באת אליי

הבנות מחבקות אותי ואני מקבלת מכל אחת מהן נשיקה מתוקה על הלחי. טריקת הדלת מביאה אל הבית שקט. אני לוקחת לחדר העבודה כוס קפה, מדליקה את המחשב ובודקת את תיבת הדואר הנכנס תוך כדי לגימת קפה מרגיע.

הרוגע ממני והלאה כשאני נתקפת בשיעול נוראי. אני מנסה לשחרר את קנה הנשימה שלי, דמעות יורדות מעיניי בעודי מנסה לנשום. כשהגוף נרגע מהתקפת החנק אני מנגבת את הפה ומקנחת את האף.

השם דן גלבוע מופיע בשורת השולח. גם הפעם, אני מכירה רק בן אדם אחד בשם הזה, ולא ממש מבינה מה הוא עושה אצלי בתיבת הדואר הנכנס. שורת הנושא לא מסגירה את תוכן ההודעה. מה לי ולבן אדם הזה? כלום ושום דבר. ללא שום מחשבה מעמיקה אני מעיפה אותו לציור האהוב עליי בסרגל הכלים, 'פח הזבל'.

זה לא ממש עוזר. השם מנקר במוח שלי כמו הנקר אצלי בגינה. במקום להתמקד בשרטוטים שעל המסך, הראש שלי חוזר שוב ושוב למייל המושלך. אדון ג'ימייל וגברת פח קוראים אליי, לוחשים לי, תפתחי, מה אכפת לך? בסוף, לאחר התלבטות נוספת, אני לוחצת על המייל המוקצה, כוססת את הציפורן שלי בעצבים, ונכנעת לסקרנות שלי.

מאת: דן גלבוע

אל: מיקה נחום

נושא: פגישת מחזור

שעה: 08:30

תאריך: 1.5.2013

היי מיקה,

מה שלומך?

החבר'ה ציפו לראות אותך במפגש מחזור ולא הגעת.

נשמח לקבל אות חיים.

צ'או,

דן גלבוע

~~~

הוא אמיתי? ציפו??? מי בדיוק? חה, אני נובחת על המסך, סוגרת את המחשב ודוחפת את עצמי מהשולחן. אלוהים, הם צצים כמו פטריות אחרי הגשם, ואני לא אוהבת פטריות בשום צורה שהיא! אני צועדת לכיוון המקלחת, זה הדבר היחיד שירגיע אותי עכשיו.

אני לא מצליחה לעבוד. דן לקח ממני את היכולת להתרכז. אז אני מתיישבת על הספה בסלון, לרגליי סל שגררתי מחדר הכביסה, מלא בבגדים שחיכו יפה שאקפל אותם. למה לא מגיעים בלילה גמדים קטנים לעשות את כל העבודות המשמימות האלה? אני מדליקה את הטלוויזיה כדי שפטפוטי האנשים ישמשו לי רקע. לא רוצה שקט, לא רוצה מוזיקה. רוצה אנשים שמדברים על הבעיות שלהם או על פוליטיקה, או על מצב התחבורה, או על כל דבר אחר שיסיח את דעתי ממחשבות על העבר, שלא היה בו שום גן של ורדים.

אני רוצה את אימא שלי, שתשב לידי, שאוכל להשעין את הראש על כתפה ולספר לה על אנשים שצצים משום מקום. רוצה שתהיה לי אחות שאני אוכל להרים אליה טלפון ולקטר לה על החוצפן הזה.

במחשבה שנייה, אני שמחה שאף גמד לא הגיע ולקח ממני את העבודה. דליה קוראת לזה 'מדיטציית קיפול כביסה'. היא אומרת שקיפול הבגד מצריך ריכוז ואז שוכחים מהשאר, וזה בדיוק מה שקורה לי עכשיו. עולמי מצטמצם לחולצות הטריקו ולג'ינסים של הבנות שלי. אחרי שסיימתי לשים לכל בת את בגדיה בסל שלה אני זזה לקצה הספה ונעזרת במשענת כדי להתרומם. משם עוברת לשולחן האוכל, לאי שעומד במרכז המטבח ולשיש. אני הולכת לאורכו ומוציאה חזה עוף מהמקפיא כדי להכין שניצלים לארוחת הצהריים.

מחדר הכביסה אני מביאה תפוחי אדמה ביד אחת בעוד היד השנייה נתמכת בקיר, מניחה אותם על השיש ומתיישבת ליד האי, המרכז הפועם של הבית, על כיסא הבר הכי קרוב, מסתכלת דרך החלון ורואה את גינת הג'ונגל שלי על גווניה ופריחותיה. ריח היערה נכנס במשבי הרוח בעוד להקת שדים נותנת הופעה חיה אצלי בראש. תופי הטם טם מתופפים כמו במצעד, ושמות ששכחתי עולים בזה אחר זה. מדיטציית הכביסה חלפה הלכה לה.

צלצול הטלפון מקפיץ אותי, וחיוך גדול עולה על פניי כשאני רואה את השם על הצג.

"היי איש," אני אומרת.

"את מכינה לי קפה? אני באזור."

"ברור, בוא. ותכין את עצמך לטגן שניצלים."

"על זה חלמתי מהבוקר. איך שקמתי, אמרתי לרועי שזה מה שאני רוצה לעשות היום, לטגן שניצלים. אני מגיע בעוד חמש דקות, תפעילי את המכונה."

ברגע שאני מניחה את כוס הקפה על האי נשמעת דפיקה על הדלת ואייל נכנס. צעדיו המבורכים מביאים אותו אליי. הוא עוטף אותי בזרועותיו החזקות ושוב עוברת המחשבה במוחי, זאת שעוברת כבר חמש עשרה שנה, שהמין הנשי הפסיד גבר מופלא.

"למה את נראית כאילו לבנה של טונה נחתה לך על הראש?"

"אני לא."

"את זה תספרי לסבתא שאין לך. את נראית מוטרדת, ואת לא ממש חזקה בשקרים, אז מה מסתובב לך במוח?" הוא דופק באצבעו על הרקה שלי.

אייל מתיישב לידי, מרים את כוס הקפה שלו ולוגם בלי להסיר ממני את עיניו. אני מספרת על ההזמנה לפגישת המחזור שהגר שלחה לי, ועל המייל מדן.

הוא מסתכל עליי במבט חודר. "זה מטריד אותך?" אני משיבה מבט אל החבר הטוב שלי, זה שתמיד אומר שהחיים פשוטים והאנשים אוהבים לסבך אותם, ומנסה לנסח איזושהי תשובה שתניח את דעתו. הרי אין טעם להתחמק, הוא לא ייתן לי. "נו," הוא אומר בקוצר רוח.

"עזוב אותך. ההזמנה לפגישת מחזור עברה לי מעל הראש. לא הקדשתי לה מחשבה אחרי שעניתי שלא אגיע. אבל המייל היום מדן, זה כמו יתוש טורדני שלא מפסיק לזמזם. מספר הפעמים שהבחור הזה דיבר איתי לא מכסה את מספר האצבעות בידיים, ופתאום חסרתי לו? סליחה, לא לו, להם. מה, הוא רציני?"

"לא מכיר את הדן הזה ובחיים לא שמעתי עליו וזו –"

"ברור שלא שמעת," אני נכנסת לדבריו, "כי לא היה מה לשמוע. על מי שמעת מימי הזוהר שלי בבית־הספר?"

"האמת, על אף אחד. מה שעכשיו, במחשבה לאחור, נראה קצת מוזר, את לא חושבת?"

"לא."

"אוקיי, אז הדן הזה שלח לך מייל, ביג דיל. או שתעיפי אותו או שתעני לו ותראי מה הוא רוצה. מי יודע, אולי הוא יצליח לחדור את מעטה השריון המהודר שלך." הוא מגחך בעודו מרים את גבותיו למעלה.

"ממש... הוא! השחצן של השכבה. זה שכל הבנות ריירו עליו בלי בושה."

"אה... אז את אומרת שהוא חתיך." אייל מביט בי במבט משועשע וחיוך גדול נפרש על שפתיו. חיוך הגומות המוכר והטוב.

"היה, היה חתיך. לך תדע איך הוא נראה עכשיו. אולי הוא מהגברים האלה שהשנים לא עושות להם טוב."

"איך תגלי אם לא תבדקי?"

"וואו, הגעת בדרן היום, אייל. אין לי שום צורך לגלות, תודה. יתוש, זוכר? הם בסוף עפים ממך."

"כן, אבל לפני כן הם עוקצים."

"אתה קורע." אני מחייכת אליו.

"איי, נעקצתי." הוא מגרד את היד. "יאללה, תעני לו. מי יודע? אולי נזכה לראות אותך מאושרת בחיים האלה. מה את אומרת?"

"אני מאושרת."

"ברור. ואני ליצן רפואי." הוא צוחק צחוק מתגלגל, שמעולם לא הצליח להשאיר אותי רצינית. אנחנו יושבים וצוחקים, לגמרי על חשבוני, אבל למי אכפת, זה אייל. ה־אייל שלי.

"אתה מכין שניצלים לבנות?"

"מכין, מכין. ואת, תשבי לך כאן ותשתפי במחשבות שמטרללות לך את המוח. מה להכין עם השניצלים? פתיתים וסלט?"

"כן, לך על זה."

אני בוהה בגבר שמתרוצץ במטבח שלי. הבחור שבגיל חמש עשרה הבין שהוא בעצם אוהב בנים. אוהב בנים וגדל בקיבוץ, לא השילוב הכי נפלא שיש. הבחור שנדרשו לו עוד שנתיים לבוא להורים שלו ולהגיד להם 'זה מי שאני', ולתדהמתו הם חיבקו אותו. הדבר הכי רחוק שהוא חשב שהם יעשו. חברי הקבוצה שלו, לעומת זאת, הגיבו כצפוי, נידו אותו ולא הפסיקו לצחוק עליו.

אייל היה בן קבוצה שלי מהקיבוץ. דרכינו נפרדו כשהייתי בת שלוש עשרה, כשעזבנו. נפגשנו לגמרי במקרה לפני חמש עשרה שנה במסעדה שישבתי בה. הייתה לי בטן בגודל של הר ונפגשתי עם דליה, שהייתה הריונית לא פחות ממני. הוא ישב ליד שולחן מולי ולא הפסיק לנעוץ בי מבטים. הרגשתי כל כך לא בנוח וזזתי בחוסר שקט על הכיסא. "אל תסתובבי, אבל מישהו לא מפסיק להסתכל עליי וזה ממש מביך." דליה הסתובבה, ברור שהיא הסתובבה. "נו, אמרתי לך לא להסתכל." נתתי לה מכה קטנה על היד. גם ככה הייתי מובכת.

"תשמעי, אחותי, הוא חתיךךך." היא נופפה בידה על פניה.

"תשמעי, אחותי, את בהיריוןןן." הצבעתי על הבטן שלה, להזכיר לה את מצבה.

ברגע שהושטנו למלצרית את כרטיסי האשראי, המתבונן הגיע לשולחן שלנו ואמר לי, "את מיקה פז." מצמצתי לרגע כדי להבין מה קורה והוא המשיך בשיא ההתלהבות, "אייל נחמני, קבוצת תבור, זוכרת?" וזהו, השאר היסטוריה. מאז הוא נוכח בחיים שלי ושותף מלא לכל חלק בהם.

ריח הטיגון עולה באפי ומתערבב בריח הפתיתים.

אני שומעת את הדלת נפתחת ואת מקהלת "אנחנו מורעבות!" ודקה אחר כך, "אייל!" הן קופצות עליו וזוכות לחיבוק אוהב.

הוא נשאר לארוחת הצהריים, שעוברת בגלגולי צחוק רמים מתיאורי המורים של נועה, ומהנזיפות שלי.

"את זוכרת שסבתא שלך הייתה מורה, כן?"

כשאנחנו מסיימים לאכול הבנות הולכות לחדרים שלהן ואייל קם ומתחיל לפנות, עד שאני עוצרת אותו, "מי שמכין אוכל לא מנקה, זוכר?"

הוא מחבק אותי חיבוק עוצר נשימה ולוחש באוזני, "תעני לדן הזה." ואז מסתובב והולך.

אני שוכבת על צד ימין בתנוחת עובר, עוצמת את עיניי, מבקשת להירדם, אך הזמזום חוזר. מתהפכת לצד השני במטרה להעיף אותו ממני, אך הוא מסרב. משנה תנוחה כל הלילה, ומנסה להגיע לאיזושהי החלטה מה לעשות בנוגע למייל הזה. הלחישה של אייל והסקרנות מכריעות את הכף.