באותה שעה מחר

1

לזמן לא היה קיום בבית החולים. כמו בקזינו בלאס־וגאס, לא היו שעונים בשום מקום, ותאורת הפלורסנט המסנוורת נותרה עזה באותה מידה, לאורך כל שעות הביקור. אליס שאלה פעם אם מכבים את האורות בלילה, אבל האחות כנראה לא שמעה, או שאולי חשבה שהתבדחה, ובכל מקרה לא ענתה, כך שאליס לא ידעה את התשובה. אביה, לאונרד סטרן, שכב דומם במיטתו שבאמצע החדר, מחובר ליותר צינורות וכבלים ושקיות ומכונות מכפי שיכלה אליס לספור, ובקושי דיבר כבר שבוע, כך שגם הוא לא עמד לספר לה, גם במקרה שיפקח שוב את עיניו. האם ידע לחוש בהבדל? אליס נזכרה איך שכבה על הדשא בסנטרל פארק בימי הקיץ של נעוריה, מניחה לעפעפיה העצומים לחוש בחום השמש, כשהיא והחברות שלה נהגו להשתרע על שמיכות מקומטות, בתקווה שג׳ון קנדי ג׳וניור יפגע בהן בטעות עם פריסבי. האורות האלה לא נראו כמו השמש. הם היו בהירים מדי, קרים מדי.

אליס נהגה לבקר בימי שבת וראשון, ובאחר הצהריים של שלישי וחמישי, כשימי העבודה שלה הסתיימו מוקדם מספיק לאפשר לה לעלות על הרכבת התחתית, ולהגיע לבית החולים לפני תום שעות הביקור. מהדירה שלה בברוקלין, הנסיעה בתחתית לקחה שעה מדלת לדלת, ב־2/3 מבורו הול לרחוב 96, ואז במאסף כל הדרך עד רחוב 168, אבל מהעבודה היה מדובר בחצי שעה בקו C, היישר מרחוב 86 פינת סנטרל פארק מערב.

בקיץ הצליחה אליס לבקר כמעט מדי יום, אבל מאז שהתחדשו הלימודים היה באפשרותה להגיע רק כמה ימים בשבוע. נדמה כאילו עברו עידנים מאז שאבא שלה היה עדיין הוא עצמו, כשנראה פחות או יותר כפי שנראה כל חייה של אליס, מחייך באירוניה, זקנו עדיין חום יותר מאפור. אך במציאות עבר בסך הכול חודש. הוא היה אז בקומה אחרת של בית החולים, בחדר שנראה יותר כמו חדר מלון בעיצוב דל מאשר חדר ניתוח, עם תמונה של מאדים שתלש מהניו־יורק טיימס מודבקת לקיר, לצד תצלום של חתולתו העתיקה ורבת העוצמה, אורסולה. היא תהתה אם מישהו לקח את הדברים האלה וצירף אותם לשאר חפציו — הארנק שלו, הטלפון, הבגדים שבמקרה היו עליו ביום שבו התאשפז, ערימת הספרים בכריכה רכה שהביא איתו — או שמא כולם נזרקו לאחד מאותם פחי אשפה בעלי מכסה מתנדנד שניצבו במסדרונות הסטריליים.

כשמישהו שאל אותה מה שלום אביה — אמילי, שחלקה איתה שולחן במשרד הקבלה, או סאם, החברה הכי טובה שלה מהתיכון, שהיו לה שלושה ילדים, בעל, בית במונקלייר, וארון מלא נעלי עקב לנעול לעבודתה במשרד עורכי דין מפחיד, או בן הזוג שלה, מאט — אליס הצטערה שאין לה תשובה פשוטה. ככל שזה נמשך יותר, כך הפכו השאלות לביטויים חלולים, כמו שנוהגים לשאול ״מה שלומך?״ מכר שפוגשים בחטף במדרכה וממשיכים ללכת. לא היו גידולים לסלק, או חיידקים להילחם בהם. פשוט הרבה שכונות בגופו של לאונרד התפוררו במקהלה גדולה ומשולבת: הלב שלו, הכליות, הכבד. אליס הבינה כעת משהו שבעבר לא באמת קלטה, שהגוף הוא למעשה מכונת רוּבּ גולדברג, ובכל פעם שאבן דומינו או ידית הוסטו ממקומן, כל העסק פשוט נעצר. כשהרופאים הכניסו ראש לחדרו במיון, המילה שנאמרה שוב ושוב הייתה כֶּשֶל. כולם פשוט חיכו שאביה ימות. זה יכול לקחת ימים או שבועות או חודשים, איש לא ידע לומר בביטחון. אחד הדברים הכי גרועים בכל הסיפור, הבינה אליס, היה שהרופאים כמעט תמיד ניחשו. הם היו אנשים נבונים, והניחושים התבססו על בדיקות וניסויים ושנים של ניסיון, אבל הם בכל זאת ניחשו.

אליס הבינה כעת: כל חייה חשבה על המוות כעל רגע יחיד, הלב שנעצר, הנשימה האחרונה, אבל כעת ידעה שזה עשוי להיות הרבה יותר דומה ללידה דווקא, עם תשעה חודשים של הכנה. אבא שלה היה בהיריון מתקדם עם המוות, ולא נותר באמת מה לעשות מלבד לחכות — הצוות הרפואי, אמא שלה בקליפורניה, החברים והשכנים שלו, ובעיקר שניהם. זה יכול להיגמר רק בצורה אחת, וזה יכול לקרות רק פעם אחת. לא משנה כמה פעמים אדם טס במטוס מיטלטל, או מעורב בתאונת דרכים, או חוצה כביש בדיוק ברגע האחרון, לא משנה כמה פעמים אדם נופל ולא שובר את מפרקתו. ככה זה עבור רוב האנשים — המוות עצמו לוקח זמן. ההפתעה היחידה שנותרה הייתה מתי זה יקרה, היום עצמו, ואז כל הימים שיבואו אחריו, שבהם לא יהדוף מעליו את הסלע או יוציא את ידו מתוך האדמה. אליס ידעה את כל זה, ולפעמים הרגישה שזה בסדר, שזו דרכו של עולם, ולפעמים הייתה כל כך עצובה שלא יכלה להשאיר את עיניה פקוחות. הוא היה רק בן שבעים ושלוש. לאליס ימלאו ארבעים בעוד שבוע. היא תרגיש הרבה יותר מבוגרת אחרי שילך לעולמו.

אליס הכירה כמה מהאחים בקומה החמישית וכמה בקומה השביעית — אזמרלדה, שגם לאבא שלה קראו לאונרד. איפי, שחשבה שזה מצחיק כשלאונרד ציין שבארוחת הצהריים בבית חולים הגישו הרבה פעמים תפוחים בשלוש צורות: מיץ תפוחים, רסק תפוחים ואת התפוח עצמו. ג׳ורג׳, שהרים אותו הכי בקלות. בכל פעם שזיהתה אחד מהאנשים שטיפלו באביה בשלב קודם, הרגישה כאילו נזכרה במישהו מחיים קודמים. שלושת הגברים שעבדו בקבלה היו המטפלים העקביים ביותר, במובן שהיו ידידותיים וזכרו שמות של אנשים כמו אליס שביקרו שוב ושוב, משום שהבינו כמה זה חשוב. בראשם עמד לונדון, גבר שחור בגיל העמידה עם רווח בין שיניו הקדמיות וזיכרון של פיל. הוא זכר את שמה, את שמו של אביה, מה עיסוקו של אביה, הכול. העבודה שלו נראתה קלה רק למראית עין — לא רק לחייך לאנשים עם צרורות בלונים שבאו לבקר תינוקות שנולדו. לא, היו גם מבקרים כמו אליס שבאו ובאו ובאו עד שלא הייתה להם יותר סיבה לחזור, רק רשימה ארוכה של מספרים להתקשר אליהם ודברים לעשות וסידורים לארגן.

אליס הוציאה את הנייד שלה מהתיק לבדוק מה השעה. שעות הביקור כמעט נגמרו.

״אבא,״ אמרה.

אבא שלה לא זז, אבל עפעפיו רטטו. היא קמה והניחה את ידה על ידו. היד הייתה צנומה וחבולה — הוא קיבל מדללי דם, כדי שלא ילקה בשבץ, ולכן בכל פעם שהאחים והרופאים דקרו אותו שוב במחט, הופיעה תפרחת קטנה סגלגלה. עיניו נותרו עצומות. מדי פעם היה נפקח עפעף, ואליס הייתה רואה אותו סוקר את החדר, לא מתמקד בדבר, לא מבחין בה. או לפחות לא נראה לה שהבחין. כשהצליחה להשיג את אמא שלה בטלפון, הייתה סרינה מספרת לה שהשמיעה היא החוש האחרון שהולך, לכן אליס תמיד דיברה אליו, אך לא הייתה בטוחה לאן המילים שלה מגיעות, אם בכלל. לפחות היא שומעת אותן. סרינה גם אמרה שלאונרד צריך להשתחרר מהאגו שלו, ועד שלא יעשה זאת, יישאר כבול לעד לגופו הגשמי, ושקריסטלים יכולים לעזור. אליס לא הייתה מסוגלת להקשיב לשום דבר שאמרה לה אמה.

״אחזור ביום שלישי. אני אוהבת אותך.״ היא נגעה בזרועו. אליס כבר התרגלה לזה, לחיבה. היא מעולם לא אמרה לאבא שלה שהיא אוהבת אותו עד שהתאשפז. אולי פעם, בתיכון, כשהייתה אומללה והם רבו כי חזרה אחרי השעה המותרת, אבל אז זה נצעק הלוך ושוב, כמו כינוי שנזרק מבעד לדלת חדרה. אבל עכשיו אמרה זאת בכל פעם שביקרה, והסתכלה עליו כשאמרה זאת. אחת המכונות מאחוריו צפצפה בתגובה. האחות במשמרת הנהנה אל אליס בדרכה החוצה, צמותיה הדקיקות תחובות תחת כומתה לבנה עם ציורים של סנופי. ״טוב,״ אמרה אליס. היא הרגישה כאילו ניתקה לו את השיחה, או העבירה ערוץ.