id="Untitled-2-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">
דארל
ג'וּל ואני חוזרים מהשדה, הולכים בטור לאורך השביל. למרות שאני חמישה מטר לפניו, כל מי שמסתכל עלינו מבית הכותנה יכול לראות שכובע הקש הקרוע והבלוי של ג'ול הוא ראש שלם מעל שלי.
השביל ישר כמו משקולת אנך, שחוק מרוב כפות רגליים וכבר קשה כמו אבן בחום יולי, נמתח בין שורות ירוקות של כותנה מגודלת עד בית הכותנה שבאמצע השדה, ושם הוא פונה ועוקף את בית הכותנה בארבע זוויות ישרות מעוגלות וממשיך הלאה לאורך השדה, שחוק גם כאן מרוב רגליים ופחות ופחות מדויק.
בית הכותנה עשוי מבולי עץ מחוספסים שהמילוי ביניהם נפל מזמן. מרובע, עם גג שבור שיש לו שיפוע אחד, נוטה בעזובה ריקה ובוהקת בשמש, חלון אחד רחב בשני קירות נגדיים פונה אל המשכֵי השביל שבא והולך. כשאנחנו מגיעים אל המבנה אני פונה וממשיך בשביל שעוקף אותו. ג'ול, חמישה מטר מאחורי, מסתכל ישר קדימה ונכנס בצעד אחד דרך החלון. הוא ממשיך להסתכל ישר קדימה, עיניים חיוורות כמו עץ תקועות בפרצוף העץ שלו, הוא חוצה את המבנה בארבעה צעדים ברצינות נוקשה של אינדיאני מעץ בחנות סיגרים לבוש בסרבל עם טלאים וזז רק מהמותניים ומטה, ובצעד אחד הוא יוצא מהחלון שממול חזרה לשביל בדיוק כשאני מגיע מסביב לפינה. שוב בטור אנחנו הולכים ברווח של חמישה מטר וג'ול עכשיו מלפנים, ממשיכים לאורך השביל לכיוון התחתית של הצוק.
העגלה של טאל עומדת ליד המעיין, קשורה למעקה, המושכות מלופפות על המוט של המושב. בתוך העגלה יש שני ספסלים עם משענות. ג'ול עוצר ליד המעיין, מוריד מהענף את המצקת מקליפת דלעת ושותה. אני עובר אותו ועולה בשביל, מתחיל לשמוע את המסור של קאש.
כשאני מגיע לראש הצוק הוא כבר הפסיק לנסר. הוא עומד בנשורת של שבבים ומצמיד שני קרשים. בחיבורים המוצללים הם צהובים כמו זהב, כמו זהב רך, ועל צדם בגלים חלקים הם נושאים סימנים של להב הקרדום: נגר טוב, קאש. הוא שם את שני הקרשים על כן העבודה, צמודים לאורך השפה הם רבע מהארון הגמור. הוא כורע על הברכיים, מכווץ את העיניים ומסתכל לאורך השפה שלהם, ואז מוריד אותם ולוקח את הקרדום. נגר טוב. אָדי בּאנדרֶן לא יכלה לבקש לעצמה ארון יותר טוב מזה, ארון יותר טוב לשכב בו. שייתן לה ביטחון ונחמה. אני ממשיך אל הבית, ואחרַי
צ'אק. צ'אק. צ'אק.
של הקרדום.
yaelhar –
בבוא מותי
הסיפור מסופר על ידי מחשבותיהם של דמויות רבות בטכניקה של “זרם התודעה”. בדרך כלל אני לא מחבבת את הסגנון הזה, אבל לסיפור הזה, עם הדמויות האלה, אין סיגנון מתאים יותר. הסיפור ריתק אותי מתחילתו, למרות שלקח לי קצת זמן עד שהבנתי מי הדובר ומה הקשר שלו למשפחה ולסיפור. פוקנר עושה פה שימוש במספר רמות של השפה – של חקלאים עניים ובורים, של הרופא שחי בין חקלאים עניים ובורים, של עירוניים המדברים ברמה נוספת. את הלהטוטנות יוצאת הדופן הזו הזו יכול לכתוב מי שהשפה היא כחומר בעטו, והוא מסוגל לגרום לקורא לראות את הציור שהוא מצייר במלים.
העדפתי את תרגום השם הקודם “בשוכבי גוועת” מאשר את “בבוא מותי” ל-“As I lay dying “. אהבתי גם את תמונת הכריכה של ההוצאה הקודמת, המבטאת בצמצום ורב-משמעות את מהות הספר. בשאר התחומים – בעיקר התרגום המוצלח של שרון פרמינגר – עדיפה ההוצאה הנוכחית של הספר. כדי לתרגם סיפור כזה ולתת לקורא מושג על עולמן של הדמויות גם על המתרגם להיות קצת וירטואוז.
קראתי שפוקנר סיפר שעוד לפני שהתחיל לכתוב את הסיפור, ידע מה תהיה השורה האחרונה בו. אני מסכימה. השורה האחרונה הזאת ראוי לה להיכנס לפנתיאון הציטוטים. אלא מה? ללא השורות שבאו לפניה אין היא אלא אוסף מקרי של מלים…
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=111235