בארבע ידיים

לא הייתי מוכנה לעמוד אל מול פני המוות.באותו הבוקר היום שלי התחיל דווקא במערכת העיתון ולא בשטח, ונמשך שעות ארוכות. הייתי עסוקה כל כך בהקלדת כתבת עומק שעליה עבדתי בשבועות האחרונים, עד שלא הבחנתי שהערב ירד. שלחתי אותה לוולטר, הבוס שלי, להצצה אחרונה כדי שיאשר אותה לדפוס. היה סביר להניח שטלפון ממנו יגיע למחרת וקיוויתי שהפידבק שלו יהיה חיובי. הכתבה הייתה תוצר של עבודה קשה ובלתי נלאית, חריגה אפילו מבחינתי.השעה הייתה שבע בערב. מחוגי השעון תקתקו את שגרתם, קירבו אותי בבלי דעת למה שעמד להגיע וחיכה לי כמארב אפל.גשם זלעפות קידם את פניי כשיצאתי מבניין החדשות, מלווה בברקים וברעמים שבישרו על סופה שעומדת להתחולל. מיהרתי להגיע למכונית שלי ונסעתי הביתה. כשהגעתי, חניתי במרחק קצר מפתח הדלת ודוממתי את המנוע. האצתי את צעדיי ונזהרתי שלא להחליק על מעטה הקרח הדק שהצטבר על אבני המדרכת. הרחוב שבו התגוררתי התרוקן מתושבי השכונה, כצפוי במזג אוויר זה.טרקתי את הדלת מאחוריי, תליתי את המעיל הרטוב וחלצתי את נעליי במבואה. בעודי מטפטפת את שאריות המים על רצפת העץ, הזדרזתי לעלות לחדר השינה כדי להסיר את בגדיי הספוגים.עדיין רעדתי מקור כשנכנסתי לחדר הרחצה ומילאתי את האמבט. אדים החלו להתערבל באוויר. שיקעתי את גופי במים הלוהטים ונתתי למחשבותיי לנדוד אל הכתבות הבאות שעליהן תכננתי לעבוד. הערב הזדחל בעצלתיים. הרגשתי מותשת.התנגבתי ולבשתי פיג׳מה חמה. ויתרתי על ארוחת הערב ועברתי ברחבי הבית בריטואל הקבוע שלפני השינה: וידאתי שהדלתות והחלונות סגורים, כיביתי את האורות בקומה התחתונה — למעט אור שהשארתי דלוק במטבח — גררתי את עצמי במדרגות לקומה העליונה, הדלקתי את האור במסדרון המוביל אל חדר השינה, התיישבתי על המיטה והעליתי אור במנורות הלילה שבשתי שידות הצד.ברק הצית את השמיים ורעם אימתני הגיע אחריו. קפצתי בבהלה מהמיטה, המראה היה מרהיב ומבעית כאחד.משכתי את הווילונות הכהים כך שאוכל לישון היטב, החלקתי את גופי אל תוך המצעים הרכים, כיוונתי שעון מעורר לבוקר והנחתי את הטלפון הנייד צמוד לכרית. העפעפיים שלי כבדו והשינה לא איחרה להגיע.אין לי מושג כמה זמן עבר.אינסטינקט פנימי, מיידי, גרם לי לפקוח את עיניי.הייתי בעלטה.הזדקפתי ונצמדתי לראש המיטה.הבהלה השתלטה עליי והלב שלי התחיל להאיץ את פעימותיו.טרור החשכה.בקושי רב, שלחתי יד רועדת ולחצתי על מתג התאורה. כלום. החשמל לא עבד. התכווצתי מעווית בבטני התחתונה והאדרנלין הזרים את עצמו לתוכי בקילוחים מהירים. נכנסתי לפניקה.הבזק אור מסנוור. משב רוח זר העיף את שערי.הפניתי את פניי אל עבר המקור שממנו הגיע. הווילונות היו מוסטים והחלונות פתוחים.צווחה בלתי רצונית נמלטה מגרוני כשרעם נוסף השמיע קול פיצוץ. תפסתי את הטלפון הנייד שליד הכרית ולחצתי על המקשים. עוד ברק ושוב רעם. הטלפון נשמט מידי ונפל בחבטה אל הרצפה. המסך נדלק.״סאם, סאם,״ עלה מהדממה קול מתלחש. לפתּי בכוח את הסדינים.תתעוררי מהחלום, פקדתי על עצמי. תתרכזי! אל תיתני לקול להפחיד אותך.שמעתי טיפוף רגליים חרישי. מי פה? מי איתי בחדר? הגרון שלי היה יבש ופי נפער בצעקה שלא נשמעה.נשימותיי הפכו מקוטעות, גופי החל לרעוד ועצמתי את עיניי בחוזקה, כשאני מטלטלת את ראשי ומתפללת שאתעורר.תכף הסיוט יחלוף, אמרתי לעצמי. עוד מעט, ממש עוד רגע, השחר יעלה.המיטה זזה? אני לא הוזה, המיטה זזה!צרחה נשמעה והבנתי שהיא בקעה מתוכי.מישהו נגע בכף הרגל שלי והעביר עליה את אצבעותיו.מישהו קרא בשמי.פקחתי את עיניי והתקף חרדה השתלט עליי. לא יכולתי לנסות להרגיע את עצמי עוד, לדבר לתוכי בקול ההיגיון.תנועה מהירה חלפה בחדר.קפאתי במקומי.ההבנה שאני לא לבד, ההכרה בכך שמישהו נוכח בחדר, קנו אחיזה על המציאות.ברק ארוך זמן הכה בחלון והאיר דמות כהה שעמדה מול המיטה.רעם ועלטה.הגבר שעמד מולי עטה על גופו גלימה ארוכה שחורה, בעלת מצנפת רחבה שהסתירה את פניו. משהו ממנו החזיר אור — שרשרת צלב על צווארו.ציפורניי חדרו לבשרי, ננעצו עד זוב דם, בעת שכפות ידיי התאגרפו והפכו לחות. חשתי בכאב העמום שנבע מהחתכים וידעתי שזה לא חלום. שזה לא עוד סיוט. הוא עמד שם ללא ניע וצפה בי בחסות האפלה. בלי לומר מילה.מעולם לא חשבתי באמת על הדרך שבה אמות. גם אם הייתי מהרהרת בכך, לא הייתי מעלה, גם לא בחלומותיי הפרועים ביותר, רגע כזה.חלל החדר היה חשוך. יכולתי להרגיש שהאיש עומד מטרים ספורים ממני. הוא הגיע במטרה לקחת את חיי. החושים המחודדים קלטו את ריחות הזיעה והבושם שנדפו ממנו.לא התקתי את מבטי. חרדת האימים הפכה לתפילת תחנונים: עשה שזה ייגמר מהר, שלא איאנס, שאירצח ללא ייסורים, הלחש שנאמר בתוכי היה לי כמנטרה אבודה. למה הוא לא עושה שום דבר? למה הוא לא הורג אותי בהלימת ראש ומרסק לי את הגולגולת? חיתוך מדויק של העורק הראשי ואדמם למוות.החלון נטרק.חיבקתי את גופי. פניי נרטבו וזיעה קרה שטפה את שורשי שערותיי.הבזק האור גרם לי להתמקד. הוא נגלה מולי — מניף את זרועותיו בתנועות מאיימות ומהירות.פסיעותיו התקרבו.לא רציתי לראות יותר כלום.רעש הזכוכית המתנפצת הלם באוזניי.נשימותיי הקצרות גרמו לי להיפר־ונטילציה ומחנק שהתלפף סביב צווארי גרם לי להשתנק. בית החזה שלי עלה וירד במאמץ להכניס לתוכו חמצן.משמאלי, נדלק נר והאיר דמות גברית נוספת. בזה אחר זה נדלקו נרות נוספים. קלטתי שאני מוקפת בצללים רבים, כולם עטויי גלימות.״טורו, טורו, טורו, טורו, טורו,״ הקולות המונוטוניים הלכו וגברו. חזק. חזק יותר.טקס פולחני? הם עומדים להעלות אותי כקורבן?באחת, הגבר שמולי פשט מעליו את גלימתו. הנרות הלוהבים האירו את גופו הגדול והשרירי, וקעקוע של שור אימתני נגלה בבטנו התחתונה ובמורד האגן שלו.הוא תפס בשתי רגליי ומשך אותי אליו. בעטתי בו בשארית כוחותיי, תוך כדי שמלמלתי, ״לא, לא, לא!״סכין בעלת להב משונן חדרה את עורי.מצאתי את עצמי ישובה על המיטה, כשחולצתי ספוגת זיעה. זינקתי לעבר מראת הקיר שבחדרי, בחנתי את פניי וטפחתי עליהן, בדקתי את גופי וניסיתי להרגיע את הרעד שאחז באיבריי.אף לא סימן אחד.חלום ארור. קיללתי את הגבר העלום ששב לפקוד את חלומותיי ולהטריד את מנוחתי.

לבני האדם יש תאוריות קבועות המייצרות עבורם כללים והפשטות.לי אין.בכל בוקר בניתי לעצמי שיטה חדשה שהובילה את היום, ובערב כבר חשבתי על שיטה אחרת עבור המחר. למעט תאוריה אחת. אותה לא ניסיתי לגבות, להוכיח או להפריך — קבעתי שככל שאיקשר פחות לאנשים שהכרתי, כך אישאר חסינה מפני כאב ואובדן. שום קשר לא יזין עוד את חרדת הנטישה שלי, שבימים רחוקים, ימים שאותם רציתי לשכוח, כמעט שאיכלה אותי.הסתכלתי על הגבר השרוע על המיטה. גופו הגברי והחטוב הסתרבל בין הסדינים הלבנים ופניו כוסו כמעט במלואן תחת שמיכת הפוך. הנחירות הקטועות שנפלטו מפיו הדהדו בחלל החדר והפריעו לשנתי הרציפה, אך מה שהציק לי אף יותר היה הידיעה שאפשרתי לו לחדור למרחב הפרטי שלי.הסתובבתי כסהרורית ברחבי החדר ולבסוף התיישבתי על אדן החלון והתבוננתי בו. אתמול ראיתי בו מאהב ואילו הבוקר הוא עורר בי כעס. סמוי, אבל עדיין.לא הערתי אותו. נכנסתי למקלחת זריזה ואחריה, הצמדתי את פניי למראה בחדר הרחצה וניקיתי את האדים שהצטברו עליה. לא היה ספק שהאינטנסיביות היומיומית של חיי גבתה את מחירה. סימני העייפות שהופיעו תחת עיניי האפורות הגדולות כשקעים עמוקים, העידו על המחסור בשעות שינה נחוצות. ניסיתי לטשטש אותם בשכבת מייק־אפ עבה ובקונסילר, אך למרות זאת עורי נראה חסר חיים וחיוור. במאמץ אחרון להחזיר לפניי חיוניות כלשהי, משחתי את שפתיי הבשרניות באודם בגוון אדמדם ופיזרתי את רעמת שערי הדבשי. נדמה לי שזה עבד, וממילא לא נותר לי זמן נוסף לבזבז על המראה שלי. הייתי חייבת לצאת. לבשתי את מה שמצאתי בארון, מכנסי ג׳ינס משופשפים וחולצת משי מכופתרת. הבחירה שלי לא בדיוק תאמה את קוד הלבוש הנהוג במקום העבודה שלי, אבל אלה היו שני הפריטים היחידים שנותרו נקיים. הזכרתי לעצמי לעבור ולקחת את שאר הבגדים מהמכבסה לפני שעת הסגירה הערב, ולקבוע תור למספרה ולטיפול פנים. הזנחתי את עצמי מספיק.הרמתי את המגפיים ביד אחת ואת המעיל ביד השנייה, ויצאתי מהחדר על קצות האצבעות. כשירדתי לקומה התחתונה, התיישבתי על המדרגה האחרונה ונעלתי אותן. הולמס, החתול שלי, התקרב אליי בעצלתיים, גרגר והתחכך ברגלי. ״אתה רעב, מתוק שלי?״ לא ציפיתי שהוא באמת יענה לי, אבל מילאתי את הקעריות שלו באוכל ובמים, הרמתי את התיק מהשידה במבואה וצעדתי לעבר דלת הכניסה.״מתגנבת החוצה?״ קול שנשמע מאחוריי גרם לי לקפוץ בבהלה. ידי עלתה אל פי ומנעה צווחה שאיימה להיפלט החוצה.״שיט, ג׳ו, הבהלת אותי. מתי הגעת לכאן?״הפניתי את מבטי מעלה בחשש שמא מייקל, שנותר במיטתי, יתעורר ויבחין שחמקתי בלי לומר שלום. הנחתי אצבע על שפתיי כדי להסות את ג׳ו והובלתי אותו אחריי למטבח.״ממי אנחנו חומקים?״ לחש ג׳ו, ונדמה לי שראיתי בעיניו זיק של שובבות.״אנחנו לא חומקים מאף אחד, יש לי אורח והוא נשאר לישון. אני פשוט ממהרת לעבודה, קבעתי פגישות בחוץ. כשהוא יקום, הוא יוכל לצאת ולטרוק את הדלת אחריו. טוב שהיא ננעלת לבד.״הוא המהם לתוך כוס הקפה שאחז. נראה שפקפק בדבריי, אבל הוא לא אמר דבר נוסף בעניין.״טוב, גם אני אצא. אני לא רוצה להטריד ולהפריע.״נאנחתי, ״ג׳ו, הבית שלי — הוא שלך. שב, תשתה את הקפה בנחת, תאכל משהו. נדמה לי שאיבדת משקל לאחרונה. יש אפילו מים חמים אם תרצה להתקלח.״חייכנו זה לזה ובדיוק כשהתכוונתי לפנות לעבר הדלת, נשמע צלצול הפעמון, קצר ועצבני. מיהרתי לעברה ואחרי שהצצתי בעינית, סיננתי קללות בזו אחר זו.״שיט. שיט.״גברת קלארק, השכנה המטרידה, עמדה מחוץ לדלת. שקלתי לא לפתוח לה, אבל כשראיתי אותה מרימה את ידה לעבר הפעמון, פתחתי את הדלת בתנופה וניצבתי היישר מול פניה החמוצות.היא ניסתה לצעוד קדימה כמבקשת להיכנס, אבל חסמתי את דרכה.״בוקר טוב, גברת קלארק, איך אוכל לעזור לך?״״סמנתה,״ אמרה וחייכה את אחד מחיוכיה המלאכותיים, ״גברת בירד, השכנה שגרה במורד הרחוב, סיפרה לי בשבוע שעבר על הפריצות שהתרחשו בשני בתים בקצה רחוב אקורן. מובן שהדבר הטריד את מנוחתי וחשבתי שאת, כעיתונאית מהתחום, תדעי על כך יותר.״ידעתי שהיא עוקצת אותי. בתוך פחות מחמש שניות, האישה הזאת הצליחה להוציא אותי משלוותי. ״ניסיון לפריצות, גברת קלארק. בתחום העיתונות שבו אני עובדת חשוב לדייק ולהקפיד על אמינות. חוץ מזה, מסרי לגברת בירד ולשאר השכנים ואף לעצמך, שאין מה לדאוג. האשמים נתפסו.״היא עיוותה את שפתיה. ״אכן, סמנתה, ניסיון לפריצות הוא לא גרוע פחות. תושבי שכונת ‘ביקון היל׳ מודאגים למדי. בעקבות כך החלטנו להכניס פטרול אבטחה שיסייר כמה פעמים ביום ובלילה, וימנע את כניסתם של הומלסים וטיפוסים מפוקפקים.״התחלתי לבעבע. ידעתי שהיא מכוונת את דבריה אל ג׳ו, ההומלס שהפך לחברי. התכוונתי לענות לה, אך לא הספקתי. ידית הדלת נמשכה מאחוריי וג׳ו נעמד לצידי. הבעת פניה המסופקת של גברת קלארק, שחשבה שהעמידה אותי במקומי, התחלפה בחרדה ואז השתנתה לכעס.״אדאג שכל מה שהבאת איתך מאז שעברת לגור בבית סבתך המנוחה, ייעלם כלא היה.״היא הסתובבה במקומה והחלה ללכת. מעבר לכביש פגשה בזוג שכנים שטיילו בשעת הבוקר עם כלבם. היא דיברה איתם, ושלושתם נעצו בג׳ו ובי מבטים נוקבים.״הבאתי לך את המעיל, חשבתי שיהיה לך קר.״הנהנתי ונכנסנו פנימה. נשענתי על הדלת.״סאם, אני לא רוצה לגרום לך צרות, אולי כדאי שאתנדף לזמן מה.״נדתי לשלילה. ״לא, אתה חבר יקר שלי. רק תעשה לי טובה, תתקלח ותיראה כמו בן אדם כך שלא יוכלו לבוא אלינו בטענות.״הוא החווה בידו להסכמה.סימנתי לו לבוא אחריי לחדר האחורי. בארון היו בגדים של אבי. הם נותרו אצל סבתי מהביקורים שבהם נהגנו להישאר לסופי שבוע ארוכים, אף על פי שגם אנחנו גרנו בבוסטון במקום לא רחוק ממנה. נתתי לו כמה מהם.״יש מים חמים, תטפל בעצמך. אני חייבת לצאת לפגישה עם רוברט ואני כבר מאחרת.״הבטנו זה בזה וזיכרון סיפור ההיכרות בינינו עלה בראשי. אהבתי את ג׳ו.ג׳ו ואני הכרנו כשנשלחתי לסקר את הכתבה הראשונה שלי למדור הפלילים, פרשת רצח בבית המחסה שבו שהה. המניע היה מיטה פנויה, ומריבה בין שני חסרי־בית הידרדרה עד כדי רצח. זו הייתה שנה עם חורף קטלני, ובהיעדר מיטות בבתי המחסה השונים, התעוררו לא פעם, תגרות בין חסרי־בית שהובילו למעצרים. בהתחלה, כשקראתי את המבזקים שיצאו באתר העיתון ברשת, חשבתי לעצמי שהנה, גם ההומלסים נעשו מתוחכמים ולמדו איך לעקוף את מערכת החוק. הם עמדו בתור לבתי המחסה, ואם לא הצליחו לתפוס מיטה ללילה — פתחו בקטטה וגרמו לכך שייעצרו. לפחות כך זכו למיטה חמה. ההתמודדות תתחיל מחדש ביום הבא.המצב הסלים. הקור העז הותיר לא מעט חסרי בית בחוץ, ואלה נאלצו לחפש מקום מסתור או לעזוב את הסביבה. המצוקה הפכה לנואשות. המשטרה, לאחר אירוע הרצח, תחמה את האזור וסגרה את בית המחסה עד שיימצא האשם.פסי מחסום צהובים הקיפו את המבנה והגישה לעיתונאים נחסמה. כשחיפשתי עם מי לדבר, ג׳ו ישב על ספסל, רועד מקור ורטוב. ניגשתי אליו. הוא היה מדוכדך, ועד היום אני לא יודעת מה גרם לו לדבר איתי ולחשוף את מה שהתרחש בתוך בית המחסה. אבל בזכותו הגעתי למערכת העיתון עם סקופ ומנהל הדסק התרשם לטובה. הרגשתי שנותרתי חייבת לו. חזרתי למקום בשעת לילה מאוחרת למדי וראיתי אותו יושב על אותו הספסל. הזמנתי אותו לביתי כדי להתקלח, והצעתי לו בגדים יבשים וארוחה קלה שהכנתי עבורו.השיחה איתו הייתה נעימה. יותר מכך, היא הייתה מעניינת. ידידות אמיצה החלה להירקם בינינו. ואמון. עם הזמן, השארתי לו את המפתח לדירתי. סמכתי עליו יותר מאשר על הרבה אנשים אחרים שהכרתי.שלוש שנים עברו מאז.״אני בסדר, סאם, את דואגת יותר מדי.״״אין דבר כזה יותר מדי, ג׳ו. נדמה לי שאתה לימדת אותי את זה,״ קרצתי לו ויצאתי מהדירה.התיישבתי במכונית, הצתּי סיגריה ושאפתי עמוקות. הטלפון הנייד שלי צלצל ושמו של רוברט הופיע על הצג. עניתי תוך כדי התנעת הרכב וחציית הרחוב בזינוק מהיר. ״אני בדרך,״ עדכנתי אותו מיידית.״את מאחרת,״ השיב.״אני יודעת, אני מצטערת. היה לי בוקר מטורף.״חשבתי ששמעתי צחוק קטן, משהו הפוך מהתגובה האופיינית לרוברט הקפדן. מצב רוחו נשמע מרומם.״תספרי לי הכול כשתגיעי למשרד, אני מחכה לך.״ הוא ניתק.הדוד שלי רוברט ואני היינו קרובים זה לזה. מפאת קוצר הזמן של שנינו פיתחנו בינינו נוהל קבוע — מדי יום שני בבוקר, בתחילתו של השבוע, היינו נפגשים במשרדו. חולקים, משתפים ומעדכנים במה שהתרחש. נכון יותר, אני סיפרתי ורוברט בעיקר הקשיב. תוך כדי שיחה הוא נהג להכין לי קפה משובח מהמכונה האיטלקית שלו, שהייתה מושא גאוותו. אחר־כך היה מתיישב בכורסת העור שלו ומצית סיגר.הפגישות האלה היו ייהרג ובל יעבור מבחינתו. כך הוא נהג לשמר ולטפח את הקשר הרציף בינינו. רוברט ידע כמעט הכול עליי, וכמי שגידל וטיפח אותי מאז שהוריי נעלמו, כיבדתי את בקשתו והקפדתי על החוקים שקבע. הוא היה ליבו של הבית. המשפחה שלי.הטלפון הנייד שלי שוב צלצל והשיחה נכנסה לדיבורית הרכב. זה היה מייקל.״סאם,״ נימה של כעס נלוותה לקולו. ״מילא יצאת בלי לומר שלום, אבל יכולת להזהיר אותי שיש לך אורח שנראה קצת מוזנח. כמעט יריתי בו כי חשבתי שפרץ לדירה שלך.״חבטתי במצחי, ״פאק, מייקל, אני מצטערת. שכחתי לספר לך על ג׳ו.״״את יוצאת איתי קרוב לחודש, אני ישן פה לא מעט פעמים, ואף פעם לא טרחת להזכיר אותו. עזבי מה אני חושב על חוסר האחריות מצידך להכניס גבר זר ולתת לו להסתובב אצלך בבית כמו בביתו שלו. אבל הומלס, סאם?״״הוא לא הומלס, הוא ג׳ו בשבילי. וכן, אני סומכת עליו. לגמרי. זה סיפור ארוך, מייקל. הייתי לחוצה, יש לפניי יום עמוס, אני מתנצלת שוב.״״נדבר על הכול מאוחר יותר. נכנסה לי כוננות ואני ממהר לתחנה.״רציתי לשאול במה מדובר, אבל הוא ניתק את השיחה. הזכרתי לעצמי לחזור אליו ולברר איתו מה התרחש, אולי תזדמן לי כתבה חדשה. מייקל היה בלש בכיר במשטרת בוסטון, הוא ידע על הפרשיות הפליליות שהתרחשו בעיר לפני כולם. כשהיה יכול, הוא נתן לי סקופים שלאף עיתונאי אחר לא היה סיכוי להגיע אליהם.כמעט הצטערתי שהתייחסתי אליו כך, הוא בהחלט היה מהבחורים הטובים. הכרנו כבר כמה חודשים, אבל התחלנו לצאת רק בחודש האחרון. החלטתי לנסות לפצות אותו. הערב, ליל כל הקדושים, תחפושת של שפנפנה סקסית תעשה את העבודה. נראה לי שזה יישר את ההדורים בינינו.החניתי את הרכב בחזית מגדל המשרדים ומיהרתי לרוברט. הצצה בשעון הבהירה שיש לי פחות משעה להקדיש לפגישה שלנו. אחריה, הייתי צריכה להגיע לדסק החדשות ולסיים כתבה בטווח זמן של דד־ליין להיום.עליתי לקומה השמינית. כשנכנסתי, הבחנתי שאף אחד לא נמצא בעמדתו. שמעתי קולות המולה וידעתי מהיכן הם מגיעים. כולם התגודדו במשרדו של רוברט, מול המסכים הגדולים ששידרו באופן קבוע את ערוצי החדשות העיקריים. ניסיתי להבין מה קורה. סקרתי את רוברט ואת הקולגות שלו. הם צפו בצגים הרבים, מרותקים, ולא הבחינו כשנכנסתי. נעמדתי מאחוריהם.דיווח מקיף חשף אירוע שהסעיר את ניו־יורק. שלוש נערות בנות שבע־עשרה נחטפו לאור יום משטחו של בית ספר פרטי. שמעתי התלחשות בין שני חוקרים, ומתוך הדברים הבנתי שמצאו סרטון ממצלמות בית הספר המתעד את החטיפה ואת החוטפים — שהיו מחופשים.הרגשתי שהטלפון הנייד שלי רוטט. מרוכזת בנעשה מולי, דחיתי את השיחה בלחיצת כפתור והמשכתי לצפות. הטלפון הנייד רטט שוב ושוב וידעתי שאם לא מניחים לי זה ודאי חשוב. עניתי בלי להסיט את עיניי מהמרקע.״סאם רדפילד,״ השבתי כהרגלי.שמעתי קול מוכר מעברו השני של הקו, ״תגיעי בדחיפות לדסק החדשות.״