ורשה
פרק א
כבר יותר משלושה חודשים היא מרגישה מוזר. עורה
רגיש למגע, מעקצץ ומגורה, ושמלת הקטיפה הכחולה שניסתה ללבוש הבוקר
גרמה לה צמרמורת ורעד. כשהחליפה אותה בחצאית הצמר ובחולצה הלבנה, יכלה
לגעת רק בשולי השמלה ורק בקצות אצבעותיה. פתאום שמה לב שאת מגע הקטיפה
היא אינה יכולה לסבול. לאחרונה היא נעשתה רגישה יותר מבעבר, ונדמה לה
כאילו נטייתה הטבעית לבכי ולהתרגשות גדלה כל כך, שהיא נעלבת עכשיו מכל
דבר קטן. נעלבת, נפגעת, ממררת בבכי ולא מצליחה להיחלץ מתהומות העצב
במשך זמן רב.
רק אתמול היה לה יום נורא. הדמעות עלו שוב ושוב
בעיניה והציפו את גרונה, והכאב תפח בלא מעצור. קלרה גורדובסקי, המורה
לרוסית, ביקשה ממנה בסיום ההפסקה לפנות את השולחן שבחדר המורים מכל
הספרים שלה לפני שתיכנס לכיתתה ללמד. היא הביטה בקלרה וחשה שעיניה
מתמלאות דמעות.
פתאום צפו ועלו בזיכרונה דברים אחרים שאמרה
קלרה. תמיד העירה לה. על לבושה, על התסרוקת, על יחסה לתלמידים, ועכשיו
היא שוב נטפלת אליה ומבקשת לסדר את ספריה. מה היא רוצה ממנה. אתמול לא
יכלה להירגע, ועכשיו ראשה כואב ועיניה צורבות ונפוחות. כשתגיע הבוקר
לעבודה שוב ישאלו אותה כולם למה בכתה,והיא שוב תשיב שיש לה דלקת
עיניים ושהיא מקווה שאף אחד לא יידבק ממנה. בינה לבין עצמה ידעה שהבכי
כבר עמד בגרונה, ושהבכי היה פורץ בין שקלרה הייתה פונה אליה ובין
שלא.
עכשיו, כשהיא צועדת לאורך השביל הבוצי בדרכה
לבית הספר, היא קולטת פתאום שאולי בכל זאת יש סיבה נוספת לרגישות
המופרזת שלה. אולי המחשבה המהדהדת במוחה כבר שבועות אחדים... בכל זאת
יש בה ממש...
פסיעותיה נמרצות והאוויר הקר והחריף של הבוקר
שוטף את ריאותיה ומטהר אותן. היא נושמת נשימות עמוקות ומגבירה את קצב
הליכתה. יש משהו משחרר ומשמח בהליכה המהירה הזאת. באוויר הזה. בידיה
המתנפנפות וחותרות באוויר. אחר הצהריים, כשתשוב הביתה, תלך אל מייטה
חברתה ותתייעץ אִתה.
מייטה הייתה אחות בבית החולים בוורשה. היא סיפרה לה שעבדה שנה שלמה בבית החולים וטיפלה בחיילים שנפגעו בחזית, אבל אחרי שמת בזרועותיה
בנו של השר הרוסי זודורוב, מצא בכך מנהל בית החולים תואנה לפטרה וקיווה שאגב כך ישקיט את זעמו של האב השכול.
מכיוון שלא סיימה את חוק לימודיה לגמרי ולא היו בידיה תעודות מתאימות, הודיע לה דוקטור ילנצין המנהל שהיא מפוטרת לאלתר. הוא הגיש
לה את מעילה, ליווה אותה החוצה מחדרו וביקש ממנה שלא לבוא עוד בשערי בית החולים. מייטה סיפרה לה שנפגעה מהתנהגותו כפוית הטובה
של דוקטור ילנצין, שהרי חיילים רבים כל כך מתו מפצעיהם, ואיש לא חשב להאשים בכך אחות או רופא. מי שנפצע ופצעיו הזדהמו – ידעו
כולם שסיכוייו לחיות קלושים, והיא דווקא הייתה מסורה כל כך לעבודתה בבית החולים. מייטה חשדה שדוקטור ילנצין פיטר אותה כי הייתה
יהודייה ומפני שרצה למסור את משׂרתה למישהו אחר. שרה פייגה הצטערה בשבילה ולא יכלה לנחמה. גם היא ידעה שמקום עבודה קבוע בבית חולים
ממשלתי הוא משאת לב בעבור יהודים רבים.
עכשיו, בלכתה במהירות לאורך הגדה אל בית הספר,
גמרה אומר לשאול לדעתה המקצועית של מייטה. כבר לפני יותר מחודש חלף
בראשה חשד, ומאז אינו מרפה ממנה. הוא צף ועולה, והיא מדחיקה והודפת...
היא חייבת לדבר עם מישהו, ומייטה תדע להדריך אותה וגם תיענה לבקשתה
לשמור על חשאיות. היא אינה רוצה שיֵדעו, לפחות לא כעת, כל עוד לא
רואים... היא מוכרחה לדבר עם מייטה, אבל בכל זאת חוששת. לא נעים לה,
היא מתביישת ופוחדת מן התשובה.
היא מנערת את תלתליה וחשה את ליטופם הרך והנעים
על מצחה ועל צווארה. התיק כבד, אבל עוד מעט תגיע לבית הספר. היא חוצה
בזהירות את הרחוב הבוצי ונזהרת שלא להחליק על הרפש הרטוב והחלקלק
שבצדי הדרך. נעליה רטובות ומזרימות קור מקפיא אל גופה. אתמול כששבה
מהעבודה ירד גשם שוטף. כעת רגליה קפואות והתחושה באצבעותיה כמעט אבדה.
היא מיטיבה את אחיזת התיק הכבד בכף ידה הכואבת. תכף תגיע לבית הספר.
טוב שהקדימה קצת ויהיה לה זמן לכוס תה. תה שיחמם אותה מבפנים. תכף
תניח את התיק, תחכך את ידיה זו בזו ותזרים דם לקצותיהן הקפואות.
היא בכל זאת מקווה שהיא רק סתם חולה. לא משהו
רציני... לא הדבר שהיא חושדת בו... התיק מושך אותה למטה כאילו יש בו
אבנים כבדות, והיא מעבירה אותו מיד ליד.
היום תחזיר לתלמידים את המבחנים שבדקה, ובדרך חזרה הביתה יהיה התיק קל יותר. בחילה קלה שוב עולה בגרונה. היא נעצרת לרגע ונשענת
על גדם עץ כהה ורקוב בצד הדרך. את התיק היא מניחה על אבן, שלא יתלכלך ברפש המהול במי הגשם. נשימה עמוקה... עוד נשימה... הבחילות
של הבוקר היו הסימן הבולט ביותר לחשדותיה, וכבר יותר מחודש היא מרמה את עצמה ומרגיעה את עצמה לסירוגין. כמעט שאינה אוכלת דבר בבוקר
כדי לא להקיא, אך הבחילות בכל זאת אינן מרפות.
פתאום חשה עד כמה היא מתגעגעת להוריה, לאחיה,
לבני הדודים, לצריחות השחפים ולריח הים. מזמן לא הייתה בבית, והמכתבים
שהיא כותבת ומקבלת אינם מצליחים להרגיע את געגועיה ולחמם את לבה.
להפך, כשהיא קוראת את המכתבים היא מרגישה בודדה ומסכנה ומתחילה לרחם
על עצמה...
שוב הדמעות מציפות את גרונה ואת עיניה, והגוש בגרונה גורם לה לתחושת מחנק. היא מתגעגעת לאימא ולביטחון שהיה נסוך בכוס החלב החם
שהייתה מגישה לה בימים קרים ואפלוליים. ימים קרים כמו היום. תמיד אהבה את הים, את הרוח הפורעת את שערותיה ואת ריח המלח הנצרב בנשימתה
הנעתקת. אילו יכלה ללכת עכשיו לאורך חוף הים הייתה מתנחמת. היא הייתה מביטה במים הצלולים המשנים את צבעם מרגע לרגע – מכסוף ורדרד
לירקרק, לחום מוקצף ולכחול אינדיגו עמוק, אפל ושקט, ומלווה בעיניים כלות את להקות דגי האילתית השטים צפונה. היא אהבה להביט בעיניים
חולמות אל קצה האופק, לטוות חלומות ולנשום עמוק את הריח המלוח. פעמים רבות התאימו מי הים למצבי הרוח שלה. הים היה סוער ורוגש כשהייתה
נסערת ומבולבלת, ורגוע ומלטף כשחלמה אהבה...
עוד רגע תגיע לבית הספר. היא אוספת את כוחותיה,
כולאת נשימה ולובשת על פניה חיוך. היא תאיר פנים לתלמידיה. הם אינם
אשמים במצב רוחה המדוכדך. אחר הצהריים אולי תתיר סוף סוף את
ספקותיה... אם רק יהיה בה עוז רוח ללכת אל מייטה כדי לספר, להתייעץ
ולהקשיב.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.