0
0 הצבעות
1

בבוא מותי

ויליאם פוקנר

 48.00

תקציר

“התחלתי מתוך כוונה לכתוב ספר מופת. עוד לפני שהנחתי את העט על הנייר וכתבתי את המילה הראשונה כבר ידעתי מה תהיה המילה האחרונה וכמעט היכן תופיע הנקודה האחרונה,” אמר ויליאם פוקנר על הרומן הזה, שאותו כתב במשך שישה שבועות בלבד.

בבוא מותי (שבתרגום הקודם לעברית נקרא “בשוכבי גוועת”) מגולל את סיפורה של משפחת באנדרן ואת מסעה על פני האזורים הכפריים של מדינת מיסיסיפי כדי לקבור את אדי, האישה ואם המשפחה. הרומן הרב-קולי – המסופר מנקודות מבטם של כל אחד מבני המשפחה ושל דמויות נוספות – משתנה מקומדיה שחורה לפתוס גדול, ונחשב לאחד הרומנים האמריקאיים המשפיעים ביותר מבחינת המבנה שלו, הסגנון והדרמה.

קוראים כותבים (1)

  1. yaelhar

    בבוא מותי

    הסיפור מסופר על ידי מחשבותיהם של דמויות רבות בטכניקה של “זרם התודעה”. בדרך כלל אני לא מחבבת את הסגנון הזה, אבל לסיפור הזה, עם הדמויות האלה, אין סיגנון מתאים יותר. הסיפור ריתק אותי מתחילתו, למרות שלקח לי קצת זמן עד שהבנתי מי הדובר ומה הקשר שלו למשפחה ולסיפור. פוקנר עושה פה שימוש במספר רמות של השפה – של חקלאים עניים ובורים, של הרופא שחי בין חקלאים עניים ובורים, של עירוניים המדברים ברמה נוספת. את הלהטוטנות יוצאת הדופן הזו הזו יכול לכתוב מי שהשפה היא כחומר בעטו, והוא מסוגל לגרום לקורא לראות את הציור שהוא מצייר במלים.

    העדפתי את תרגום השם הקודם “בשוכבי גוועת” מאשר את “בבוא מותי” ל-“As I lay dying “. אהבתי גם את תמונת הכריכה של ההוצאה הקודמת, המבטאת בצמצום ורב-משמעות את מהות הספר. בשאר התחומים – בעיקר התרגום המוצלח של שרון פרמינגר – עדיפה ההוצאה הנוכחית של הספר. כדי לתרגם סיפור כזה ולתת לקורא מושג על עולמן של הדמויות גם על המתרגם להיות קצת וירטואוז.

    קראתי שפוקנר סיפר שעוד לפני שהתחיל לכתוב את הסיפור, ידע מה תהיה השורה האחרונה בו. אני מסכימה. השורה האחרונה הזאת ראוי לה להיכנס לפנתיאון הציטוטים. אלא מה? ללא השורות שבאו לפניה אין היא אלא אוסף מקרי של מלים…
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=111235