את בתקופה טובה

שלום לך מטפל יקר ואומלל. דע לך, את העט, פלסטיק כחול לעוס בקצה, הכינותי מבעוד יום. נעצתי אותו בכיס הסֶבֶן סטאר המסמורטט והישן שלי כדי שחס וחלילה לא אתפס בידיים ריקות. תאר לך שהיית מתקשר ולי לא היה ביד העט כדי לרשום את מספר הפלאפון שלך כשאתה בשווייץ, זה שהתקשרת במיוחד כדי להכתיב לי שיהיה לי אם ארצה להתקשר. אתה מתאר לך מצב שאתה מתקשר להכתיב ואני לא מוכנה להכתבה?

אז שמתי את העט בשרוול היומן ואת היומן עמוק בתיק האדום ואת הפלאפון פתוח ומהבהב באור ענוג וכחול על יד היומן. שמתי הכל במקום כבר ביום שישי למרות שאמרת בבירור שתתקשר רק בשבת. אבל אני הרי אוהבת ללכת על בטוח. ומה אם היית תופס אותי ללא עט ונייר בדיוק שעה שאני לוקטת בזהירות ארבעה אפונים עם המזלג בארוחת יום שישי אצל חברים? הבת שלי עמדה מפשילה את מכנסיה בכעס במרכז החדר, מנסה לשאת ולתת על הקורנפלקס הממותקים שהיא כל-כך אוהבת. אני היסיתי אותה בזעם כי ילדי החברים והחברים של החברים ישבו ולעסו כל-כך יפה ובפיות חתומים רוסטביף ותפוחי אדמה וגם לגמו ברחש לחש מרק דלעת עם כורכום וטיפ טיפת שמנת מתוקה שהמארחת המופתית טמנה בו את כל מרצה וחושיה האמנותיים ומיץ החיים שלה, וזה ממש לא היה הזמן להוציא את הקורנפלקסים המרשרשים המעופשים מקרקעית הקופסה שעל השיש כשכולם מסתכלים. ושקט. רק קרקוש המזלגות ודנדון הכפות המתנגן באוויר. זה השלב הזה שהמסובים מרכינים ראשיהם לצלחות מרוכזים בבליסה ולא מוציאים הגה. ומה אם פתאום גם הפלאפון שלי היה מתחיל לנג'ס כשהתיק שלי כל-כך רחוק על הספה ואני לכודה בין האורחים הצפופים על כיסא עץ כבד ואין לי שום צ'אנס לזנק מהר מספיק ולשים יד משתיקה חונקת על המכשיר, ואם כן, לאן הייתי ממלטת עצמי כדי לנהל את השיחה הזאת? אבל בכל זאת הייתי דרוכה ונכונה. אני והעט הזקור שלי בתיק.

האמת שבכלל לא הייתי בטוחה שתתקשר. אני חשדנית הרי. אבל צילצלת. ותפסת אותי כצפוי ברגע הכי לא מתאים, בפקק הענק המזדחל בקו ישר ובוהק מתל-אביב צפונה בדרך לטיול השבת. אני והבעל והבת מקשיבים לרדיו, כל אחד מאיתנו מביט החוצה מבעד לחלון שלו. הבת שקועה בשרעפים על יעל מ"הבית של יעל" או משהו כזה, הבעל מי יודע במה הוא מהרהר, אולי ביעל, היתה לו פעם חברה בשם הזה, ופתאום הוא מזכיר אותה ואת זה שהיתה שוכבת עם איזה גבר נשוי אחרי שנפרדו, מה פתאום הוא נזכר בה בשמש הזאתי, ואני עם העט בתיק מחכה שתתקשר.

והנה. הפלאפון בתיק והידיים הזריזות מפשפשות ולוכדות אותו. הופה, לחצתי בזמן, אתה על הקו. עם הקול המיואש והמנומנם והכבד מליחה. אתה בשווייץ, שזה משהו כמו שעה שעתיים אחורה. יכול להיות שרק קמת? קמת ומייד חייגת אלי? אני לכודה במזדה הכהה שלנו עם החלונות הסגורים והרדיו בקול רם וכל המשפחה זוקפת אוזניים. והבעל לוחץ לדעת מי זה. והוא שואל אותי בשפת סימנים, במורס המשפחתי שלנו: מי זה, מה קורה? שום סיכוי שאצליח לנהל את השיחה הזאת לשביעות רצוני. אז אני קורקטית. הקורקטיות כבר הצילה אותי מלא מעט מעמדים מורכבים בחיים. ואני מהמהמת ומהנהנת ומסמנת לבעלי שזה אתה כדי שיתנהג יפה. וזה מה שהוא עושה. משתיק את פטפוטי העליצות של הבת ומקשיב בדריכות. אני מהדקת את התיבה הכסופה הקטנטנה לאוזן, חבל שעל פלאפונים אי אפשר להישען עם הסנטר, ואני קורקטית, מקשיבה לפרטים שאני לא לגמרי בטוחה שבא לי לשמוע. הגעתם, התמקמתם, אשתך התחילה את סדרת הבדיקות, הניתוח ביום שני. אני מנסה להגיד בהצלחה גדול כזה שיחבוק הכל, אבל הוא נפלט לי ממש רפה ועלוב ואני מתפללת שאתה לא מתחרט שצילצלת אלי. אני מודה לך, לא ממש ברור לי על מה, רושמת את המספר לרוחב היומן, חוזרת עליו באוזניך בענייניות של מוקדנית וסוגרת, והבת שלי שואלת פתאום אמא למה את בוכה אבל אני לא. תודה לאל שהפקק השתחרר. זו היתה סתם תאונת דרכים. את מבינה את האידיוטים האלה, הבעל מבאר לי, הם עוצרים להסתכל על התאונה. בגלל זה נהיה פקק כזה.

אני כותבת לך כעת בלילה שבין ראשון לשני, מקלידה באצבע אחת בספיד אימים. הבעל ישן מצוין, במתיקות הזאת של אחרי סקס ממצה. הבת מתעוררת כל רבע שעה כי סתום לה האף. היא חמה ולא בא לה לישון, והיא יושבת במיטה ונוחרת דרך הנזלת. אני מורידה את המאייד מהארון למעלה, ממלאת בו מים, מבריגה ומניחה לידה. סילון האדים רושף לי לתוך האוזן כמו דרקון. הבת מעמיקה שנתה. עד חמש בבוקר היא כבר בטוח תהיה תחובה עמוק עמוק ביני לבין הבעל במיטה שלנו. מחר הניתוח.

אז איך עבר עליך היום הנורא בחייך, מטפל מותש? אשתך בטח בהתאוששות, ישנה וחבושה. אני בטוחה שקר לה נורא. אני מכירה את זה היטב, את הקור הזה אחרי הניתוח. הקור הוא הכי גרוע. אז עם מי אתה יושב שם במסדרון ומחכה? בטח עם הבן שלך. הקטן נדמה לי. הקטן הוא תמיד זה שנוסע או נושא בעול, ככה זה אצל כולם. שמעתי שבשווייץ הם לא מניחים לקרובים להתנפל על חדרי הניתוח וההתאוששות והטיפול הנמרץ, השווייצרים מרחיקים ומפרידים. אז מה אתם עושים שם כל השעות האלה? שלוש-עשרה נדמה לי אמרת שיארך הניתוח. אצלנו דווקא מותר להסתער וזה נחמד. כמו בנתב"ג שהקרובים עומדים ומנופפים ובוכים מהתרגשות, ככה גם בקומת ההתאוששות והטיפול הנמרץ. עומדים רופפי עצבים, פה נותנים איזה בעיטה למשקר התקוע שאף פעם אי אפשר לחלץ ממנו את הספרייט אחרי שכבר נעצת בו כסף, שם יורדים על איזה סניטר בתקווה ששמע משהו, העיקר שהזמן עובר.

מעבירים אותה, ככה קוראים לזה בקומת ההתאוששות שלנו. אני כשהייתי בניתוח בעלי יצא וקנה לעצמו בינתיים סוודר. רעיון טוב לקנות סוודר. לפחות שלו לא יהיה קר. ואתה, קר לך או מה. שום סיכוי שיצאת לקנות לך סוודר כי אשתך הרי קונה לך כל סוודר וסוודר והיא ישנה עכשיו וקר לה. קר לה מאוד.

מחר אפרוץ במשחק הרולטה הרוסית המענה, לצלצל או לא לצלצל אליך לשאול מה קורה. ואם אז מתי. ומה אם קרה דבר נורא. ואם עוד לא ברור. ואם רשמתי את המספר לא נכון. ואם הייתי יכולה רק לחבק אותך. ואם הסוודר שלך מסריח מזיעה. עדיף שלא. ממילא אני סותמת את האף בקרבת אנשים. חוץ מהבת, הבעל ואמא שלי. אם הם רוצים שיסריחו. זה לא מפחיד אותי. כל שאר העולם מתקבל אצלי בזרועות פתוחות ובנחיריים אטומים, שלא אופתע חלילה באיזו צחנה דקה מן הפה, מבית השחי, מסוודר חמוץ. אין מגעיל מסוודר חמוץ. רמזת פעם בדרכך החמקמקה והחלזונית שיש בי מן הכפייתיות הטורדנית. אז הנה אני עם הכפייתיות והטורדנות גם יחד. גם אליך בחיים לא הייתי מתקרבת בלי לסתום את האף. גם בשעה קשה. גם על-מנת לעודד או לנחם אותך. לילה טוב, מטפל יקר. אני מקווה שיש לך על מי להניח את הראש. מישהו שלא סותם את האף כמובן. מישהו טוב ונעלה ממני. מישהו שאוהב אותך.

להתקשר או לא להתקשר. אני עומדת במרפסת בגשם סוחף ומעשנת בדל סיגריה מגעיל שנרטב כי המאפרה עמדה קצת בגשם. אני כמובן לא אצית חדשה כי אז זה ייספר כעוד הצתת סיגריה ואני הרי לא מעשנת. לא באמת. רק פה שם. מפה לשם סיגריה ביום לפחות. הסיגריה מסריחה, הקפה מר, יש לי בחילה ואצלי עכשיו בוקר. כבר אחת-עשרה וחצי אבל אצלי זה בוקר. לא נבזבז פה זמן על מה זה בדיוק בוקר אצלי כי כבר העברתי לחשבונך לפחות שלושים אלף שקל לטובת הדיון למה אני שונאת לקום בבוקר. בזמן האחרון סיגלתי לי הרגל ממש ביזארי. אני מתכנתת מבעוד לילה את הקלטת תוכנית הבוקר בטלוויזיה וצופה בה בשעת צהריים מוקדמת. קפה, בדל סיגריה, פתית עוגה לא מי יודע מה טרי בטעם מוקה, מה זה בכלל הטעם מוקה הזה, ויחד עם העיתון שכותרותיו נקבעו לפני למעלה מחצי יממה ועם תוכנית הבוקר שהסתיימה כבר לפני ארבע שעות אני מייצרת לעצמי בוקר חלופי. אצלי בבית בוקר ובינתיים מרבית העולם כבר בולסת בבתי קפה ובמסעדות פירה וכדורי בשר של צהריים. בימים שאני במשרד בשעות האלה אני שומעת אנשים משיחים זה לזה בעצבנות כמה הם מתים מרעב, עוד לא שתים-עשרה בצהריים וכבר הם מפנטזים על אוכל יהודי או על חומוס ומתכתשים בלהט איזה טייק אוויי יזמינו ורק לי יש בחילה נוראית. זוהי עת הסי טי הרבעוני שלי, אבל בחודש שעבר קיבלתי פטור. מעכשיו רק פעם בחצי שנה, פסק האונקולוג, ותסרוקת הצ'רלי צ'פלין שלו הינהנה והסכימה לקביעה יחד איתו. ומה איתי? האם הסכמתי? השתכנעתי? בטוח בטוח שלא צריך? אז למה הבחילה? ולמה אני משלשלת? יכול להיות שנושר לי השיער ולא השגחתי בזה? האין אלה סימנים ברורים ש"המחלה" חוזרת?

אתה תמיד משתמש מולי בביטוי הזה. המחלה, אתה אומר, והחית מתמלאת ברוק. מחחחלה. אני שונאת את זה. תגיד סרטן. תגיד גידול. מה יש, אין לך אומץ? אף פעם לא הערתי לך. עכשיו כן. כשאתה עם אשתך המתאוששת מניתוח הלב הגדול והמסובך שלה בשווייץ ואני עם הכאילו בוקר שלי בצפון תל-אביב.

מעניין מתי אתקשר. זה לא יקרה היום. היום מוקדם מדי. חטטני מדי. אינטימי מדי. היום שאחרי שמור רק לקרובים וחברים קרובים. אני לא חברים ולא קרובים. אני הרבה פחות מזה. אני כלום. קליפת אגוז. מצידך, שאחנק בקיא הדאגה של עצמי, אבל אני אטלפן. אבליג עוד איזה יום יומיים. ואז. אבל לא מעבר לזה. שלא ייראה כאילו הזנחתי או שכחתי או ברחתי. ברגעים סבוכים ופקעתיים שכאלה יש להפגין דיוק מקסימלי. וריכוז רב. למצוא את החריר הקטן והמדויק ברשת הזמן. את הרגע שבו אצא הכי טוב, אצטלם יפה, אכנס נכון לספר הזכרונות שלך, שלי. חייב להיות רגע כזה, חמקמק, נדיר אבל מושלם, ואני, אישה נחושה וקטנונית ומתחשבנת, אמצא אותו.

אחרי שני אקמול וקלמנטינה אני שוב מקלידה באצבע אחת, משתדלת לא להכתים את המקלדת בעסיס ההדרים הכתום. בעלי שונא דברים מדביקים ואנחנו חולקים אותו המחשב ואותה המקלדת. אוי לי ואבוי לי אם יאתר איזו נקודה דביקה על המקשים. המקלדת תנותק לאלתר מהמחשב, סמרטוטים יישלפו, סבונים יקציפו וחגיגת הניקיון תחל. אין לי כוח לפסטיבל הזה שכל כולו בשל קלמנטינה עלובה. פעם אמרת לי שאתה שונא ריח של קלמנטינות. איך אפשר לשנוא ריח של קלמנטינה. ריח של קלמנטינה הוא משהו כה מנחם ומתוק. אבל לך זה מזכיר בית ספר וזה מגעיל אותך. אצלי זה עובד בדיוק ככה עם גויאבה. גויאבה זה סירחון של בית ספר. מרוב מבוכה שהתוודית מיהרתי לשחרר אנקדוטה תפלה על הירקן שלי שהודה באוזני שגויאבות מביאות לו את הכאב ראש. תחשוב עליו, אמרתי לך בחנחון המעצבן שאני נוקטת כשאני נבוכה, כל היום הוא עומד בריח הרקוב של הגויאבות ומתפוצץ לו הראש. הריח של העבודה שלו עושה לו כאב ראש. אחרי שני אקמול עדיין מתפקע לי הראש. לא בטוח שזה כל-כך מבריק מצד האונקולוג לרווח את הבדיקות שלי ולדחות את הסי טי ליוני. מעניין מתי אתקשר.

תתקשרי אליו כבר, לוחץ הבעל בשיחת צהריים שיגרתית מהמשרד. ואני מעמידה פנים שהוא דוחק בי שלא לצורך. כאילו התכוונתי לעשות את זה ממילא. טוב בסדר, אני נוהמת. אני צריכה לצאת עכשיו. בעלי הישיר וצלול הדעת. הוא כבר היה מתקשר לפני חצי יממה. הוא דואג הוא מתקשר. הוא רוצה לדעת הוא מברר. הוא רוצה לאכול הוא פותח את המקרר, מוציא חצי אבוקדו, מפשיר פרוסת לחם, קצת מלח, עגבניה והוא מסתער. מה הבעיה. לו אין בעיה. אני כבר מתקשרת. אבל קודם בוא נדבר איזה חצי שנייה על הבעל. שנה וחצי ישבתי מולך רגל על רגל, יד ימין מסתירה חצי פנים, יד שמאל מגרפת בעצבנות את השיער החפוף, בלי להזכיר במילה את חיי עם הבעל. שנה וחצי לקח לך לשאול אותי איזה מין חיים יש לי עם הבעל. ומה אם לא היית שואל. ואפילו לא שאלת. בדרכך הממולמלת ציינת שאתה אפילו לא יודע אם אני שוכבת עם הבעל. אולי אנחנו רק חברים טובים. גם זה קורה, הוספת ביובש כדי לרכך את הבעיטה האכזרית.

בחיים לא חפרו לי בור כל-כך ענק בבטן בזמן כל-כך קצר. חוץ מאשר בניתוח הראשון שלי כמובן, כשהוציאו לי את רוב תכולת הבטן בשש שבע שעות. אבל שם לפחות הרדימו אותי לפני זה. הכינו אותי. הפחידו אותי. שיכנעו אותי שזה לטובתי. שאם אני רוצה להמשיך לחיות כדאי לי שיחפרו לי בבטן ויוציאו לי ויעקרו ויגרדו ויתפרו אחר-כך. וישמרו עלי כשזה ייגמר. ומי שמר עלי אחרי שאתה פתאום לקחת מעדר והתחלת לחפור? מי הכין אותי?

מה נראה לך, בטח שאני שוכבת איתו, עניתי באוטומטיות, אבל בלב בירכתי אותך בפעם הראשונה לשלום. ברוך בואך לתוך חיי, מטפל מעיק. הבאת מתנה, ממש לא היית צריך. אני בדיוק בדלת. אני יוצאת עכשיו. נראה לי שמרוב תדהמה ואימה לא אחזור לעולם.

אבל חזרתי. שוב ושוב. ודיברתי ודיברתי ולחיי סמקו וגרוני הצטרד כשהזכרונות עלו וביעבעו והציפו אותי כמו איזה ביוב מקולקל על פני חודשים ארוכים. ואתה ישבת מולי מתמוגג בחבית דבש ענקית של שביעות רצון עצמית. הנה היא הגיברת המקונדרת הזאת רגל על רגל מתפרקת לי מול העיניים. עכשיו רק צריך להרכיב אותה בחזרה לאט לאט ובסבלנות. אין ספק שאני יודע את מלאכתי, מטפל מחונן שכמותי. אני גורם לאדומת השפתיים להפר את שלוות הליפסטיק שלה ולבכות מולי. פעם באתי ובכיתי איזה חמישים דקות בלי הפסקה. הושטת לי טישו אחרי טישו ונשמת את הנשימות הסוסיות הכבדות שלך בלי לומר מילה. ונשארת לשבת גם אחרי שהשעה שלי הסתיימה. קיבלתי ממך בונוס חצי שעה חינם. כמו מיונז היינץ חינם על שני בקבוקי קטשופ בסופר. שי לרוכש המצטיין. כמה התחשבות כמה רגישות. הנה אנחנו מדברים על חיי המין שלי מילדות ועד זיקנה עוד ועוד. ולי כל הזמן עובר בראש שאמא שלי, שגם חיי המין העתיקים והאומללים שלה נדחפו אל תוך השיחות והבכיות, היתה הורגת אותי אם היא היתה יודעת. מה פתאום את מדברת עם גבר זר ומבוגר ממך על כל הדברים האלה, איך הוא לא מתבייש, אני שומעת אותה אומרת ובטוחה שהיא צודקת. איך הוא לא מתבייש באמת. ולא רק שלא התביישת גם הבטחת שאחר-כך ארגיש יותר טוב. ככה זה עובד. עניין תהליכי. מדברים, מעבדים, מאווררים, ממשיכים הלאה. טעית, מטפל מוכשר. התחלתי דווקא להרגיש יותר רע. כל הזמן יותר רע. קבלו בבקשה במחיאות כפיים סוערות את התקפי החרדה. הנה הם נכנסים אל תוך חיי. סליחה, לא התקפי חרדה, אירועי חרדה, כך קראת להם. צריך לדייק במינוחים. אירועים לא התקפים. אבל עכשיו ממש לא הזמן המתאים להיכנס לכל זה. זו שעה קשה לך ולמשפחתך ואני מתכוונת להתנהג יפה. ומתישהו גם להתקשר.

השיחה אליך תחכה. הכי טוב שאאוץ ארוץ לי כעת לעוד פגישת סרק בבית קפה. גשם, יש לי בחילה שמסתובבת לי כמו סכין יפנית בבטן, קשה לי לנשום מהסיגריה המקולקלת, הכי טוב בית קפה. אני אנעץ את העדשות החורכות את עיני בתוך האישונים, אשתחל לאיזה זוג מכנסיים שמחזיק לי חזק חזק את הצלקות בבטן ואצא סוף סוף, השעה כמעט אחת וחצי, אל הרחוב הרטוב המגעיל הספוג מים כשקית אשפה סרוחה. המזדה מחכה לי. החברה שלי שלא עובדת כבר רוכנת על עיתון בבית קפה, נועצת בו מבט רושף דרך המשקפיים, ואני מקללת שהמכנסיים מתרחבים אל תוך השלוליות ושותים את מי הגשם העכורים.

הנה הגיע הרגע ביום שבו אני מתחברת אל הפלאפון. כמה נחמד הוא נשמע כשהוא מתעורר לו לחיים. לחיצה ארוכה, זו שמדליקה ומכבה, האור הכחלחל ניצת, בחוץ רעמים וברקים. כשהפלאפון כבר בתיק אני שומעת ביפפפ ארוך כזה. סימן שנכנסה מתישהו הודעה והיא ממתינה לי. לקח לי בערך חודשיים של חיים עם הפלאפון כדי להבין שהביפפפ הזה מאותת שמישהו חדר והשאיר הודעה. בהתחלה חשבתי שסתם נשענתי בטעות על המקשים. אחר-כך הבנתי שמישהו רוצה ממני משהו. מישהו מתקשר. מישהו מנסה ללכוד את תשומת ליבי. אני שומעת אבל לא מביטה בצג. אין מה למהר, אחר-כך נשמע הודעות. יכול להיות שהתקשרת אלי?

לקח לי אולי חצי שעה להעז להקשיב. הגעתי לבית קפה, לא התיישבתי אבל אותתי לזועפת לשלום והתחלתי להקיש בנוכחותה על הקלידים. מי זה, מה את שומעת, היא מתעניינת. רגע רגע, אני מאותתת לה, ולא מרימה עיניים שלא תתפוס אותי על חם מתרגשת כל-כך. שוב הקול החם הזה המצונן הנעים כאילו איזה הריסון פורד מתחבא מאחוריו. אז אני מקשיבה בפרצוף נעול. אשתך בסדר. היא אחרֵי. אתה מקווה שאצלי הכל בסדר. יצאת מהתאוששות כרגע. וצילצלת. מייד. בתום הניתוח. הבטחת צילצלת. שברת שילמת. מה זה, הכל כל-כך פשוט אצלך, מטפל דפוק? זה כבר חצי מעליב. לא חשבת פעמיים, לא התלבטת, לא נרתעת, לא עשית ספקולציות, לא משכת פואנטה, לא דחית סיפוקים, לא כלום? צילצלת, הודעת, סגרת, יאללה ביי?

נו צלצלי כבר, דוחק בי הבעל שוב כשמתחוור לו שהשארת הודעה חצי יממה קודם לכן. עוד לא דיברת איתו, מה עובר עלייך? אני במזדה, חוזרת מהקפה עם החברה הספקנית שלי, נוסעת עשרים קמ"ש, זו המהירות שמרגיעה אותי, מאותתת רוב הזמן ימינה אולי מתישהו אצטרך לפנות. ותחייגי דרך אפס אחת שלוש, הוא נעשה פרטני כמו תמיד כשהוא כועס עלי. האפס אחת שלוש תמיד מחייג תפוס מקולקל כזה, אני נהיית ילדותית כמו תמיד כשאני מעוניינת לברוח מן העיקר אל הטפל. לא חשוב אני בדיוק פה באמצע, הוא מתייאש. דברי איתי אחר-כך. המילה דיבורית על הצג מתחלפת במילה פלאפון. וזה אומר שהבעל סיים את שהיה לו לומר וחזר לעבודה.

פעמיים הקשבתי להודעה לפני שחייגתי. להאזנה הקש אחת. להאזנה רציפה הקש אחת אחת. אני מקישה אחת אחת ומנסה ללמוד בעל-פה את תוכן ההודעה. ושוב אחת אחת. להאזנה רציפה. אולי מתחבא בטקסט משהו שעלי להפנים ולעכל, ולעבד כמו שאתה אוהב, בטרם אחייג. קודם נבלע משהו. שקרקורי בטני המצולקת לא יעיבו על השיחה. אחר-כך נחייג. אני מהנדסת משטח פיתה דק, מורחת במיונז חזרת ומגלגלת פנימה שינקן ועלה ירוק ומר אחד, אני מתה על הירוקים החרדליים האלה, זה כמעט הדבר היחיד שאני אוהבת לאכול. זה וקפה. גם כן מר. אז אני נשענת עם הלאפה הסקסית על המזגן חימום, טורפת אותה בכמה נגיסות זריזות וגדולות מדי ששורטות לי את דפנות הגרון, מנגבת את האצבע שהשתמנה מהמיונז חזרת בנייר מגבת, סופגת מעט באזור הפה בלי להזיק לקו השפתון, מרחרחת אם נותר בפי ריח שמנוני, ומתפנה לאלחוטי. אתה עונה מייד ונשמע לגמרי ישן וכלל לא טיפולי. שום קשר לאיש הזה שמתעניין בחיי המין שלי ושל כל בני ביתי תמורת כסף. אשתך נחה, כואב לה, היא בהכרה, היא כבר במחלקה, הרופאים מביעים שביעות רצון מן הניתוח, אתה עונה על רצף השאלות הנבובות שהכינותי מבעוד מועד בדיוק בסדר הזה. אני מחליטה לסגת בזריזות ומבטיחה להתעניין שוב בימים הקרובים.

היתרון שביצעתי את החיוג הוא שעכשיו אני מכוסה לפחות לעוד יומיים. החיסרון הוא שמכאן ואילך מתחילה הספירה לאחור. לקראת הוויקאנד ודאי אתחיל לתלוש מעלי שוב את העור בפינצטה דקה בהתלבטות מתי נכון לבצע את ההתקשרות הבאה, את הנ"צ הבא על פני הנצח. אני חוטפת את התיק וטסה לגן. בעוד פחות משעה יש לי תור לרופא ילדים שצחוקו הרם והפרוע, שבא תמיד בהפתעה ובעיתוי קצת משובש, מטיל חיתתו על בתי. יש לה פריחה בצבע בורדו אש על הבטן. הגננות כבר גוערות בי יומיים כי יש לזה לוק מידבק ופטרייתי. את הגננות תמיד מעניין רק המידבק. כי מידבק אומר שיהיה להן שיג ושיח עם עוד חמש-עשרה אמהות חרדניות ודחפניות. זה לא מגרד לה ככה שלי זה ממש לא איכפת, אבל זה נראה ממש חרא. ונראה חרא זה משהו לתת עליו את הדעת.

עכשיו, מששוחחתי איתך, נותרה לי רק חובת הדיווח לבעל. אני מחליטה לאחד עניינים ולספר לו שדיברתי איתך רק בדרך חזרה מהרופא. כך אצטיין לי פעמיים בשיחת טלפון אחת ואולי אזכה בדאבל פרס. גם על הדיווח הנאות משווייץ וגם על טיפול הולם ומסור בעניין העור הענוג והפצוע של הבת. אחח, אני ממש טובה בזה, אני מציינת לעצמי בגרגור של אהבה עצמית, מרחרחת איזו קווצת שיער שכנראה נגעה מבלי משים במיונז חזרת ונכנסת למזדה. רק אחרי שאני מתניעה אני מבינה ששכחתי את כרטיס קופת החולים המגנטי של הבת למעלה בדירה. בלעדיו לא אוכל להיכנס לרופא וגם לא לפתוח את שער החניון. אז אני עוקרת בעצבים קצרים את המפתח מן ההגה ועולה חזרה. הטלפון בבית מצלצל. אני לא מרימה. שהתא הקולי יתמודד עם זה. אני תולשת את הכרטיס מהמגירה וגולשת במורד המדרגות. שוב מתניעה, מפעילה את המאותת, מפליגה בעשרים קמ"ש לכיוון הגן. דעתי מאוד נוחה ושקטה עלי. יש לי מיונז בבטן וקצת על השיער ושיחת הטלפון איתך כבר מאחורי. אולי תיכף אדליק לי רדיו אבל לפני זה אני לא שוכחת לחייג הביתה למשוך הודעות, לשמוע מי ניקב את אוזני כשטסתי אל המגירה ובחזרה. אולי מהעבודה דולקים אחרי פתאום. רק זה חסר לי. שיפרו כעת את המיני-אידיליה הזאת ביני לבינך. זה היה הבעל. הוא תובע לשמוע את הדיווח משווייץ. הוא מעוניין להתעדכן. הנה הלכה לה הלוגיסטיקה המחוכמת, ביי ביי תכנונים ערמומיים. השיחה הזאת כבר לא תידחה לאחר-כך. הבעל לא נשמע כמי שמתכוון לחכות. עוד שנייה הוא ינסה גם את הפלאפון. אופסס, הנה הוא על הצג.

ספירת המלאי שערכתי כרגע בהתקף יעילות בארון התרופות מעלה כי נותרו לי בסך הכל עוד חמישה כדורי ואבֶּן. זה אומר עוד חמישה לילות שאני יכולה להבטיח את שנתי כולל הלילה. זה אומר שמחר בבוקר אני צריכה לזרז רגלי אל דלפק הקבלה בקופת חולים כדי להגיש בקשה לרופאה כדי שתרשום לי מרשם לעוד ועוד ואבן. המרשם ספון אצלה במחשב בהוראת קבע, אני מגישה את הבקשה לפקידה שעונדת עדיליון זהב, הפקידה מעלה את הטופס לרופאה, הרופאה מורידה מרשם של שישים כדור לדלפק, זה מספיק לחודשיים ימים, התהליך אורך כיומיים שלושה, עדיף שאזדרז. לדלפק יש ריח ייחודי, ליפסטיקי זקנות וסוודרים מהבילי נפטלין. רק בקופת חולים עדיין יוצא לי להתעמת עם הריח העמוק והממכר הזה של הנפטלין. הייתכן שמייצרים נפטלין במיוחד לבאי הדלפק בקופת חולים בשכונה שלי? אולי בכלל מחלקים שם כדורי נפטלין. אולי לא השגחתי ועל הדלפק ניצבת קערית סוכריות קטנה עמוסה כדורי נפטלין. תתכבדו תתכבדו בנות, הנה לכן תקרובת בזמן שאתן מחכות, ממתינות על רגליכן הצבות ומתפוקקות הוורידים.

למה בכלל ניגשתי לספור את הוואבנים בארון באמצע הלילה. עכשיו שתיים, כל פתיחה של דלת הארונית גוררת תגובת שרשרת מרעישה שממוטטת תרופות נוגדות צינון, סירופ מכייח, נרות ואגינאליים, משחה אנטי-דלקתית בשפופרת מעוכה ואינסוף כדורים היי-טקיים בעשרה שקל כדור נגד הכאבים שתוקפים אותי מאז הניתוח. אני חושבת שהחיטוט הזה נועד לבלום איזו פעימה דקה ומעודנת של געגוע. אליך. פתאום הרגשתי. כמו בעיטונת של תינוק. בשביל מה התחלתי לכתוב לך אם לא כדי לבלום. עשרה ימים, כמעט שבועיים, מאז הפגישה האחרונה שלנו. לפני שבוע עליתי על הפטנט השאפתני של לכתוב לך מכתבים שעיניך קצרות הרואי לא תפגושנה לעולם. כך אתחכם להיעדרך. או לפחות ככה חשבתי.

איזה קילומטראז' של שיעמום כבר יש בינינו. אוטוסטרדה של שיעמום. אני זוכרת אותך, בעיקר בהתחלה, בשנה וחצי הראשונות, לפני ששאלת ועניתי אם אני שוכבת עם הבעל, לפני שהתחלנו לדבר כמו שמדברים כשאחד משלם שלוש מאות שקל והשני מקשיב. אני זוכרת אותך טוב טוב שולח יד אל התרסיס לניקוי עדשות המשקפיים שעל השולחן בינינו, מסיר את המולטי פוקאליים שלך, משפריץ, תסס תסס, משקף ימין משקף שמאל, ומנגב. בחולצה, לא פחות. טריקו שחורה שחוקה ענקית. זה היה הביטוי העליון לשיעמום. הייאוש המר. הרגע שלא יכולת יותר לשאת את הלהג שלי. הצילו, אני חייב לנקות את המשקפיים. הנה כך יעברו לי עוד עשרים וחמש שניות מתוך חמישים דקות כפול שישים שניות. הצילו, אני מתפוצץ.

כמובן שהכחשת כשתקפתי אותך עם התובנה הזאת בעניין המשקפיים. אלא שמאז חדלת. ופתאום גם התרסיס נעלם מהשולחן. וגם התנועה הזאת שאתה ממשש לך את החזה עם היד, חוזר ונוגע באזור הסרעפת, זאת שלך יש ולי כמעט אין, נוגע ומעסה כאילו לבדוק אם אתה עדיין חי, גם זו נעלמה. התנועה המוכנית החוזרת ונשנית הזאת. היתה כלא היתה. כמובן שהכחשת כל קשר בינה ובין שיעמום כשהצלבתי איתך. אבל חדלת. לאלתר. שתיים אפס לטובתי.

כבר שלוש. אני חושבת שאטול לי את הוואבן האחד מחמישה שנותרו בחפיסה ואלך לישון. כמעט. קודם אֵמעך מעט מול הטלוויזיה בסלון עד שהתרופה תלכוד את קצות העצבים ותקהה אותם. אחר-כך אשתחל לי בזהירות לשמיכה התנורית והפריכה שהבעל מחמם טוב טוב כבר איזה שלוש שעות בגופו הדק והמשיי. אני ממש שונאת להתגעגע.

השיחה האחרונה השבוע התנהלה בשבת לפנות ערב. הבן שלך ענה. ההלו היה מלא יותר, טעון יותר וצרוד בהרבה. מזל שהמוח שלי סינן בזריזות. זה לא אתה, זה מישהו אחר, מי זה יכול להיות. אה, הבן שלך. מעניין איך הוא נראה הנער הזה. מגודל כמוך, חושני כמו אשתך, משהו באמצע, מגודל וחושני אולי? אוי ואבוי. אני מבקשת אותך ממש בזהירות על גבול התחנון. מנסה לא לבלוט יותר מדי בשטח. שרק לא ישאל מי אני. מי אני באמת. יאללה תעלה כבר על הקו.

הנה אתה. נשמע שמח, כמעט מתבדח. כן עוד יש לה כאבים. אבל היא כבר מסתובבת, חשוב שהיא תסתובב. אז אנחנו מסתובבים במחלקה. אַנְגָזֶ'ה? אני מתחצפת. ב-ד-י-ו-ק. אתה מטעים הברות ממש בהנאה, מתענג על המילה. אפשר לנשום לרווחה, אתה מבהיר, ואני מסמנת לעצמי שיש לנשום כשהשיחה תיגמר.

אף פעם לא ראיתי אותך נהנה או מתענג. ורציתי, בטח שרציתי. אני מנסה להסות את הלב שלי שדופק. האוזן שלי נסחבת לסלון. הבעל מקריא בהטעמה לבת את הספר על החזירונת הניו יורקית אוליביה, מסיח דעתה בעזרת הספרון המצויר הכי אהוב עליה, כדי שלא תתפרץ לחדר הנעול ותתבע בעלות על השפופרת. מפּחד שיתבצע מחטף שפופרת חילקתי הוראות הפעלה מדויקות לבעל לפני שננעלתי בחדר העבודה. אז כדי לעבור את משוכת המצב רוח הטוב הפתאומי המביך שלך, אני מחליטה בהחלטת שדה קרב מהירה לשאול איזו שאלה מיותרת, פרטנית, מחוצפת, רטורית כמעט, כמו ששואלים יולדת כמה שוקל התינוק ואף פעם לא מקשיבים לתשובה, תגיד, היא אוכלת אשתך, מה היא אוכלת? תפוזים, אתה מפתיע ויורה בזריזות, היא אוכלת תפוזים. ועם המילה תפוזים מתרחשת איזו עליית מדרגה בקולך. אתה לא סתם צחקני אתה ממש נרגש. לא סתם מתענג, כמעט מאבד שליטה.

אוי לי ואבוי לי. זוכר את הפגישה שהתעקשתי שחשוב לי, טיפולית חשוב לי, לראות אותך מאבד שליטה? זגוגיות המשקפיים שלך התעבו בלחות משונה, כאילו התחפשת לקומקום רותח או למאייד. כנראה נהיה לך ממש חם ולא נעים. לא ידעתי איך להתפרק מהסיטואציה שבחשתי, אז עשיתי מעשה פחדני ושמתי אותך בלב על מְיוּט, אתה הפכת לטלוויזיה מדברת ומפטפטת בלי קול, ואני בינתיים העליתי על השיחה שלנו שורה משיר ישן של פורטיס, "ומקרר, ומקרר שיקרר לי את המוח. אני רוצה לברוח, נעליים ומקרר."

אז עכשיו שוב בא לי לברוח. מעונג השבת הזה, מן הדחיסות של השיחה, מן המשפחתיות לא לי שנקלעתי אליה. אתם בבית החולים. שלומכם שפיר. מצב רוחכם טוב. יופי לכם. זה הרי מה שצילצלתי לשמוע. אין לי מושג איך השיחה הזאת הסתיימה. מייד אחרי המילה תפוזים עשיתי לי את המיוט הקטן שלי בלב ונאטמתי. אני זוכרת את עצמי שבה לסלון ומתיישבת על הספה ליד הבת, הבעל ובובת האצבע הקטנה בצורת רקדנית. הכל שם בסדר, אני חושבת, אני מדווחת ביובש מעושה לבעל המשתוקק לדיווח הרבה יותר מדויק. פרטי, מה בכל זאת? היא בסדר. היא מסתובבת. נשמע שהכל בסדר. בינינו, מטפל שמח, לא נראה לי שהחיוג הבא יתבצע בימים הקרובים.