באהבה, היטלר

קודם תלמדי לאהוב את עצמך

סינופסיס:

דנה-לי “ג’ונס” בראונשטיין (נולדה כדנה בראונשטיין, הוסיפה את לי לשמה הפרטי ומוכרת יותר בציבור על פי שם הבמה שלה: “דנה-לי ג’ונס”) היא שחקנית ישראלית הגרה בניו יורק ארבע שנים והופיעה בתקופה זו בשני פרקים בסידרה “אי.אר” בערוץ טלוויזיה אמריקאי לצדו של השחקן ג’ורג’ קלוני, השתתפה בתפקידים משניים בשתי הצגות אוף-ברודוויי, האחת נקראה “שנינו ביחד וכל אחד לחוד” והשנייה “הסיפור הלא ייאמן של אחותה התאומה של מיס דייזי”. לאחרונה הצטלמה לתפקיד משני בסרט של הבמאי האמריקאי המוערך קוונטין טרנטינו (וזאת לאחר שעברה שלושה אודישנים שאותם היא מכנה “אודישנים מהגיהינום”(, והתראיינה לגבי זה ולגבי “הצלחתה כשחקנית ישראלית בניו יורק” לכתבת שער בשבועון “לאשה”.

דנה-לי מגיעה לביקור בן שבועיים בארץ כדי להשתתף בהלווייתה של סבתה האהובה, בטי.

בזמן הביקור היא מקבלת טלפון ממפיקה בשם אורית שמבקשת ממנה – בעקבות ביטול של הרגע האחרון של השחקנית הישראלית “המצליחה

באמת בחו”ל”, מורן אטיאס – “למלא את החלל” שנוצר בעקבות ביטולה של אטיאס, ולהגיע מהרגע להרגע במקומה לתיאטרון “צוותא” בתל אביב ולהרצות בפני סטודנטיות למשחק ממגוון בתי ספר למשחק בישראל על “הצלחתה כשחקנית ישראלית בניו יורק”.

דנה-לי מסכימה לעשות זאת, לא לפני שהיא מבקשת לקבל מראש מהמפיקה 500 ש”ח (ובמזומן) עבור ההרצאה שלה.

לקראת סוף ההרצאה היא מקבלת שיחה לטלפון הנייד שלה ובה היא מתבשרת על ידי הסוכנת שלה בניו יורק שזה עתה הודיעו לה מחברת ההפקות של סרטו של טרנטינו שאת כל הקטעים איתה הורידו בסופו של דבר בעריכת הסרט כי “טרנטינו שינה את דעתו לגביה אחרי שראה את הצילומים הסופיים”.

בזמן ההרצאה דנה-לי נחשפת ומספרת בין היתר על כך שכדי לשרוד כלכלית בניו יורק היא עובדת כחשפנית במועדון הממוקם ברובע פורט לי שבמחוז ברגן בניו ג’רסי (אותו היא מכנה פשוט “החור”) הנמצא בבעלות שלושה בני דודים ישראלים “ערסים”, כדבריה, שהם במקור מראש העין. (“על יד השוק של ראש העין, לא בשכונות של העשירים”, כדבריה.)

דנה נראית טוב למדי, בלונדינית, חטובה, בת 28. ועוד פרט חשוב ביותר לגביה: היא חיה את חייה מהרבה מאוד בחינות בעזרת - ועל פי - הספר “חיים כרותים” של הסופרת אתי הילסום. את הספר, ממנו היא מביאה ציטוטים שונים במהלך ההצגה ושאותו היא לוקחת איתה לכל מקום אליו היא הולכת, היא מצאה לפני חמש שנים, בהיותה בת 23 , ביום שישי אחד, “בדיוק עם כניסת השבת”, על הרצפה המלוכלכת של אחד הדוכנים בשוק הכרמל.

פרט מאוד מעניין בנוגע לספר: בכל פעם שהיא קוראת קטע ממנו בפני הסטודנטיות למשחק, טון הקול שלה ומבחינות רבות אחרות - אף כל האישיות שלה, עוברת שינוי אדיר, מטמורפוזה של ממש, ומבחורה משעשעת, צינית מאוד, מורכבת, היא מתרכזת, והופכת כביכול למה שהיא תמיד רצתה להיות: אדם פשוט יותר ובעיקר אמיתי וכן יותר עם עצמה.

מלבד דנה-לי “ג’ונס” בראונשטיין מופיע במחזה גם יועד, בחור בתחילת שנות ה 30- לחייו, נאה למדי ונחמד, העובד כתאורן וסאונדמן ב”צוותא”.

תמונה 1

דנה-לי: (עומדת באמצע הבמה כשהיא לבושה בג’ינס שחור צמוד וחולצת גולף שחורה הדוקה. שיערה הבלונדיני פזור. על כתפה תיק שחור. היא מדברת אל תוך הטלפון הנייד שלה) או.קיי. בסדר גמור. אז... רגע אחד, אורית, אני רוצה להבין: אז אני מגיעה לשם וכאילו... אני על תקן של מרצה? או.קיי, בסדר. ובמה להתמקד? לא, אני לא צריכה לרשום לי הערות. אצלי הכל בראש. אז לספר על ניו יורק לעומת תל אביב, או.קיי., על הסצנה פה לעומת הסצנה שם, על... (היא מחפשת משהו בתוך התיק שלה) את יודעת מה, אורית, אולי אני בכל זאת ארשום לי כמה הערות. (היא מניחה את התיק על הרצפה, מתכופפת, מוציאה עט ומתחילה לרשום על כף היד שלה, בהיעדר דף, כמה הערות) אז או.קיי., מה עוד? על ג’ורג’ קלוני ואיך היה לעבוד איתו ב”אי.אר”, בסדר, קוונטין טרנטינו. כמובן, טרנטינו. השגעונות שלו? לא יודעת... ברור

שכן! לכל הבמאים יש! אבל... מה? ככה ללכלך? את צודקת, (היא מצחקקת קלות) בחור הזה - מי יידע מה אמרתי. לא. לא התכוונתי חור. ברור שלא חור. פרובינציה. “התחת של ניו יורק” אנחנו פעם קראנו לזה. נו, די, אני וההומור שלי. שחור. עם כתמים אדומים. נו, טוב. אז יהיה בסדר. נזרום, נחליק, יאללה, מה המילה המקובלת היום ל”יהיה בסדר”? אני אומרת לך, אני מתה על הסלנג פה בארץ. כל שנה משהו מתעדכן. יהיה בסדר, מאמי. לא לדאוג, אני מקצוענית. ואוריתי, כמה זמן למשוך? עד שעה? ואם יוצא לי עד חצי שעה זה בסדר? מה? שאלות ותשובות? או.קיי. אין לי בעיה עם זה. ומה? יהיו רק בנות? יופי! גברים דוחים אותי בעשור האחרון. או.קיי. ו... הכסף? ה...חמש מאות שקל שסיכמנו? יופי. איך קוראים לו? אני ארשום לי שלא אשכח. יובל. מה? יועד? (היא רושמת את השם יועד על כף ידה) איזה שם חמוד. מה את אומרת? חתיך-חתיך או סתם שמנדריק? או.קיי. לא. אני ממש לא מעוניינת. תודה. כן. תודה. הייתה הלוויה יפה. נורא אהבתי את סבתא.

היינו קשורות. כל שנה מאז שקיבלתי את הגרין-קארד הייתי באה לבקר אותה ב”בית סוסנסקי”. זה, נו, הבית אבות שהיא הייתה בו בשנים האחרונות. זה בקרית אונו. כן. מקום ממש ברמה. למה? את לא נשמעת לי קשישה. אה, לאמא שלך... בת כמה היא? צעירה! אה... שבץ מוחי... הבנתי... אז תמצאי את הטלפון שלהם. באמת מקום ברמה מאוד גבוהה. סבתא שלי, נו, ברור, סבתא שלי הייתה קלאסית עד הסוף. או.קיי. או.קיי. אז יועד, ולזיין להן את השכל על ניו יורק, ועל... (מסתכלת על כף היד שלה וקוראת מה שכתבה שם) על ההבדלים בסצנות, קלוני, טרנטינו, אודישנים בניו יורק ומה? אה, או.קיי. בשמחה. לתת להן תקווה, את אומרת? זה השם השני שלי. תקווה. (פאוזה קצרצרה) או נותנת. תלוי את מי שואלים. מזל שאת אישה ולא גבר. עזבי, אני סתם מבלבלת במוח. אני סובלת מ-. T.M.I ברמות מזעזעות, זה יעני, בעברית

פשוטה, יותר מדי אינפורמיישן. טו מאץ’. יהיה בסדר, אוריתי, תחליקי, תזרמי, יאללה, מה בז’ארגון היום בישראל? הבנות יאהבו אותי, תסמכי עליי! אני הולכת לעודד מה-זה הגירה מהחור הזה... סליחה... מה...”תחת של ניו יורק” הזה ישר לניו יורק פאקינג סיטי. יהיה מעולה. אז... יועד ייתן לי מעטפה סגורה ובתוכה 500 ש”ח? יופי. אז נדבר, חמודה, וכשאת בניו יורק, אם את אניטיימ באה לביקור, ישר תעשי לי טלפון, אני אעשה לך סיבוב בעיר. יאללה, חמודה. כן. אני עכשיו רצה ל”צוותא”. ביי”. (דנה-לי מנתקת את השיחה, מסתכלת על הטלפון הנייד שבידה ואומרת לעבר הטלפון המנותק: “כשאת בניו יורק, תשכחי ממני. כי אני האחרונה שתעזור לך”.)

(היא צועדת שני צעדים ואז נעצרת, מדברת אל עצמה) דנה, דנה, לנשום. לנשום. (היא מוציאה את הספר “חיים כרותים” מאת אתי הילסום מתיקה, עוצמת עיניים ואז פותחת כאילו במקרה באמצע הספר וקוראת את העמוד ש”במקרה” היא פתחה. “במקרה” היא פתחה בעמוד 109 בספר והיא קוראת את השורה שבחלק השלישי בו בקול רם) “השאלה איננה: איך להימנע בכל מחיר מלהגיע למצב מסוים, אלא: איך אדם מתנהג וחי בכל מצב שהוא.” אני צריכה לחזור על זה ולזכור בעל פה. “השאלה איננה: איך להימנע בכל מחיר מלהגיע למצב מסוים, אלא: איך אדם מתנהג וחי בכל מצב שהוא.” (היא מחייגת מהטלפון הנייד שלה ונשמעת שונה לחלוטין, מרוכזת מאוד, רגועה לגמרי) אורית, היי, זו שוב אני, דנה-לי. רק... רק רציתי להגיד לך תודה. על ההזדמנות. אני מאוד מעריכה את זה שפנית אליי ואני מבטיחה לעשות את המיטב. אז... תודה. (היא מנתקת את השיחה, מנשקת בעיניים עצומות את הספר “חיים כרותים”, מביטה למעלה, לשמיים, ואומרת) וכרגיל, תודה לך,

אתי. על הדרך שלך.

תמונה 2

(היא מכניסה את הספר לתיק ויורדת מהבמה אל כיוון הקהל ואז לפתע כל האולם נהיה חשוך ושחור לחלוטין. היא מתחילה לצעוק) יועד! יועד! מישהו!

יועד: כן?

דנה-לי: סליחה, אפשר לפתוח איזה אור? אני מרגישה שאני אנה פראנק ועוד רגע החתולים אוכלים אותי.

יועד: בבקשה. (והאור נפתח וממלא את כל האולם)

דנה-לי: (מצחקקת קלות) ויהי אור.

יועד: אכן. (הוא בוחן אותה מלמעלה עד למטה בתאווה גלויה) אז... במה אפשר לעזור?

דנה-לי: (מתקרבת אליו ללחוץ את ידו, מחייכת חיוך גדול) אני דנה-לי. המרצה?

יועד: ככה נראית מרצה?

דנה-לי: כן, למה, למה ציפית?

יועד: למשהו זקן, עם סנטר כפול, שפם.

דנה-לי: דווקא יש לי שפם. נשאר קצת מהקוסמטיקאית.

יועד: לא רואים.

דנה-לי: מזל!

יועד: אז... את המרצה לגבי ה”שחקנית ישראלית שמצליחה בניו יורק”?

דנה-לי: זה מה שאומרים.

יועד: מה... מה עשית?

דנה-לי: מה אני עוד אעשה, אתה מתכוון.

יועד: או.קיי., איך שבא לך.

דנה-לי: אני מקווה שאני אעשה דברים טובים.

יועד: כסף?

דנה-לי: (בנימה זועפת-משהו) דברים טובים, יועד. דברים טובים זה לא בהכרח כסף.

יועד: לא בהכרח, נכון, אבל... כסף זה חלק מהחיים.

דנה-לי: או.קיי.

יועד: וביי-דה-וויי כסף, זה בשבילך נדמה לי. (הוא מוציא מעטפה מהכיס ונותן לה. היא לוקחת מידו את המעטפה, פותחת אותה וסופרת את השטרות)

יועד: (בציניות) חשבתי... שכסף זה לא דברים טובים.

דנה-לי: (מחייכת אליו) לא בהכרח. אז אתה התאורן פה?

יועד: וגם הסאונדמן.

דנה-לי: נורא ישראלי.

יועד: מה?

דנה-לי: זה ש... אתה יודע. כולם עושים הכל ובסוף יוצאת חלטורה מצ’וקמקת.

יועד: אם את אומרת...

דנה-לי: אז... יש לי זמן לחזרות?

יועד: (מגחך) את צריכה לעשות חזרות? חשבתי שכל הקטע זה שאת צריכה

להיות אותנטית.

דנה-לי: אני לא מאמינה באותנטיות. ב... שליפות. בישראליות כזאת של... מה שייצא ייצא. אני מאמינה בחזרות.

יועד: בסדר, לא צריך להרוג. אני כולה התאורן.

דנה-לי: והסאונדמן.

יועד: והסאונדמן.

דנה-לי: אז... זאת הבמה?

(יועד מהנהן בראשו)

דנה-לי: אפשר לקבל כוס מים?

יועד: יש לך שני בקבוקים על הכיסא השחור מאחורי הקלעים.

דנה-לי: יש מראה? שירותים? איפה להתאפר?

יועד: יש. מאחורי הקלעים.

דנה-לי: ליד הכיסא השחור.

יועד: בדיוק.

דנה-לי: אז... ברשותך, אני אלך “לפדר את אפי”.

יועד: סליחה?

דנה-לי: להתאפר.

יועד: או.קיי., אז... איך אומרים אצלכם, “ברייק אה לג”.

דנה-לי: אתה יודע!

יועד: ברור. אני התאורן של “צוותא”. עוברים פה הרבה שחקנים.

דנה-לי: (עושה פרצוף, מעקמת את האף) “צוותא”...

יועד: מה... מה רע ב”צוותא”?

דנה-לי: למה הכל רע?

יועד: לא יודע, את כזה מעקמת את האף.

דנה-לי: אני לא מעקמת שום אף. ככה נולדתי.

יועד: עם... אף עקום?

דנה-לי: לגמרי. תשאל את כל מי שאתה רק רוצה בכל פתח תקווה. דנה בראונשטיין נולדה עם אף עקום.

יועד: חשבתי שקוראים לך דנה-לי ג’ונס.

דנה-לי: נכון.

יועד: אז מה הקטע של הברנשטיין?

דנה-לי: קודם כל זה בראונשטיין. לא ברנשטיין או ברונשטיין. (פאוזה) גם לא בראון-שתן. ודבר שני, קיצרתי ל”ג’ונס”. והוספתי לי לדנה.

יועד: מקורית...

דנה-לי: אתה ציני עליי?

יועד: ציני עלייך?

דנה-לי: כן!

יועד: לא. את לגמרי מדמיינת.

דנה-לי: טוב. הסאגה הזאת הגיעה לסיומה, יובב.

יועד: זה... יועד.

דנה-לי: יועד, יובב, מעניין לי ת’תחת. עכשיו תן לי להתארגן. תעשה שהמיקרופון יעבוד ותאיר אותי עם הרבה אור לבן שיסתיר את הקמטים. היה נעים מאוד שלום-תודה.

יועד: בבקשה. (ובלחישה) הוד מלכותה.

דנה-לי: (עוזבת אותו והולכת אל מאחורי הקלעים, אומרת לו בגבה אליו) שמעתי את זה! (פאוזה) יובב.

יועד: ואני את זה!

(דנה-לי נכנסת אל מאחורי הקלעים ואחרי כמה שניות יוצאת עם בקבוק מים מינרליים קטן בידה. היא מניחה אותו על הרצפה ומתחילה לעשות מתיחות ידיים ורגליים ואחר כך אימוני קול: היא שרה לעצמה. אחר כך היא נרגעת, מוציאה מראת איפור קטנה מהתיק שלה ומתחילה להתאפר. אחר כך היא מחזיקה בידה את הספר “חיים כרותים” ואומרת אל הספר) כמו תמיד, אתי, אני צריכה אותך איתי. בבקשה תהיי איתי היום. שהשחקניות לא יחשבו שאני סתם... סתם אחת. שאני אהיה... מרצה טובה. מעניינת. שאני אתן להן השראה. ו... (היא לוחשת לספר) שאף אחת לא תשאל אותי שאלה מכשילה. מאלה אני הכי מפחדת. (היא עוצמת עיניים ושוב פותחת את הספר “איפה שיוצא לה”, “כאילו במקרה”, ואז היא פוקחת עיניים ואומרת בקול בטוח ונעים) עמוד 50 : “אלוהים, החזק בידי, אלך אחריך בצייתנות, בלי התנגדות כמעט. אקבל עליי את כל מה שיטילו עליי החיים ואשתדל להתמודד כמיטב יכולתי. אבל (פאוזה) תן לי מדי פעם רגע קצר של מנוחה. וגם לא אחשוב עוד

בתמימותי שהשלווה תימשך לנצח, אקבל גם את אי השקט והמאבק שיבואו אחריה. אני אוהבת לחוש חום וביטחון, אבל לא אתקומם אם אמצא את עצמי בקור, כל זמן שאתה הוא המוליך אותי. אלך אחריך לכל מקום ואשתדל לא לפחוד. (פאוזה, ועכשיו בקול חזק יותר, איטי יותר, כביכול המשפט הבא מתאים בדיוק למקום ולמעמד שהיא נמצאת בו עכשיו: על תקן של מרצה) בכל מקום שאהיה אנסה להקרין על סביבי משהו מן האהבה שבי, האהבה האמיתית שאני רוחשת לזולת.” (עכשיו היא מנשקת את הספר ומחזירה אותו לתיק שלה. יועד בא לקראתה ועולה לבמה)

יועד: הכל בסדר?

דנה-לי: (מחייכת) למה לא?

יועד: לא יודע, ראיתי אותך ככה עוצמת עיניים. מתפללת או משהו. את בתהליך?

דנה-לי: סליחה? תהליך?

יועד: מתחזקת?

דנה-לי: לא הבנתי.

יועד: את בקטע של חזרה בתשובה?

דנה-לי: (מצחקקת) לא, חמוד. אני בקטע של אתי הילסום.

יועד: אתי מה?

דנה-לי: אתי הילסום הייתה אישה מדהימה שחייתה בהולנד בזמן מלחמת העולם השנייה ו... (משפילה ראש) נרצחה באושוויץ.

יועד: עליה השלום.

דנה-לי: אתה שוב ציני?

יועד: (בציניות) אני? מה פתאום?

דנה-לי: היא הייתה אישה גדולה מהחיים שכתבה יומן ו... היומן הזה הוא התנ”ך שלי. הוא הולך איתי לכל מקום.

יועד: אפשר לראות אותו?

דנה-לי: סורי, לא נותנת את התנ”ך לאף אחד.

יועד: זה רק ספר.

דנה-לי: (מדגישה באיטיות כל מילה ומילה) לא, יועד. זה לא רק ספר. זה הרבה, הרבה, הרבה יותר מרק ספר. תקרא - תבין.

יועד: טוב, מתחילים להיכנס אנשים.

דנה-לי: זה המיקרופון? (מצביעה על המיקרופון שעומד על סטנד בפינה)

(יועד מהנהן לחיוב)

דנה-לי: או.קיי. אז... אתה זוכר? הרבה תאורה לבנה? תשרוף אותי אפילו. שלא יראו שאני מזדקנת.

יועד: את נראית שיגעון.

דנה-לי: תודה.

יועד: ברייק אה לג. (והוא יורד מהבמה. דנה-לי ממשיכה לעמוד על הבמה, מחייכת לעצמה ומסתכלת על מה שכתוב לה על כף היד בזמן שהסטודנטיות למשחק שבאו לשמוע את הרצאתה ממלאות את האולם. היא עוצמת עיניים וממתינה כחצי דקה. לאחר מכן היא פוקחת את העיניים ומדברת אל המיקרופון) ערב טוב. שמי דנה-לי ג’ונס, כפי שחלקכן אולי יודעות. אני יודעת שהגעתן לכאן הערב כדי לראות ולשמוע את מורן אטיאס אבל היא לא יכלה להגיע בסופו של דבר. מה שנקרא, “נבצר ממנה”. ואני, מה שנקרא, “ממלאת מקום”. בכל אופן, אני מבינה שכולכן סטודנטיות למשחק. אני, כפי שאתן יודעות, שחקנית ישראלית שגרה בניו יורק ארבע שנים ומנסה שם את מזלי. הופעתי עד היום בשני פרקים בסידרה “אי.אר”. בטלוויזיה האמריקאית, כמובן. שיחקתי שם מתמחה בחדר מיון. קראו לי שם מורין מק’לכלן. אכן, שם אירי למהדרין... (מצחקקת). וכן, גם ג’ורג’ קלוני שיחק לצידי וכן, הוא חתיך יותר במציאות מאשר בסרטים... למי מביניכן שתוהה... בכל אופן, חוץ מזה שיחקתי גם בשתי הצגות באוף-ברודוויי, לאחת קראו “שנינו ביחד וכל אחד לחוד”, ולשנייה קראו “הסיפור הלא ייאמן של אחותה התאומה של מיס דייזי”. זו הייתה מעין פרודיה על “הנהג של מיס דייזי”. יש שאלות עד כאן? (מישהי מצביעה כביכול בקהל. אנחנו לא שומעים ולא רואים אותה, כמובן. דנה-לי מהנהנת לחיוב) כמובן! גם אם זה לא ברודוויי ולא הצגה-הצגה, אין ברירה. לוקחים מה שמקבלים. את יודעת כמה אודישנים עשיתי בשביל לקבל את התפקידים האלה? ב”הסיפור הלא ייאמן של אחותה התאומה של מיס דייזי” שיחקתי את אחת החברות הטובות של האחות התאומה. קראו לי מייגן והיו לי צמות והייתי נורא שטותניקית כזאתי. הייתי נורא קומית. אפשר למצוא קטעים של המחזה באינטרנט. ולגבי שאלתך - הלגיטימית בהחלט, אגב - קיבלתי 75 דולר להצגה והיו לנו בערך בין 10 ל 15- הצגות בחודש. (עוד מישהי מהקהל מצביעה כביכול ודנה-לי מצביעה לעברה) כן, את, בבקשה. (היא מקשיבה ומהנהנת) תאמיני לי, שיחסית לאוף-ברודוויי, 75 דולר להצגה זה מאוד מאוד מכובד. יש הצגות שהשחקנים לא מקבלים עליהן כלום. נכון. בדיוק כמו בארץ. בכל אופן, אני אמשיך. ביקשו ממני לדבר על ההבדלים בין ה”סצנה” בארץ (עושה תנועה של גרשיים כשהיא אומרת “סצנה” בארץ, כאילו שהיא מזלזלת בסצנה בארץ) לסצנה בניו יורק. אז בגדול, תראו את זה ככה: שם זה גדול ואמיתי וכמו שאומרת הקלישאה, “השמיים הם הגבול”. פה לעומת זה, זאת פרובינציה. אנחנו, עם כל הכבוד, ואיך שלא מסתכלים על זה, בין מצרים לסוריה, הפאקינג מידל איסט, וגם אם את... אנלאיודעת, ה-כוכבת הכי גדולה, את עדיין תצטרכי מחר בבוקר לרדת למכולת ולקנות חלב וגבינה לבנה. ולחם. זהו פחות או יותר. כששם את עושה את זה אז את מה שנקרא, ביג-טיים עושה את זה. תפקיד מרכזי בסרט קולנוע גדול יכניס לך הרבה מאוד כסף ויעשה את החיים שלך פאקינג קלים.

(פאוזה קצרצרה) לדוגמה עכשיו הצטלמתי לסרט של טרנטינו, תראו, זה חלום שהתגשם. כשהייתי ילדה בפתח תקווה ראיתי את “ספרות זולה” עם החברה הכי טובה שלי אז, חן סופר, ומה-זה התרגשתי. מי היה מאמין שאחרי כמה שנים אני אצטלם לתפקיד משני בבימויו של אותו קוונטין פאקינג טרנטינו שעשה את “ספרות זולה”? את “קיל ביל”? את “ממזרים חסרי כבוד”? זה הרי פשוט לא ייאמן. איך שלא מסתכלים על זה. אז בקיצור... תסלחו לי, מה שנקרא, נו אפנס, אבל אין בכלל מה להשוות בין הסצנות. אתן רוצות להופיע בערוץ 2 ולמחרת לרדת למכולת עם פיג’מה וכפכפים ולקנות אצל שרגא ארטיק שוקו-שוקו, בייגלה שמיניות וביסלי גריל – אז תישארו בארץ ותיקברו בסגולה ושלום על ישראל. זה הבחירה שלכן. אתן רוצות להיות מבוימות על ידי טרנטינו לסרט החדש שלו – אז יאללה, עם כל הקשיים והמורכבות שבלעזוב בית ומשפחה וחברים ותרבות – תיקחו את הריזיקה, כמוני, ותלכו על כל הקופה. בקיצור, כמו שאמרה פעם אישה חכמה אחת – ישראלית דווקא - איך שאת

מציעה את המיטה שלך – ככה את ישנה בה. (היא מצביעה אל עבר מישהי בקהל) כן, את עם הקוקו-בלוף. (היא מהנהנת וכביכול מקשיבה לה) תראי, ברור שיש כאן הקרבה. איזו שאלה. אני הגעתי בביקור הזה לארץ רק בשביל ההלוויה של סבתא שלי, בטי, שמה-זה אהבתי אותה. למזלי הצילומים לסרט של טרנטינו הסתיימו לפני איזה חודש וחצי, ולצערי, סבתא נפטרה. אז ברור שיש הקרבות – כל הזמן. אני מגיעה לפה לביקור בערך אחת לשנה. הייתי מעדיפה לבוא לפחות פעמיים – או אפילו שלוש! – בשנה, אבל כרגע זה לא מתאפשר לי. אני מדברת עם אמא שלי פעם בשבוע. עם אבא שלי פעם בחודש – גם זה יותר מדי לפעמים... (פאוזה קצרצרה, היא משפילה ראש) ויש לי שתי אחיות שאיתן אני משתדלת לדבר פעם בשבועיים-שלושה. אני מטורפת על האחיין הקטן שלי, יובל. וגם על האחיינית שלי, רון. (ובקול קצת יותר שקט ובראש מעט מושפל לצד) לאחיינים האחרים אני פחות קשורה. לגבי מה הכי חסר לי בארץ, אני לא יודעת מה להגיד לך. אבל אני יכולה

להגיד לך בוודאות מה לא חסר לי. הוולגריות, הערסים, המוזיקה המזרחית, הכסחנות והעצבנות בכבישים, זה שאין פה פירגון, זה שאין פה כבוד אמיתי אחד לשני, כי הרי אין פה תרבות של לכבד אחד את השני. או לפרגן. הרי... הרי רק “פרייארים” (עושה תנועה של גרשיים באוויר) מפרגנים... איזה שטויות... בניו יורק אנשים מנומסים. פה... פה אנשים חארות אחד לשני. כן, ממש ככה. חארות. ועכשיו כולם גם הפכו להיות גועל נפש בקטע של כסף. זה כאילו, שבשנים האחרונות, ה-דבר שממריץ אנשים פה זה כסף. אני מבינה שיש גלובליזציה בכל העולם אבל גם בישראל? גיב מי א פאקינג ברייק! למה לקנות ג’יפ מפואר אם מחר איראן תשלח לכאן איזה פצצת אטום והלכה המדינה? או אפילו יותר מזה – למה לקנות ג’יפ מנקר עיניים אם במקום זה אפשר לקרוא איזה ספר של טוני מוריסון, או את “אלה תולדות” של אלזה מורנטה, או את... אני יודעת מה? “מאה שנים של בדידות”, או... איזה מחזה של צ’כוב או שייקספיר או את “האידיוט” של דוסטוייבסקי, או את הספר של

אתי הילסום או את (מישהי בקהל כביכול קוטעת את דבריה. דנה-לי מסתכלת עליה ואז אומרת בפליאה, בקול רם, עם שמץ של כעס וזלזול בקולה אל עבר הבחורה שבקהל שכביכול שאלה אותה) מי זאת אתי הילסום? בחייאת אבוק! אתי הילסום היא התורה שלי. הנה. (היא מוציאה מתיקה את הספר “חיים כרותים”) את הספר הזה, שקוראים לו “חיים כרותים”, כתבה אתי הילסום. זה בעצם יומן אישי שהיא כתבה בין השנים 1941 ועד 1943 על החיים שלה כאישה צעירה, מאוהבת ויהודייה בהולנד שהייתה כבושה אז על ידי הנאצים. את הספר הזה, תאמינו או לא, שחקניות בפוטנציה יקרות שלי, מצאתי, מכל המקומות בעולם, דווקא בשוק הכרמל, כן, כן, בשוק הכרמל, זרוק על הרצפה של איזה דוכן סגור, מלוכלך, ביום שישי אחד בדיוק עם כניסת השבת. אני מתכופפת אל הספר ובדיוק נשמעת הצפירה. זה היה לפני שנים, 5 אם לדייק, ומהרגע שהתחלתי לקרוא אותו לא הצלחתי ולא רציתי להפסיק. זה היה ונשאר הרבה, הרבה, הרבה יותר מעוד ספר בשבילי. זה מזמן הפך לתורה עבורי. ובינינו, זה מה שעוזר לי להתרכז, להתמקצע ולקחת את עצמי יותר ברצינות. הנה. אני אקרא לכן קטע קטן. יש לי הרגל כזה, תראו מה אני עושה. אני עוצמת עיניים, פותחת את הספר איפה שנפתח ואז אני קוראת איפה שהעיניים נעצרות. כאילו “במקרה”. והרי... אתן יודעות במה אני מאמינה? שאין דבר כזה מקרה. שום דבר לא במקרה. אתן לא כאן במקרה מקשיבות לי, אני לא כאן במקרה מדברת אליכן. בקיצור – תמחקו את המילה מקרה מהחיים שלכן. הנה. נראה מה שיצא. (מסתכלת בספר) עמוד 112: “האדם בעולם המערבי אינו רואה ב”סבל” חלק מהחיים. משום כך הוא אינו מסוגל להפיק מן הסבל כוחות חיוביים.” איזה יופי! כל משפט, אני אומרת לכן – פנינה. וכוח. ספר חובה, בנות. ספר חובה. ואגב, במשפט כזה אפשר להיעזר לפני וגם אחרי אודישנים, כי הרי גם באודישנים - מלבד החוויה, קיים גם סבל. ועוד איך קיים סבל. תאמינו לי, איזה שלושה אודישנים מהגיהינום אני עברתי עד שקיבלתי את התפקיד בסרט החדש של טרנטינו, שלא תדעו. אני לא מאחלת לאף אחת מכן כאלה אודישנים קשים.

(לוקחת נשימה ארוכה, מחייכת, משנה את קולה לקול רגוע ושליו) אז... כמו שכתוב. תראו ב”סבל” הזה חלק מהחיים שלכן, חלק ממה שאתן כנראה צריכות לעבור – מוכרחות אפילו - כדי שתגיעו לשלב הבא של מי שאתן אמורות להיות. ותנסו לראות בו... עם כל הקושי, משהו... חיובי.

ועכשיו, מה שנקרא, במעבר חד, אני אתמקד בשחקנים החתיכים שעבדתי איתם. אז אמרתי לגבי ג’ורג’ קלוני שהוא יותר חתיך במציאות מאשר בכל הסרטים שלו ביחד, נכון? את זה כבר אמרתי. אז... אם אתן שואלות את עצמכן אם הוא התחיל עם כוסית-על כמוני אז התשובה היא דווקא... לא. תתפלאו, אבל הוא היה ג’נטלמן מושלם איתי ובנוסף, באותה תקופה של הצילומים לסידרה, ל”אי.אר”, זאת אומרת, הוא היה בדיוק במערכת יחסים עם השחקנית ההיא שהופיעה פעם בשני סרטים של וודי אלן. שכחתי איך קוראים לה... בכל אופן – לא. הוא לא נגע, לא התחיל, אפילו לא קרץ לי. עכשיו, לגבי טרנטינו האחד והיחיד, הוא, אפשר לומר... דווקא כן כזה קצת פלירטט איתי, אבל ממש בצורה מעודנת. בקטן. כן. את. (מצביעה אל עבר מישהי בקהל שכביכול שואלת אותה שאלה. דנה-לי מהנהנת ומקשיבה לשאלה) לא. זאת דווקא שאלה מצוינת וטוב שאת שואלת. לא. לא. ושוב לא. לשכב עם במאים, עם תסריטאים, עם כוכבים, אנערף, זה לא עובד. אני יודעת שכולנו גדלנו בפרובינציה הזאת, סליחה, ב”תחת של ניו יורק” כמו שאני קוראת לתל אביב, עם התפישה הלא-נכונה הזאת, שאם את מזיינת את הגבר הנכון תוכלי יום אחד להגיע לפחות לאיזה כוכב משלך על שדרות הוליווד, אבל בתכלס? זה ממש, אבל ממש לא עובד ככה. אני מעולם לא שכבתי עם אף אחד בשביל תפקיד. לא. יש לי קווים אדומים. (פאוזה קצרצרה) כן. שוב את. (מצביעה על אותה בחורה שכביכול שאלה אותה את השאלה שזה עתה נענתה) לא. אני לא במערכת יחסים. אני פנויה לחלוטין. ומבחירה. אני חושבת, אגב, שבתוך תוכי, בהכי פנימה שלי, אני לסבית מודחקת מאוד. אז... אם מישהי רוצה אחרי ההרצאה הזאת, ה”הרצאה” (מסמנת באצבעותיה סימון של גרשיים) הזאת, לצאת לשתות קפה, אז יאללה, אני פתוחה לזה. לא, סתם. אני צוחקת. אבל ברצינות, אני חושבת שכל הגברים, וזה אומר – כל הגברים כו-לם, גם הכי טובים שיש, ה... אלה שאני מכנה ה”צדיקים בסדום”, הם חארות. בקי-צור: כולם חארות. אין דבר כזה גבר – סטרייט, כמובן, לא הומואים, כי עליהם אני כמובן מתה, מטורפת, חולה, מכורה - אבל גבר-גבר, פשוט מגעיל אותי. כי הרי... מה גבר בסך הכל רוצה? זאת אומרת, בסוף היום? לא מלונה? ממש כמו כלב. עצם. ומלונה. אז... תנו לו את זה אם אתן רוצות... אבל אני? לא, לא, לא. לא תודה. זה ממש לא בראש שלי גבר עכשיו. אני... ממוקדת. אני... רוצה לעשות את האמנות שלי. לשחק. להופיע. תנו לי טרנטינו כל יום לארוחת בוקר, איזה ג’ורג’ קלוני ללאנץ’, תזרקו לי איזה תפקידון באוף-אוף-ברודוויי, הכל אני לוקחת – רק לא גבר. בזבוז זמן משווע, זה מה שזה, תאמינו לי.

(פאוזה קצרצרה) ובכן, אחרי שיצאתי מהארון, לשמחתי, והודיתי בזה שאני בעצם לסבית מודחקת או לפחות שונאת גברים באשר הם, אז... בואו נחזור לנושא שלשמו התכנסנו בערב קיץ יפה זה. אז ככה: אחת הסיבות שהסכמתי לבוא לכאן היא כי רציתי לשתף אתכן במה שאני מכנה “האני האמיתי של השחקן”, או במקרה שלנו בערב הזה, “האני האמיתי של השחקנית”. אז ככה: אני מציעה לכן, שאם אתן רוצות לפרוץ ולהצליח כמוני, שתמיד תהיו אותנטיות לעצמכן ותביאו את עצמכן אל תוך התפקיד. או במילים הכי פשוטות שיש: תראו את כל הסרטים שבהם משתתפת הגדולה מכולן – הלא היא מריל סטריפ, ואחר כך פשוט תנסו תמיד להיות... כן, כן, “להיות מריל סטריפ”. להיות אמיתית, אותנטית, לא משוחקת. לא להיכנס אל תוך התפקיד אלא להיות מאה אחוז את. כי רק ככה, כשאת תהיי מאה אחוז את עצמך, את תכניסי את החיים שלך – שהם, אגב, צריכים להיות עבורך החיים היחידים שיכולים להיות לדמות – אל תוך הדמות עצמה. וזה לא משנה אם את מגלמת עמוד או כלב או זונה או פליטת רעב מנמיביה תחתית! מה שחשוב זה האותנטיות ולהביא את עצמך, לא! לא! סליחה! להיות את עצמך בתפקיד! זאת נקודה שמאוד מאוד חשוב לי להבהיר. אתן... הבנתן אותי פחות או יותר? (מישהי בקהל מצביעה, דנה-לי נותנת לה רשות דיבור. מקשיבה לה כמה שניות ואז עונה בצעקה ובכעס) אז הוא טועה! אז הוא טמבל! ממש לא אכפת לי מה מלמדים אותך בבית ספר שלך! אז את יודעת מה? תעברי בית ספר! תקשיבי לי! אני הופעתי בשני פרקים בסדרה האמריקאית המצליחה “אי.אר”! לצד ג’ורג’ קלוני! וזה ג’ורג’ קלוני, לא תגידי איזה... איזה סבא ג’פטו משכונת נווה סביונים ד’ באשקלון ג’. ג’ורג’ קלוני, מתוקה שלי! ג’ורג’ קלוני הענק! החתיך! המוכשר! ועכשיו סיימתי צילומים בתפקיד משנה בסרט החדש של קוונטין טרנטינו! וזה טרנטינו, מותק! לא איזה במאי סוג זין עם מימיה באמצע ערבות

באר שבע שאומר לך במבטא רוסי כבד (ועכשיו היא אומרת במבטא רוסי כבד) “פיפי תעשי מאחורי העץ”. (עכשיו חוזרת לקול הרגיל שלה, קצת צועקת) זה ט-ר-נ-ט-י-נ-ו, מותק! ריד מיי ליפס! וגם אל תשכחי שאני – אני! ולא המורה שלך בבית הספר למשחק שלך - קיבלתי שער ב”לאשה”! ומה אמרו עליי שמה? נו, זוכרת? אמרו עליי שאני ההבטחה הישראלית הכי גדולה נכון להיום בחו”ל! אז זהו זה! איי רסט מיי קייס! בקיצור: את זה הדמות ולא הדמות זה את. איז איט פאקינג קליר? (לוקחת נשימה, שותה קצת מבקבוק המים המינרליים ומצביעה על מישהי בקהל) כן, את עם הניתוח פלסטי באף. (פאוזה. כביכול הסטודנטית למשחק שבקהל נעלבה מאיך שדנה-לי קראה לה) נו, מה את נעלבת לי עכשיו? רואים שעשית ניתוח פלסטי באף. אז מה? אני לא עשיתי? מה יש להתבייש? בסך הכל ניתוח פלסטי באף! לי קראו “אף נשר” כל החטיבת ביניים, או.קיי?. ולמדתי בחטיבת “עלומים” בפתח תקווה. וכן. אני במקור מפתח תקווה, סו וואט? אז... להתאבד? לא! זה מי שאני ואני חשופה! אני רוצה שתרשמו לכן במוח את המילה הזאת, “ח-ש-ו-פ-ה”. ומה זאת אומרת? זאת אומרת שאנחנו לא מתביישות או מפחדות או איזה... אנלאיודעת מה, עלה נרעד ברוח! לא! אנחנו ח-ש-ו-פ-ו-ת! ואני לא מדברת פה חס וחלילה על עירום של הגוף! ממש לא! אני מדברת כאן על עירום אחר לגמרי! על עירום של הנפש! על הפשטה רוחנית! אין מה לפחד! הכל יוצא החוצה! ואם הוא לא יוצא – אז לעזור לו לצאת! המוגלה! המחזור! החרא! הפיפי! הכל! הכל! הכל! אז... (מצביעה על הסטודנטית למשחק בקהל עם הניתוח הפלסטי באף) את עושה כזה סיפור מזה שאני אומרת לך בפרהסיה שעשית ניתוח פלסטי באף? נו, באמת, הצחקת אותי! איך את רוצה ככה אי פעם להיות שחקנית אמיתית אם את לא מוכנה לקבל את העובדה שעשית ניתוח פלסטי באף? (פאוזה. מהנהנת אל עבר הבחורה בקהל שכביכול אומרת לה עכשיו משהו) או.קיי. אז בסדר. אז אני סולחת. כמו שאומרים, התנצלותך התקבלה. אגב, רק שתדעי, אני לא רוצה להיות קטנונית או משהו כי זה ממש, אבל ממש, לא הסגנון שלי, אבל הניתוח יצא רע. למה? כי רואים שעשית ניתוח פלסטי באף! זה למה! וזה אומר שזה חרא של ניתוח. למה? אצלי רואים שעשיתי? הנה, תראו! (עומדת בפרופיל ואוספת את שיערה בידיה, כדי להקל על הסטודנטיות למשחק שבקהל להתמקד באפה המנותח) עשיתי את זה כשהייתי בצבא, בגיל 20 , אצל דוקטור מן. מי, אגב, עשה לך את הניתוח? אה, שמעתי עליו. זה לא ההוא שפעם עשו עליו תחקיר ב”כלבוטק”? טוב, אז לא. בכל מקרה, ככה זה כשחוסכים כמה שקלים... טוב, לענייננו, מה רצית לשאול? (מקשיבה לה, מהנהנת) טוב, אז את בכלל לא איתי, חמודה. אם את שואלת אותי אם הייתי מסכימה לעשות תפקיד בעירום אז זה רק אומר לי שאת ממש, אבל ממש, לא איתי. קודם כל – אם אני אקבל הצעה רלוונטית לתפקיד שיש בו גם סצנת עירום, אז זה לא כזה ביגי. אני אבחן את התפקיד טוב-טוב, ואולי אני אסכים. אבל בהקשר של מה שאני מסבירה לכן פה, אני לא מדברת בכלל על עירום גופני, אלא על התפשטות מכל העכבות שלכן ו... “יציאה אל העולם!” קדימה, צאו לדרך, עופו, עופו, הפיצו את הבשורה שלכן, את האמת שלכן, יאללה, כמו שהערסים אומרים – אודרוב! ואחת הדרכים לעשות את זה, אגב, להתפשט מעכבות, ל... להשיל מעליכן את כל מה שעוצר אתכן מלעבור את האודישן, מ”לקחת את התפקיד”, כמו שאומרים, זה הסודות שלכן. כן, כן, הסודות. לכל אחת מאיתנו הרי יש סודות, נכון? למה אתן חושבות שאני כל כך אוהבת, מעריצה, מזדהה עם ה”תנ”ך שלי”? עם הספר הזה שמלווה אותי לכל מקום בכל יום בחיים שלי מאז ש... ש”פגשתי” אותו? (מניפה באוויר את הספר “חיים כרותים”) כי אני קוראת את כל הסודות שלה, של אתי הילסום המדהימה הזאת, ומבינה שאין כמו להוציא החוצה, לשחרר – ואז, דרך השחרור – להשתחרר, מכ---ל הסודות, וככה, ביתר קלות, לתפקד, לחיות, “ל-ה-י-ו-ת”!

וכשאני אומרת “להיות” אני לא רק מתכוונת להיות עכשיו, להיות בתוך התפקיד, להיות קיימת ברגע הנוכחי. לא! אני מדברת על משהו אחר. על משהו... הרבה יותר גדול! אני מדברת על באופן כללי, תמיד, ביום-יומיות שלכן, שלנו, פשוט להיות אותנטיות. ורק ככה זה אפשרי, כשאין סודות. (עכשיו בפאתוס) אז עכשיו, וויט’-נו-פורדר-אדו, אני רוצה ש...תתנו לי “סודות”. שכל אחת – רק מי שכמובן רוצה להיות שחקנית יותר טובה - תשתחרר, כאן, בפרהסיה, ב...פורום הזה, לפני כולן, ותצעק את הסוד שלה. יאללה, קדימה, בנות, לא להתבייש. (אף אחת מהיושבות בקהל כביכול לא אומרת כלום)

אני מבינה שזה לא יהיה קל. טוב, לא נורא. בואו נקבל כולנו קצת השראה מ”המורה הרוחנית” שלי, מאתי הילסום. (דנה-לי עוצמת את עיניה, הספר “חיים כרותים” בידיה, היא פותחת אותו כשעיניה עצומות ואז פוקחת אותן) בואו נראה מה יצא לנו הפעם. עמוד 103 : “החיים מוזרים ומפתיעים ומגוונים עד אינסוף, אחרי כל עיקול שבדרך מתגלה פתאום נוף חדש לחלוטין. רוב האנשים רואים בחיים רק את מה שמקובל לראות, אבל עלינו להשתחרר מכל הרעיונות הקיימים, מכל המוסכמות, מכל סיסמה, מכל מושג מוכר ובטוח, להעז לעזוב הכל, לשכוח את כל הנורמות והוודאויות המקובלות, להסתכן ולעשות את הצעד הגדול לתוך הקוסמוס, ואז, אז החיים נעשים עשירים ושופעים, גם ברגעים של סבל תהומי.” (היא סוגרת את הספר וחיוך על פניה) מדהים. אין מילים. לשכוח את כל הנורמות. להסתכן! להעיז! ל...היחשף... כל כך נכון, כל כך פשוט... (פאוזה קצרה, מביטה על הנשים בקהל) אז... מי מוכנה ל... “להיחשף” ראשונה? יאללה, בנות, אין לנו את כל הזמן בעולם! או-טו-טו אני עפה מהחור הזה ל(בציניות) גלמורס לייף אוף מיין במנהטן-סוהו-בוהו-נוהו! אז יאללה, להתחיל לחשוף! (מישהי כביכול מצביעה בקהל ודנה מצביעה עליה ואומרת) כן, חמודה. יאללה, שתפי. (היא מקשיבה לה בעניין, מהנהנת ואז ניגשת אל מישהי בקהל ומחבקת אותה באמת) את מדהימה. איזה יופי שככה את נפתחת בפנינו! כל הכבוד! (עם תום החיבוק היא חוזרת לבמה ומדברת עכשיו כמו איזו מנחת טוק-שואו זול וצהוב שמחפשת מרואיינות עם סיפורי חיים סנסציוניים ופרובוקטיביים) יופי! אז יש לנו אנורקסית אחת! איפה כל הבולימיות המהממות שלנו?! יאללה בנות, איפה הבולימיות שלנו? (ועכשיו היא מתחילה להצביע) יפה מאוד! אחת! שתיים... איפה הבולימית הכוסית המהממת שלנו? יופי! (מצביעה על הקהל) שלוש! הנה ארבע! ועוד איזה אנורקסית או שתיים? אין? או.קיי. אז... עכשיו... (צועקת אל עבר הקהל, כאמור, עדיין כמו איזו מנחת טוק-שואו זול וצהוב) מי פה הזדיינה עם אבא שלה? עם הדוד? מי עברה אונס או איזה לפחות... (בקול מתיילד, מתפנק, כמעט תינוקי) התעללותית מיניני-ת? מה? מתביישות? מי גנבה למי את החבר? איפה כל הנשים המוכות שלנו, איפה?! מי מאוהבת בחבר הכי טוב ההומו שלה? יאללה! נו! קדימה! מה אתן? שחקניות או עורכות-דיניות? יאללה, להצביע! (עכשיו כביכול כמה נשים בקהל מצביעות) יופי! יופי! ככה אני אוהבת אתכן! משתפות פעולה! אז... (פאוזה) אם אנחנו כבר ככה בקטע של סו-קולד “לחשוף”, אז אני “אגלה” לכן, “איפתח” בשבילכן, שבשביל לשרוד בתור שחקנית בניו יורק, שאומנם עשתה תפקיד ב”אי.אר” לצד קלוני, נכון, ואומנם הצטלמה לסרט החדש של טרנטינו, ואומנם ואומנם ואומנם, ועדיין... בשביל לקנות ברקפסט ואחר כך איזה לאנץ’ ובסוף בסוף איזה לאטה ודינר, והכל נורא נורא יקר כידוע בניו יורק, אז אני מה שנקרא... “מחשפנת”, שזה אומר “מגלמת תפקיד של חשפנית” במועדון נידח שקוראים לו “הוט-בייבז” אבל אני פשוט קוראת לו “החור”, באיזה סופעולם שנקרא פורט לי, שזה איזה רובע נידח של בעיקר קוריאנים חרמנים עם זין בגודל של בוטן באיזה מחוז שנקרא ברגן במדינה שנקראת ניו ג’רסי. כן, כן, אני, דנה-לי ג’ונס ה-כבירה, ה-מצליחה, ה-מפורסמת, עובדת למחייתה בתור

חשפנית. אבל זה מה שנקרא, לגמרי לגמרי בינינו. אל תספרו על זה לאף אחד כדי שבסוף לא יגידו עליי מה שלא נכון. אני בסך הכל שלוש פעמים בשבוע לוקחת מונית ספיישל – על חשבון הבעלים של המועדון חשפנות, כמובן - מהדירה המהממת שלי באיסט וילג’ עד לחור ההוא, ומתפשטת מול לקוחות מחורמנים שברחו מהאישה המעיקה שלהם לאיזה שעה-שעתיים. אבל אני לא נותנת להם לגעת לי בציצי! ואני לא מתיישבת לאף אחד על הברכיים ועושה לו לאפ-דאנס כמקובל. לא! ולא! ולא! ובטח ובטח שאני לא הולכת עם אף לקוח – בטח שלא שחור, כי איתם אי אפשר לדעת אם תצאי חיה - לחדרים הפרטיים - שיש שם, כמובן, ואני בשום פנים ואופן לא עושה להם “בוגי בוגי” עד שהם משפריצים על התקרה ואז מרגריטה, שזאת המנקת-זרע של החדרים הפרטיים – ככה שמעתי - נכנסת בתום ה”אקט”, נעמדת על הסולם ומנקה עם מטלית לחה את הדי.אן.איי שלהם. לא! לא! בשום פנים ואופן! אני “חשפנית” מיוחסת. אני, דנה-לי ג’ונס בראונשטיין, עשיתי שני פרקים עם ג’ורג’ קלוני, כמו שאתן יודעות. והופעתי באוף ברודוויי ב”הסיפור הלא ייאמן של אחותה התאומה של מיס דייזי” וגם ב”שנינו ביחד וכל אחד לחוד”. אז... בקיצור, עשיתי איזה דבר או שניים בחיים שלי. ולמזלי, הבעלים של “החור” הם שלושה בני דודים, אומנם ערסים, ועדיין, אנשים טובים, במקור מראש העין – לא מהשכונות של העשירים אלא דווקא צמוד לשוק של ראש העין – אז... בגלל שגם אני וגם הם ישראלים, אז... אתן יודעות איך זה, הם עושים לי “הנחות”, ובכל השלוש פעמים בשבוע שאני מגיעה לשם – כמו שאמרתי - עם המונית ספיישל הקבועה שלי מהבית ועד ל”חור” ואז מ”החור” בחזרה עד לבית, אני עושה מה שאני רוצה ולא עושה מה שאני לא רוצה ושלום על ישראל. (פאוזה. לוקחת נשימה. אחר כך שותה קצת מהמים המינרליים ומחזירה אותם למקום. אחר כך מצביעה לעבר מישהי בקהל) כן, את בלבן. (מקשיבה לה, מהנהנת) זה פשוט מאוד. אני פשוט רואה את זה... כאילו שאני עושה תפקיד. ולא סתם תפקיד, אלא תפקיד ממש ממש טוב. אני מגלמת “חשפנית”. ומי יודע, אולי יום אחד יפנו אליי ויבקשו שבאמת, במה שנקרא, ריל-לייף, אני אגלם חשפנית? אז ככה אני כבר מוכנה. (מצביעה לעבר מישהי אחרת בקהל. מקשיבה לה, מחייכת, ומוחאת לה כפיים) חוצפנית! אני מתה עלייך! זה מה שאני אוהבת בישראלים – ובישראליות – את החוצפה הזאת שאנחנו נולדים איתה, לשאול מה שבא לנו! אחלה שאלה. אז ככה. אני עובדת ב”חור” בתור ה”חשפנית המיוחסת” שאני, שלוש פעמים בשבוע, משעה 10 בלילה ועד 4 בבוקר – שאז סוגרים את “החור”, ולשאלתך, יוצא לי למשמרת בערך מינימום שבמינימום שבמינימום 300 דולר. ולמקסימום... (עם חיוך יודע-כל קל) למקסימום אין גבול. אומנם פורט לי זה חור בניו ג’רסי, שהיא כשלעצמה זה חור, אבל עדיין, אתן יודעות איך זה, גברים חרמנים אף פעם לא חסר. פעם עשיתי 5000 דולר בערב אחד. כן, כן, יקירותיי, 5000 פאקינג דולר בערב אחד. ל”חור” הגיעה חבורה של אנשי עסקים יפניים - אונלי גוד נוז וואיי - והם שפכו עליי שם דולרים... כמו ממטרה... ובהמשך לשאלתך, חוצפנית מתוקה שלי, מנהטן זה מקום יקר-רצח אז... חייבים שם כסף. בעיקר בזבזנית כמוני, שמה לעשות, חולה על מותגים. אז יש שבועות שאני עושה 1500 דולר בערך ויש שבועות שאני עושה אפילו 3000 דולר. שכר דירה אני משלמת 2800 דולר לדירת שני חדרים מרוהטת מדהימה שאין דברים כאלה באיזור הכי טוב באיסט וילג’, ותוסיפי לזה חשמל וטלפון וטלפון נייד ומיסים אז... מה לעשות, ככה זה, חיים. מה, אני לא צריכה לקנות נייר טואלט כמו כולם? לחם? מרגרינה? חולצה של מרק ג’ייקובס באלף דולר ב”בארניס”? תיק של “הרמס” ב7,000- דולר ב”ברגדורף-גודמן”? מה? אני לא בן אדם? לא מגיע לי?! אם אני רואה נעליים של “דיור” בחנות ה-מ-ד-ה-י-מ-ה שלהם בפיפט אבניו אז מה? שאני אתעלם? שאני אמשיך ללכת הלאה כאילו שאני איזה... לא יודעת מה... הלן קלר?! לא! אז אני אכנס כמו בן אדם, ואני אמדוד, ואם זה מתאים אז אני אוציא מהארנק 2,000 דולר כמו גדולה ואני אקנה! כמו כל בן אדם נורמלי! אחד מכור לשוקולד – אחד מכור ל”דיור”! ככה זה בחיים – עובדים קשה, אבל אז גם קצת נהנים. מוכרחים! ואגב, בזכות העבודה שלי בתור “חשפנית” יש לי זמן ללכת לאודישנים, לקרוא מחזות, להיפגש עם תסריטאים, “לעבוד על עצמי”, ללמוד משחק מול מצלמה וכו’, וכו’, וכו’... אז... זהו זה. אני לא איזה פוריטנית ואני לא מתביישת בעצמי – כי תאמינו לי, אין במה. אני פשוט חיה, וחווה, ולומדת, ו-מתנסה, או.קיי? אני מתנסה, כי הרי כל החיים זה בסך הכל התנסות. וכל יום שאנחנו נושמות ויוצאות מהבית ונפגשות עם אנשים אנחנו מתנסות בדבר הזה שנקרא “חיים מודרניים”. ובלי שום קשר, כל יום שאנחנו חיות, לפחות איך שאני רואה את זה – זה הישג. הישג אדיר. זהו. (לוקחת נשימה ארוכה. שותה קצת מהמים המינרליים ואז מניחה את הבקבוק בחזרה במקומו) ההרצאה הזאת מוציאה ממני המון אנרגיה. (ובשקט, כאילו אומרת לעצמה) הרבה יותר ממה שציפיתי. (פאוזה קצרצרה) טוב, עוד שאלות? (מישהי בקהל כביכול מצביעה. דנה-לי מקשיבה לה ואז צועקת בכעס) מה פתאום! איזה שאלה מטומטמת! מאיפה הבאת את זה?! מה פה זילות? מה הקשר?! זה לא שאני איזה זונה ברחוב! אני בסך הכל חשפנית! אפשר להירגע! שאלה הבאה! (מצביעה על מישהי בקהל שכביכול מצביעה. מקשיבה לה ואז מחייכת חיוך ענקי, נהיית ממש מאושרת) אתן רואות?! זאת שאלה! חמודה, אני אענה לך. אני למדתי שנתיים אצל “לי סטרסברג” בניו יורק. אלו היו השנתיים הראשונות שלי בניו יורק. הלימודים היו קשים – אף פעם בחיים שלי לא חשבתי שאני אצטרך לגלם גם חתול, גם כלב, גם תוכי וגם בת-יענה במשך שבוע אחד - אבל לא משנה, כל זה מאחורינו. בארץ, לשאלתך, לא למדתי, כי היה לי פעם אודישן לבית ספר למשחק הכי-הכי בארץ, אבל ההומו השמן עם המבטא, נו, את יודעת בדיוק למי אני מתכוונת - ההוא שכבר מת מזמן - משום מה לא אהב אותי אז הוא לא קיבל אותי וככה נכנסתי לי ל... בואי נאמר, מרה שחורה, והייתי קצת בטראומה מכל הסיפור הזה אז נסעתי לניו יורק. פשוט, אה? אבל את יודעת איך אומרים, “מעז יצא מתוק”. ותאמיני לי, זה הדבר הכי טוב שעשיתי בחיים שלי. כן? מה? לא שומעים אותך משמה. (מתקרבת אל קידמת הבמה וכביכול מנסה לשמוע טוב יותר מישהי מהקהל) או.קיי. אז מה החלומות שלי, את שואלת? כאילו... חוץ מלעשות סרט עם איבגי? סתאאאם! איבגי ממש לא מעניין אותי. אבל בראד פיט דווקא כן! אז... לעניינינו - הייתי רוצה להמשיך ליצור את האמנות שלי. (פאוזה) והייתי רוצה... לעשות איזה תפקיד טוב – ומרכזי לשם שינוי - כי נמאס לי כבר מכל המשניים האלה שאני כל הזמן מקבלת - בתיאטרון או בקולנוע או אפילו בטלוויזיה, למרות שבינינו, זה המדיום שאני הכי פחות אוהבת ואפילו בבית שלי, בדירה המהממת שלי באיסט וילג’, אין לי – ומבחירה חופשית - טלוויזיה. וגם... (פאוזה) אולי אהבה. (פאוזה) למרות שכל הגברים, כפי שכבר סיכמנו קודם – או ליתר דיוק – סיכמתי אני קודם - ובשביל כולנו - שווים לתחת. אבל מי יודע... אולי יום אחד האביר עם הסובארו יגיע וירים אותי בזרועותיו החסונות ויבנה לנו בית באיזה פרבר בצפון ניו יורק, לכו תדעו, מותר לבחורה לחלום חלומות, לא? ובכלל, שכולנו נהיה בריאים. וגם... אולי שפעם יזמינו אותי לתת “הרצאה” כזאתי - שדווקא יצאה מעניינת מאוד ומפתיעה מאוד, לפחות מבחינתי - לא במקום איזה מישהי אחרת ש... ביטלה ברגע האחרון, אלא בזכות עצמי. כי אני שווה את זה. כי יש לי מה להגיד ויש לי... דרך משלי להתבטא. (פאוזה. מדברת ברצינות תהומית עכשיו) אבל הכי חשוב לי זה ש... אני אשלים את המעגל של עצמי, ושאני אסלח לעצמי על כל השטויות שאני עשיתי בחיים ו... טוב, נו, בואו נודה באמת - שאני עדיין עושה לעצמי, (ובקול קטן) לצערי... ובגדול, שאני אכיר את עצמי טוב יותר, ושאני אכבד את עצמי... ושאני אחכים. כן... להחכים זה מאוד מאוד חשוב. וללמוד מטעויות ו... לסלוח. כי רק אחרי שסולחים אפשר הרי באמת ו-בתמים להמשיך הלאה עם פחות בגאז’ על הגב, פחות משקל, נטל... עם פחות טראומות, וככה להמשיך לצעוד נקיים יותר. פשוט... קודם כל... איך אומרים... קודם כל... (כביכול מישהי מהקהל צועקת לעברה משהו. דנה-לי “נתקעת” במקום שלה. גם פיזית וגם מבחינת תנועת פניה. היא מביטה בנקודה מרוחקת בקהל ואז לאט לאט יוצאת מהקיפאון שלה,

מהנהנת בראשה בחולשה ואומרת בקול שקט ואמיתי, מלא בכנות) בדיוק. את צודקת לגמרי. (היא מצביעה קלות על אותה אישה מהקהל שכביכול צעקה לעברה משהו) קודם כל תאהבי את עצמך. זה מה שאני צריכה לעשות, אה? (מהרהרת ברעיון שטמון במשפט הזה שכביכול נזרק לעברה ממישהי מהקהל) קודם כל ללמוד לאהוב את עצמי.

(מהנקודה הזאת במחזה, לאחר שדנה-לי הגיעה להכרה, לתובנה ש”קודם כל היא צריכה לאהוב את עצמה”, טון הדיבור שלה, הבעות פניה וכל ממשותה משתנים. היא אמיתית יותר, כנה יותר, רכה יותר – עם עצמה ועם הסטודנטיות למשחק שכביכול נמצאות בקהל. היא כבר לא צינית כפי שהייתה או אפילו משעשעת. היא הרבה יותר כבדה ורצינית. אמיתית עם עצמה ועם הנשים שכביכול יושבות ומקשיבות לה בקהל. גם הדיבור שלה איטי יותר, מהורהר)

האמת היא... שלא קל בניו יורק, אם אנחנו ככה אמיתיות אחת עם השנייה והכל. (פאוזה) זה הרי לא פייר שאני אבקש מכן להיחשף ואני... טוב, מה אני... (פאוזה) נורא, נורא... נורא קר שם בחורף. שלג קטלני, ככה אני קוראת לזה ביני לבין עצמי... ובאמצע הקיץ יורד פתאום גשם, ואין אמא או... אבא שם, את לגמרי לבדך. מה גם שאין לי גרין-קארד, רק איזה אישור חצי פיקטיבי שנותן לי אפשרות לנסוע ולחזור ולהישאר שם מתוקף היותי אמנית. זה נקרא ויזת-אמן אבל אי אפשר למשוך את זה עד אינסוף. אם אני אחליט להישאר שם אני אהיה חייבת להתחתן פיקטיבית – שוב, הכל פיקטיבי - כדי שמשטרת ההגירה לא תנשוף בעורפי... (פאוזה) אבל אני לא בטוחה בכלל שאני רוצה להישאר שם כל החיים שלי. קשה שם. מאוד. ומאז שדודי ורועי וערן, ה... בני דודים הערסים מראש העין, הבעלים המשותפים של מועדון החשפנות שבו אני מה שנקרא “מוציאה את לחמי” צימצמו את הפעילות שלי משלושה ימים ליומיים בגלל שאני לא מוכנה יותר לעשות את מה שיתר הבנות מוכנות לעשות, אז עברתי מהאיסט וילג’ לספניש הארלם שזה גם רחוק יותר ממרכז העניינים של מנהטן וגם... גם הרבה פחות נעים – או יצירתי. (פאוזה) כן, אני יודעת. שיקרתי קצת. גרתי באיסט וילג’. עם שותפה... גם את זה לא אמרתי אני חושבת... ואת זה שהיא עשתה לי את המוות סיפרתי? עם כל הרעש וכל הבחורים שהיא הביאה לדירה... תאמינו לי... אם אתן כבר מגיעות לניו יורק, מה שלא יקרה - תזכרו את העצה שלי ואף פעם – אבל אף פעם - בשום מצב, אל תיכנסו לדירה עם שותפה ישראלית, כי אלה פשוט הכי גרועות. בעיקר הישראליות מהמשפחות האמידות שנתנו לבנות שלהן כרטיס אשראי פתוח ושולחות להן כל חודש כסף בהעברה בנקאית. כי אלה הכי עושות סמים והכי מזדיינות והכי חסרות ערכים. מניסיון. אני... אני למודת שותפות ישראליות בניו יורק... בכל אופן... אז עכשיו אני גרה בספניש הארלם, עם שותף יהודי-אמריקאי גרוש פלוס שלוש בנות מבוגרות, בן 64 , שקוראים לו ריצ’ארד זבות. איש מקסים, אבל מה? יש לו שני חתולים שמשירים הרבה שיער – בכל מקום בדירה, וזה קומה שלישית בלי מעלית, ואני משלמת 825 דולר בכל חודש... לא כולל מיסים. בקיצור... כבר עדיף ראש העין. או שלא. אני כבר לא יודעת כלום. (פאוזה) מה עדיף, מה לא עדיף, מה אני... (פאוזה קצרה) ולגבי זה שאני “מחשפנת” פעמיים בשבוע... לא יודעת, לפעמים... כמה שאני משכנעת את עצמי שזה כאילו... אתן יודעות... כמו שאמרתי... כאילו שאני “מגלמת דמות” וכאלה... אז בעצם... אני מרגישה שאני בעצם, איך שלא מסתכלים על זה... כאילו... מוכרת את הגוף שלי כמו איזה... זונה ואני... מתביישת... פשוט מתביישת בעצמי ולפעמים אני... יושבת בסאבוויי מניו ג’רסי לספניש הארלם – אני יודעת שאמרתי שמונית ספיישל מסיעה אותי מהבית עד הבית - אבל גם זה... נו... אז קצת “עיגלתי פינות”... האמת היא, שאני חוזרת בסאבוויי. כן. יורדת לרכבת התחתית ב 6- בבוקר – אמרתי 4, אני יודעת... - וחוזרת כמו איזה זנזונת שתויה עד לחור שאני גרה בו עם ריצ’ארד זבות והחתולים שלו עם השיער שלהם שתקוע בכל חור בדירה המייאשת והרועשת מכל הכושים - סליחה. אני יודעת שצריך להגיד אפרו-אמריקנים, או אפריקן-אמריקנז, ושזה הביטוי הנכון וכל הפוליטיקלי קורקט המלוקק הזה, או לכל הפחות להגיד שחורים, אבל בינינו, אם הם מתנהגים כמו כושים מחורבנים אז הם כושים מחורבנים וממש לא אכפת לי – יודעים מה? (פתאום מתחילה להתעצבן) יאללה! שאפילו כן יתעצבנו - ושיגידו עליי שאני גזענית! נו, אז שיגידו! מה כבר לא אמרו על דנה-לי בראונשטיין שבכלל נולדה “דנה בראונשטיין” אבל שינתה את השם שלה לדנה-לי כי היא רצתה פעם אחת בחיים שלה, רק פעם אחת בחיים שלה, להיות שייכת למשהו, למישהו, ובמקרה הזה להיות שייכת למי שהכי הכי חשוב לה בעולם, או לפחות אמור להיות הכי חשוב לה בעולם הזה - לה עצמה, שזה איך שלא מסתכלים על זה הדבר הכי חשוב בחיים, להיות שייכים לנו עצמנו, לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, עם כל המגרעות והפגמים והצלקות והשריטות והדפיקויות והפצעים וההרגלים ועם כל החרא והפיפי ואפילו הפלוצים המגעילים שיוצאים לנו מכל החורים וככה לקבל את עצמנו ולכבד את עצמנו, ואם אפשר - אז גם להאמין בעצמנו, ואני לא יודעת אם זה אפשרי, בטח שזה קשה, לפעמים קשה מאוד, נורא, נורא, נורא, נורא קשה. אולי אפילו הכי קשה שיש, אבל זה בטוח וללא כל צל של ספק ה-דבר שהכי שווה להילחם עליו, ל... לנסות, ויום אחד אולי אפילו להשיג את זה, וכמו שהבחורה הזאת (מצביעה אל עבר הבחורה מהקהל שכביכול אמרה לה “קודם תלמדי לאהוב את עצמך”) אמרה: “קודם תלמדי לאהוב את עצמך” שזה דבר שאת כל כך, אבל כל כך צודקת לגביו: קודם לאהוב את עצמי. ללמוד לאהוב את עצמי. כמו שאני. ככה. (פאוזה. היא מסתובבת. היא עכשיו עומדת בגבה לקהל. בעודה עומדת עם הגב שלה לקהל, חושך משתרר בכל האולם. גם על הבמה וגם היכן שהקהל יושב. היא אומרת בקול קטן) למישהי פה במקרה יש... במבה? (אף אחת לא עונה ודנה-לי שואלת שוב) במבה... מישהי? (פאוזה) כי לפעמים... ברחובות של ניו יורק... אני מוצאת את עצמי מתגעגעת כל כך לבמבה. מסתובבת ברחובות הקפואים... (הערת בימוי: ניתן להתחיל להוריד פתיתי שלג מתקרת האולם, גם על דנה-לי וגם על היושבים בקהל, או לפחות במעבר שבין החלק הימני לשמאלי באיזור הקהל – אם זה אפשרי, וכך, בזמן שהכל חשוך ושחור לחלוטין, פתיתי שלג ימלאו את האולם ואת הבמה. ניתן גם להוסיף צליל של רוח שורקת ושל שלג שמתעצם על האדמה) בשלג הקטלני של החורף הממית של ניו יורק... וכל מה שאני רוצה זה רק... במבה. אתן מבינות, זה לא אני, זה לא אני, (ועכשיו בקול קטן מאוד) זה... אני, וזה... הזיכרון של הטעם, ה...נשיכה של הזיכרון של הטעם, ה...חיים שפעם חייתי. הפשוטים... הפשוטים... ולפעמים אני... אל תצחקו עליי... אבל לפעמים... בניו יורק... אני מוצאת את עצמי גם מתגעגעת לטעם של... לזיכרון של הטעם של... ל...נשיכה שנושכת אותי בכל התאים במוח, ובלב, ובין הרגליים, ובפיטמות שלי, לזיכרון של... של... טוב, אני מודה... אני... נחשפת... של... ביסלי גריל ולפעמים גם של שוקולד, אבל רק של שוקולד פרה אדומה ו... של שוקו יוטבתה עם לחמניה ריקה כמו שהיו מוכרים במכולת של המרכז המסחרי של שכונת אחדות על יד איפה שגרתי, ברחוב מינץ מספר 13 בעיר שנקראת פתח תקווה שבתוך מדינה שנקראת ישראל בתוך עולם שנקרא כדור הארץ, שמוקף בעוד מלא, מלא, מלא כוכבים ופלנטות - חלקם מוכרים, חלקם עדיין לא...

והיום אני חיה... (בצחקוק קל, כאילו מלגלגת על עצמה) חיה... אם אפשר לקרוא לדבר הזה שאני עושה בכלל חיים. חיים... ולא... לא יודעת מה... הישרדות, נואשת, בניו יורק, ולפעמים, אני נשבעת, לפעמים אני פשוט רוצה לקפוץ מהחלון של הדירה של ריצ’ארד שבקומה הרביעית (פאוזה. מתחילה לבכות ואז צועקת בו-זמנית, כאילו שהיא כבר מיואשת מעצמה ומשקריה שכל הזמן מתגלים) אני יודעת! אז שיקרתי! עוד פעם! אז מה! אז אמרתי קומה שלישית! אז אני שקרנית! אני שקרנית אליכם כמו שהחיים שקרנים אליי! (פאוזה, בוכה עוד קצת בחושך השחור משחור שעדיין ממלא את האולם ואת הבמה. לאט לאט חוזרת לספר את הסיפור שלה) אני... מוצאת את עצמי משתגעת לפעמים... לטעום... במבה. יותר מכל דבר אחר – במבה. איזה... פירור. אבל... אין במבה בכל ניו יורק. טוב, שוב אני מגזימה, אני יודעת, כי יש במבה בחנויות מסוימות, באיזורים מסוימים של שכונות יהודיות בברוקלין, בקווינס. (פאוזה קצרצרה) ויש במבה גם בכמה חנויות במנהטן, כן, יש... אבל זה לא אותו דבר... זה לא אותו דבר כמו לרדת למכולת עם פיג’מה וכפכפים כמו איזה אסירה משוחררת מכלא גהה ולקנות במבה, סתם במבה, כאילו שזה הדבר הכי... מובן מאליו, ה... ה... הכי טריוויאלי שיש. ואני... אני... כל מה שאני רוצה זה כנראה, בסופו של דבר, מאחורי כל המייק-אפ המטומטם הזה והבגדים המעוצבים, וה...מותגים וה... הארמונות - שבכלל לא קיימים, אגב - שבניתי לי בראש, שכאילו אני איזה... אנלאיודעת מה, איזה כוכבת הוליוודית נוצצת למרות שבקושי עשיתי איזה חצי תפקיד בכל החיים שלי ורק כאן ב... בפרובינציה הזאת, ב... ב... תסלחו לי, אבל ב”תחת של ניו יורק” הזה... רק כאן, מכל המקומות בעולם, ב...ב... (פורצת בבכי הולך וגובר. שותקת. נשנקת. פאוזה) רק כאן... במקום המדהים הזה, ה... אמיתי כל כך הזה... עם האנשים הכי דוגריים והכי ישירים והכי... הכי שאומרים לך את הכל ישר בפנים, בלי שום פילטרים מזויינים, מה שהם חושבים עלייך כל יום בשנה, כל השנה, רק כאן אני מרגישה שאני יכולה להיות אמיתית. רק כאן אני מרגישה שאני יכולה... ממש... (מסתובבת בחזרה ומביטה בקהל) לנסות ולקבל את עצמי. ולכבד את עצמי. ולהאמין בעצמי. ואולי יום אחד אפילו... מי יודע... אולי... לסלוח לעצמי ואולי אפילו כמו שאמרת (מצביעה לעבר הבחורה בקהל שכביכול אמרה לה “קודם תלמדי לאהוב את עצמך”) ללמוד איך לאהוב את עצמי. (פאוזה) אולי יום אחד אני אוכל להשתחרר סוף סוף מהספר הזה שמלווה אותי לכל מקום, ומאתי הילסום ה... מדהימה הזאת, ה...מצילת חיים שלי, ה”חברה הכי טובה שלי כבר חמש שנים”, ולהחזיר אותה ואת הספר בדיוק למקום שממנו לקחתי אותו. באיזה יום שישי, בדיוק עם כניסת השבת, להניח אותו על רצפה של איזה דוכן בשוק הכרמל ולתת למישהי אחרת למצוא אותו. לתת למישהי אחרת ללמוד ממנו... להינצל על ידו... ותקווה... מי יודע... אולי... יום אחד... (לפתע אנחנו שומעים צלצול של טלפון נייד. דנה-לי אומרת לקהל: “סליחה, אני מה-זה מצטערת, שכחתי לכבות. אני ממש ממש מתנצלת.” ומחטטת בתיקה ומוציאה את הטלפון הנייד, הולכת איתו לצד ועונה) כן?

Hi, Wendy. How are you? Yes, everything is just wonderful.

Can I call you back? I just can’t talk right now. What?

What? Can... can it be? Can he do something like that?

I see.

O.K. I don’t know what to say, Wendy. I have no words...

I will call you in a few minutes.

(פאוזה. מדברת בקול קטן) וזאת הייתה הסוכנת שלי, וונדי פישברג. אישה מקסימה שלצערה... ולצערי... זה עתה הודיעה לי ש...קוונטין טרנטינו החליט להוריד בעריכה את כל הקטעים שלי מהסרט החדש והמדובר שלו. (בציניות) יופי. מגיע לי. כמו שאומרים בראש העין פינת ניו ג’רסי, “הכל זה לטובה”. (פאוזה) “הכל בהשגחה”. (פאוזה) ו...”לכל דבר יש סיבה”. יופי. אז... הכתבת שער שעשו עליי ב”לאשה”? אפשר להגיד שכולה הייתה... בדיוק כמו כל האישיות שלי באופן כללי, “הבל הבלים”. וזה עוד בניסוח מעודן. בניסוח קצת פחות מעודן אפשר פשוט לומר שהיא הייתה... “שווה לתחת”. (פאוזה) דנה-לי ג’ונס לא תשתתף בסופו של דבר למרות הכל בסרט החדש של טרנטינו. אבל... איך אומרים? (בציניות) “הכל זה לטובה”... ודנה-לי ג’ונס לא גרה בדירה מגניבה באיסט וילג’ אלא בחור מזעזע בספניש הארלם, עם הגרוש המבוגר והחתולים משירי השיער שלו, קומה רביעית, ללא מעלית, והרבה הרבה כושונים חסרי שיניים מכורים לסמים קשים וללצרוח בשלוש בבוקר... יופי. אז זהו זה, בנות. אין לי שמץ של מושג מי שלח אתכן הערב לשמוע אותי ככה מספרת לכן על “סיפור ההצלחה של השחקנית הישראלית בניו יורק” אבל כפי שאתן בוודאי כבר הבנתן בנקודה הזאת – לא הצלחה ולא נעליים. סתם בחורה מפתח תקווה שתמיד חלמה בגדול, פתחה את הרגליים להרבה מאוד גברים מסריחים – שלא קידמו אותה, אגב, לשום מקום – וזהו זה. אני... (בקול שבור, מביטה לצד, זזה באי-נוחות) אפס. זה מה שאני. טרנטינו, אה? טרנטינו בתחת שלי... בטח לא אהב את הניתוח פלסטי שלי באף, או את הציצים שלי, או את המבטא שלי... המבטא הישראלי המזוין הזה, שכמה שאני לא מנסה למגר, תמיד שאריות ממנו נשארות לי באנגלית... (פאוזה, מרכינה ראש) אולי ככה זה צריך להיות, סבתא, אה? (מרימה את ראשה לשמיים, מחייכת) לא סיפרתי לכן על סבתא שלי, נכון? סבתא שלי, בטי. מאוד הייתי קשורה אליה. הרבה יותר ממה שאי פעם הייתי – או אהיה – בגלגול הזה - לבן שלה, שאול, האבא שלי... בשנים האחרונות היא גרה בבית אבות, “בית סוסנסקי”, בקרית אונו. מקום מקסים, אגב... היינו מדברות אני וסבתא. כן... היינו מדברות... לא סיפרתי לה הרבה עליי, על מה שאני עושה... על... על איך שאני חיה... אבל תמיד היה נראה לי... תמיד הרגשתי שהיא... כאילו... מבינה. למרות הכל, ובלי לשאול שאלות מיותרות. בלי... בלי להציק... פשוט מבינה אותי. (פאוזה) היא נפטרה ביום שישי שעבר. ב 24- בדצמבר. בגלל זה הגעתי. להיות בהלוויה שלה. להגיד לה שלום בפעם האחרונה... (פאוזה. מחייכת) יש משהו מרגיע בלדעת שכולנו מתים בסוף. יש משהו... שמזכך בזה את כל החטאים... ואז, מצד שני, יש הרגשה תמיד שאין זמן. שחייבים להספיק הכל לפני ש... ייגמר הזמן. (פאוזה)

החיים האלה... אני אומרת לכן, החיים האלה... הם חיים מוזרים, מצחיקים, מדהימים, מביכים, מזעזעים. קשים. ועוד יותר מביך ומזעזע, ומדהים ומצחיק, ומוזר, זה שאנחנו הם אלה שחיים אותם...

הכל כל כך... “אמביוולנטי”. כן, “אמביוולנטי”, המילה החדשה שלי... הכל דו-ערכי, הכל הולך ככה גם וגם, לשני כיוונים. לפחות. (שותה קצת מבקבוק המים המינרליים ואז עוצמת עיניים לרגע. אחר כך פוקחת אותן, מביטה בשעון שעל פרק ידה. מדברת בשקט) טוב. אנחנו לקראת סיום. אז היה... היה... (מישהי מהקהל כביכול מצביעה. דנה-לי אומרת בקול שקט) כן. מה? (היא מקשיבה לה ומחייכת) את באמת חושבת ככה? עד כדי כך? אני לא מאמינה. (פאוזה) מה? (מקשיבה לה כביכול שוב. מהנהנת, מתרגשת, מחייכת חיוך קטן תמים) באמת אהבת אותי בסידרה? אני לא מאמינה שראית אותי בהצגה באוף-ברודוויי. זה היה כזה... עלוב! מה?! את לא רצינית?! לא, עכשיו אני ממש לא מאמינה לך. מה? בשתיהן?! רגע אחד, שאני אבין! את ראית אותי גם ב”שנינו ביחד וכל אחד לחוד” וגם ב”הסיפור הלא ייאמן של אחותה התאומה של מיס דייזי”?! מה, את... סטוקרית שלי?! את עוקבת אחריי או משהו? את לא נורמלית! מה עשית שם ב...בשלג הקטלני של החורף? זה עלה בדצמבר! במיוחד לכריסמס! די! תפסיקי! אל תמחאי לי כפיים! אני סתם כלומניקית שצריכה לחזור למחילה שלה! (כביכול עוד סטודנטיות למשחק עומדות ומוחאות לה כפיים) די, נו, בנות! אתן מביכות אותי! הרגע קיבלתי טלפון מהסוכנת שלי מניו יורק שהודיעה לי שטרנטינו ביטל את ההשתתפות שלי בסרט שלו! עשיתי שני פרקים באיזה סידרה מטומטמת... די, נו, די! (אנחנו שומעים ברקע מחיאות כפיים הולכות וגוברות, כביכול של הסטודנטיות למשחק שבקהל) עשיתי שני תפקידים בשתי הצגות זניחות באוף-ברודוויי... ואל תאמינו לה כשהיא אומרת שהייתי גדולה מהחיים ואותנטית וכל זה כי זה לא נכון! אלה היו הצגות גרועות! שלא שרדו אפילו עונה! ושהביקורות קטלו! די כבר! אני... סתם! בכלל לא שחקנית! אפילו ל”בית צבי” לא קיבלו אותי! ב”לי סטרסברג” עשיתי רק שני קורסים! ואני עמדתי כאן לפניכן ושיקרתי, כמו שאומרים... במצח נחושה, ואמרתי שלמדתי שנתיים אבל זה היה סתם שקר! אני חשפנית! (אנחנו ממשיכים לשמוע מחיאות כפיים יותר ויותר סוערות ברקע, כביכול של הסטודנטיות למשחק שבקהל שמוחאות לה כפיים בהתלהבות, בהערכה ואפילו בהערצה עכשיו) אני גרה בהארלם! אין לי כסף! אני סתם! סתם! אי אפשר להגדיר אותי אפילו שחקנית! אני שקרנית מקצועית, או.קיי? זה מה שאני! זאת האמת! בכתבה ב”לאשה” כל משפט שני זה שקר! די! די! די! (היא יוצאת מהבמה ונכנסת לחדר האחורי של השחקנים. מחיאות הכפיים שאנחנו שומעים ברקע נחלשות מעט עד שהן לגמרי נעלמות. דנה-לי מוציאה ראש מהחדר האחורי אל עבר הבמה) נרגעתן כבר? יופי! אתן יודעות מה אני רוצה להגיד לכן לסיום? הנה! (והיא מתחילה למחוא לאט לאט כפיים לסטודנטיות למשחק שכביכול יושבות בקהל) זה בדיוק מה שאני רוצה להגיד לכן! (היא ממשיכה למחוא להן כפיים בזמן שהיא מדברת, עד לסוף הקטע הזה) ולמה? אני אגיד לכן. בגלל שאתן שחקניות אמיתיות. רציניות. בלי קיצורי דרך. שהולכות לבית ספר למשחק, ולומדות, ומאמינות בעצמכן, וממשיכות – למרות כל הקשיים - ובגלל שבאתן לשמוע - ו - להקשיב לי הערב, ובגלל שאתן כאלה מתעניינות וחמות ואכפת לכן וכל כך מפרגנות – תכונה כל כך לא ישראלית בדי.אן.איי של העם שלנו, לצערי - ויותר מכל אני רוצה למחוא לכן כפיים על זה שהבנתי - בזכות ה”הרצאה” שלי כאן היום... שלמרות הכל! אם אני רוצה להחכים, אם אני רוצה ללמוד באמת, אם אני רוצה להיות אני עצמי, להיות דנה בראונשטיין ולא איזה דנה-לי ג’ונס מפגרת, אז אני קודם כל צריכה, סליחה, חייבת! להתחיל ולכבד את עצמי! להאמין באמת ובתמים בעצמי! ומי יודע, אולי יום אחד באמת אני אוכל בגאווה, ב... ענווה... להתחיל ולאהוב את עצמי.

אני בתהליך, הוא מתחיל בערב הזה, ברגע זה ממש, עכשיו, בעזרתכן, בעזרתי, זה מתחיל מכאן (היא נוגעת לעצמה בראש ואז חוזרת למחוא להן כפיים לאט אך בחוזקה, בעוצמה) וממשיך כאן. (נוגעת לעצמה בלב) לא בציצי. (מחייכת)

כאן! מהלב. אבל אני מאמינה... מקווה... שזה יכול לבוא. שיום אחד אני... אוכל אולי לאהוב את עצמי, כמו שאני, על כל מה שאני... (פאוזה) ותודה שעזרתן לי גם להבין היום עוד דבר אחד. דבר גדול. (פאוזה. מחייכת חיוך גדול, אמיתי, מכל הלב) שאני צריכה במבה. מה זה צריכה? מוכרחה! חייבת! כמו שמכור להרואין חייב את הסם שלו בווריד או שהלך עליו. אז ככה אני. מה לעשות? צריכה את הבמבה שלי. בכל מכולת. בכל יום. בכל דקה שהיא. (פאוזה) אני חוזרת. חוזרת לסוכנת שלי בארץ, זוהר. חוזרת לתל אביב. מישהי במקרה מחפשת שותפה שקטה, צמחונית, ששונאת חתולים וגברים? (מצביעה אל עבר מישהי בקהל ואומרת לה) יופי. אז תבואי אליי בסוף ותתני לי את הטלפון שלך. (פאוזה קצרצרה, מהנהנת לעצמה) אני חוזרת הביתה. ל... לפרובינציה המהממת הזאת. ל... לתחת הכי צעיר, הכי שובב, הכי מחוספס וסקסי בטירוף שרק יכול להיות לניו יורק. (פאוזה, בקול שקט, בראש מורכן) אף אחד לא יתגעגע אליי בניו יורק, תאמינו לי. אני לא משאירה מאחוריי שום דבר. אולי רק מרגריטה... מהמועדון חשפנות. (פאוזה. מדברת לאט ובשקט. בולעת רוק באיטיות. כאילו שהיא מתביישת במעשיה במועדון החשפנות) אתן מבינות... פעם אחת... אחרי שהיא ראתה אותי בוכה אחרי זיון עם כושים בחדר האחורי של המועדון... אז... היא ואני התקרבנו. (פאוזה קצרצרה) זה מוזר שלמרות שאין לנו שפה משותפת – וכשאני אומרת שפה משותפת אני מתכוונת לזה באופן מילולי, כי... היא ממקסיקו ומדברת רק ספרדית - ככה שלכאורה אמור להיות לנו קשה עד... בלתי אפשרי בכלל לתקשר - אבל למרות זאת... למרות זאת התקשורת בינינו מעולה. היא מחבקת כמו... כמו שחיבוק צריך להיות. ומחייכת עד שאני מחייכת גם. ונרגעת. ואני מבינה אותה. גם את הבעיות, גם את השמחות הקטנות... והיא אותי... ככה... בלי מילים... בלי לשפוט... בלי ביקורת... כמו שהיה לי עם סבתא. בלי מילים הבנו אחת את השנייה. בלי לשאול – ידענו. מהשתיקות אנחנו לומדות הכי הרבה אחת על השנייה. ועל עצמנו. לפעמים לשתוק זה... הכי מעמיק. ולשתוק עם מישהו שאנחנו אוהבים... אז זה בכלל... הכי טוב...

אני מתגעגעת אליה כבר... רק מתה ואני כבר מתגעגעת... אל סבתא... אל מרגריטה...

אל דנה-לי ג’ונס ששיחררתי הערב... דנה-לי ג’ונס, זכרונה לברכה... (פאוזה) אני צריכה מנזר, בנות. זה מה שאני צריכה. מנזר, ובמבה, ולהיות קרובה לקבר של סבתא, בסגולה. אז... (משנה את האישיות שלה לחלוטין עכשיו ומגלמת – על כל הגינונים התפלים והמטופשים – איזו כוכבנית הוליוודית זוהרת שכביכול זוכה באוסקר)

Thank you, thank you, oh, God, I am so exited, thank you

from the bottom of my heart for this Oscar. This is really,

an unbelievable dream come true. I have no words, simply

have no words… I… I…

You know what?

I...

I want to dedicate this Oscar to myself. Yes. To Dana

Braunshtein herself. And not because of an ego. I know that

we are in Hollywood and it is all about ego over here, but…

No. Not in this case at least. I want to dedicate it to myself

because I really, really deserve it. For all the hard work. For

all the misery, for all the secrets, and lies, for all this pain I

caused to myself. So...

This one is for me. Thank you! Thank you so much!

(ועכשיו חוזרת אל עצמה האמיתית) ולכן אני אומרת הערב... תודה רבה. על מה שלמדתי בעזרתכן... בעזרתי... הערב. ומי יודע... אולי... יום אחרי יום... אני אוכל עוד יום אחד לדעת לקבל את עצמי - לטוב ולרע - בדיוק כמו שאני. ויום אחד... לסלוח לעצמי... ויום אחד... להאמין בעצמי... ויום אחד... מי יודע... אולי רק אלוהים, או סבתא... אולי רק המתים שאולי רואים אותנו מלמעלה ויודעים הכל מראש... רק המלאכים... יום אחד אני עוד אוכל לאהוב את עצמי. קודם כל... לפני הכל... ללמוד לאהוב את עצמי.

(אנחנו שומעים מחיאות כפיים ברקע מהנשים בקהל. לאט לאט מחיאות הכפיים נחלשות. דנה-לי נשארת לעמוד על הבמה בעיניים עצומות)

תמונה 3

יועד: (עולה אל הבמה אחרי שכל מחיאות הכפיים פוסקות ברקע) היה... מרגש.

דנה-לי: חושב?

יועד: יודע. אז... איך את מעדיפה שיקראו לך עכשיו? דנה-לי? דנה ג’ונס? דנה?

דנה-לי: דנה. בראונשטיין. כמו שרשום בתעודת זהות.

יועד: או.קיי. רציתי לשאול אותך... (פאוזה) אפשר אולי... להזמין אותך לקפה?

דנה-לי: ממש לא. אם הקשבת למה שאמרתי פה הערב, אז אתה יודע שאני שונאת גברים.

יועד: כן, שמעתי. אבל את יודעת... קפה... זה רק קפה.

דנה-לי: כן, שמענו על זה.

יועד: אני רציני. את... מיוחדת. אני אשמח... להיות ידיד שלך.

דנה-לי: ידיד?

יועד: ידיד.

דנה-לי: (מהרהרת במשך כמה שניות) אתה מכיר מישהו שיש לו דירה להשכרה פה באיזור?

יועד: לא עולה לי מישהו לראש עכשיו, אבל... אפשר לחפש. אני... אשמח לעזור. מה שכן, יש לי חבר טוב שכותב ספרים ותסריטים. גם מחזות.

דנה-לי: מחזות?

יועד: כן. אולי תוכלי לפגוש אותו מתישהו. הוא אחלה בן אדם. קוראים לו דורון. אולי... אולי הוא יכול לכתוב משהו בשבילך.

דנה-לי: נשמע מעניין. כן. למה לא? אבל אתה יודע, גם אם תעזור לי וגם אם לא, זה עדיין רק קפה. ברור לך.

יועד: כשמש. רק קפה.

(דנה-לי מסתכלת על יועד במשך כמה שניות ובוחנת את עיניו. אחר כך היא מתחילה לרדת מהבמה)

יועד: דנה. (פאוזה) בואי מכאן. אני מכיר דרך קיצור.

-הסוף-