פרק ראשון
אני יושבת מול המחשב במשרד עורכי הדין שבו אני עובדת בו. התחלתי את דרכי בו כפקידה, המשכתי כמתמחה וכיום אני עובדת שם כעורכת דין. לאחר שמונה שנים של עבודה במשרד, הציעו לי להישאר בו כי אהבו את צורת העבודה שלי.
התחלתי לעבוד בגיל שמונה־עשרה. מייד אחרי התיכון. במקביל למדתי לימודי משפטים בקרית אונו. היום, בגיל עשרים ושש, אני כבר עורכת דין במשרד.
אני יוצאת להרבה דייטים, אבל עדיין לא מצאתי את האחד. לאחרונה יצאתי עם בחור נחמד, הוא לומד בישיבה. הוא נחשב למאוד גבוה, ואולי גבוה מדי - כמעט שני מטר. יצאנו כמה פעמים. בכל פעם השיחה זרמה. השאיפות שלנו מאוד תאמו, אבל לא נמשכתי אליו. הרגשתי סוג של דחייה ממנו. מה שהיה מדהים הוא שלא נגענו כלל, רק ישבנו, טיילנו וניהלנו שיחות ארוכות. על אף היעדר המגע, משהו בי לא רצה קרבה אליו. בפגישה האחרונה הוא הציע לי שנתחתן. היססתי ואז עניתי “כן”, הייתי נואשת להתחתן.
לאחר שנפרדנו, לקחתי מונית הביתה, להוריי היקרים. הרגשתי שאני צריכה אותם. לאחר שירדתי מהמונית התחלתי להקיא. רק מהמחשבה שאתחתן עם לייבוש, הבחור שהציע, גרמה לי לבחילה. לקח לי כחצי שעה עד שנרגעתי ונכנסתי הביתה. אימא שלי, היפה בנשים, שמחה לראות אותי. היא נתנה לי חיבוק ענק ושאלה במבטא האמריקאי הכבד שלה: “נו, איך היה?” ואני עניתי: “הוא הציע ואמרתי כן”.
“מה את רצינית? ארי, שי סייד יס!” היא צעקה בהתלהבות לאבא שלי.
“אימא, לא, אל תספרי. אני מורידה אותו”, אמרתי לה בלחץ, “אני לא מסוגלת להתחתן איתו”, אמרתי ומייד ניגשתי לטלפון כדי להתקשר לישיבה. כשענו לי שמעתי שירה ברקע, ביקשתי שיקראו לו. הוא ניגש לטלפון ואמרתי לו: “תקשיב, אני לא בטוחה. אל תספר עדיין לאף אחד”.
לייבוש היה המום ואמר: “תקשיבי, כבר סיפרתי, כולם רוקדים ושרים לי. כל הישיבה על הרגליים”.
אני רק נזכרת בשיחה הזו ואני מאדימה לעצמי. מה עשיתי לבחור המסכן הזה.
הוא ניסה לשאול למה לא ומה השתנה, והוסיף שטוב לנו ביחד. אני התעקשתי וביקשתי ממנו לחכות עד הבוקר. אמרתי לו שאישן על זה לילה, ועל הבוקר אעדכן אותו מה החלטתי. לא הייתה לו ברירה אלא להסכים איתי.
הרגשתי את האכזבה שלו, אבל משהו בגוף שלי לא נתן לי להגיד כן. הוא היה מקסים. הוא התאים לי בשאיפות שלו לחיים, אבל לא נמשכתי אליו. פשוט מאוד.
למוחרת בבוקר, קמתי ממש מוקדם עם מועקה ענקית. השתפנתי והתקשרתי לדבורה, חברה שלי ששידכה בינינו, וביקשתי ממנה שתדבר איתו ותגיד לו שאני לא רוצה להתחתן איתו וזה סופי.
היא מייד הסכימה, לא לפני שבעלה צחק עליי על הקטע שאני לא נמשכת אליו. “מה, את גבר?” שאל בצחוק.
“תקשיב”, אמרתי לו בטון עצבני, “ככה אני מרגישה”, כיוון שהייתי בלחץ מכך שהוא ינסה לשכנע אותי להחליט אחרת, מיהרתי לסיים את השיחה. לאחר שניתקתי, התחלתי לנשום בהקלה. הבנתי שאני רוצה להתחתן, אבל אני חייבת למצוא את האחד שלי.
לאחר מכן יצאתי לעבודה והתחלתי את היום שלי.
הגעתי לעבודה בתשע, התיישבתי בכיסא שלי וקיבלתי הודעה מאורה, החברה הכי טובה שלי, שהיא נשואה למני ואימא לחזקי.
לא מקנאה בה בכלל. רק מקנאה המון.
“אביגיל, את באה היום?”
“כן, ברור שאני באה”, עניתי לה, הסתמסנו עוד קצת והבטחתי שאגיע לבקר בערב.
אני אוהבת את אורה. היא באמת אור בחיי. תמיד היא שמחה, תמיד מחייכת, תמיד נותנת לי תקווה.
הבוקר שלי התחיל בישיבה עם הצוות של המשרד והתחלתי את יום העבודה שלי. הייתה לי המון עבודה ורציתי להספיק המון.
הגעתי לאורה בשעה שמונה בערב. היא אמרה לי: “חזקי, התינוק כבר ישן”.
שמחתי מאוד. לא היה לי ראש לתינוק, אפילו שמאוד אהבתי אותו. החיוך הענק שלו תמיד האיר לי את הנשמה.
אורה הייתה עם מטפחת על הראש. כשאורה התחתנה חשבתי שהיא תישבר מהמחשבה לכסות את השיער המדהים שלה, אבל לא הזיז לה. לי היה משבר יותר גדול משלה כשהיא התחילה לחבוש כיסוי ראש. לא האמנתי שהיא תצטרך לכסות את פקעת התלתלים שלה. הערצתי אותם.
“אורה”, אמרתי לה בלבביות, “תראי לי את התלתלים שלך, אין פה גבר, זאת רק אני”.
אורה התגלגלה מצחוק והורידה את המטפחת. כל התלתלים קפצו ונחתו על הכתפיים שלה.
“יותר טוב, מטורללת?” שאלה בצחוק.
“כן”, עניתי. “אני אוהבת אותם ומתגעגעת אליהם”, הצטרפתי לצחוקה המתגלגל.
“הכנתי לנו צ’יקן פוטטו”, היא אמרה, “להוציא לך?”
אני ואורה גדלנו ביישוב קהילתי שבו רוב התושבים היו יוצאי אמריקה ודיברנו חצי אנגלית חצי עברית. תמיד ערבבנו בין השפות. שמחתי לשמוע את השפה המעורבבת שלה, הרגשתי בבית.
“כן, ברור, אני מורעבת”, עניתי לה. אני אוהבת את האוכל שלה, הוא מאוד ביתי.
התיישבנו עם צלחות מלאות כל טוב על הספה ואכלנו.
“נו, מה קורה בגזרת השידוכים?” שאלה אורה תוך כדי אכילה.
“דיכאון”, עניתי.
“מה, אין הצעה? משהו?” היא הוסיפה ושאלה.
“לא. די, נמאס לי מההצעות המעפנות שמציעים לי”, המשכתי בקו המתלונן, “אני רק רוצה בחור נורמלי, חתיך ומצחיק”, אמרתי ובראש שלי התחלתי לצחוק. “מה אני מבקשת, אני כבר בת עשרים ושש, אני רוצה להיות אימא צעירה”, הוספתי, “ובא לי חבר, בא לי בית שלי ולא דירה עם שותפה”.
אורה ענתה בעדינות, “את יפה וחכמה ומצליחה, ברור שתתחתני”, היא ניסתה להפיח בי תקווה.
“לפעמים אני מתעוררת בכזאת בהלה שאולי לא אמצא את האחד”, אמרתי לה, “ממש אין לי אוויר”, המשכתי.
“ברור שתמצאי את האחד”, היא אמרה, “כולם מתחתנים בסוף. אין לך מה לדאוג”.
“ברור שיש לי מה לדאוג. עובדה, אני רווקה”, עניתי בתסכול.
אורה הסתכלה עליי ואמרה: “כנראה האחד שלך ממש צעיר ממך וצריך לגדול”.
התחלנו לצחוק ואמרתי, “מסקרן אותי מי הגבר שלי. אני באמת מסוקרנת”, ניסינו לנחש מיהו, העלינו כל מיני רעיונות וכיווני מחשבה וזה היה משעשע.
סיימנו לאכול, דיברנו עוד קצת, ואז מני, בעלה של אורה, נכנס משיעור הערב שלו. הוא היה אברך.
מני היה אנגלי. הוא היה לא מאוד גבוה, רזה במיוחד, ותמיד עם חיוך. הוא שאל אותי: “עוד לא התחתנת?”
“ARE YOU SERIOUS?” עניתי לו, “נראה לך שהייתי פה אם היה לי מישהו?”
אורה התערבה ואמרה: “ברור שכן” יחד איתו. מני הניח את הדברים שלו ושאל אותי בקול רציני יותר: “מה נשמע?”
“רווקה, זה מה נשמע”, עניתי בהתקרבנות.
“יאללה, אני הולכת, לא רוצה להפריע לזוגיות שלכם”, אמרתי, קמתי והתארגנתי לצאת.
“ביי בובי”, אמרה אורה. ככה היא קראה לי מאז שאני זוכרת את עצמי איתה.
יצאתי מהדירה שלהם ועליתי על מונית לכיוון הדירה שלי.
*
באותה תקופה שכרתי דירה ממש נחמדה וכן לקחתי שותפה - את רזיה, חברה שלי שפגשתי בלימודים. היא פרשה מהלימודים חצי שנה אחרי שהתחלנו לבלות ביחד, והלכה ללמוד בבית ספר לקולינריה. היא הייתה שפית מאוד מצליחה, תימנייה יפהפייה, מורכבת נפשית, אבל אהבתי אותה מאוד. אהבתי אפילו שהיה לי קשה איתה. מצד אחד, היא הייתה נעימה, חכמה ומצחיקה, אבל היו לה רגעים שבהם היא הייתה נכנסת למודים חשוכים ולי היה קשה להתמודד איתם.
רזיה הייתה צעירה ממני בשנתיים, והיא לא חיפשה להתחתן בצורה נואשת כמוני. היא הייתה שלמה עם עצמה ואהבה את העבודה שלה. כן, היא פלירטטה עם גברים ונהנתה מתשומת הלב, והיא זכתה להמון תשומת לב, אך ממש לא הבינה את הכמיהה המטורפת שלי לחתונה. היא הייתה אומרת לי: “אביגיל, את מדי לחוצה, עד כדי כך לחוצה שברור לי שבורחים ממך בגלל זה. חאלס, זה יקרה כשזה יקרה. את צעירה, תהני מהחיים, מה יש לך? “
באמת שהיא לא הבינה.
לפעמים היא היית מוסיפה אפילו, “מאוד לא פופולרי להגיד שאת נואשת להתחתן, אנחנו חיות בתקופה של העצמה נשית, באמת גבר זה מה שישמח אותך? את אישה חזקה וחכמה, אל תשדרי נואשות”.
בזמן שרזיה דיברה, כל מה שאני שמעתי במוח זה “בלה בלה אני רוצה להתחתן ולא מעניין אותי העצמה נשית, שזה דבר חשוב אומנם, אבל מה הקשר אליי, בלה בלה”.
*
לאחר שחזרתי הביתה, לדירה שלי ושל רזיה, התקלחתי במקלחת היפה והנקייה שלי, לבשתי פיג’מה, נכנסתי למיטה והדלקתי את המחשב הנייד שלי. רציתי לקרוא מיילים שלא הספקתי לעבור עליהם.
לפני שנרדמתי נשאתי תפילה לבורא עולם: “תשלח לי את החתן שלי, אני באמת רוצה להקים בית בישראל”, נשאתי את התפילה הזו מתוך כוונה רבה, הנושא הזה היה לי חשוב ומשמעותי עד אין קץ. היות שלא הייתה לי זוגיות, ההורים שלי היו לחוצים ואני לא הייתי שמחה. הייתי בודדה מאוד. על אף שנהניתי בעבודה ושהיו חברות, לא היה לי טוב. סבלתי.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.