את ממש לא נראית בגילך… ועוד מעשיות

את רוב חיי ביליתי ביצירת סרטי תעודה. ורוב הזמן הזה הסתתרתי מאחורי האנשים שבסרטי התעודה האלה. הם - עצובים או שמחים, עשירים או עניים, פיקחים או סתומים, רוצחים או נדבנים - היו אחראים לדיבורים, לווידויים. הסיפורים שסופרו היו שלהם, ומעולם לא שלי.

מה מפחיד אותי כל כך באפשרות החלופית? אני, כנראה. אין לי בעיה להביע את דעתי בין חברים או לחקור אנשים על סודותיהם הכמוסים ביותר. אינני ביישנית ואני ידועה דווקא כגלויה מאוד בכל הנוגע לדעותי (במיוחד בחדר העריכה). אבל את הווידויים האישיים באמת שלי החזקתי קרוב לחזה. בכל הנוגע לחשיפה עצמית חייתי חיים מאופקים.

אז מה קרה פתאום? מה פתאום ספר של מסות כנות ועצובות, ולפעמים מטופשות? לפני שנים רבות עבדתי על סרט שעסק בפנתרים האפורים, קבוצה שהוקמה לצורך מאבק באייג'יזם, אך מעולם לא עלה על דעתי להצטרף אליה. התיידדתי עם המייסדת, מגי קון, למרות פער הדורות בינינו. פעם שאלתי את מגי על ההזדקנות ועל המלחמה בה, והיא אמרה שזהו היעד הגדול הבא שיש להיאבק עליו. מה שנהדר בהזדקנות, אמרה, הוא שסוף סוף את יכולה לומר מה שאת רוצה, ולעשות מה שאת רוצה, ולהיות מי שאת רוצה. לאורך כל השנים שמעתי את סיפוריהם של מושאי הסרטים שלי. עכשיו תורי. הגעתי לגיל שבו אני מרגישה שאני יכולה לומר סוף סוף את מה שאני רוצה. אין לי כל סיבה להימנע מכך. ולכן הגיע תור הסיפורים שלי.

כך מרגישים אפוא כששופכים הכול החוצה? ובכן, עדיין אינני ניצבת בכל מאת האחוזים בחזית ובמרכז. בספר הזה אני עדיין סמויה קצת - לפעמים אני מסתתרת מאחורי דמויות כמו פריסילה או מליסה או אנת'יאה או טרודי. ולפעמים אני פשוט אני. אני כולי? אתם תצטרכו לברור מה מכל זה הוא באמת אני. האני המספר איננו תמיד אני עצמי - ואולי כן? אתם תחליטו. אני מספרת לכם את מה שסופר לי, מספרת לכם את מי הכרתי, מספרת לכם מה חשבתי, מספרת לכם מה אני עושה, מספרת לכם את מי אני רואה בעיני רוחי. אולי אני מתחבאת קצת, אבל האמינו לי - אינני משקרת כלל בדברים שנחשבים בעיניי לאמיתיים. אינכם חייבים לאהוב את הקולות השונים כאן, אבל הם מספרים תמיד את הדברים כמות שהם, או כפי שהם מאמינים שהם.

המצלמה מופנית עתה אליי, ולצידה חבריי הדמיוניים במקצת, וכל הכביסה המלוכלכת תלויה עכשיו בחוץ. אז מה אם היא עשויה פוליאסטר?