א’ אלמנה

א  אלמנה נכתב בדמעות בליל הרצח

איזו מילה כבדה.

כל כך מנוכרת ממני. אלמונית.

מה הקשר הזה?

אלמנה אלמונית.

האם נועדתי להיות עכשיו ללא שם אלא רק עם החותמת הזו?

יתום.

אוי, זה נורא.

יתומים, ילדים יתומים.

זה נשמע כל כך מסכן. כל כך לא שמח.

אבל זה לא אנחנו. זה לא אתה.

אנחנו אנשים שמחים.

טוב לנו בחיים.

טוב לנו במיתה.

אני לא אלמונית.

אני לא נושאת את התואר הזה כעול.

אני חיה אותו.

מחיה אותו.

בואי, אלמנתי היקרה, בואי אלמד אותך לשמוח בך, להיות אלמנה אחרת.

אלמנה בולטת, בועטת.

יתומים שלי, חמודים, בואו.

בואו נראה לעולם שאנחנו לא מסכנים.

אנחנו שמחים וגאים.

אנחנו מלאי חיים ואנרגיות.

ככה אני רוצה להמשיך.

רק ככה יהיה לי כוח לחיות. מתוך שמחה ורוממות, מתוך רצון להפוך את שק האפר לפרחוני וחי.

ליטול את השברים ולהפוך אותם לתמונה שלמה. חדשה. שונה. חיה.

בשבילך, אהובי.

בשביל מי שאתה.

בשביל מה שהשארת.

כל דבר אותו לקחת עשית על הצד המושלם ביותר.

חשבת יצירתי ומחוץ לקופסה.

המצאת יש מאין.

בראת פיל מזבוב.

חיים שלי. אור שלי. איך אמשיך?

מי יטעין אותי?

מי ידחף אותי הלאה?

מי יאמין בשיגעונות שלי?

מי יאזן אותי?

אלמנה. אני אלמנה.

אלמנה (אבל לא הזקנה ההיא מהמומינים)

כל החיים שלי הרגשתי קצת בולטת. תמיד בתמונות משפחתיות, בטיולים, בקולניות היתר שלי. לא יודעת להסביר, תמיד ראיתי שאני טיפה רעשנית "מעל המותר". שוקולד עם סוכריות קופצות. זה לא הפריע לי. להפך. דווקא אולי קצת נהניתי מזה. אבל אף פעם לא חשבתי שיגיע היום ואבלוט כל כך בעל כורחי. ועוד תחת כותרת שלילית ונוגה כל כך.

פשוט כי אני לא שלילית ונוגה. אבל מה לעשות, שהתואר המזוויע הזה דבק בי, "אלמנה", למרות שאין ולא יהיה לי לעולם שום קשר לתדמית שאולי מצפים בעולם הנורמלי לחשוב על אלמנות.

בתחילת החיים החדשים עם הכותרת הזו עוד ניסיתי למצוא מילה חלופית לאלמנה. ניסיתי כל מיני תארים שיהיו יותר פונקציונליים. אלמנה - נשמע קצת סתמי ולא ממוקד. אלמונית.

ביקשתי בתחילה מחברותי אולי לנסות להגיד "אלמנולוגית", שזו אלמנה חכמולוגית.

כי זה מה שאני - אלמנה עם טאץ', עם חוכמעס. שוקולד מריר עם סוכריות קופצות.

זה לא הלך. אלמנה היא אלמנה. אי־אפשר להדביק לה כינויים מגוחכים, זה לא עובד יחד.

אם תחשבו על זה, אפשר אולי לשחק עם המילה, לחלק אותה לשתי מילים: אל־מנה, ללא מנה. אין לה מנה. היא חסרה.

בתואר הזה, אלמנה, מסתתרות כמה מילות שאלה - למה, מה, אנה. למה אני? למה הוא? למה עכשיו? למה לא הם? למה? ככה. לא כדאי להתחיל לפתוח את השאלות האלה. אין לדבר קץ.

מה עושים עכשיו? מה הטעם לקום בבוקר? מה אתה רוצה שאמרח בסנדוויץ' בבוקר מתיש אחרי לילה לבן?

אנה אני באה? אנה תלך ממני? אנה מפניך אברח? אנה מפני תברח? אנה השארת את תעודת הזהות שלך? כולם מחפשים אותה עכשיו.

לסיכומו של עניין, התואר הזה, אלמנה, הוא לא יותר ממשחק. רק היא מנצחת בו. תמיד, אבל גם רק היא משחקת בו, משחק קבוע שמשתנה בהתאם לסיטואציה, בהתאם למציאות בשטח. אבל הכללים הם תמיד אותם כללים.

על החיים ועל המוות.