בדעה צלולה

רשימת-הכנה שהכין אורי אליצור לקראת נאום התודה שלו בטקס קבלת פרס סוקולוב לעיתונות.1*

ימי ילדותי עברו עליי בירושלים של שנות החמישים, ואני לא מתגעגע אליהם. בניגוד לטרנד הנוסטלגי, ירושלים שלי היתה עיירה קטנה עייפה ומוזנחת, מלאה מגרשים ריקים, קוצים וגרוטאות. אני לא זוכר תחושה חגיגית של "בְּלִבָּהּ חוֹמָה", אלא שטח הפקר וגדרות תיל חלודים, הרבה הריסות של בתים ישנים, ועוד יותר הרבה שלדים של בתים חדשים שמישהו התחיל לבנות ולא היה לו כוח לסיים. כמו ילדים עניים של עיר נמל שיורדים לחוף להסתכל בספינות שלעולם לא נפליג בהן, היינו נמשכים אל הגדרות של מעבר מנדלבאום, ובוהים בפלא של אנשי או"ם וצליינים שעוברים ל"שם". והכול היה אסור. בלתי אפשרי. ארץ האויב. מה שנשאר בי מירושלים ההיא הוא הכמיהה הענקית הזאת, כמיהה ילדותית ענקית, מין תחושת הר נבו, לכל מה שמעבר לגדרות, יחד עם נוף ההרים והסלעים, ועם שׂנאה לגדרות הפרדה ולחומות מסתירות.

כל זה הטביע את חותמו על מהלך החיים שלי ועל הקול שעולה מהכתיבה שלי.

הוריי זיכרונם לברכה היו אנשי ספר, מאוהבים בלשון העברית ונרגשים עד דמעות מפלא המדינה הצעירה שזה עתה קמה. אבי היה חוקר מקרא מקורי בהיר מבט, שהעמיד תלמידים הרבה, ושהיה לו כישרון ייחודי להתבונן בטקסט ולשמוע היטב מה כתוב בו ומה לא כתוב בו, ולהבדיל בין פשטו ובין מדרשו, בין מה שרמוז בו באמת ובין מה שאינו אלא שעשועי סרק של חוקרים שאונסים את הכתוב להתאים לתיאוריות שלהם. אמי היתה סופרת ילדים מחוננת שקודם כול ידעה לספר סיפור, ואחר כך לעשות את זה בהרבה חן ובלי להתחנחן. כמו בבדיחה על השוטרים, ולהבדיל, אני יכול לומר שאבא לימד אותי לקרוא ואמא לימדה אותי לכתוב.

תורה למדתי בישיבת מרכז הרב, בראשותו ובהנהגתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק. אז היא היתה ישיבה קטנה בהיקפה, כמעט משפחתית, ואת ספסליה חבשו תלמידי חכמים שקדנים ומיוחדים, שרובם מוכרים היום לציבור הרחב כראשי ישיבות, רבני ערים ומנהיגי קהילות.

בראשית שנות השבעים למדתי מתמטיקה ולשון עברית באוניברסיטה העברית בגבעת רם (עוד בטרם היה קמפוס בהר הצופים). לא הייתי היחיד שלמד בשני החוגים הללו במקביל, כי בניגוד למה שנהוג לחשוב יש הרבה מן המשותף בין מתמטיקה ולשון. עשר שנים הייתי מורה למתמטיקה, ולשנים ההן אני בהחלט מתגעגע.

כשחזרתי ממלחמת יום כיפור, אחרי כמעט חצי שנה של מילואים בצו 8, חיכו לי בתיבת הדואר הפלאיירים של תנועות המחאה. אבל אני הזדהיתי דווקא עם דברי הנשיא קציר שאמר "כולנו אשמים". לא נראה לי שאם נחליף את ראש הממשלה ושר הביטחון, או גם את הממשלה כולה, נחולל בכך שינוי משמעותי. המסקנה שלי היתה אחרת, כמעט הפוכה: שלא ניתן להמשיך בחיים בורגניים וקריירה שלווה, שלא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה, והדור שלנו נקרא כמו קודמיו לייבש את הביצות, ליישב את השממות ולסלול את הכבישים של ארץ ישראל על פי דרכו ושעתו. מכאן הגעתי לגוש אמונים ולהקמת היישוב עפרה. כאן בניתי את ביתי, כאן נולדו לי ילדיי וגם נכדיי, וכאן נטעתי גפן ותאנה ורימון כמו אבותיי.

את הכתיבה העיתונאית התחלתי ב'נקודה' של ישראל הראל, שהיה מורי ורבי לעיתונות. לתקופה מסוימת היה לי טור קבוע ב'חדשות'. פרשתי משם בשל קו מערכתי אנטי-דתי בוטה, שלטעמי חרג מגבולות חופש הביטוי והגיע לפגיעה בכבוד האדם. אחר כך כתבתי טור שבועי ב'ידיעות אחרונות' במשך קרוב לעשרים שנה. במקביל ערכתי את 'נקודה', ולקחתי חלק במין טור פוליטי-אישי שהונהג בחדשות ערוץ 10, וחבל שהופסק. השתדלתי מאוד שלא להיות דתי מחמד ולא עלה תאנה, ובהיותי מתנחל ואיש דתי ובלתי נאור באופן עקרוני, באופן טבעי הייתי עוף מוזר וקול אחר בעיתונות הישראלית. ועם זאת, ייאמר לשבחה, מעולם לא צונזרתי ולא הוגבלתי. בארבע השנים האחרונות אני עורך המשנה של 'מקור ראשון', ואוהב כל רגע.

בשנות התשעים עזבתי את הכתיבה העיתונאית למשך שנתיים וחצי לטובת שירות בתפקיד מנהל לשכת ראש הממשלה. וכיוון שהייתי גם שם וגם כאן, אני מביט בעין טובה על זרם העיתונאים העוברים מהעיתונות לפוליטיקה. הסתירה קיימת רק ברובד הקצף שעל פני המים. בעומק העניין, בשני המקומות נמצאים אנשים המנסים לשנות מציאות באמצעות מילים. כשם שבתוך הפוליטיקה עצמה אותם אנשים עצמם משרתים לפעמים באופוזיציה ולפעמים בממשלה, וממלאים היטב את שני התפקידים, כך גם בהקשר הרחב יותר אפשר לעשות את שתי השליחויות לסירוגין.

ובלבד שיהיו נאמנים לאמת שלהם.

1. פרס סוקולוב לעיתונות מוענק מטעם עיריית תל-אביב, ונחשב לפרס העיתונות החשוב בישראל לבד מפרס ישראל. לצד אורי אליצור קיבלו את הפרס ב-2008 ירון דקל ואריה גולן מ'קול ישראל'.