בדם ליבי

אילו הייתי שקוף, ניתן היה לראות את חדרי לבבי ואת זרימת הדם. אינני שקוף אמנם, אך מעשי היו והִנם שקופים, והם משקפים את היציאות ואת הכניסות אל חדרי לבבי וחתומים בדם.

בדם לבי נכתבו הדברים בספר זה ואני מאמין שגם ייכנסו אל הלבבות.

הם מנקזים את כאבי ואת כאבי אחרים, הם מספרים על החיבור האנושי שלי אל אחרים, ושל אחרים - גם אם הם שונים ומסמלים קטבים אחרים - אלי.

דם לבי מנקז לתוכי כאבים שהכאיבו לי "חברי" מבית ומבקרי מחוץ, והם הכאיבו;

וגם כאבים של אחרים: של חיילים שהביאו כאב על עצמם ושל חיילים שאחרים זלזלו בחייהם, ושל חיילים שכאבם בא בשל התיעוב ושנאת האדם שחרתו שונאי ישראל על דגלם, בקוּמם עלינו.

בדם לבי חוויתי שמחה ועצב, שני קטבי חיים שמטלטלים את האדם, באחת, למציאות בלתי־נשלטת. שם היה מקומי, בהושטת היד להשבת האיזונים.

בדם לבי כאבתי את שנאת האדם, שראשיתה בשנאת איש את אחיו וסופה בשנאת הזר משום זרותו.

עשיתי הכול כדי שפיקודי יֵדעו, יפנימו ויבינו שהעיקר אינו המעטֶה, לא הגוונים החיצוניים, כי אם האדם שתחתיו.

עמדתי בשער לשמור מפני פגיעה בקודשי ישראל, בערכיו, בקנייניו, במסורותיו ובמצוותיו, הייתי כלביאה פצועה הנלחמת על גוריה.

חינכתי את אנשי לתת, לתת את הנשמה ואת הלב, לתת כל מה שיש. חינכתי אותם לראות בלבם את הגדול באיבריהם - והם ראו.

בטבורו של הספר עומד הנושא החשוב והכואב בנושאים - השכוֹל. אני נוגע בו ברטט וביראה, ומכל היבטיו ושלביו: החל במוות, בהודעה למשפחה, בטיפול בגופה, בהלוויה ובאזכרות; אני נוגע במשברים שחוות משפחות שכולות, ושב ומאזכר אירועים ייחודיים: עסקאות של חילופי שבויים, זיהוי חללים, סוגיית סולטן יעקב, אסון הנגמ"שים, ואף נוגע בקבורת חיילים שאינם יהודים ובאירועים אחרים.

גם מקומם של נושאי השגרה בעבודת הרבנות לא נפקד: החל בחזון שביקשתי להביא לרבנות הצבאית, דרך השינויים הארגוניים והאישיים שביצעתי ועד למלחמה על שמירת היהדות בצבא: שבת, כשרות וכדומה.

אולם לא רק מלחמות ניהלנו, אלא גם שלום ביקשנו, והוא בא לידי ביטוי בשלום ובחיבור בין אנשים, בין החיילים המשרתים לגוניהם.

אלה היו האתגר והחזון שעמדו בחזית בשלושים שנות שירותי בצה"ל, והם באו לשיאם בשש שנות שירותי כרב צבאי ראשי (רבצ"ר).

זוהי, אם כן, הצצה ראשונית ונדירה לִפני ולִפנים של עבודת הרבנות הצבאית והעומד בראשה.

לדאבון לב, לקראת סופה של תקופה זו, הולידה תוכנית ההתנתקות מציאות חדשה, שמשמעותה המעשית היתה הפוכה לחיבור בין אנשים.

חשתי כי בשל השלכותיה של תוכנית ההתנתקות הועם זוהרה של העשייה הרבנית בצבא, עשייה רבת היקף ותוכן שנגעה בכל תחומי הקשת.

לא היתה בעבורי מלאכה קשה, נוראה וכואבת מזו שהוטלה עלי, בתוקף תפקידי, במהלך מימושה של ההתנתקות.

ידעתי זאת כל העת, גם קודם לביצוע התוכנית, גם בעיצומם של ימי העשייה, אבל היום - לנוכח הכֶּשל המתמשך במציאת פתרונות הולמים, אנושיים ואמיתיים למצוקת העקורים - אני יודע זאת יותר מתמיד, כי אני מחויב במתן מענה הולם לשאלה למה:

למה לא הוריתי לחיילי צה"ל לסרב פקודה, למה לא הודעתי על סיום תפקידי קודם ההתנתקות, למה לא עמדתי כנגד ראש הממשלה והרמטכ"ל.

אני מבטיח שאינני עושה לעצמי הנחות ונותן מענה ראוי גם על הקשות בשאלות, בפרקו האחרון של הספר.

ומכם, הקוראים, אני מבקש: כאשר אתם קוראים את דברי אלו - הניחו את ההתנגדות לרגע בקרן זווית. העמידו את עצמכם במצבי ובמקומי, ורק אז צאו ושפטו. אני מאמין - ומקווה - שבתום שקלול אמיתי של מרכיבי הפרשה, תשיבו את חרבכם לנדנה.

חותם בהצדעה וביראת כבוד

הרב ישראל וייס - תא"ל

הרב הראשי הרביעי לצה"ל