באורה החיוור של הזרות

הם לא אומרים לילד לכמה זמן הם משאירים אותו שם. היה ברור שזה לא רק לילה אחד כמו שאמא היתה נוסעת פעם לבקר את סבתא בסנטוריום על הים, כי הם ארזו לו גם בגדי חורף וגם בגדי קיץ. הוא שם לב לזה. הוא שם לב להרבה פרטים שילדים אחרים לא שמו לב אליהם, כמו הצבע המתחלף של היום או עומק יללות הבדידות של התנים. הוא ידע מגיל צעיר מאוד שהוא שונה מהילדים האחרים שהיו מתרוצצים בכפר, ואמא היתה אומרת שהוא רגיש, אבל בקול שלה היתה גם גאווה וגם רעד כזה שהילד לא ידע לפרש אז, אבל הבין שהיא דואגת. הוא בתגובה היה לוחץ לה חזק את היד כדי שתרגיש שהוא חזק יותר ממה שהיא חושבת, אבל היא רק ליטפה את הזרוע הדקיקה שלו בחזרה.

היה ברור שאמא לא יכולה להיות איתו עכשיו. הדודים לא אמרו למה, אבל אחרי שהדודה הברישה את ראשו בפיזור דעת היא נכנסה למטבח, והוא בהיותו רגיש ראה את כתפיה רוטטות ונבהל. לא אמרו לו כלום. אבא עזב אותם כשהיה בן שנתיים, ואף שלא נאמר לו במפורש מפי אמא או סבתא הוא הבין שזה באשמתו, שבואו לעולם הפריע לתוכניות גדולות יותר שהיו אמורות להתרחש בחייו של אביו, ושאולי התרחשו עכשיו, כשהוא רחוק מהם כבר חמש שנים.

"אתה בטח רעב," אומרת הדודה כשכתפיה מפסיקות לרעוד, ולוקחת צלחת לידיה. הילד צופה בפליאה כיצד היא מוזגת מרק חם ועשיר לצלחת קעורה ועמוקה, מעוטרת ציורי תותים. אמא לא היתה מכינה לו מרקים בשנה האחרונה, ואף שידע שסבתא היתה מכינה, דמותה כבר התפוררה בזיכרונו כמו שברי עוגיות החמאה שלה. הוא מתיישב ליד שולחן האוכל במטבח, אבל מיד נשלח להוריד מעיל ולשטוף ידיים "טוב־טוב, עם סבון". אמא אף פעם לא הקפידה על שטיפת ידיים או סבון, אז כל העניין תמוה עבורו והוא לא בטוח אם יש זמן שנכון שיתמהמה בחדר האמבטיה כדי שייראה כאילו שטף ידיים טוב־טוב עם סבון. קריאה של "נו, מה קורה?" מקפיצה אותו ומחזירה אותו למטבח. הדודה מתבוננת במבט זועף על ידיו, והוא מסתירן מיד מאחורי גבו, אבל היא לא אומרת דבר. היא מניחה את קערת המרק הריחנית מולו ונעמדת לידו. "בתיאבון, אברשה," היא אומרת, והילד שכבר מזמן לא שמע את שמו נאמר בקול מרגיש בהלה פתאומית, ובמקום לאחוז בכף העץ כמו גדול הוא מרכין את ראשו ודמעות עצומות מתגלגלות במורד פניו. הוא מליט את פניו בידיו ופורץ בבכי.

"נו, נו, יהיה בסדר, מה אתה בוכה כמו תינוק? אם אתה לא רעב אתה לא חייב, תלך לישון ומחר יום חדש. בוא, אני אראה לך איפה תישן." אבל הוא דווקא רעב, רעב מאוד. הוא קם בחריקת כיסא וצועד אחריה, היא מרימה את התיק שהשאירו השכנים שהביאו אותו לכאן. הם היו שכנים אבל גם להם הוא קרא דודים, והכיר אותם טוב יותר מהדודה האמיתית שאליה הגיע הערב. אבל הם לא היו באמת דודים, ואף שנדמה היה שנהגו ברחמנות גדולה כשארזו תיק לילד והסיעו אותו לכפר הרחוק, הם בעצם נהגו באנושיות בסיסית, וגם פינו את הדירה כדי שיוכלו לשמור את המפתח שלה. הם הבטיחו שישמרו על הדירה מפולשים בשביל אמא. הילד חשב שאמא שלו בטח תשמח שהדירה שמורה היטב כשתחזור מהמקום שאליו נשלחה.

הדודה מובילה אותו לחדר אחר, צעדיה חורקים על רצפת העץ, ואברשה מרגיש את האוויר המתחלף מהמטבח הקטן והחמים לקור החודר דרך החרכים ומבין הסדקים בקירות. עד שהם מגיעים לחדר הקטן בסוף המסדרון שפתיו כבר כחולות. היא פותחת בהינף יד את הדלת ונכנסת פנימה, גופה הגדול ממלא את כל החדר, ואברשה אינו יודע אם להיכנס או לעצור בפתח הדלת עד שתצא. "נו, מה קורה לך? אתה אוכל כמו ציפור וזז כמו אפרוח," היא נוזפת, "אני לא מקלחת אותך עכשיו כי אין מים חמים, עדיף שנחמם לך מחר בבוקר, אבל שתדע שאצלי מתקלחים כל שבוע, זה ברור? אין משחקים, לא כמו שהיה עם אמא שלך." התזכורת למילה אמא מכווצת את בטנו בכאב פתאומי, הוא מרגיש שיש בתוכו בור עכשיו ושכל פעם שמישהו יגיד אמא הבור ילך ויגדל. ברגע הזה הוא לא יודע עדיין כמה הוא צודק.

הוא עומד נבוך ליד דרגש השינה הזר, ישנים בו שני בני דודים קטנים. נדמה שכל הרעש ומעט האור שנכנס עם אברשה והדודה לא פוגע בשנתם, ילדי כפר שרגילים להירדם כבר בשקיעה ולקום בזריחה. נשאר לו מעט מקום בקצה המיטה. היא מרימה את השמיכה הדוקרת, מחווה בידה שייכנס פנימה. אברשה מתלבט אם להיכנס בבגדים שעליו או שמא זה יעורר כעס, לא נראה שמוצעת לו פיג'מה כלשהי. הוא נזכר בפיג'מה הרכה והחמימה שאמא נהגה לחמם סמוך לתנור במטבח, היה לה ריח של לחם והיא היתה מלטפת את עורו. הוא מתכופף על עומדו ומוריד את נעליו, נשאר בגרביו האפורות. היא מתרככת קצת, אבל עדיין לוחשת בנימה נזפנית, "נו קדימה, אתה תקפיא לי את הילדים, לך לישון, עוד מעט קם התרנגול." הוא נכנס למיטה ומתקפל קטן קטן. היא מעבירה יד קרה על שערו. "נו," היא אומרת, "אתה גם דומה לה, רק שתהיה בריאה, המשיגנע."

כשהיא יוצאת מהחדר, סוגרת אחריה את הדלת באוושת פרצים, הוא מרגיש גל של דמעות גואה מתוך עיניו. בני הדודים הקטנים ישנים בנחת והוא מציץ עליהם, זוכר אותם מהעבר, נפגשו אולי פעמיים, הם קטנים ממנו. הוא מכווץ את גופו כעובר ומאמץ את עיניו לתוך החשכה, מתאמץ לא לבכות. בטנו מקרקרת מרעב, איזה יום ארוך. הוא נאבק בעיניו השורפות, לא לעצום אותן, לא להיכנע לעייפות הגדולה המושכת אותו פנימה־פנימה לעומק המזרן. אברשה רוצה להבין את כל היום הזה, לפרק אותו לשעה־שעה, דקה־דקה, כמו שהוא נוהג לעשות בבית כל ערב לפני השינה. לחבר בין מה שצריך לחבר ולנתק את מה שצריך לנתק, או אולי לשחק את המשחק שהיה משחק בימים הארוכים שבהם אמא היתה ישנה, אצבעות יד שמאל הן 'הטובים' ואצבעות יד ימין הן 'הרעים' והן נלחמות ביניהן, אבל העייפות מטביעה אותו, ועם המאבק המתיש הזה הוא נרדם.

בחלומו הוא נמצא ביער מאחורי הבית. היער מלא אורות קטנים המפזזים על העלים, ובקרחת היער המלאה פרחים לבנים קטנים הוא רואה את אמא. ואף על פי שהוא מתמלא שמחה כי הנה אמא חזרה, גם מבעד לחלום הוא מבין שבקרוב תלך שוב והוא ימצא את עצמו במקום חשוך ואפל. הוא מתעורר בבעתה לתוך צווחת פרא לא מוכרת. קולות התרנגול מעירים את הבית. אברשה, שרגיל לציוצי השחר הרכים מתוך היערות, מתמלא בהלה. בני הדודים ממהרים לקום ולהתיישב, כאילו יודעים שעדיפה להם קימה מהירה מהשכמה אחרת. הם ממרפקים זה את זה וצוחקים לכיוונו של אברשה, מאיפה צץ להם זה בשנתם. הדודה מגיעה והם קופצים מעל הילד הכמו ישן לרצפת העץ הקרה. היא מושכת מעל ראשיהם סוודרים ארוכים וגורבת להם גרביים עבות מעל הגרביים הדקות שבהן ישנו. הכול נעשה בשתיקה לא ברורה. הילדים חוזרים להיות רציניים כשהדודה מגיעה, ותנועותיה זריזות וקשות. גם בעיניים עצומות חלקית אברשה מבחין בהיעדר הרכות בידיה של הדודה. היא מזרזת אותם לצאת מהר לכיוון המטבח ומוותרת על אברשה, אולי בכל זאת קיימת בה רחמנות כלשהי כלפי שנתו הקצרה, ואולי הבנה מסוימת בסיוטי הלילה. אברשה מנסה להירדם בחזרה אבל כבר לא מצליח, פתאום היעדר הגופים הקטנים לצידו מקרר מאוד את המיטה, והאור החיוור של הזרות אשר מתחיל להציף את חלון העץ ומרמז על שלג מתקרב ממלא את החדר ואת עיניו בערנות לא צפויה. אברשה יודע ברגישות שלו לזהות את ימי השלג, האור המיוחד של ימי השלג מתחיל הרבה לפני שמגיעים הפתותים עצמם. אמא תמיד אמרה לו שיש לו חוש לזה, שלדעת מראש דברים זה חלק מהרגישות שלהם, גם שלה וגם שלו. היא היתה מספרת לו סיפורים על מלחמות של מכשפות וקוסמים, של בני האור בבני החושך, וכשהיה שואל בשקט אם זה קרה באמת היא היתה מחייכת את החיוך הזר והמוזר ואומרת שזה עוד יקרה באמת.

מחוץ לחלון הוא כבר לא שומע את קריאות התרנגול, אבל התרנגולות מתחילות לקרקר ועימן בטנו, הוא מרגיש את הרעב מכרסם בתוכו והוא מתקשה לישון. בצער הוא נפרד מהמיטה ויוצא רועד מצינה לרצפה, אין לו סוודר נוסף לשים מעל החולצה, מונח על כיסא ליד המיטה, ואין לו גרבי בית עבות. הוא צועד ברעד כמה צעדים לכיוון המטבח.

בני הדודים יושבים על כיסאות גדולים מהם וזוללים דייסה חמה, אדים עולים ממנה וריחה מתוק. הדודה בגבה אליו, טורחת בענייני המטבח. "אמא, הילד הזה פה," אומר בן הדוד הקטן יותר מהשניים. היא מסתובבת, "נו, כבר קמת? יופי, אני לא אוהבת בטלה, היא מביאה למחשבות רעות. שב, תאכל איתם ואז הם יראו לך איך אוספים ביצים מהתרנגולות."

אברשה מהנהן ומתיישב בקצה השולחן, בציפייה הקודחת בור בבטנו לצלחת מהבילה של דייסה. "כמעט נגמרה הדייסה," אומרת הדודה ומגרדת לו במאמץ כף סולת אחת לתוך קערה, "אבל יש גם לחם וחמאה. בשבוע הבא נעשה קניות ויהיה לנו יותר סולת, פֶּה להאכיל זה פה להאכיל." אברשה לא יודע אם הדודה אומרת את זה בשמחה או בעצב. הוא טועם ממעט הדייסה שנשאר, נותן למעט הזה לחמם את הבור בתוכו. הילדים מציצים עליו מבעד לכפיות העץ שלהם, בוחנים את המתחרה החדש על המזון בשולחן. הילד הקטן מהשניים מקרב לעצמו את קערית קוביות הסוכר במבט זעוף, אברשה מנסה לחייך אליו, להראות שהוא לא מהווה איום על קוביות הסוכר, הוא בכלל לא אוהב אוכל מתוק, אבל ניכר כי החיוך הקטן לא מגיע לעיניו העייפות, ובוודאי לא פוגש את חשדנות הצד השני.

"נו קדימה," רוטנת הדודה, "לא חולמים בשולחן האוכל." הילדים קופצים מהכיסאות, אברשה לועס את פרוסת הלחם שלו, הוא עוקב במבטו אחר היד המהירה של הדודה שאוספת את הקערות העמוסות עדיין בכל טוב ומפנה מהשולחן. עיניו רעבות, אבל הוא מפחד שיפגשו את הדייסה העדיין חמימה בתחתית הקערות שלהם, שלא ייזכרו שוב בדמעות. הוא אוסף את עצמו, נושם פנימה, מזדקף.

"בוא," מחייך אליו בלי שן קדמית הילד הגדול יותר, "נלך לאסוף ביצים, אני אכיר לך את התרנגולת שלי."

"וגם את שלי," צווח הקטן יותר, "אבל היא שלי, אתה לא יכול לקחת אותה!"

"תפסיק, יאשה," דוחף אותו הגדול יותר, "אברשה לא צריך את התרנגולת שלך, יש לו גם בכפר שלו תרנגולות, נכון, אברשה?"

אברשה, שכבר מזמן לא ראה תרנגולות, בטח מאז שאמא הפסיקה לצאת מהבית, נמנע מלענות באופן ישיר. "יש תרנגולות בכפר שלנו," הוא אומר בזהירות, "וגם יש אגם עם ברווזים."

"ברווזים?" שואל האח הגדול של יאשה, "הם נושכים?"

"הם יכולים לנשוך," עונה אברשה, "אבל לא נשכו אותי."

"לנו יש גם ארנב," מצהיר יאשה בגאווה של בני ארבע, "אם איסק יסכים לך תוכל ללטף אותו."

"נו?" קוטעת הדודה את השיחה השוקקת, "מוכנים? מגפיים!"

הילדים מושכים על רגליהם מגפי גומי, והדודה זורקת לעבר אברשה מעיל מרופט ומוצאת בארון הנעליים מגפי גומי נוספים. "הנה, יש כאן עוד זוג ישן של בעלי, עליו השלום," היא ממלמלת, "זה קצת גדול לך, אבל תגדל לתוך זה." אברשה מתכווץ כשהוא מזהה את נימת העתיד הרחוק בדבריה, חולשה עצומה ממלאת את איבריו והוא מתקשה להיאבק במגפי הגומי הגדולים עליו. בחוסר סבלנות היא עוזרת לו ודוחפת את רגליו הקטנות פנימה. הוא מרגיש איך כפות רגליו שוחות במרחבי ענק חסרי אחיזה, והוא מדשדש אחר בני הדודים החוצה.

הקור מכה בו ונשימתו נעתקת, איסק מוביל ואחיו אחריו. הם מפטפטים ביניהם, ואברשה הולך לאט ומנסה לא למעוד כשהוא משייט במגפי הדוד בין השלוליות בחוץ. הילדים מתקדמים במהירות והוא נסחב אחריהם, הם נכנסים ללול הקטן ואברשה שומע את געש קרקורי התרנגולות. הוא מפסיק ללכת אחריהם ופונה ימינה, הביתן הקטן בקצה החצר מדיף ריח של חציר טרי וכפור, מהול בריח צואה של בעלי חיים. כשאברשה נכנס פנימה עיניו צריכות להתרגל לחשכה. הוא צועד בזהירות כמה צעדים מגששים סמוך לקיר העץ ומגיע לחלון הקטן. הוא מבריש בשרוולו את הזגוגית, ואור בוקר עדין ממלא את הבקתה. עיניו, שמצליחות להתרגל, מזהות גדר עץ נמוכה שמקיפה מכלאה קטנה של חיות. הוא ניגש ומתקרב בסקרנות, נעצר כשעיניו פוגשות בארנב לבן גדול. אוזני הארנב שמוטות ואפו רוטט. הארנב מתבונן באברשה, ואברשה מתקרב אליו בזהירות. הוא מושיט יד לכיוון הארנב, וזה לא זז בינתיים. אברשה מנצל את הקיפאון או הביטחון של הארנב מולו ומרים אותו אל זרועותיו.

הארנב רוטט אבל רגוע, ואברשה כורע, מחבק את הארנב קרוב לליבו. הפרוותיות החמימה מתמסרת למגעו, ואברשה משקיע את פניו עמוק בתוך הרכות הנעימה. כל החום החסר ממלא אותו צער גדול. הדמעות שהתאפקו שוטפות את פניו וזולגות בשקט אל תוך הפרווה, נספגות בגופו הנרעד של הארנב. הוא לא יודע כמה זמן הוא יושב כך, כרוך סביב החיה הקטנה, אך קולות של צעקות וצחוק פורצים פתע לתוך הבקתה עם הילדים שמסתערים פנימה מתוך הקור. הם נעצרים באחת כשהם רואים את אברשה מחזיק את הארנב, פניו שטופות דמעות. איסק מוריד בזהירות את הסל לאדמה, ויאשה הקטן מביט לעבר אחיו בתדהמה ואז מזנק לכיוון אברשה באגרוף זועם, "זה לא שלך הארנב! תעזוב אותו! הוא של איסק!"

אברשה נבהל אבל לא זז, אינו משחרר את הארנב מידיו. עיניו פוגשות את מבטו של איסק, איסק מביט בו ארוכות ואז מושיט יד ותופס את אחיו בתנופתו. "די, אני מרשה לו," הוא לוחץ על כתפו של אחיו ומצמיד אותו למקומו. יאשה מביט בו כנבגד, מבטו מוטרד והוא מתפתל תחת אחיזתו של אחיו, אך קולו של איסק חד־משמעי, "די יאשקה, זה בסדר, מותר לו."

יאשה נרגע לאיטו תחת מגעו המרסן של אחיו, אברשה שותק, מחזיק את הארנב ומלטף באיטיות את הגוף הרפה. יאשה מתחיל לבכות, ואיסק משחרר את האחיזה מכתפו של אחיו. הם עומדים שם זמן רב, מתבוננים באברשה שמלטף את הארנב בתנועות שקטות וקצביות. "זה ארנב שאף פעם לא בא לידיים," אומר איסק בשקט, כאילו מסביר משהו חשוב, "רק פעם אחת הוא היה אצלי בידיים, רק אז כשאבא מת."

אברשה משחרר באחת את אחיזתו בארנב כמו נכווה, והארנב קופץ ממנו ונכנס להסתתר מאחורי ערמת קש. יאשה שיוצר עיגולים ברגלו באדמה התחוחה מרים לאט את ידו ומוצא את כף ידו של אחיו הגדול, מבטיהם נפגשים לרגע, איסק מהנהן ויאשה מנגב באגרוף קטן את דמעותיו.

אברשה נעמד.

"בוא," אומר יאשה ומושך בידו, "נלך להראות לך את התרנגולות, יש שם גם אפרוח אחד."