בדיוק כשהכול היה טוב

דרך ההגנה פינת לוחמי החירות

הרוח העיפה את העלים, הרימה וגלגלה אותם הלאה, הרחק ממנו. רגליו העייפות נשאו אותו בקושי רב אל הבית. שוב שכח לקנות בדרך חלב וגבינה לארוחת הבוקר של יום המחרת. מדלן תכעס ואז תסלח לו, כתמיד. הוא פסע אל הבניין כשבליבו ציפייה לערב שקט, רק הוא ומדלן, מול הטלוויזיה. שלושה חתולים שמנים ישבו ליד הפח הפתוח. תיבות הדואר בכניסה לבניין נראו ריקות. אין להן דבר להציע לו, למוריס. השלט המראה את מספר הבית – 12 – התעקם במרוצת השנים. אצבעותיו המחוספסות גיששו אחר מתג האור הקבוע בקיר המתקלף. האצבע לחצה, האור הצהבהב נדלק והוא עלה במדרגות אל הקומה השלישית.

המפתח הסתובב, והנה הוא ניצב במסדרון הקטן, תולה את המעיל הדק בשתיקה. מדלן ישבה בסלון על כורסת הקטיפה הירוקה שלה וסרגה. הוא החל לחלוץ את נעליו תוך אנחות ונשיפות, והיא התבוננה בו ונאנחה גם היא.

"עד מתי, מוריס, ייתן לך שמעון לעבוד עד חמש. די, מספיק. תבקש ממנו לעבוד פחות שעות. עוד מעט שבעים!"

מוריס הביט בה ושתק. מה יגיד? הלא דיברו על כך כבר כמה פעמים והוא לא היה מסוגל להחליט.

דממה נפלה ביניהם. הטלוויזיה הבהבה והכתב הכלכלי הראה טבלה כלשהי, הם אפילו לא טרחו להביט. היא בסריגה והוא בחליצת הנעליים הגבוהות. שניות ספורות מאוחר יותר כבר נעצמו עיניו לתנומת אחר הצהריים האהובה עליו. רק רשרוש המסרגות העבות המתנגשות זו בזו הפר את השקט. ישן לו מוריס על ספת הבד הירוקה. הספה ראתה ימים טובים יותר, עם השנים דהתה וזוהרה אבד לה. לשניהם לא היה כוח לחשוב על החלפת הריהוט בסלון. אולי לכבוד הפסח, כשתבוא סיגל עם הבעל ושתי הבנות.

בשעה שש וחצי התנער לפתע, הביט בשעון וקם להניח את נעליו ליד הדלת של חדר השינה. הגיע הזמן להתחיל להכין את ארוחת הערב. מדלן כבר פתחה את מגירת הסכו"ם וערכה את השולחן העגול, הוציאה את סיר הברזל הישן והניחה בו שתי ביצים. הוא קצץ את העגבניות בקערת הפלסטיק הלבנה והוסיף הרבה פטרוזיליה ושום קצוץ. אחר כך פרס את הלחם, מדלן תיבלה את העגבניות במלח ובפלפל, והם התיישבו לאכול.

מתי החל הוויכוח? בדיוק כשכיכר הלחם כבר הייתה בידו והוא הושיט את ידו השנייה אל הסכין, שהונחה ליד המצקת במגירה הגדולה. אז נתקלו עיניו בפתק סגול שהונח על השיש, כמו במקרה.

 

דיירים יקרים!

הנכם מוזמנים לאסיפה דחופה לבחירת ועד שינהל את פרויקט הפינוי לקראת הבנייה המתקרבת. הישיבה תיערך ביום רביעי בשעה 21:00. השתתפותכם חשובה.

פאני ופנחס כהן, כניסה א'

 

"זה מהיום?" שאל.

"כן", השיבה מדלן, "בצהריים אספתי מהדואר, לכולם חילקו".

"לא הולכים! תעזבי את זה", קבע.

מדלן הניחה את הביצים החמות על הצלוחית והגישה לשולחן. היא התיישבה על כיסא האוכל כמי שהכוח לעמוד ניטל ממנה. כשניגש מוריס לשולחן עם קערת הסלט והלחם, ידעו שניהם – הערב לא תהיה להם שלווה. מדלן אכלה בדממה. עם השנים למדה כיצד להתנהל מול מוריס כששניהם מרוגזים. בכוונה שתקה. אין לה כוח. היום נגמר לה. מספיק עם הוויכוחים, אמרה לעצמה. היא כבר תסביר לו עד יום רביעי, שעדיף שילך לבדו והיא תישאר בבית, לא כדאי להתחיל להתווכח מול השכנים.

אחר כך נכנסה להתקלח. למעלה מחצי שעה שהתה בחדר האמבטיה. כשיצאה, הבחינה במוריס היושב על הספה, ספל קפה שחור בידו והוא לוגם ממנו לגימות ארוכות, מנסה למשוך את הזמן, פניו מוטרדות. שוב שבר את הראש מה להגיד לה. החלטה משותפת הייתה להם דרך קבע, והיא זו שהחזיקה אותם יחד כל השנים – לא הולכים לישון כשכועסים.

מוריס זקף את ראשו להתבונן בה. באהבה התבונן. מה ראה בה לפתע פתאום שלא ראה לפני עשרים, שלושים וארבעים שנה? האם זהו השיער היפה שהלבין או אולי העיניים היפות?

שוב התיישבה בכורסה הירוקה, שילבה רגליה ושתקה.

"תגידי, מדלן, מה הם רוצים? השתגעו כולם! איזה מגדלים הם הולכים להרים פה? את מאמינה לכל זה? ולאן נתפנה? עכשיו לעבור, ואז שוב לעבור. מה זה פה? למי יש כוח? לא, לא מתאים. הכול בגלל הבן של לוי, הוא והרעיונות שלו!"

דורון לוי הוא בנם של מקסימה ומנחם לוי שנפטרו לפני כחמש שנים. הם התגוררו בכניסה א' בקומה הראשונה. הבן דורון ירש את הדירה ואז החלו הרעיונות לרוץ במוחו.

"הכסף משגע את כולם", הוסיף מוריס במרירות, ומדלן אמרה: "תסתכל מסביב, תלך למרכז, ותראה – בכל מקום בונים".

למחרת הלכו וראו!

אזור השרון הצפוני חי ותוסס, גם ההיסטוריה משתלבת בנוף, כמו יער חדרה, על כל האיקליפטוסים שבו, מזכרת מהביצות ומהקדחת.

מוריס אהב ללכת אל הים כשהיה לו פנאי, להתיישב על פיסת קרטון ולהקשיב להמיית הגלים. לאן היה הולך אם לא היו גרים בקרבת חוף ים? הוא בז ליושבי בתי הקפה שישבו בחבורות והשחיתו זמנם בפטפוטים חסרי ערך. לא פעם ביקשו ממנו חבריו למפעל שיבוא איתם בבוקר שישי לפני הקניות לקפה קטן במרכז המסחרי הישן. אבל הוא סירב בעקביות ובנימוס, עד שבאחד מן הימים פסקו ההצעות וההזמנות. לא די היה לו בשעות העבודה הארוכות במפעל הצמיגים? את כולם הוא הכיר לפני ולפנים. ומה ירוויח שגם ביום שישי ישב איתם? הים פיתה אותו, והוא התפתה בכל שבוע מחדש. "ניקוי רעלים", כך הרגיש לגבי הביקורים בחוף. ומלבד זאת, החופש להיות לבד תמיד קסם לו.

הנה הוא יושב מול הרוח, רעש הגלים המתנפצים באוזניו, עיניו עצומות והוא דואה בשמיים כשחף צעיר, חופשי לגמרי, מחשבותיו נודדות לרעשים מהעבר, קולות אנשים שחלפו ואינם, מקומות רחוקים, כמו החדר הקטן במעברה, שבו אימו מלבישה אותו במכנסיו הבלויים ומתחננת "שיהיה ילד טוב" ויפסיק להתרוצץ בחוץ ללא הפסקה. "תלמד ותהיה חרוץ", הייתה מבקשת ממוריס שלה.

למה הגיע בחייו? תפקיד אחראי משמרת במפעל צמיגים, אישה טובה ובת יחידה עם שתי נכדות המתגוררות בתל אביב. מה ייתן לו ומה יוסיף חשבון הנפש? יכולת למידה וסבלנות לא היו מהתכונות שנתברך בהן. מאבד היה את הריכוז כבר בבית הספר מאז שזכר את עצמו. הפנים היו פונות תמיד לעבר חלון הצריף שבו הייתה הכיתה. להרפתקאות נמשך כמו חתלתול צעיר לצלוחית חלב. המפעל היה עבורו בית כבר מגיל צעיר. כמה שמח כשקודם מפועל לאחראי משמרת. זה הקידום היחיד שזכה לו בחייו. הוא צחק במרירות וקם יגע מן הים אל עבר קניות יום השישי שהמתינו לו.

***

בשעה אחת עשרה בבוקר מדי יום שישי הפעילה מדלן את שואב האבק, האוכל התבשל בסירים, הדגים כבר נאפו בתנור וריח הפלפלים התפשט בדירה הקטנה. שאיבה רצינית, מחדר השינה ועד המטבח, סיימה למדלן את עבודות סוף השבוע, אז הייתה לוקחת זמן לעצמה. היא החליטה שלא תלך למלכה הקוסמטיקאית, אמרה לה שמספיק אחת לשבועיים להגיע. נמאס לה לשמוע את כל הרכילות השכונתית. "הפטפוטים עלו לי על העצבים", סיפרה למוריס. משסיימה את הניקיון הוציאה את התקע החשמלי, שתתה כוס מיץ וישבה לנוח. כאשר מוריס ישוב עם הסלים, היא תעזור לו לסדר הכול במקום.

בקושי 66 מטר רבוע, זה כל השטח של הבית שבו התגוררו חמישים שנה. כמה צעירים ותמימים היו כשנכנסו אל השיכון. מחלון הקומה השלישית ניתן היה להביט בעץ האיקליפטוס שממול. הכביש היה שומם. אחר כך הגיעו תושבים חדשים, נפתחה המכולת בקצה הרחוב, ומיום ליום גבר רעש המכוניות עד שהכביש הפך למטרד של ממש, והיה צריך לסגור את החלון מדי ערב.

הנה היא ומוריס, הולכים ומזקינים יחד עם הקירות המתקלפים בחדר המדרגות. כשסיגל התחתנה, אמרה למוריס שלה:

"אולי נעבור לבניין חדש, עוד יש לנו כוח. נעבור, נתחיל מחדש. אולי לבניין של רחל ושלמה", נקבה בשמותיהם של החברים היחידים שנותרו להם מהשכונה.

מוריס לא התעניין במיוחד ולא הפגין התלהבות לעבור למקום אחר.

"חברים חברים", רטן, "למה לנו להיות בתוך הנשמה שלהם והם בנשמה שלנו?

ששלמה ישאל אותי כל יום 'מה נשמע במפעל'? תעזבי, שיבואו אלינו כשנרצה ואנחנו אליהם כשירצו".

שתקה מדלן וויתרה. גם לפני ישיבת הדיירים היא תשתוק, לבדו ילך מוריס ואותה – לא יוכל להאשים בדבר.

איריס אזולאי התגוררה בקומת הקרקע בדיוק ליד תיבות הדואר. מולה ניצבה דלת המחסן. מדי פעם חרק המנעול, והיא הייתה מציצה מבעד לעינית הקטנה שבמרכז הדלת ומשקיפה על הדיירים המוציאים אופניים או חפצי ריהוט ששמרו לשעת הצורך. פעם, לפני כשלוש שנים, היה לה את צוקי, כלבלב פודל שקנתה לעצמה לאחר שנפרדה סופית מאבנר. מאז החליטה לא לחלוק יותר את דירת החדר וחצי עם גבר, ולא משנה מה יהיה טיבה של מערכת היחסים שביניהם. בינתיים, גם צוקי הלך לעולמו מזקנה.

אם לא הייתה צריכה לקום כל בוקר ולהגיע למשרד באולגה, הייתה ישנה עד תשע וחצי לפחות. אבל היא מוכרחה להיות בסוכנות הביטוח כבר בשמונה וחצי, ובנצי לא ויתר לה. היא ביקשה ממנו כמה פעמים לפתוח יותר מאוחר, אבל בנצי בשלו: "יש טלפונים כבר משמונה, ואת יודעת את זה. לא רוצה שיברחו לי לקוחות".

וכך יצאה איריס מדי בוקר טרוטת עיניים אל האוטובוס. מזמן התייאשה מלחפש לה מקום אחר. העיקר שהייתה מסודרת. כמה התווכחה עם בנצי שיסדר לה ביטוח מנהלים. המשכורת לא הייתה משהו, אבל איפה יש עוד מקום כזה באזור חדרה שבו היא יכולה להרשות לעצמה לעשות כמעט כל מה שמתחשק לה, כולל לנעול לפעמים את המשרד, לחצות את הכביש ולגהץ את כרטיס האשראי שלה על רכישות מוצלחות ומוצלחות יותר? כמו הצעיפים מהאנגורה הרכה שקנתה בחורף שעבר. הרדיו שליד כורסת העור שלה היה מכוון על רשת ג'. "אני, רק שירים ישראליים", כך אמרה לבנצי ביומה הראשון, כשהתיישבה ליד השולחן הגדול, ובנצי הסכים. לפניה הייתה כרמית, שהייתה מזמינה בשעות העבודה חברות כדי שתוכל לעשות להן מניקור. למוזיקה ברשת ג' הוא לא יסרב. "היא כנראה פקידה מנוסה", אמר לעצמו ובירך את מזלו הטוב. מאז איריס אצלו, ובסוף השנה הראשונה החתים אותה על ביטוח מנהלים, העיקר שתישאר ושלא יהיו בעיות. שתשמע רשת ג', למי אכפת. איריס הקפידה לשלוח במייל מתכונים של עוגות מיוחדות לאשתו של בנצי, ומדי פעם הן גם היו מדברות. פעם אפילו רצה בנצי להכיר לה "בחור טוב". הבחור הטוב ממש לא מצא חן בעיניה – היה לו אופנוע מרעיש, וכבר בדייט הראשון הוא ביקש שיתחלקו חצי־חצי בקפה ועוגה. היא נעלבה, ומאז לא רצתה לשמוע יותר על בחורים טובים שבנצי ואשתו רצו להכיר לה.

בסוף השנה הייתה די מצוברחת, ראתה מודעה שתלויה בכניסה, שסיפרה שהבניין עומד להיהרס ולעבור בנייה מחדש. עם ההגדלה יתווספו עוד שתי קומות ומעלית. הקומה החמישית תהיה מפוארת ותהיה לה מרפסת שתצפה אל הים. פנטהאוז מפואר שאף אחד מהדיירים המתגוררים עכשיו בבניין בחיים לא יוכל לקנות. ואולי, חלפה מחשבה בראשה, דורון לוי ייקח אותו לעצמו. מתאים לו, לתחמן הזה, חשבה וקיללה אותו ואת הוריו שהולידו אותו.

לקח לה הרבה שנים לאיריס אזולאי למצוא דירת חדר וחצי שעליה שילמה דמי שכירות. תשע שנים היה לה שקט. בניגוד לדיירים שמעליה, מעולם לא הייתה לה דירה משלה. ככה זה כשאת רווקה בת ארבעים ושמונה. היא הסתכלה במראה ונאנחה למראה הקמטים הזעירים מסביב לעיניים ובצידי הסנטר. היא קלטה שהיא חייבת לצאת מהשיכון ומהר. היא הושיטה את ידה אל קופסת הסיגריות, הוציאה אחת, שלוש שנים היא לא עישנה.

***

חברת האחים ד.ל. קבלנים בע"מ היא חברה משפחתית, הבנויה על יסודות חזקים של כל מה שהמילה "משפחה" מייצגת – שיתוף פעולה הדוק, עדכונים שוטפים כל העת וכן עזרה ותמיכה על כל צרה שלא תבוא, וכן, גם הצרות באו לפעמים. את הקריירה התחיל האח הבכור דני שפטיהו עם שחרורו מהשירות הצבאי, בתחילת שנות השבעים, כנהג ומפעיל ציוד כבד בחיל ההנדסה. אחיו ליאור, הקטן ממנו בשנתיים, הלך אחריו באש ובמים לאותו החיל. ליאור מפעיל הדי־ניין היה "משוגע על כל הראש", כדברי משפחת שפטיהו, וכפתרון לכל בעיה ביטחונית חמורה היה מציע מיד, בכל ויכוח שהתעורר, "לעלות עם הדי־ניין ולמחוק את השטח ולגמור עם זה". ואכן, לא אחת הסתבך ליאור בכל מיני קטטות שונות ומשונות באזור הצפון בכל מזנון ובית קפה או מסיבה שארגנו החבר'ה.

משאת נפשה של רוזה שפטיהו, שהגיעה בתחילת שנות החמישים מפולין, הייתה לחתן את שני בניה ולתת לנחום בעלה לצאת לפנסיה מהנהלת החשבונות אצל חברת וינברגר ושות', חברה זעירה לשיפוץ. תחילה התחתן דני בכורם עם רחלי ממושב בית חרות, וחמש שנים אחריו התחתן ליאור עם רעות סרי. ליאור לא שינה את אופיו הפתוח והספונטני והמשיך בדרכו לפקוד את בתי הקפה למפגשי בירה עם החבר'ה. רעות לא ראתה זאת בעין יפה. כבת למשפחה ספרדית אריסטוקרטית, רצתה לאפות בורקס וממולאים ושכולם יבואו אליהם הביתה לפחות פעם בשבוע. צייתנית ושקטה הייתה. לבסוף, לאחר שראתה שעם ליאור שפטיהו לא כל כך מסתדר לה, החליטה בהתייעצות סודית עם המשפחה "ללכת לפני שיהיה מאוחר מדי", כפי שאמרה הסבתא לבית סרי. וכך נותר לו ליאור לבדו עם הציוד הכבד, קושי במציאת פועלים מנוסים להפעלת הכלים הכבדים ויציאות מדי ערב, שהוקדשו ללגימת בירה ולחיפוש אחר חברה חדשה לחיים.

כשהחליטו בעיריית חדרה על פרויקטים להתחדשות עירונית באזורים הוותיקים, החלו האחים ד.ל. קבלנים לחפש אחר פרויקט ראוי להשבחה וראוי להשבחת חשבון הבנק המשפחתי. וכך זכו במכרז על הבניין הישן באזור הסואן של המרכז, בצומת הרחובות ההגנה פינת לוחמי החירות.

***

קולות שקשוק המזלג בקערת הזכוכית עם הביצים העירו כל בוקר את משה רוזנר. המזל היה שמי שהכינה את הכריכים בבוקר הייתה איילת ולא הוא. גם כך משה אכל ביצים, נשם ביצים, והביצים הם אלו שפרנסו את המשפחה ונתנו לה תקווה למצב כלכלי טוב יותר. לכן לא היה למי לבוא בטענות. כל עוד נשמע שקשוק הביצים בבית, סימן שהכול תקין וזאת סיבה מספיק טובה להתרומם מהמיטה, למתוח רגליים, ללטף את הכרס הקטנה שהשתפלה מתחת לחולצת הטריקו המרושלת ולקום לעבודה.

דירתם של איילת ומשה הייתה ממוקמת בקומה השנייה, מעל איריס ומתחת למוריס ומדלן. הם אהבו מאוד אקססוריז, ואפילו שארבעת ילדיהם מחו בתוקף על כל פריט חדש שנכנס הביתה והפריע להם לרוץ חופשי, הפריט נשאר. הדירה הייתה משופעת בכריות מכל הגדלים והסוגים עם נצנצים ועם חוטי זהב. בכל פינה הוצבו כדים עם צמחייה וגם בלי צמחייה. הדירה עוצבה בצבעי אפור, לבן ואדום, כיוון שאיילת החליטה שכך צריך, ולכן הוחלף השטיח הכחול שנקנה רק לפני שנה וחצי. משה אהב את השיגעונות של איילת, ולכן הוא לא התווכח. אחרי הכול, בזכותה החשבון שלהם בזכות. אז למה להתלונן כשאין באמת סיבה. העיקר הבריאות.

הוא קם מהמיטה ונכנס למקלחון למקלחת הבוקר. יום ארוך ציפה לו. הוריו הורישו לו את המסעדה הקטנה באזור התעשייה ולא הייתה לו שום התחבטות לגבי העתיד. מגיל אפס ידע שיעבוד בעסק המשפחתי. המסעדה הקטנה הייתה מפורסמת בזכות המאכלים הטעימים של אימא, אוכל מזרח אירופי: מרק קרעפלך או מרק עם אטריות ביצים, קוגל מתוק, גולש אמיתי סמיך וגם גפילטע פיש עם פרוסות גזר ורוטב אפרפר רוטט. כשחלפו השנים ואזור התעשייה התמעט מפועלים יהודים והחלה להגיע אוכלוסייה מעורבת, הורגשה ירידה במבקרים. משה כבר היה נשוי לאיילת, והוריו הודו:

"זה כבר לא משהו, מוישל'ה. אנחנו נותנים לך את המסעדה, שתמשיך, נלך הביתה ונחיה טוב בבית. נוכל לשחק קלפים ולצאת לטיול פה ושם. עכשיו, כל זה שלך", אמרו והביטו בצער בשולחנות המכוסים מפות שעוונית משובצות אדום ולבן, ובידיהם המקומטות והמיובלות, פשטו את הסינר ומסרו לו את המפתח.

תחילה הציעה איילת שיסגרו לחודש ויעשו חושבים. משה חש כי הוא חייב להמשיך ולא לאכזב את הוריו, שהביטו בו באותו מעמד בחשש פן ידאג לקבור את הייעוד שהיה שלהם ולהרוס לעצמו את הפרנסה המובטחת. באחד מהימים האחרונים של החורף, בעיצומו של חודש פברואר, חזרה איילת הביתה נלהבת והחליטה שיש לה תוכנית פעולה – לא מסעדה כי אם מזנון. מקום שבו באים לקחת אוכל וללכת, ללא מלצרים וללא בזבוז שטח מיותר. מזנון לאוכל מהיר ומשביע שכולם אוהבים. וכך נפתח לו מזנון "בתיאבון", שבו ניתן לקנות פיתות עם חביתה, מקושקשת וכן חביתות ירק. משה רוזנר לא הכיר חביתות ירק מבית הוריו. איילת לימדה אותו להכין חביתות ירק מעולות והם התאמנו עליהן בבית, ישבו וקצצו עשבי תיבול בישיבה ובעמידה, עד שרצפת המטבח הפכה לירוקה גם היא. מאז, הם מחייכים לבנק והבנק מחייך אליהם.

בבוקר, קם כשהוא מלא חיוניות, כי קיבלו לתיבת הדואר את ההודעה שהם ציפו לה. העניינים התחילו לזוז. הפנטזיות קמו לתחייה ביתר שאת והזוג איילת ומשה רוזנר כבר ראו כיצד תוכניתם יוצאת אל הפועל והנה היא קורמת עור וגידים. החלום בוא יבוא ויתגשם. הפינוי בינוי בדרך. זו תהיה דירה מפוארת, יתווספו לה עוד חדר גדול ושירותים, ומעלית תביא אותם עד לפתח הבית. והמרפסת, כן, כן, המרפסת שתיבנה תהיה הדובדבן שבקצפת, וממנה יוכלו לצפות אל הים ואל האופק. הוא ליטף את לחיו הלא מגולחת ופסע לעבר המקלחת, בביטחון שהאקזיט כבר בדרך. והוא קרב למשפחתו, מבלי שאף אחד יוכל לעצור אותו.

***

השמש שקעה והחושך החל לעטוף את העיר. רוח חזקה של חורף הבריחה את התושבים לביתם. בצומת ההגנה בפינת לוחמי החירות החלו להתכונן לאסיפת הדיירים. כיסאות הפלסטיק הלבנים סודרו בסלון של פאני ופנחס כהן. בכורסת הטלוויזיה התיישב והתמקם לו ליאור. בדיבורים הוא חזק ובוויכוח עוד יותר. ככל שירגיזו אותו יותר ויקשו בשאלות כך יהיה חריף וחד יותר. אצל האחים ד.ל. קבלנים בע"מ לא יהיו חוכמות. דני נשאר בבית, דיבורים זה לא הבייבי שלו. כמו תמיד, כשהיו דיבורים הוא שלח את ליאור.

מוריס פתח את הדלת והתיישב בעייפות, במבט מהורהר סקר את השכנים. את רובם לא הכיר – דיירים מכניסות אחרות, בעוד שאת חלקם זיהה והנהן בראש לעומתם. הצעירים שבהם נראו דרוכים כאילו קיבלו לפתע הודעה על הגרלת הפיס השבועית, והמבוגרים, כמוהו, התיישבו בשקט והתכנסו בתוך עצמם כאילו ניסו להתקפל ולהצטמק. אם היה ניתן, היו מבקשים להיעלם כרואים ואינם נראים. כאילו חרדים לעתיד ומחשבים את גילם ועורכים חשבון נפש.

אחריו הופיעו משה ואיילת. היא לא שיחקה משחקים, בכיס המעיל הכינה דף עם שאלות. דחף בלתי נשלט של רצון בשינוי התעורר בהם לפתע. חיים חדשים ומרתקים מחכים להם, הם משוכנעים לגמרי.

כשהשעון הראה 8:45 ליאור התחיל לספר שתוך שנה וחצי ייבנה לו לתפארת בניין חדיש ומחודש, שיתווספו לו עוד שתי קומות. בנוסף, לכל דירה יתווספו חדר ממ"ד ומרפסת הפונה לחזית. השיפוץ יסתיים בבניית המעלית שתשדרג את הנכס למחיר חסר תקדים, ועל כך עוד יסופר בדברי הימים של העיר חדרה, שכן הצומת של ההגנה פינת לוחמי החירות ייהפך לצומת מרכזי ויהפוך את כל האזור לאבן שואבת שבעקבותיה כל האזור ישופץ וייבנה מחדש. כך שיפץ לו ליאור במילותיו הגרנדיוזיות והמשיך להלל ולפאר, ומשנייה לשנייה הלכה ותפחה החברה של האחים דני וליאור שפטיהו קבלנים בע"מ, שהולכת לשנות את פני העיר.

דממה מעיקה הפכה כעבור דקות ספורות למבול של קולות. שאלות נזרקו לאוויר החדר, שהתחמם לפתע, ובליל הקולות הופנה לקבלן המבצע שהחל לענות תשובות מהפה אל החוץ ומדי פעם גם רעם בקולו וביקש קצת שקט וגם שימזגו לו מים בכוס הזכוכית המונחת לפניו. כעבור שעתיים הוא כבר זע באי נוחות מורגשת יותר ויותר עד שלבסוף אחז במפתחות בידו האחת ובשנייה רכס את המעיל והודיע שהוא חייב לזוז ושאת ההצבעה על הבעד והנגד יעשו בלעדיו.

ממש לפני היציאה מהדלת הבחין בכך שחסר דייר אחד. הוא שאל בעניין את מוריס, ששתק כל אותו הערב, ומוריס ענה לו באדישות:

"זאת איריס, היא גרה בשכירות והיא רווקה, היא לא באה וגם לא תבוא".

***

בכורסה הירוקה שלה ישבה מדלן ובידיה המסרגות. האפודה של מוריס מוכנה. היא עברה שוב על הפתח ווידאה שהשורה האחרונה תהיה מדויקת. אפודה חמה לבית לימים קרים במיוחד. הצמר האפור לא נגמר לה, והיא חשבה שאולי מהשארית תסרוג צעיף עם פרנזים לסיגל, כמו שראתה אצל איריס, השכנה מלמטה. כמה צעיפים יש לה לזאת, בכל פעם צבע אחר על המעיל. טוב, מה יש לה למסכנה הזאת בחיים. תמיד כשמדלן סורגת, כל המחשבות באות ועולות ויוצאות מהראש, ללא שליטה, עומדות בתור ומנסות להידחף ונלחמות אחת בשנייה. כך היא מפליגה לעתיד, לעבר וקצת להווה ומנסה למקד את עצמה במקום שראוי כי תהיה. מצד אחד מאוד הייתה רוצה להיות עכשיו זבוב על הקיר אצל פאני ופנחס כהן, לראות את כולם ולשמוע מה יש לקבלן לספר. מה עם מוריס, האם יפתח את הפה וישאל משהו? ומה יש לשאול? היא ומוריס היו הדיירים המבוגרים ביותר בשיכון, ראשונים נכנסו ולא עזבו מתחילת שנות השישים. מה אשם הקבלן? מה יעשה? גם כך לא ידעה מה היא רוצה, ומוריס יודע? השעון הראה 22:55 ועדיין לא נפתחה הדלת. היא החליטה להיכנס למיטה ולנמנם עד שיבוא.

כשעלה מוריס במדרגות הרגיש היטב את הזמן שחלף, בכבדות הרים את רגליו ואחז במעקה הברזל המתקלף באותם המקומות המדויקים שבהם הניח תמיד את כף ידו המחוספסת והמיובלת. הלוואי ומדלן כבר ישנה, אולי אפילו נוחרת קלות, העיקר שלא יצטרך בשעה אחת עשרה להתחיל ולספר ולדבר וגם להתווכח. ריבון העולמים, שתישן. לא הייתה לו למוריס ולו טיפה קטנה של אנרגיה לדבר. כל פסיעה ופסיעה כבדה עליו. מה, המזל שלהם עכשיו מופיע לו פתאום, בשליש האחרון לחייהם? האם הוא ומדלן לא חלמו מספיק ורצו חיים קלים יותר? רצו אבל לא קיבלו. סיגל שיגעה אותם בבית, עם כל החברים שבאו והלכו עד שתפסה לה את האיתמר שלה ועברה לגור איתו בתל אביב.

מדלן, עם מחלת הלב שגילו לה אחרי שנותרו לבדם, סובלת בשקט מחולשה וממשיכה לעבוד ולבשל להם כאילו כלום לא קרה והיא עדיין הבחורה השקטה והיפה שהביא לשיכון, הראה לה את הבניין והיא חייכה והסכימה להתחתן. עוד שנה מפעל הצמיגים ייפרד ממנו לשלום והוא, השד יודע מה יעשה. הוא צחק צחוק מריר וראה את דמותו של הקבלן הפטפטן שבא להבטיח להם חלומות. לא, לא, זה לא בשבילו, לא למוריס שרצה לפרוש, ללכת לים ושמדלן בבית תכין לו את הדגים והפלפלים שהוא כל כך אהב. עוד חדר? עוד שתי קומות? מה יעשו בהם? כל מה שרצה הוא ללכת להביט בים, לשבת לנוח ולישון. כמה רצה לישון. המפתח הסתובב בחור המנעול והחליק בשקט החוצה. הוא הניח אותו במאפרה הקטנה על השולחן העגול שמתחת למראה, חלץ את נעליו ונכנס על קצות אצבעותיו אל חדר השינה. מדלן ישנה, אלוהים איתו היום. הוא נישק את המזוזה לאות תודה. המקלחת תחכה לבוקר. הוא הסיט את השמיכה והחליק בשנייה אל המיטה, הושיט את ידו למנורת הלילה וכיבה את האור.

***

בקומה השנייה בבניין מספר 12 האור דלק בסלון. גם המים רתחו. משה אפילו לא חלץ נעליים, מיד ניגש להכין קפה לו ולאיילת, שהשעינה את הרגליים על ההדום עם ריפוד הקטיפה והנצנצים. היא חיכתה בקוצר רוח שישבו לדבר.

"בוא כבר, בוא", אמרה לבעלה. "שששש... עוד תעירי את הילדים", בא והניח את שני הספלים החדשים, המעוצבים גם הם בשחור־לבן, על השולחן.

היא נעמדה מולו, ידיה על מותניה ועיניה פקוחות לרווחה, "אתה קולט איזה אקזיט אנחנו הולכים לעשות כאן?"

"שמעתי בדיוק כמוך", ענה לה וחייך בחיוך בוטח ושחצני.

"תבין", היא אמרה, "הפנטהאוז שמתוכנן בקומה העליונה? אני רוצה אותו".

דממה נפלה כרעם, גודל ההכרזה הלך והתבהר מול עיניו. איילת לא תסתפק בחדר הנוסף ובמרפסת. את הפנטהאוז היא רוצה. לפתע צץ ועלה לו כאב ראש זעיר ומעצבן שהתחיל למלא את המצח. מי כמו משה יודע שכשאיילת רוצה, איילת מקבלת. לאחר שלגם מהקפה כמה לגימות וניגב את עיגולי הזיעה מהמצח, לקח אוויר ופתח בהרצאה קצרה על כל ההוצאות הקרובות שהם התחייבו להן השנה.

"את זוכרת את חוג השחייה לשלוש הבנות? תגידי, ואורן – הוא מתחיל קורס כושר מיוחד לקראת השירות הצבאי. ומה עם הזומבה שלך? והספרית שאת הולכת אליה כל שבוע? כ ל ש ב ו ע! מה את חושבת? ועוד לא דיברתי על המלון מחנוכה, שהתשלומים עליו רק התחילו לרדת מהחשבון. שמונה תשלומים!" הוא שאג, "אני רק מזכיר לך! מה את חושבת, שאפשר לקנות פנטהאוז מחביתות? אלה סכומים שאת לא מדמיינת!"

"אל תשכח בזכות מי יש לך את המזנון!" התרעמה אשתו. "אם לא אני, מזמן היינו במחלקת הסעד של העירייה. רק בזכות החביתות ושני העובדים המסורים שהתעקשתי עליהם העסק הולך, בלי עין הרע, אז מה הבעיה? אנחנו לא יכולים לקבל משכנתה? אם יש אפשרות, צריך לקחת אותה בגדול. אתה תמיד חושב בקטן, אולי תפתח קצת את הראש?"

שעת חצות. אפילו התריסים עדיין לא הורדו בקומה השנייה.

"טוב, טוב, הבנתי", מלמל משה, כדי להשכין שלום בית ולהביא סוף לוויכוח. השנים הרבות יחד לימדו אותו דבר או שניים.

איילת נראתה מרוצה, והוא קם לקחת כדורים, הפעם שניים, אחד נגד כאב הראש והשני נגד צרבת.

***

הבוקר עלה, מעונן וקר. טפטופים דקים של גשם, לחות באוויר. איריס אזולאי הידקה את הכובע הסרוג על ראשה, הצעיף הודק גם הוא על הצוואר, גופה כבר כיוון את עצמו אוטומטית לתחנת האוטובוס, למשרד באולגה. היא שמעה את הפסיעות מאחוריה והסתובבה. מוריס, בבגדי העבודה הכחולים ובמעיל דובון ישן, ניסה להדביק את צעדיו לצעדיה. "בוקר טוב, איריס, מה שלומך?" אף שחייך, הבל האדים מפיו התפזר והתנדף בשנייה ואיריס ראתה את העצב הגדול המקיף את אישוניו.

"היי מוריס, מה נשמע?"

"טוב, טוב. אתמול הייתה ישיבת דיירים, את יודעת, בעניין תוכנית הבנייה".

"כן, כן", ענתה.

"את יודעת, זה בלגן שלם. לא יודע מה עושים. מדלן, היא שותקת, רוצה שאני אסדר הכול לבד. מה אני צריך את הבלגן הזה".

איריס דווקא חיבבה את השכן מהקומה השלישית. "מה הבעיה? הקבלן ידאג לכם. לכו תגורו בשכירות, תחפשו משהו פה באזור, ואחר כך תראו".

"כן, אבל מה אנחנו צריכים את הגודל הזה? עוד חדר, עוד מרפסת, ללכת לשנתיים מהבית, מה, יש לי משפחה כל כך גדולה?" הוא חייך בכאב.

איריס החלה לרחם עליו.

"אתה יודע", אמרה, "אני גרה כאן כבר תשע שנים. ללכת ולחפש מקום חדש זה ממש לא פשוט לי. אתם לפחות תרוויחו משהו מהבלגן הזה".

מוריס הנהן אבל לא התנחם. הנחמה הקרובה ביותר באותו הבוקר הייתה במפעל הצמיגים, בקפה החם, בכוס חד פעמית גדולה, שיכין לעצמו כשיגיע.

מדלן כבר סיימה לאבק את הרהיטים. היא מרחה חמאה על הלחם והשתעשעה ברעיון לקפוץ לפאני ולברר מה היה אתמול בישיבה, לפני שתשמע בערב את כל הסיפור ממוריס. היא ופאני היו ידידות טובות מאז שהם נכנסו לגור בבניין. אומנם גרו בכניסות אחרות אך היו נפגשות בסופר וגם לפעמים יוצאות לאותה תחנת אוטובוס באותה השעה. אבל מה לה ולפאני כהן? שוב התחרטה, לפאני יש שלושה ילדים, מצבה שונה ממצבם, והיא בטח שמחה מאוד על האפשרות להגדיל את הדירה שלהם. אין לה, למדלן, עם מי לדבר, אף אחד לא יבין אותה. עדיף לחכות למוריס, הוא יספר לה בערב.

לאחר שהתאפרה והסתרקה, הביטה בשעון, עוד חצי שעה היא צריכה להיות במתנ"ס. היא לא ויתרה על שיעור הרקמה האומנותית. כבר שלוש שנים לא החסירה אף מפגש. הסריגה והרקמה גרמו לה להירגע מטרדות החיים. מילדות אחזה במחט, עוד במרוקו כשסבתא ויולט הראתה לה איך רוקמים. את כיסוי החלה הראשון רקמה עם סבתא. את הסריגה היא למדה בארץ ישראל בצריף במעברה. מאז עברו כל כך הרבה שנים אבל את האהבה למלאכת יד מעולם לא זנחה. ועכשיו, לעת זקנה, היא גאה שידיה עדיין חזקות וזריזות והיא מצליחה לעבוד איתן ולהוציא מהן עבודות יפות ומוצלחות לתפארת. מדי סוף שנה הוצגו לקהל הרחב כל יצירות הפאר של המשתתפות בחוג. מדלן הייתה שולחת אותן לסיגל או מקשטת בהן את ביתה.

בדרך ליד הצומת ראתה התקהלות של כעשרים איש ולידם ניידת משטרה. כשהתקרבה ראתה את השלטים המונפים: "דמנו לא הפקר", "תנו לנו לחיות". הפגנה עם רישיון ליד המתנ"ס, בדיוק ביום שיש לה חוג. בדרך כלל ברחה מהתקהלויות, אבל משהו בפעם הזאת כמו הדביק את רגליה אל המדרכה, היא ראתה אישה כבת שישים לערך מנפנפת מול עיניה בד לבן, גופייה מוכתמת באבק פחם אפור. האישה זעקה:

"תראו, הכול מלא פחם, כל הבית פחם".

מדלן התבוננה בה והתקרבה. נציגות דיירים משכונת חפציבה הפגינה על זיהום האוויר מתחנת הכוח "אורות רבין" ושוב, זעקות:

"לא נמות בגלל הפחם!" "איפה נציג חברת החשמל שהבטיח להגיע?"

ליד המתנ"ס ממוקמת שלוחה של המשרד לאיכות הסביבה, והתושבים הזועמים מילאו את הכניסה אליה.

טוב שראיתי את זה, נאנחה מדלן וחשבה. בן אדם צריך לקבל מה שהוא צריך לקבל. ואם לא, אסור לשכוח שמותר להתנגד. יש כתובת לכל דבר. ימי המעברה חלפו מזמן ואותה ואת מוריס לא ישכנעו לעשות מה שלא יתאים להם. את זה, את הדבר הזה בדיוק, היא תגיד לו למוריס, בערב, כשיחזור. בתנועה נחרצת סובבה את הגב ועלתה במדרגות לשיעור הרקמה שלה.

לא רק מדלן הביטה בהפגנה. ממרום הקומה השלישית בבניין, צפו בה גם במשרד הקבלנים של האחים ד.ל. דני וליאור. גופם של האחים היה מוטה קדימה והם רכנו על החלון וחיכו לנציג המשרד לאיכות הסביבה. לבסוף התיישבו על כורסאות העור השחורות והחליטו להמשיך בישיבה שנקבעה. הם לקחו את הפרויקט החדש שלהם ברצינות ובאחריות, שמחו שהבניין שייבנה ממוקם בצד הדרומי של העיר, רחוק מתחנת הכוח. אבק פחם לא יהיה בו.

לאחר שליאור נתן סקירה קצרה על הישיבה אתמול בלילה, הוחלט להזמין את הדיירים לפגישה ולהתחיל הליך של חתימה על החוזים שעומדים לצאת אל הפועל. האדריכלית שתייעץ לדיירים ותכין את שרטוטי הדירות, כך הוחלט, תהיה אלכסנדרה שגיא, שלמדה בבית הספר התיכון עם ליאור. בשביעית ובשמינית הם היו חברים טובים וגם בתקופת השירות הצבאי שמרו על קשר. אלכסנדרה תמיד הייתה תלמידה מצטיינת. הגיעה לארץ מברית המועצות לבד עם אימא שלה, ישר לחדרה. חוץ מלימודים ומוזיקה, אלכסנדרה לא התעניינה בדבר. ההשקעה בלימודים השתלמה, והיא הייתה לאדריכלית מצליחה ושותפה במשרד מכובד ששמו מפורסם בכל האזור, "שגיא את אבידר". גם לאלכסנדרה היו חסרונות, והעיקרי שבהם היה הסיגריות. היא עישנה בשרשרת, אצבעות ידה הימנית צהובות וקולה צרוד. המשרד היה אפוף עשן דרך קבע, אבל כישרונה חיפה על החיסרון וליאור אהב לשמר קשרים מהתיכון.

הפרויקט מילא את מחשבותיו של ליאור והאיץ את פעימות ליבו. היו לו תוכניות ארוכות טווח והוא לטש עיניו בסקיצה של הבניין המפואר והביט על הקומה האחרונה שלו, אל הפנטהאוז, שאותו הוא ייעד לעצמו, כדירת החלומות שלו. זוהי הדירה הראויה לקבלן המצליח של העיר.

עננים שחורים כיסו את השמיים, גשם חזק החל לרדת. החזאים החורף דייקו מאוד, אמרו שירד גשם בערב והנה רק סגר מוריס את הדלת ורעם התגלגל, הרעים את הדירה הקטנה.

"תרצה משהו חם?" מדלן הופיעה בדלת המטבח, "בדיוק מילאתי מים בקומקום".

מוריס התבונן בה, עטופה בסוודר הסגול, הגדול והעבה שסרגה לעצמה לפני שנים.

"כן, אני אשתה".

מיד הונחו על שולחן המטבח עוגיות טריות שקינמון ושקדים בזוקים מעליהן וספל הקפה הישן והסדוק בטורקיז בהיר, שמוריס לא הסכים שתזרוק, הוגש לו ליד. היא התיישבה מולו. לעצמה לא הכינה דבר. כל אותו הבוקר חשבה מה צריך לעשות, המילים כבר בפיה והיא לא נזקקה לשום משקה.

מיד אחר שלגם מוריס את הלגימה הראשונה יצאו תיאורי אמש מפיו. תחילה לאט ובהיסוס ואז בשטף, כעיתונאי שבא לסקר לקהל המאזינים מה אירע בדיוק, לפרטי פרטים. תחילה מדלן הקשיבה, ואז הגיעו השאלות החוקרות:

"תגיד, פאני כהן דיברה? ובעלה? ואיילת רוזנר הייתה גם? ואיריס באה? ומה שלום הזוג ההוא החדש שנכנס לפני שנה, שגרים מתחת לפאני..."

מוריס השיב על כל שאלותיה בסבלנות, כיוון שידע שהערב רק התחיל והוויכוח עוד לפניו.

תוך כדי לעיסת עוגייה אחת, שכן גם מדלן לא תמיד יכלה להתאפק ולגזור על עצמה צום ארוך, היא סיפרה על ההפגנה שראתה בכניסה לשיעור הרקמה, ועל התושבים האומללים שביתם מתמלא באבק פחם מתחנת הכוח וכיצד שכרו עורך דין והחלו להתכונן למאבק ממושך וצודק.

"היום לתושבים במדינה יש זכויות! ובטח גם לתושבים ותיקים שקשרו את גורלם עם הקמת המדינה הזאת ושהושיבו אותם כילדים במעברה והם והוריהם וכל משפחתם אכלו חרא, מהרגע שפקחו עיניים ועד ששכבו לישון על המזרנים מהקש, עייפים, רצוצים ושבורים!" אמרה, עיניה בורקות. "ולכן, אם רוצים לשפץ, בבקשה, שישפצו. ואם רוצים לבנות, בבקשה, שיבנו. ואם צריך ללכת לגור במקום אחר שנתיים, ילכו. הם יבחרו מקום טוב, טוב מאוד, והקבלן ישלם. ואם לא ירצו לחזור – לא יחזרו".

גם כך נמאס לה מהשכונה והוא, מוריס, בקרוב, יסיים את העבודה ונראה... נראה...

בשעה עשר שכבו שניהם לישון. נרדמו יד ביד וסיכמו באחווה חד פעמית ומיוחדת מאוד שגם לקשישים מותר לפעמים להתחיל הכול מהתחלה.

***

בשנת 1891 הוקמה המושבה חדרה על ידי אנשי העלייה הראשונה, תחילה הייתה מלאת ביצות והודות לכספים שהגיעו מהברון רוטשילד ניטעו עצי האיקליפטוס. כיוון שהנטיעה לא הועילה, הפתרון היה חפירת מנהרות שינקזו את המים אל הים. רק בשנת 1952 הוכרזה כעיר. בשנות השמונים וכן בשנות התשעים גדלה העיר, עם העלייה הגדולה מרוסיה ומאתיופיה, אך עד היום קיימים האיקליפטוסים ביער חדרה. שכונות חדשות, קניון, רכבת ובית מלון הפכו את העיר למשגשגת. בנייה חדשה ופרויקטים להשבחה בבניינים ישנים יש לרוב. הדבר הפך לעניין שבשגרה. תושבים ותיקים וחדשים מחכים שיגיע תורם להתפנות על מנת לשפץ את בניין המגורים, ואפילו תרים אחרי פרויקטים שכאלה. כל אחד וחלומותיו שלו.

הראשונים שמגיעים לשבת על תוכנית השיפוץ של דירתם אצל אלכסנדרה הם איילת ומשה. משה הגיע מתוח לפגישה שנקבעה לחמש אחר הצהריים, עייף מיום עבודה, ואילו איילת עלתה במדרגות ערנית, מלאת אנרגיה ורוח קרב, ובנחישות פתחה את הדלת. ליד שולחן הישיבות העשוי זכוכית ישבה אלכסנדרה והפריחה טבעות עשן לחלל החדר הדחוס. הם לחצו ידיים והתיישבו. איילת בחנה מקרוב את הדמות שהתחילה לגלגל מולה ניירות לבנים. אצבעותיה צהבהבות מניקוטין, ציפורניים עשויות כהלכה וכל ציפורן צבועה בצבע אחר, לעיניה משקפיים שחורים מפלסטיק ושערה קצוץ. סקירתה המהירה אך הדקדקנית של איילת הגיעה לסיומה כאשר נעצה מבט בחולצת הסריג השחורה של האדריכלית, כיוון שזו החלה לדבר, בעברית מעולה במבטא רוסי קל.

איילת הקשיבה, הציגה בפניה שאלות והבינה שהחדר הנוסף בדירתם הנוכחית יהיה ממ"ד, שבו חלון קטן. משה האזין להן ולבסוף שאל על המרפסת. כשהגיעו לתוכניות של הפנטהאוז, נגלו לאיילת מהשרטוטים סדרי גודל שכלל לא ידעה על קיומם. לרגע נבהלה ותהתה אם הדבר בכלל יכול לבוא בחשבון, והחלה להריץ בראשה מספרים במהירות. האם הפדיון היומי, החודשי והשנתי יכול לכסות ולממן דירת גג המשקיפה אל הים? האם יוכלו אי פעם לשבת על סט הראטן המיוחד שהיא תקנה להם, כשכוסות זכוכית גבוהות בידיהם, ולהתבונן בשקיעה? אלכסנדרה קטעה את מחשבותיה ואמרה שנדמה לה שכבר יש קונה פוטנציאלי רציני שהתעניין בפנטהאוז והיא כלל לא בטוחה שהוא יעמוד למכירה. איילת לא האמינה, ובכל זאת ניסתה להתאמץ לזכור אם שמעה משהו ממישהו שמכיר מישהו שדיבר משהו על הפנטהאוז המשקיף אל הים והיא כלל לא העלתה על דעתה מי האיש המעוניין. כך או כך השמש שקעה וכבר היה מאוחר. ושוב הגשם התחיל לרדת והם מיהרו הביתה ונסעו בשתיקה חזרה לביתם.

הזמן עבר לו בעצלתיים והחורף פינה מקום לבואו של האביב. פרחים חדשים נשתלו בכיכרות ושמש חמימה בצבצה מדי פעם בשעות הצהריים. המעילים הוחלפו לעליוניות דקות יותר והמרץ חזר לצעירים ולצעירים ברוחם.

מה השתנה? לא הרבה, כל איש וענייניו, כל אדם ומחשבותיו. וכך, בוקר אחד, נכנס ליאור לכניסה לבניין הישן עם קבלן המשנה המיועד וכמה מפועליו, כדי להתחיל לגדר את השטח. ביחסי ציבור ליאור ממש מומחה, ולכן החליט בשעה ארבע אחר הצהריים – לפני שייתלה השלט המכריז על השיפוץ ועל האחראים לשיפוץ, לעלות ולדפוק על דלתות הדיירים ולאחל לכולם בהצלחה וכן להבטיח הרים וגבעות על מנת להעלות את המורל.

ראשונה בסבב הייתה פאני כהן, שהרגיש מחויבות מיוחדת אליה, היות שהיא הייתה המארחת. פנחס ופאני ניצבו בכניסה וקידמו את פניו, בציפייה למוצא פיו. הם שמעו את ההמולה בכניסה, והמשאית הגדולה שחנתה חסמה את פתח שער הברזל.

"מה שלומכם?" לחצו ידיים. ליאור הודיע כי עוד חודשיים וחצי, לאחר פסח, חייבים לפנות את הבניין. הוא התעניין היכן הם הולכים להתגורר בשנה וחצי הקרובות. "הסתדרנו", הסתפקו בתשובה קצרה ולא הוסיפו עוד.

ליאור שפטיהו יודע ומכיר היטב את החשדנות ואת האי-ודאות שבמערכת היחסים בין דיירים לקבלן. תחילה הדייר להוט לשתף פעולה ומרבה בשאלות בחביבות אין קץ, אך ככל שהתהליך מתקדם והבנייה מתבצעת, כך מסתגר כל אחד עם דעותיו ומגלה חשדנות ועוינות ואומר: "אם לא יעמוד במה שהבטיח, אוי אוי, איזה חיים קשים נעשה לו". לכן ליאור הנהן ואמר: "שהכול יהיה טוב. בהצלחה ושלום". הוא היה בטוח שבפעם הבאה שמר פנחס כהן ידבר איתו השיחה תהיה שונה לגמרי ותתחיל במשפט: "אתם חייבים לנו שכירות כבר לפני חודשיים, אם זה לא יטופל במיידי, אנחנו נוציא צו להפסקת הבנייה". מי כאחים דני וליאור מכירים את המצב בצורה הטובה ביותר. כבר ליוו עשרות דיירים וידעו כיצד להתכונן.

לא כל הדיירים פתחו לליאור את הדלת, אף שחלקם בבית. מוריס פתח לו את הדלת והוביל אותו אל הספה הירוקה. לפני כמה ימים פרש מהעבודה ויצא לפנסיה, סיפר לו.

"טוב מאוד", ליאור טפח על גבו, "זה תזמון מצוין בשבילך. יש לכם לאן ללכת?"

"עוד לא החלטנו", אמר מוריס.

"אל תחלמו, אין עוד הרבה זמן – אנחנו מגדרים את הבית, אחרי פסח מתחילים".

"כן, כן, אני יודע", השיב מוריס, מספר שהוא ומדלן עדיין מתלבטים לגבי הדירות שראו ויקבלו החלטה אחרי החג.

ליאור קם ללכת, הוא חיבב את האיש השקט והמנומס שראה בישיבת הדיירים. אין לו פוזות. אבל מה הוא חושב בליבו – זו תעלומה בעיניו, וכך גם אשתו, שהתעלמה ממנו – כבר כמה פעמים ראתה אותו ואפילו שלום לא אמרה, רק התבוננה בו בחשדנות. זוג מוזר, הרהר ליאור, לא יודע עם מי יש לו עסק. הוא נזכר בביטוי הצרפתי "שרשה לה פאם" – אולי האישה שבחנה אותו מחליטה והבעל רק מעביר אינפורמציה. הוא גיחך לעצמו. ליאור שפטיהו לא נולד אתמול.

אצל משפחת רוזנר נשמעו קולות רמים של ילדים מדברים. ליאור התבונן בדפים שבידו. זו האישה שמתעניינת בפנטהאוז, סיפרה לו אלכסנדרה. הוא מחליט לוותר הפעם.

ביציאה מהבניין נתקל באישה לבושה במכנסי ג'ינס המחייכת לעברו חיוך מלא שיניים צחורות. הוא הציג עצמו בפניה ושלח יד ללחיצה.

"אני איריס אזולאי".

הוא נעמד מאובן ולא הצליח להפסיק לנעוץ מבטים ובו ברגע החליט שההיכרות מצדיקה כוס קפה. באופן ספונטני נקבע תאריך, יום חמישי בערב.

***

יומיים לפני חג הפסח ישב מוריס במונית, הוא התרווח ליד הנהג והשעין את ראשו לאחור, עצם את עיניו ועשה עצמו ישן. מאחור ישבה מדלן והתבוננה מהחלון אל הנוף המוכר כל כך שחלף על פניהם. הם נסעו לסיגל לתל אביב לערוך אצלה את הסדר. מתי שהו בחג הפסח בבית אחר? מוריס ניסה להיזכר אך ללא הצלחה.

הפרישה כבר מאחוריו. קשה להאמין, איך תכנן את הכול לעוד שנה בדיוק ולפתע ההזדמנות נחתה עליו מוקדם משציפה. חילופי כוח אדם, כך קוראים לזה בעגה המקצועית. למעשה הייתה זו הפתעה של ממש, צעד שנעשה כחלק מתהליך התייעלות. כששאלו אותו אם ירצה להחליף תפקיד, הוא לא התבלבל, חישב מהר את מצבו הנוכחי והבין שזוהי הזדמנות שאסור לו לפספס. מדלן תהיה זקוקה לו, אי אפשר יהיה להשאיר אותה לבדה, צריך לקבל החלטות, לאן מתפנים מהבית. אין זמן מתאים יותר מערב חג להחליט, לחתוך דברים. את הבית צריך לארוז, דבר שמצריך זמן ועבודה של שניהם. וכך, מבלי למצמץ, הודיע על הפרישה המוקדמת עקב פרויקט הפינוי בינוי אצלו בבית. זאת, לתדהמתה של מדלן. הוא היה די גאה בעצמו. לפעמים גם המזל וגם השכל משתפים פעולה והופכים להיות חברים טובים שעובדים בצמד. רוב דירתם כבר נארזה בארגזים. לאחר חג הפסח, כשיחזרו, יסיימו את המלאכה. ימים גורליים עומדים לפניהם. הוא נמנם במונית עד שיגיעו אל סיגל. זמן טוב להרהורים ומחשבות.

שעת צהריים, עומס תנועה, הנהג התייאש מהזוג השתקן שיושב במונית שלו, הקשיב לרשת הקשר של התחנה ובמקביל האזין למוזיקה ים תיכונית. מדלן ישבה מאחור ובהתה במשענת הראש של הנהג. קשה היה לה לעכל את המצב החדש. הזמן לא עצר לה ומחשבותיה התרוצצו אנה ואנה. היא ידעה היטב שלאחר החג תדבר עם מוריס על הרעיון שמקנן במוחה הקודח, והשד יודע איך יגיב בעלה להצעה שהיא מתכוונת להעלות בפניו. בינתיים התרגשה מהנסיעה לסיגל, לאיתמר ולנכדות. היא התפללה שהכול יעבור בטוב, גזרה על עצמה שתיקה בכל מה שנוגע לעתידם. כל עוד מוריס אינו יודע, גם סיגל לא תדע.

גם במשפחתם של איילת ומשה חגגו את הפסח. כמדי שנה, הם במלון כפרי בגליל. לא ויתרו על שגרת החג שלהם. כבר למעלה מחמש שנים הם נוהגים להתארח שם יחד עם הוריו של משה, במקום שיתארחו אלו אצל אלו, מסיבות של טעם וריח, כי כידוע על כך אין מה להתווכח. חמותה של איילת היא מלכת הבישול המזרח אירופי, וחג הפסח הוא שעתם היפה של מאכלים אלו. בשנים הראשונות לנישואיהם של הזוג רוזנר נחגג החג ברוב פאר והדר, ולמנה הראשונה הוגשה אותה קציצה מפורסמת שהוגשה גם במסעדה בשנותיה הטובות. אין כמו גפילטע פיש ברוטב קופצני המקושט בפרוסות גזר כמנת פתיחה. איילת סירבה בתוקף לאכול את "הדבר הזה", וכשהמארחים הבחינו בכך שסירובה חוזר על עצמו דרך קבע, החלו מעקמים את האף. כבר אז החלה הצרבת לקנן בקיבתו של משה, טיפין־טיפין. כדי למנוע ויכוחים ומרירות, יזם חג פסח משפחתי שבו מדי שנה יצאו כולם ביחד לנופש. בכך הרוויח את עולמו גם במניעת טינה וכעס וגם בהכרת תודה מצד אביו ואימו על שלא נזנחו לעת זקנתם, והנה ההוכחה החותכת לכך שבנם אוהב אותם אהבת נפש. יצאו כל הצדדים מרוצים, השלווה חזרה לשכון בנשמתו, בעניין זה לפחות, ומדי פעם הוא מזכיר לעצמו כי לכל משבר יש פתרון וצריך רק לחפש ולמצוא.

גם ביתם כבר על מזוודות, והשכירות שתשולם עבורם על ידי הקבלנים תשמש אותם לשכירת בית פרטי בן חמישה חדרים, מוקף גינה גדולה, שאיילת מצאה בעיתון המקומי. עד כאן הכול היה טוב, אילולא החליטה איילת לדרוש בתוקף מבעלה ליישר את שטח הגינה, לרפד בדשא סינתטי את כל השטח ולקנות ריהוט גן מראטן לבן, שיוכלו להשתמש בו גם בעוד כשנתיים, עם השלמת הפרויקט, במרפסת הפנטהאוז. למשה זה כבר היה יותר מדי, ושוב תעוקת החזה הורגשה ביתר שאת, במיוחד לאחר שהגיעו העציצים מהמשתלה. כיוון שמשה אהב מאוד את אשתו וכן הרגיש שהוא חייב לה הרבה בעניין המזנון, שהניב רווחים לא רעים, שוב נאמרו שתי המילים: "בסדר, בסדר".

איילת דאגה למשה, אך היא לא תרשה לעצמה לוותר על התוכנית המטורפת שעבדה עליה עם השכנה מלמעלה, ולכן גם היא, החג הזה, תהיה שקטה ומקסימה כדי שלכולם יהיה טוב בפסח הזה והם יוכלו לחזור בכוחות מחודשים למציאות שממתינה להם.

***

האביב לא הביא איתו חדשות פורצות דרך בעניין זיהום האוויר, המגיע מתחנת הכוח. עדיין אחוז הפליטה של החומרים הרעילים גבוה. מעל חמישים טון חנקן וכמעט ארבעים טון גופרית. גם הנחל מזוהם בגלל התעשייה בעיר. המשרד להגנת הסביבה המשיך לנסות לעשות מאמצים גדולים וכן חברת החשמל, על מנת להיות יותר ידידותיים לסביבה. המשרד הממונה על הגנת הסביבה דרש מחברת החשמל כל העת לנסות להוריד את השימוש בפחם. הוחלט לאור ההפגנות והתלונות של התושבים לערוך מחקר בקרב המשפחות ולבדוק את מצבן הבריאותי. כולם הודו שהם מגיפים היטב את התריסים, על מנת שהילדים לא ינשמו את האוויר המזוהם ואת אבק הפחם המצטבר על הרשתות, התריסים והחלונות. ילדי העיר הגרים בשכנות לתחנת "אורות רבין" משתמשים במכשירי אינהלציה וההורים מודאגים. ברור לכולם שאם המחקר יראה שאכן אחוזי מחלות הנשימה אצל האוכלוסייה הצעירה שנולדה בריאה יעלו, תושבי העיר לא ישתקו והמאבק יהיה נחרץ ולא מתפשר. "לא נשתוק!" אמרו התושבים המודאגים.

הזיהום לא הפריע להמשיך לבנות בתים חדשים ולהשביח את הנדל"ן. הכיכרות נבנו, הגינות פרחו ותושבים חדשים הגיעו אל העיר ההולכת וגדלה. אנשים ממשיכים לחלום חלומות, לשאוף לקידום ולחפש לעצמם הנאות קטנות מפה ומשם.

בין ההווה לעתיד ובין השגרה ליום חג הלך ונרקם קשר חדש בין הקבלן הכול יכול לבין איריס, הדיירת הזמנית מדירת המרתף בבניין העומד לפני הפינוי. שקט ירד על העיר, הסתיימו ההכנות לחג, מכונית מסוג ב־מ־וו כחולה חנתה ליד הכניסה בבית מספר 12. איריס יצאה אל הרחוב וליאור עמד ופתח את דלת המכונית עבורה. אין ספק – ג'נטלמן. היא חייכה והתיישבה. מבוכה קלה אחזה בהם בשניות הראשונות, שהופגה בחלקה על ידי פטפוט קטן ומנומס לפתיחה. ליאור שאל אם זה בסדר מבחינתה שישבו בלובי של המלון החדש וישתו איזה דרינק. לאיריס עוד לא הזדמן לבקר בו ולכן הגיבה בשמחה להצעה. השיחה קלחה, היא סיפרה לליאור על סוכנות הביטוח של בנצי, ותוך כדי כך טרחה להזכיר שהיא ממש־ממש דואגת מהעובדה שתצטרך לעזוב בקרוב את הבניין שהיא מתגוררת בו. בגלל הבנייה המתקרבת הדגישה את הארעיות בחייה, לא שכחה לספר על הכלבלב שהיה לה, ובסוף סיפרה גם על אבנר ועל הפרידה.

היות שהשיחה עברה לפסים מאוד אישיים וכנים, גם ליאור מצידו סיפר את כל הקורות אותו מאז השחרור מהצבא והחיבור אל אחיו דני, וכטוב ליבו במרטיני, גם על הפרידה מרעות סרי. בתום שעה וחצי של דיבורים, כשהראש קצת סחרחר על איריס, היא סיכמה לעצמה את מה ששמעה עד כה, ניסתה לעבד את כל הפרטים החשובים הידועים לה כרגע על משפחת שפטיהו והגיעה למסקנה שמה ששמעה לא רע בכלל. כיוון שהתחיל להיות מאוחר, ליאור קם והציע לקנות בורקס חם במדרכה שממול ולסיים את הערב בכיף, וכך היא שוב נכנסה למכונית הכחולה.

באמצע הלילה, כשהתהפכה במיטה, הגיעה למסקנה שהדבר שמצא חן בעיניה יותר מכול בליאור הוא הקלטת של אריק סיני שבחר להשמיע לה, והשיר הראשון שהתנגן היה השיר האהוב עליה ביותר: "שובי שובי לפרדס, אני עוד מחכה..."

היא החליטה לחכות.

השמש עמדה לשקוע ביער חדרה וליאור כבר פתח את אוהל השינה שהביא בתא המטען. איריס קצצה על שולחן העץ סלט ירקות לארוחת הערב ועטפה את תפוחי האדמה בנייר כסף. בזמן שכולם היו ישובים סביב שולחנות הסדר ובכל בית נשמעה שירת "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", ישב לו הזוג לבדו תחת עץ אלון עתיק, וכמו בכל הדברים הטובים שקורים ומתרחשים לפתע פתאום, ללא כל רמז מראש, התנחלה לה לאט־לאט תחושת אושר ושלווה. סיר הפויקה שהוכן מראש על ידי ליאור חיכה בסבלנות להיכנס למקומו בתוך המדורה באדמת היער. הערב רק התחיל ואיריס הוציאה את הגדת הפסח ואת הירקות הממולאים שהכינה כהפתעה. כמה דרורים ועורב אחד השמיעו את קולם בין ענפי העץ. סיפור יציאת מצרים סופר לסירוגין בין מנה למנה ובין צחוק לתהייה, בין קודש לחול ובינו לבינה.

כששניהם פתחו את שקי השינה הם היו עייפים מאוד, כל כך עייפים שאיריס נמנמה בחיקו של הקבלן שסיפר לה מה עשה טרקטור הדי־ניין ברצועת עזה לפני שנה. בסוף הוא לא התאפק וממש לפני שנעצמו עיניה הוא סיפר לה על הפנטהאוז.

***

כשתם חג הפסח חזרו כולם לבתיהם. מזג האוויר השתפר, היום התארך והצורך להתמודד עם מציאות החיים העצים את תחושת הדחיפות לעשיית מעשים שאין מנוס מהם. "תחמנות" של נשים, למשל, לא לחינם מכנים אותן "המין החזק". "ידידות עם אינטרסים", כך ניתן לכנות את החברות שהחלה נרקמת בין מדלן לבין איילת. באחד מימי הצהריים, עוד לפני חג הפסח, דפקה השכנה מהקומה השנייה בביתה של מדלן וביקשה לדבר. מדלן המופתעת הכניסה אותה פנימה היישר לספה הירוקה ומיד התיישבה לידה.

"חשבתי", פתחה איילת, "שאת ומוריס לא תרצו לחזור אחרי השיפוץ לבניין. הגיל, את יודעת... אם יהיה לכם טוב, היכן שלא תהיו, אולי תרצו למכור לנו את הדירה. אנחנו נשמח לקנות. זה החלום שלי, דירת שני מפלסים ומרפסת למעלה. אנחנו ניתן את השווי האמיתי, בלי לבקש הנחה, תחשבו על זה".

מדלן לקחה אוויר ושוב לקחה אוויר, ולאחר שתיקה לצורך שיעול קטן שאחריו בא שיעול גדול יותר, פתחה זוג עיניים גדולות וחייכה. היא למדה מהר את המציאות והיא מהירה מאוד במחשבות, שאצלה הן יוצאות ונכנסות בקצב של נערה בת שש עשרה. היא השתעלה שוב, כדי להרוויח רגע, ואמרה:

"נחשוב על זה, תני לנו קצת זמן".

וכך, סיכמו שתיהן על אחווה חדשה וסודית ביניהן, כל אחת מטעמי האינטרס הפרטי שלה.

למחרת חזרתם הביתה, מדלן קמה בבוקר ולבשה את השמלה הכחולה הטובה ביותר שלה, הוסיפה תכשיטים, נעלה את נעלי העקב והודיעה למוריס כי היא הולכת לבקר חברה ומשם ישר לחוג הרקמה ושלא יחכה לה. מוריס אפילו לא הרים את ראשו מעיתון הבוקר ותכנן לעצמו בוקר שקט לשם שינוי, לבד בבית, ביום החוג הקבוע של האישה. רגליה של מדלן היו קלות כאילו חוברו להן גלגלים שקטים ובלתי נראים. היא לא תיסע באוטובוס בבוקר חגיגי שכזה. תחת זאת, הושיטה את ידה ומונית לבנה וקטנה עצרה לה.

את הכתובת שמסרה לנהג לא נוכל לגלות מטעמי פרטיות עסקית ומניעת תחרות. נאמר רק שמדובר באחוזה גדולה לבני שבעים פלוס, המוקפת גינה פורחת, מסוג המקומות שהפרסומות להם מופיעות על המסך דקה לפני כל מהדורת חדשות בכל שעה משעות היום. מה שמדלן שמעה בחושיה הבריאים, והכול בזכות איילת שהגישה לה את הרעיון על מגש של כסף, אינו דבר שהיא יכלה לשכוח. לכן החליטה לבקר חברה ותיקה שהתאלמנה ועזבה את העיר לדיור מוגן יוקרתי.

לאחר הקפה והעוגה ואחרי הבכי ותמונת המצב הפיזית והנפשית שלה ושל החברה הוותיקה, נעימה ששון, ואחרי העלאת הזיכרונות, מדלן הייתה מוכנה לסיור מדוקדק עם אחראית השיווק הנמרצת. מיד אחר כך פגשה את סגן מנהל המקום, ושוב התכבדה בספל קפה ובאותה העוגה שקיבלה לפני שעתיים.

בצהריים שבה לביתם כשבתיק הגדול של הרקמה האומנותית מונח לו פרוספקט מפואר של דיור מוגן מפואר, שעליו היא תשב אחר הצהריים, עם מוריס שלה, יחד עם הקפה שלהם ועוגיות הקינמון.

***

סוף חודש יוני, המדרכות להטו בחום השמש והפועלים עבדו. הגדר הלבנה הקיפה את הבניין ואת הדירות הנטושות. שלט גדול הכריז על שיפוץ, עם פרסומת לחברת ד.ל קבלנים בע"מ. העיר חדרה בתנופת בנייה. תושביה הוותיקים של העיר העדיפו למכור את הבתים הישנים צמודי הקרקע ולעבור לדירות חדשות במרכז העיר, קרוב לקופת החולים, לדואר, לבנק, לסופר ולחנויות. תוצאות הבדיקה של המשרד לאיכות הסביבה דירגו את העיר חדרה במקום הראשון בזיהום אוויר ואחריה צועדים בגאון העיר חיפה והמפרץ. העירייה והתושבים וכן כל הרשויות הנוגעות בדבר עושים לילות כימים לשיפור המצב, ואכן יש שינויים. היחידות הפחמיות בתחנת הכוח "אורות רבין" ייסגרו. במקומן יופעלו תחנות כוח חדשות בגז טבעי.

תנופת הבנייה נמשכת, לאנשים יש חלומות וחלומות עתידים להתגשם. מוריס ומדלן מתגוררים בדיור מוגן לעצמאים, כרגע בתקופת ניסיון. איילת נהנית לגור בשכירות בבית הגדול עם הגינה. משה בעלה עבר צנתור עקב חולשה קשה. בשבוע הבא יחזור לעבודה במזנון. היא מתכננת חדר כושר גדול עבור שניהם בדירה החדשה, בת שני המפלסים. שני הדיירים שבקומת הכניסה קיבלו הזמנה לחתונתם של איריס וליאור. על ההזמנה יש רישום של אוהל ולידו עץ עתיק, מזכרת מהקמפינג של חג הפסח, שבו כרע ברך לצלילי השיר של אריק סיני "הנה זה בא, הנה זה בא, הנה סיבה טובה לאהבה".

***

הרוח שוב החלה מנשבת ומגלגלת את עלי העצים על המדרכה. חודש אוקטובר. הסתיו נוכח בצומת הרחובות ההגנה פינת לוחמי החירות. שנה וחצי חלפו מהקיץ שבו נישאו איריס וליאור. בניין חדש מתנשא לגובה חמש קומות. האנשים שחולפים על פניו אפילו לא מרימים את מבטם אל הקומה העליונה. אנשים פשוטים, אנשים מוטרדים, כל אחד בענייניו, כל אחד ומטלותיו, וכי מה מחפשים כולם? פרנסה, חיים סבירים עם הנאות קטנות מפה ומשם ובית נעים לחזור אליו מהיכן שיחזרו. אך מי שמסתובב בקרבת הבית בשעות הבוקר שומע נביחות של כלב רועה גרמני, זהו כלבם של איריס וליאור שמושאר מדי בוקר במרפסת וחש בדידות כשבעלי הבית הולכים לעבודה.

בקומה שמתחתיו, משפחה רועשת שחיה באינטנסיביות תמידית. רעש בני נוער עולה ממנה כמעט בכל שעות היום. זו דירה בת שני מפלסים. במפלס העליון בקומה השלישית, ישנם חדר כושר ומרפסת גדולה. אם תשאלו את השכנים בכניסה השנייה, הם יספרו לכם כי בני הזוג שבדירה הגדולה משכירים את חדר הכושר שלהם לשכנים בבניין תמורת סכום משתלם, למעוניינים להתעמל. הם יודעים לספר גם שהגבר במשפחה שומר על כושר לאחר שעבר צנתור. משה אכן מתעמל כל יום במצוות רופאיו. הוא עדיין מלא הערכה וכבוד לאשתו שהביאה אותו עד הלום. כפי שכבר נאמר: "אישה נאה, דירה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם". ואכן דעותיו היום כל כך רחבות, עד שאין לו יותר לאן להתרחב. הוא רק מצפה שמעכשיו והלאה, השלווה תשכון בחזהו ובמערכת העיכול שלו.

העיר גדלה ונבנית, הבעיות יגדלו איתה, חלקן ייפתרו במהלך הזמן ויצוצו חדשות שיצטרכו לחפש גם להן פתרונות.

גם בדיור המוגן הפעילות כרגיל. בני הזוג שמכרו את דירתם בקומה השלישית התרגלו לשגרה החדשה. מדלן השילה מעליה מספר קילוגרמים ועורה נפול במקצת אבל היא עדיין נמרצת ומחשבותיה מתרוצצות אף הן במוחה כבימים עברו. מוריס מצא לעצמו תחביב חדש, הוא מתנדב בכל יום כמה שעות בבית המלאכה של הדיור היוקרתי ומתקן את כל המצריך תיקון, כיסאות גלגלים, הליכונים ושאר אביזרים. בית המלאכה העמיד לרשותו את הציוד הדרוש לו והוא עובד בקצב שלו. בנוסף, הוא אוהב לצפות בערוץ הספורט בדירתו המטופחת ויש לו זמן לשבת על הכורסה וליהנות. כשמדלן מבלה את זמנה הפנוי במפגשים עם נעימה ששון ובחוגי אחר הצהריים שבמקום – כן, גם בדיור המוגן יש חוג רקמה, הוא יוצא אל המרפסת הקטנה בדירתם ומביט לכיוון הים. חיוך עולה על פניו כשהוא חש ברוח המנשבת. רוח החירות.