בגינת הכלבים

רגע אחרי הזריחה, רוח עזה נשבה מכיוון הים ושער גינת הכלבים נפתח בחריקה. אחרי הלילה הגשום העצים נראו קטנים וכהים יותר ועמדו כנזופים. השמש הזהיבה את הטיפות שנרעדו בשולי העלים, נשרו ונספגו בלי קול באדמה הרטובה. פרוספר, מנהיג להקת הטווסים של הכנסייה הפרבוסלבית באבו כביר, השלים תמרון באוויר והתכונן לנחיתה על חומת הכנסייה. משב הרוח הפתאומי הטיח אותו מעלה והוא קימר את גבו, קרא: אואאה! אואאה! והצליף קדימה בכנפיים מכונסות. טספה, שבדיוק הגיע לגינה, שמע את הטפיחה מעל ראשו ונשא את מבטו. כשראה את פרוספר נאבק ברוח ציין לעצמו שהחורף השנה באמת התארך מאוד. בסוף מארס הגשמים רק גברו והעשב הגיע לקומת אדם. הפרחים בפארק החורשות, שהיו מוכנים להשלים את עונתם ולנבול בתחילת החודש, קיבלו מנה נוספת של חיים שנכפתה עליהם; החרציות המותשות מתחו שוב את גבעוליהן והגיעו לגובה המותניים, והכלניות, שקומתן השתוחחה ואז נזקפה בשנית, כבר דגדגו את הברכיים.

במסלול היומי הקבוע של טספה היו שלוש גינות כלבים: הגינה הקטנה שמאחורי בית הכנסת הבוכרי ברחוב אשרי התמימים בשכונת שפירא; אחריה הגינה של המסטולים בפלורנטין; ואז הגינה שהוא הכי אהב, זו שצמודה לכנסייה בפארק החורשות באבו כביר. הוא היה בחור גבוה ורזה מאוד, שחור כפחם, עם עיניים גדולות ופקעת גדולה של ראסטות, שנאספה בקושי תחת כובע צמר אדום. עד לפני שנה הוא עשה את המסלול הזה, כמה קילומטרים בסך הכול, ברגל בכל בוקר. מאז שקיבל את הקורקינט שלו הוא טס בין שלוש הגינות, כך שבתשע כבר הגיע למטבח של ליידי פינג פונג בשדרות רוטשילד, והתחיל את ההכנות לקראת הסרוויס של הצהריים.

העבודה שלו בגינות הייתה פשוטה: לרוקן את הפחים, לנקות קצת מסביב, וזהו. מדי פעם היו גוזמים את העצים. אחרי כמה ריבים גדולים הוסכם, שאיסוף הענפים אינו באחריות אגף הגזם, אלא באחריותו של אגף חזות העיר. צדוק, הבוס הישיר שלו, אמר לו: "טספה, אתה אולי לא יודע, אבל פה מדבר איתך בן אדם שעבר חמש מלחמות והרג מחבלים בידיים. אני בעצמי. לא מלאך. לא שרף. סחבק. אוקיי? אז תקשיב טוב־טוב ותזכור תמיד מה שצדוק אומר לך: חזות העיר זה חבורה של מוצצים. ווי ספיט און חזות העיר. אוקיי?"

באותו בוקר הוא הגיע לגינה השלישית בפארק החורשות כבר ברבע לשש, ועוד מרחוק משהו נראה לו מוזר. כמה ימים קודם לכן התחילו לשפץ אותה, אבל העבודות הופסקו בגלל הגשם. במרכז הגינה השאירו הפועלים טרקטור צהוב גדול, כשעל אחת משיני הכף העצומה שלו תלויה קובייה ענקית של אריחי ריצוף חדשים עטופים בניילון נצמד. בכל פעם שעבר שם וראה את החבילה הענקית הזאת תלויה ככה איזה מטר באוויר, חלפה בו צמרמורת.

כשהתקרב לגינה ראה מרחוק את הטרקטור חונה באותו מקום, אבל קוביית האריחים כבר לא ריחפה באוויר אלא רבצה בכבדות על האדמה. הוא הופתע, כי היה לו ברור שאין סיכוי שהפועלים ביקרו פה בלילה. אחר כך התקרב יותר וחשב שהוא רואה קווצת שיער בהירה מבצבצת מתחת לקובייה. הוא ניגש והביט בה מקרוב, אך התקשה להחליט אם זה שיער או חבל שנפרם. בתחילה חשב להזעיק עזרה, אבל אז אמר לעצמו, מה, השתגעת? עם פרצוף שחור כמו שלך אתה חושב להתקשר למשטרה? בסוף חייג למוקד העירוני 106. אף אחד לא ענה שם והוא חשב שזה בטח בגלל החג המוזר שלהם — זה עם התחפושות — וניתק.