באוויר

הבית היה שקט לגמרי כשיונתן התעורר. מתוך ערפל השינה שמע את נשימתה של רוני, בתו התינוקת, נעתקת לרגע קט, ובד בבד חש את הכרתו ניתקת כבועה ממצולות החלום הבוציות וצפה על כורחה למעלה, אל האוויר רווי החמצן של העֵרות. בלי לפקוח את עיניו ובלי להזדקק לחישובי זמנים, היטלי אור או דחיסות אוויר, כבר ידע שנותרו לו כעשרים שניות של הכחשה עד שבתו תתהפך בשנתה, ומתוך ההתהפכות תתפתל כרגיל כף רגלה הפעוטה, שתחבה מדי לילה בחריץ הזעיר שבין מגן הראש לבין מזרן מיטת התינוקות שלה, ובכייה הצווחני המבועת יבקע את החשכה ויעורר גם את נעמי.

יונתן שיקע את ראשו בכרית החמימה ועצם את עיניו בחוזקה. אין לי כוח, אין לי כוח, אין. לי. כוח.

אולי רק הפעם הזו יכזיבו חושיו החדים מנשוא, והשעון הפנימי שבראשו, כמו בספירה דיגיטלית לאחור על צג של פצצה גרעינית קולנועית, יגיע לאפס ודבר לא יקרה, כי ברגע האחרון מישהו יחתוך את החוט האדום, הטרוריסט יקבל את המסוק ומזוודת הכסף שדרש, או שהתינוקת תימלך בדעתה ותחליט שלא להתהפך, ואולי בכלל דמיין הכול ורגלה כלל אינה תקועה באותו משולש ברמודה מקולל של מיטת התינוקות, שכל הניסיונות שעשה לחסום אותו בכריות, דובונים רכים או שמיכות, עלו בתוהו.

אלא שאבן הדומינו הראשונה כבר הופלה, ומכאן הדרך הייתה סלולה וחד–משמעית. יונתן שמע את אדוות המוליכים העצביים בגזע המוח של רוני כאילו היו בתוך ראשו שלו, נובחים פקודות השכמה חפוזות לכל עבר, ויכול היה לחוש כיצד חלומותיה התינוקיים בצבעי אדום, שחור ולבן נמוגים, ואת חושי הראייה והשמיעה שלה תופסים את מקומם בזה אחר זה. הנה זה בא. חמש, ארבע, שלוש.

יללה קטנה, מעומעמת, הבהוב של קול דק, נשמעה מעומק הבית. עדיין מותר להתעלם. עוד נותרה תקווה. ״תמשכי את הרגל משם, פשוט תוציאי,״ דחק יונתן בתינוקת ללא קול. הוא משך וסובב את רגלו שלו מבלי משים, מדגים לבתו מרחוק כאילו הייתה יכולה לראות אותו מבעד לקיר. דרך סדק דחוק בין עפעפיו ראה את נעמי שוכבת לצדו, שקועה עדיין בשנת אמהות עמוקה.

יבבתה של רוני הלכה והתגברה, כמין סירנה מרוחקת, ומשחשה את כף רגלה כלואה בין שני הסורגים, הפכה לבכי של ממש. יונתן נאנק בשקט, התכווץ לעוד כמה שניות של חסד אחרון מתחת לשמיכה, והמתין ל"יוני" הבלתי נמנע.

״יוני,״ מלמלה נעמי בקול שבור, מנומנם, ״יוני... אכפת לך לקום אליה? לא עצמתי עין כל הלילה ורוני התעוררה. בטח שוב ה... רגל שלה נתפסה ב...״

היא פיהקה בתשישות. יונתן נותר לשכב בגבו אליה בגב נוקשה וכתפיים רפויות. הוא אילץ את עצמו לנשום נשימות קצובות, רק כדי לקיים מראית עין של שינה עמוקה ־ עמוקה עד כדי כך שנעמי תטעה לחשוב שהוא כה עייף עד שלא התעורר מהבכי בחדר הסמוך. אם תשתכנע בכנות נשימותיו השלוות, אולי תחוס עליו ותקום בעצמה, ואפילו אם לא, הפנקסן הקטנוני שבו הסתפק בנקיפת מצפון יחידה וסמלית שייתכן ותתעורר אצל אשתו על כך שהפרה את שנתו השקטה, החיונית, של בעלה העסוק.

ידה של נעמי הושטה בעיוורון וטלטלה את כתפו, כשליח אדיש המגיש מסמכי גירושים. ״יוני,״ אמרה בקול תקיף יותר, אם כי עדיין סדוק משינה, ״היא בוכה.״ הפעם כבר לא נזקקה להסבר הארוך והמפורט על אודות הסיבות לבכי, והסתפקה בשתי המילים הקצרות שבתוכן התגלמו הן חובותיו הדוחקות כבן זוג וכאב, והן העובדה המובנת מאליה שהיא יודעת מעבר לכל ספק שבעלה מעמיד פני ישן, אבל מוכנה, במפגן של רוחב לב, להתעלם לפי שעה מהתנהגותו ובלבד שיקום כבר וייגש אל התינוקת הבוכה.

בעוד פעימה של תצוגת משחק אחרונה ופתטית, נרעד יונתן כאילו נבהל והתעורר רק באותו רגע, וגנח שהנה, הוא קם, הוא קם. ״מה קרה?״ שאל בקול המופתע והישנוני ביותר שהצליח לגייס, ״שוב הזה, הרגל?״ נעמי לא טרחה לענות, והוא התיישב על המיטה ולבסוף התרומם והשתרך יחף על המרצפות המנוקדות אל חדר הילדים. בדרך נזכר פתאום בפיסה ערטילאית מהחלום שממנו התעורר, ובו התעופף לבדו במהירות בשמי ירושלים, בלב קל וחסר דאגות, בדרך לליל הסדר בבית הוריו.

רוני שכבה על גבה במיטת התינוקות כשרגלה, כצפוי, נטועה בסבך של שמיכות ושרוכים, וצווחה בכל הכוח שריאותיה הקטנות אפשרו לה. יונתן היסה אותה בקוצר רוח, ובתנועה מיומנת יחידה שחרר את הרגל מבין הסורגים. ״סתומה, פשוט תמשכי את הרגל,״ לחש בקול שחציו חיבה וחציו תרעומת, והתכופף אל המיטה כדי להרים אליו את התינוקת שסירבה להירגע. מרפקו נתקל באחד הפילים התלויים על המובייל ההודי המחובר למיטה, והחוטים נלפפו סביב אמתו כנחשי מים קטנים ועקשניים. הוא ניער את היד כדי להשתחרר וקילל במשטמה את גאנש ויתר אלוהי המוביילים והפילים. במאמצי ההשתחררות מהחוטים כמעט שמט את רוני מידו השנייה, והתינוקת נבהלה והגבירה את בכייה.

״די, שששש, די.״ יונתן טלטל אותה בעדינות. ״הנה, אבא פה, את על הידיים, הרגל חופשייה, הנה תראי בעצמך, שששש, די, די.״ הוא הצמיד את רוני לחזהו והתנועע כמתפלל מצד לצד עד שבכייה שכך במקצת. ״הנה, די. הכול בסדר. אבא פה.״ אחרי שני צעדים קפא במקומו. נועם. הוא הציץ בזהירות לכיוון המיטה הנוספת בחדר, שבה שכב בנו הבכור וישן שנת ישרים, כשאגרופיו הפעוטים קמוצים בתנוחת קרב חתולית. נדמה שדבר לא הפריע את שנתו. לבו של יונתן עלה על גדותיו, והוא כבש דחף אסור למולל בפרץ של חיבה את שער הילד הישן. רוני פעתה חרש בזרועותיו, והוא חידש את פסיעתו אל עבר חלון חדר הילדים, תוך כדי טפיחה קצובה על גבה של התינוקת המשתתקת לאטה. כשהגיע לקצה החדר השתהה מעט, ואז הסתובב וצעד בחזרה לכיוון המיטה בהילוך המשושה המתנדנד שסיגל לעצמו בבלי דעת בלילות הארוכים שניסה להרדים בהם את ילדיו. ״אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש,״ הוא ספר את הצעדים בראשו. ״אחת, שתיים, שלוש...״

מאתיים ושישה–עשר צעדים מאוחר יותר, מתוכם מאה וחמישים לפחות בהליכה אוטומטית, נרדמת ועצומת עיניים כבמסע אלונקות לילי, נעשה גופה הפעוט של התינוקת כבד וחם על שכמו, אולם כשהרחיק אותה מחזהו ופזל אליה בחשש כדי לוודא כי אכן נרדמה שוב, עלה באפו הריח המימי המתקתק שהבהיר לו למגינת לבו שאין מנוס מהחלפת חיתול. התקווה העמומה לשוב למיטה ולאחוז בזנבו של החלום המתפוגג נראתה אבודה.

כל עוד לא הפשיט ממש את התינוקת ווידא במו עיניו מה עשתה, התפלפל עם עצמו כסנגור נכלולי ־ קשה להוכיח שהריח או ידע משהו, כך שהאחריות על חיתול מפוקפק תיפול על מי שיקום אל התינוקת בפעם הבאה. גם אם זה יהיה הוא עצמו שיקום שוב, לפחות יזכה לעצום עין לכמה דקות של עונג גנוב.

קולה של נעמי עלה מחדר השינה, ״יוני, תבדוק שלא צריך להחליף לה. זאת השעה שהיא עושה.״

הוא התכווץ. ״כן, אני יודע, נעמי.״

הוא הדליק באצבע את מנורת הלילה דמוית הפרפר שמעל שידת ההחתלה, והשכיב בזהירות את רוני על המשטח הרך. פניה התכרכמו בעלבון והיא החלה לבכות שוב, הפעם בצווחות רמות עוד יותר מאשר קודם. ״תסתמי,״ נהם יונתן בתסכול. ״אני רק מחליף לך חיתול ואת חוזרת למיטה.״

״אתה מחליף לה?״ נשמעה קריאה מחדר השינה. ״כן, מחליף.״ הוא הפשיט את רוני בתנועות חדות. החלום שלו אבוד, ואולי גם יתרת שנת הלילה. במשיכה אחת פרם את כפתורי התיק–תק שבתחתית האוברול הלבן, וניסה להמהם לעצמו איזו מנטרה מרגיעה שתסיח את תשומת לבו, אבל צליל הבכי הטורדני חדר את כל שכבות ההגנה במוחו ופיזר את המחשבות והמילים לכל עבר. נדמה לו שבחודשים שחלפו מאז שרוני נולדה, כמה מחושיו התחדדו כמעט בן לילה והפכו להיות רגישים מדי. הם פעמו מרוב קלט, והתחושות המוגזמות, כמו במין טריפ של סמי הזיה שיצא משליטה, היו לעתים קשות מנשוא, בייחוד של חוש השמיעה ושל חוש הריח, שפעלו שניהם כרגע בשילוב כוחות שטני ואיימו להעביר אותו על דעתו.

כשהוא שואף ונושף אוויר דרך פיו, הסיר יונתן את החיתול החמים המשומש, והשליך אותו לפח שלידו. באגרוף רך חפן את קרסוליה של התינוקת הצורחת והרים במקצת את אחוריה מעל המשטח, בעוד ידו השנייה מפשפשת בחפיסת מגבונים ודולה ממנה יריעונת אחרונה, צחיחה, שלא נותרה בה אף לא טיפה אחת של לחות ולא תספיק לצרכיו, גם לא בדוחק. ביד אחת המשיך לאחוז את התינוקת ורגליה למעלה כך שלא תלכלך את משטח ההחתלה הצחור, ובידו האחרת פתח בחריקת חירום את המגירה ותר בה בקדחתנות אחר חפיסה חדשה של מגבונים. המגירה הייתה ריקה, להוציא שפופרת מיותמת של משחה לתפרחת חיתולים ומוצץ סיליקון נעזב. עיניו נעו מוכנית סביב עד שנתקלו בשקית הסופרמרקט הוורודה שנתלתה כלאחר יד על ידית דלת חדר הילדים, כשני מטרים ממנו, ובתוכה, מתערסלות בבתולי הפלסטיק שלהן, חמש חפיסות ארוזות של מגבונים לחים, שמנמנים ורעננים להכעיס.

רחוק מדי.

הוא לא העז לעזוב את רוני לבדה על שידת ההחתלה, אפילו לא לשנייה או שנייה וחצי. נדמה לו שרק בשבועות האחרונים קרא לפחות שלושה סיפורים עגומים על גולגולות ילדים סדוקות ופציעות איומות, טביעות באמבטיה ונפילות מרסקות איברים, רק כי ההורה חסר האחריות יצא לרגע קט, לשנייה, להרף עין, כדי לענות לטלפון, לחפש מוצץ או להביא מגבת.

הצצה נוספת במריחת הכתם הכהה על ישבנה של רוני הניאה אותו מהמחשבה להצמיד את התינוקת העירומה אל חזהו, אפילו לא לשני הצעדים הפעוטים אל הדלת, וקריאה לעזרה כמוה כהודאה בהיותו חדל אישים שאינו מסוגל לדאוג אף לא להחלפה פשוטה של חיתול. נעמי טענה כלפיו לעתים קרובות, ולאחרונה במיוחד, שאינו לוקח חלק פעיל מספיק במטלות הבית וגידול הילדים. לאור הכבדות הרשלנית שגילה בבית, כל הטענות שאגר לעומתה, בכללן העובדה שעבד שעות ארוכות למען הגנת המדינה ולא זכה לגיבוי ממשי מצדה, נראו גם לו עצמו קנטרניות, ילדותיות אפילו. הוא נאלץ לדחוק אותן לפינה חשוכה בקרבו, שם ימתינו לשווא לשעת כושר שלעולם לא תגיע.

בינתיים חדלה התינוקת לבכות ותלתה בו עיניים תמהות, כממתינה להחלטתו. פניה היו דומים להפליא לאלה של אמה, וגבותיה העדינות נמתחו לארשת של מורת רוח. יונתן כיסה את עיניה ביד פרושה, ובאותו זמן ניסה לבעוט בשקית התלויה, אבל זו הייתה קשורה על חלקה הפנימי של הידית וסירבה בעקשנות לגלוש משם. הוא עצר וחישב איך למצוא את הזווית המדויקת שתאפשר לו להמשיך ולהחזיק בתינוקת ולהגיע בה בעת אל השקית. לאחר היסוס קצר פרש את המגבון היבש הבודד למלוא גודלו והניח אותו על משטח ההחתלה, מתחת לישבנה של התינוקת, ובעודו מחזיק באופן רופף את רגליה, כרע על בהונותיו ושלח בזהירות את ידו השמאלית לעבר השקית. חסרו לו בערך עשרים וחמישה סנטימטרים.

הוא ניסה שוב, והפעם מתח את ידיו עד לקצה גבול היכולת. כריות אצבעותיו נגעו בשקית בניסיון שווא לדחוק אותה במורד הידית. השקט מסביב היה הרמטי, ולרגע קט הרגיש יונתן כי לא רק הוא עצמו עוצר את נשימתו, אלא החדר כולו על בובות הפרווה, הרהיטים והצעצועים שבו. כולם ממוקדים ברגע המזוקק שבו יעלה בידו לצלוח את המחסום הפעוט הזה, סנטימטרים ספורים של אוויר וניקל ותו לא. הוא ניסה לדחוף עוד, עוד קצת, התרכז בקצה הידית בכל מאודו כאילו עוד רגע, בכוח מחשבתו בלבד, תתנודד השקית ותיפול. לבסוף הרגיש כאילו שרירי היד והגב שלו, מנוונים משנים של עבודה משרדית, עלולים לפקוע אם ימשיך לאמץ אותם כך, ורפה כולו כבלון שעוקצו השתחרר. הוא קרס אל הרצפה, ומיד נזכר ושלח יד מהירה לתמוך בעקב רגלה של רוני, ששכבה עדיין על השידה מעליו. לרגע ראה בזווית העין את בבואתו משתקפת במראה שממול, וכתפיו החלו לרעוד מתוך צחוק כבוש. איזה אידיוט, חשב, דופק פה סצנה של סרט פעולה על פאקינג מגבונים.

צל נפל עליו מכיוון הדלת הפתוחה. ״ריבונו של עולם, מה אתה עושה, צוחק ככה על הרצפה?״ נעמי מיהרה אל השידה. ״אויש, אפילו להחליף חיתול כמו שצריך אתה לא יכול? איפה המגבונים?״

יונתן הצביע בתשישות לעבר השקית התלויה על ידית הדלת, והקלה משונה שטפה אותו כמו מים חמימים.