתרגש — את חושבת שבכיתי על האווי — ואת מצרפת אותי בברכה ואנחנו לוחצים ידיים — עור על עור — ואני מבטיח לעצמי משהו בראש. אני אהיה הגבר שלך, מרי קיי. אני אהיה הגבר שאת חושבת שאני, הבחור שחש אמפתיה כלפי האווי, כלפי האמא המרושעת של התינוק שלי, כלפי כל אדם על כוכב הלכת האיום הזה, לעזאזל. אני לא אהרוג אף אחד שיפריע לנו, אפילו ש, טוב... לא משנה.

את צוחקת. "אני יכולה בבקשה לקבל את היד שלי בחזרה?"

אני נותן לך את היד שלך ואני יוצא מהמשרד שלך ואני רוצה להעיף בבעיטה את המדפים ולקרוע את כל הדפים כי אני לא צריך לקרוא ספרים יותר! עכשיו אני יודע על מה כל המשוררים מדברים. אני עושה את זה, מרי קיי.

אני מחזיק את הלב שלך בלב שלי.

איבדתי את הבן שלי. איבדתי את המשפחה שלי. אבל אולי דברים רעים באמת קורים מסיבה מסוימת. כל הנשים הרעילות האלה תימרנו אותי ודפקו אותי כי הן היו חלק מתוכנית גדולה יותר לדחוף אותי על הסלע הזה, לתוך הספרייה הזאת.

אני רואה אותך במשרד שלך, שוב בטלפון שלך, מלפפת את חוט הטלפון סביב האצבע. גם את נראית אחרת. גם את כבר אוהבת אותי, אולי, ואת ראויה לזה, מרי קיי. חיכית הרבה זמן. ילדת. את נותנת שירים להאווי ואף פעם לא זכית לפתוח חנות ספרים משלך — עוד נגיע לזה — ודחפת את המורקמי שלך לכדור הנפטלין ההוא, כאילו הנפטלין הזה יכול להבין איך זה כמעט להישאב פנימה. את בילית את כל חייך במשרד שלך, נשאת את עינייך אל כרזות ששמרת מאז התיכון, כוכבת הפופ וכוכב הרוק. החיים אף פעם לא השתוו למילות השירים שלהם, לתשוקה, אבל אני כאן עכשיו. יש לי תחושה טובה לגבייך.

אנחנו אותו דבר אבל שונים. אם היה לי ילד כשהייתי צעיר, הייתי כמוך. אחראי. סבלני. שש־עשרה שנה בעבודה אחת מזורגגת על אי אחד מזורגג. והיית נלחמת לשפר את המצב אם היית כל כך לבד כמוני והבוקר, שנינו יצאנו מהמיטה. שנינו הרגשנו בחיים. אני לבשתי את הסוודר החדש־חדש שלי ואת לבשת את החזייה הכחולה ההיא ואת הגרבונים, את החצאית הקטנה שלך. מצאתי חן בעינייך בטלפון. אולי עשית קצת ביד בזמן שראית סידר קוב בלי קול בטלוויזיה ואני מסמיק או מה? אני חושב שכן. אני אוסף את התג שלי ואת השרוך שלי בדלפק הקבלה. אני אוהב את התמונה שלי. מעולם לא נראיתי טוב יותר. מעולם לא הרגשתי טוב יותר.

אני מהדק את התג לשרוך — כמה זה מספק, כשיש היגיון בחיים, כשיש קליק, את ואני, בשר וברוקולי, התג והשרוך — והלב שלי פועם קצת יותר מהר ואז הוא פועם קצת יותר לאט. אני כבר לא אב ללא בן. יש לי תכלית. את עשית לי את זה. את נתת לי את זה. את שלחת הזמנה מיוחדת ועכשיו אני כאן, מתויג. רשמית, עם שרוך והכול. ואני לא פוחד שאני רץ מהר מדי. אני רוצה להתאהב בך. לי היה קשה, כן־כן, אבל את היית צריכה להחזיק הכול בשביל ילדה. אני הספר שלך שהוחזר באיחור, זה שכבר לא חשבת שיבוא. לקח לי קצת זמן להגיע הנה ודפקו אותי בדרך, אבל דברים טובים קורים רק לאנשים כמונו, מרי קיי, אנשים שמוכנים לחכות ולסבול ולהעביר את הזמן בצפייה בכוכבים על הקירות, בלבנֵי הבטון החשופות בתא. אני מעביר את השרוך מעל לראש ונדמה כאילו הוא יוּצר בשבילי, כי זה נכון, אפילו שזה לא. מושלם.