בדרכה

זה היה היום הראשון לשנת הלימודים. אל כיתה ד'1 נכנסה באיחור תלמידה חדשה, קצת מפוחדת, קצת שמחה. עיני כל הילדים נישאו אליה ובחנו את דמותה. המורה שרית בירכה אותה בברכת בוקר טוב וסימנה לה בידה לשבת.

בהפסקה, כשכל הילדים מילאו את החצר והתרוצצו בפרץ אנרגיה אופייני, נשארה התלמידה החדשה לשבת בכיסאה בכיתה. ניגשו אליה כמה ילדים, בנות ובנים, וביקשו לדעת מה שמה, מאין הגיעה ומה גילה, אך חזרו כלעומת שבאו. הילדה שתקה ולא סיפרה להם דבר.

בשיעור האחרון באותו היום פנתה לפתע המחנכת שרית אל התלמידה החדשה בשמה: "שירן, ברוכה הבאה לכיתתנו," אמרה ובפניה התפשט חיוך רחב. שירן נעה בכיסאה באי־נוחות, כשהיא שולחת מבטים חטופים ימינה ושמאלה, מרפרפת על פניהם של חבריה ללימודים, מנסה לקרוא בעיניהם את הלך הרוח. לבסוף לחשה בקול שכמעט לא נשמע, "תודה," מתוך רצון לסיים את השיחה במהירות, אך שרית לא הבינה והוסיפה, "את רוצה לספר לנו קצת על עצמך?" שאלה.

עכשיו גברה סקרנותם של התלמידים והם לא הסיטו את מבטם משירן שמא יחמיצו פרט חשוב, אבל הילדה שוב שתקה והרכינה את ראשה, כשעין אחת מציצה אל עבר מורתה כמו במאמץ להעביר לה מסר. נדמה היה לה ששרית מבינה. לפתע נשמע קול חזק מאחד השולחנות האחוריים של הכיתה, "היא ערבייה!" קרא מישהו בקול חד, לא ברור מי. דממה שררה בחדר. הילדים הביטו זה בזה ואחר בשירן ואז במורה שרית, ממתינים למוצא פיה. הפעם היה תורה של שרית לשתוק. גם היא הביטה בשירן וניסתה לארגן את מחשבותיה בטרם תגיב, ואז השתיקה הופרה בלחשושים של התלמידים. "אני חושבת שהיא עולה חדשה," אמרה שירה, שישבה בקדמת הכיתה. "שירן זה לא שם ערבי," פסק ליאור, וילדה אחרת פשוט שאלה אותה, "אולי תגידי לנו, את ערבייה או לא?" וכך חזר השיח ועלה בקולי קולות.

"תלמידים, אני מבקשת שקט!" קראה שרית בקולה הסמכותי והפסיקה כל רחש. "מה זה חשוב? כולנו ישראלים," סיכמה. אפילו המורה לא ידעה אם יש ילדה ערבייה בכיתה.

בתום שנת הלימודים הקודמת ארזו בני המשפחה של שירן את החפצים ואת עצמם ועברו אל העיר הגדולה חיפה. עד אז הם גרו ביישוב קטן, לא מוכר, בקרבת הר גדול שנחל זורם לאורכו. שירן התמלאה געגועים לאותו נוף ענוג. היא נזכרה בימים שבהם יצאה מהבית והלכה לבדה בשביל, בתחילת המורד אל הנחל. היא היתה מטיילת בתוך שדות ירוקים ובין פרחים עונתיים, כשהרוח הקלילה מבדרת את תלתליה הרכים וציוץ הציפורים מנגן באוזניה מנגינה המיועדת רק לה, כך הרגישה. השקט בתוך הטבע הפשוט והעצום מילא את לבה והפיח בה חיים, אבל אבא החליט שעוזבים. "בחיפה יש הזדמנויות," חזר ואמר. שם הובטח לו תפקיד בכיר עם שכר גבוה, ביטוח ופנסיה. ואמא? אמא תוכל לשמש כפקידה במשרד גם בחיפה.

דירתה החדשה והצנועה של המשפחה עדיין לא היתה מסודרת. שולחן פינת האוכל עמד במטבח, הספרייה הוצבה בסלון, הסלון החדש שהוזמן עדיין לא הגיע, ורק החדר של שירני היה מסודר להפליא, כי לאבא ואמא היה חשוב שבתם היחידה תשגשג ותצליח, ושדבר לא יפריע להשתלבותה בכיתה החדשה, בבית הספר החדש ובעיר החדשה.

ואכן, כעבור עשרה ימים נראה היה ששירן משתלבת. היא חברה אל שירה ואל עדן. שלושתן שיחקו בהפסקות במחניים עם עוד ילדות, ובקלאס ובתופסת עם בנים. שירן נהגה לשבת בספרייה ולהכין שיעורי בית, לעתים לבדה ולעתים עם עדן. בשעות אחר הצהריים היתה מוזמנת לבתיהן של חברותיה ולפעמים היו נפגשות לאכול גלידת דובדבן במרכז המסחרי הגדול, בליווי אחת האמהות. וכך החלה שירן להיפתח, ולאט לאט נשמע קולה, עד שהתעוררה שנית השאלה אם שירן ערבייה או לא. מישהו דיווח ששירן נראתה בחדר המחשבים מול מסך שבו הוצגו תכנים בשפה הערבית, ותלמיד נוסף סיפר ששירן הגיעה מכפר ערבי בצפון הארץ. וכך, מאותה נקודת זמן, בכל פעם ששירן הופיעה אל מול עיני הילדים, הם היו מתלחששים ומצחקקים. חלקם התעלמו מנוכחותה, אחרים הטיחו בפניה את טענתם, "את ערבייה!" והיו שאף הוסיפו, "הכיתה היא ליהודים בלבד."

ושירן היתה מאזינה, לוכדת את מבטם בפנים חתומות, ואז מפנה את ראשה כהרף עין ונוטשת את המקום.

יום אחד אמרה לה חברתה הטובה שירה, "אולי פשוט תגידי לכולם שאת יהודייה ודי?" לבה נחמץ בכל פעם ששירן ספגה עלבון. "הרי את יהודייה, אז מה העניין? כולנו יהודים." שירן משכה בכתפיה ופניה התעוותו למשמע העצה הלא־צפויה.