בגידה 2: המשימה: הינדנבורג

פאלם ביץ׳, פלורידה

התושבים העונתיים בפאלם ביץ׳ פלורידה גררו את רגליהם על המדרכות תחת עצי הדקל המטופחים, ממהרים להגיע לארוחת הערב במסעדה. המנודה הביט בשעונו. 16:45.

אוי, כמה תיעב את האדם הממוצע מקרב בני דורו! לפנסיונרים העשירים שחרפו בפאלם ביץ׳ לא היה מה לעשות חוץ מלערוך קניות בחנויות היוקרה לאורך שדרת וורת, לאכול ארוחת צהריים במועדון החוף, ואחר כך ארוחת ערב בחמש, לפני שהשתרעו מול הטלוויזיה וצפו בסדרות המשטרה של הערב.

המנודה נעל את מכונית הלקסוס האפורה המצוחצחת ושוטט מתחת לאכסדרה הספרדית שקיבלה את פניהם של אורחים אל– צ׳יזקייק פקטורי?

הוא נהם. מסעדות רשת. מימינו ומשמאלו אין שום דבר פרט למסעדות רשת.

המקום האחרון שבן משפחת קהיל ירצה למות בו, חשב.

כשהגיע לשער שחיפש יישר את עניבתו ולחץ על הזמזם.

זמן רב חלף עד שקול חד הפטיר לבסוף ברמקול, ״מי שם? אני בדיוק מתיישבת לארוחת ערב.״

״ביאטריס,״ אמר המנודה. ״קניתי לך מתנה.״

הוא הכניס יד לכיסו, שלף את דמות החרסינה הקטנה שקנה בדיוק למאורע זה והושיט אותה אל מצלמת האבטחה. הפסל היה בערך בגודל כף ידו, חתול חייכני אדום לחיים בעל כנפיים לבנות קטנות, כפותיו פרושות כמו בזמן תעופה. פריט ״אמנות״ איוֹם, אבל בלי ספק יעשה את העבודה. ביאטריס אוהבת את אוסף חתולי החרסינה שלה.

רגע קצר חלף, והשער נפתח בתנופה. הוא פסע פנימה לחצר שקטה ובה מקבץ עצוב של עציצים שהחלו לנבול. ביאטריס ללא ספק הזניחה את הטיפול בהם והייתה קמצנית מכדי להעסיק גנן שיעשה זאת במקומה.

היא פתחה את הדלת בחצר האחורית ונעמדה מולו כשידיה על המותניים וגבותיה הצבועות התרוממו בהפתעה. שפתיה היו צבועות בוורוד לוהט, הגוון האיום שהשתמשה בו עשרות שנים, מרוח על שפתיה הדקות מדי כאילו הייתה ליצן.

״אני לא אוהבת אורחים לא קרואים,״ אמרה ביאטריס.

המנודה חייך. ״את מזהה אותי אחרי כל השנים שעברו?״

היא הנהנה לאט בלי לזוז ובלי להזמין אותו פנימה. ״בהתחלה לא זיהיתי. אבל עכשיו, כשאני רואה אותך פנים מול פנים, אני יודעת בדיוק מי אתה. פעם מיסטיקנית אמרה לי שיש לי טביעת עין מצוינת לאופי של אנשים. תמיד הייתי כזאת, מאז שהייתי ילדה קטנה. פנים משתנות, אבל אופי של אדם לעולם לא משתנה.״

״ואת שמחה לראות אותי?״ שאל המנודה.

״אתה לא אמור להיות פה,״ התפרצה ביאטריס. ״לא אחרי מה שעשית.״

״אז את רוצה שאלך?״ הוא הרים גבה.

ביאטריס העמידה פנים שהיא בוחנת את ציפורניה המלאכותיות שנשענו על המשקוף. צליל דיבורה עלה ונעשה עכברי. ״זה לא מה שאמרתי. עשית את כל הדרך... ואתה אומר שהבאת מתנה?״

המנודה התקשה לכבוש את חיוכו. לא, אופי לעולם אינו משתנה. הוא הושיט אליה את פסלון החתול המכונף.

"אולי נשתה יחד קפה ונתעדכן? אשמח לשמוע את כל הרכילות העסיסית מהזמן שנעדרתי."

ביאטריס הצביעה על עצמה. ״רכילות? אני? אני אף פעם לא מרכלת...״

המנודה המתין.

״אבל באמת עברו עלינו זמנים גדושים באירועים.״ היא שרקה. ״אוי, הסיפורים שיש לי, אתה לא תאמין. אתה יודע שגידלתי את שני הנכדים של גרייס ואתה בוודאי יודע אילו בני נוער כפויי טובה הם נעשו. נו, מה אתה עומד שם? בוא תיכנס ואספר לך הכול.״

המנודה הנהן.

״אבל קודם תן לי את החתול קופידון הזה,״ אמרה ביאטריס, וחמדנות ניצתה בעיניה. ״הוא ישתלב יופי באוסף שלי.״

״זה לא קופידון,״ אמר המנודה וחצה את מפתן בית הדירות שבו התגוררה. ״זה איקרוס.״ הוא כחכח בגרונו, והרגיש מגוחך אפילו לומר זאת. ״איקרוס חתולי.״

״איקרוס,״ חזרה ביאטריס. מובן מאליו שהיא לא ידעה מה זה אומר.

ביאטריס למדה בבתי הספר מהמשובחים ביותר, אבל הייתה לה סקרנות אינטלקטואלית של עצלן חום גרון.

הוא הרים את פסלון החתול המכונף. ״מהמיתולוגיה היוונית.״

״אה, כמובן,״ אמרה ביאטריס. ״בוודאי.״ זווית פיה התעוותה.

״את מכירה את הסיפור,״ אמר המנודה. ״איך איקרוס ואביו הממציא, דדלוס, נכלאו במבוך המינוטאור באי היווני כרתים. כדי להימלט בנה דדלוס שני זוגות כנפיים מנוצות ושעווה כך שהוא ובנו יוכלו לעוף יחד מהאי. הוא הזהיר את בנו הצעיר והיהיר לא להגביה עוף, שכן אם יתקרב מדי לשמש, חומהּ ימס את השעווה המחזיקה את הכנפיים יחד. עמוס בשחצנות נעורים התעופף הנער גבוה ככל שהיה יכול על כנפיו השאולות. כמו שהוזהר, נמסה השעווה, והנער צנח אל מותו בים.״

״טוב,״ מלמלה ביאטריס והנידה בראשה. ״אני מעדיפה סיפורים פחות מבעיתים, אבל זהו כמובן מסר לצעירים, אני מניחה, לכבד את המבוגרים.״

״בהחלט,״ הסכים המנודה. הוא הושיט לה את הפסלון. ״תיזהרי לא להפיל את הברנש הקטן. הוא יתנפץ למיליון רסיסים.״

״אלה הקטנים כל כך שבריריים, נכון?״ אמרה ביאטריס והניחה את הפסל בזהירות בין שלל הפריטים באוסף פסלי החתול של החורף. היו שם לפחות חמישים פריטים שנעצו מבט מהמדפים, חתולים איכרים וחתולים רופאים וחתולים מרגלים ואפילו חתולת ביאטריס בהתאמה אישית, עם שפתון מתאים בצבע ורוד לוהט. ״אלך להביא את הקפה,״ אמרה ביאטריס בגבה אליו ובחנה את אוסף החתולים בגאווה. ״יש לי רק קפה נמס. אני מקווה שלא אכפת לך.״

״למען האמת, ביאטריס, לא אשאר מספיק זמן לקפה,״ אמר המנודה. הוא שלף מכיסו מזרק בדיוק כשביאטריס הסתובבה חזרה. הלסת שלה נשמטה בתדהמה ועיניה יצאו מחוריהן.

״חכה רגע, אתה לא יכול לעשות את זה...״ היא אמרה בקול צרוד. ״וחוץ מזה, אני... אני אצרח.״

״אף אחד לא ישמע אותך,״ הוא אמר בשלווה. ״זו שעת ארוחת הערב בפאלם ביץ׳, ואת יכולה להיות בטוחה שכל הטלוויזיות מכוונות לעוצמה מאוד מאוד גבוהה. היית צריכה לבחור מקום אחר לבלות בו החורף.״

הוא מיהר אל ביאטריס, והיא הסתובבה כדי לחסום אותו. ציפורניה הארוכות שרטו את לחיו, אבל הוא תפס במפרק ידה, סובב אותה ביד אחת והצמיד אותה בחוזקה אל גופו. היא התפתלה, אבל לא הצליחה להשתחרר מאחיזתו.

המנודה הצמיד את המזרק אל צווארה ולחש באוזנה, ״לא היית צריכה לזהות אותי, ביאטריס. מצבך היה יכול להיות הרבה יותר טוב.״