את ואני

כשנפגשנו לראשונה זה היה בטרמפ. הסעתי אותך הביתה ממסיבת נשים, והתברר שאנחנו גרות אחת ליד השנייה. בהתחלה שקט התפזר באוויר, הרגשת קצת אי-נוחות וגם אני, הרי לא הספקנו להכיר במסיבה... המחשבה איך להתחיל שיחה עברה בראש שלי ושלך, עד שאת אזרת אומץ והתחלת לשאול אותי שאלות שיעזרו לך להכיר אותי, את שאלת ואני עניתי בחיוך. לפעמים השתלב בשיחה גם קול צחוקי המתגלגל, שמשך אותך להכיר אותי עוד. הוקסמת מהצחוק שלי, מהקלילות שבה אני לוקחת את החיים. דיברנו, צחקנו והשתעשענו עד שהגענו לבית שלך, אבל שם לא הראית שום סימן שבא לך להיפרד, אז נשארנו עוד כמה דקות באוטו לקשקש ולצחוק. להרף עין נגעתי בכתף שלך, ובעינייך חלף מין כאב. בלי לחשוב נשלחה ידי לעסות את כתפך, ואת התפתלת בהנאה תחת ידי שהמשיכה אל צווארך שכאב גם הוא. עיסיתי בעדינות שלא יכאב לך מדי, ובאותו הרגע חשבת, וואו, זה המגע שחיפשתי כל כך הרבה זמן, חם, נעים ורך. הבנת שהמגע שלי זה מה שחיפשת תמיד... היית קצת נבוכה שמעיסוי תמים את חמה אש, חייכת ואמרת שאת צריכה ללכת. הסתכלתי עלייך בערגה, לא כל כך רוצה להיפרד. שאלתי אם אפשר חיבוק, ענית לי שכן ונצמדת אל גופי. ידייך עטפו אותי, ואני עטפתי אותך בחזרה, מרגישה את הגוף שלך רועד ולא מקור. עצמת לרגע עיניים ואמרת, להתראות, נדבר מחר...