בואנוס איירס, איסטנבול

לכבוד ד"ר תמי הס

החוג לספרות עברית

האוניברסיטה העברית, הר הצופים

ירושלים

שלום תמי,

כשנפגשנו לפני הקיץ שוחחנו אודות המחקר שהתחלתי לערוך אודות השירים המצונזרים של דליה הרץ, ואת עודדת אותי להמשיך לכתוב. אבל לפעמים חלים שינויים, שחולף זמן עד שהם מתבהרים ומתגלה לנו חשיבותם.

כשהלכתי אתמול בלילה ברחביה, ראיתי בפינת הרחובות עזה והאר"י, גרפיטי מרוסס על המדרכה לפני הזיגמונד: "אך פתאום את נוגעת כיד מבהיקה. את פולחת כזכר נשכח. הדממה שבלב, בין דפיקה לדפיקה, הדממה הזו היא שלך". עצרתי לרגע, נרעשת, ורק כעבור כמה דקות של התבוננות נזכרתי מהיכן השורות האלו מוכרות לי. כשחזרתי הביתה התבוננתי בקדחתנות בכל התצלומים שצילמתי את הגרפיטי השונים בעיר, ומיינתי את שורות השיר שמצאתי לשירים מוכרים ולשירים חדשים.

מתוך הדברים הללו עלה בי דחף לחקור את השירים הללו, שירים שחשיבותם מתבהרת לי כעת, משום שהם משרטטים שדה מחקר חדש, שמתפרש על פני הרחובות של ירושלים. מה משקל השירה כשהיא נכתבת על ארונות החשמל ותריסי החנויות של העיר? איזו השפעה יש לה על תושבי העיר? ומי הם משוררי הרחוב הללו, מה ניסיון החיים שלהם, ומה מניע אותם לכתוב את דבריהם על פני הרחובות דווקא? אלו הדברים שאני מבקשת לחקור כעת.

אני מקווה שתביני את התפנית הזו ותסייעי לי למצוא מנחה לדוקטורט בנושא הזה.

להתראות,

עמליה

לאסתר וגבריאל סמילוביץ'

רחוב הורסיו קירוגה 361 דירה 3

טוקומן, ארגנטינה

שלום אסתר וגבריאל,

אתמול נזכרתי במגע כף היד של אמא, כשהיתה מכסה אותי בסדין לפני שנרדמתי. מגיל צעיר הרגילה אותנו להירדם לבד, אבל אף פעם לא שכחה להיכנס לחדר כשנדמה היה לה שאנחנו ישנות, לכסות אותנו היטב, לגעת בחטף במצח או בכתף. כשיצאה, ראיתי מבעד לשמורות העיניים את הבוהק של שערה, את תנועת גופה האיתנה, והיא פנתה מאיתנו אל העבודה שלה. אמא לא הקדישה לנו הרבה זמן, אבל הוודאות שהיא נתנה לנו היתה חזקה. אתם, שהכרתם אותה טוב ממני, מפני שהייתם ערים וחזקים וצוחקים ביחד איתה, מתלבטים ביחד איתה בשאלות המוסריות של החיים, אתם בוודאי זוכרים כמה חיוניות היתה בה, כמה ביטחון נתנה אפילו בעצם קיומה. מוזר, אבל רק לאחרונה אני מרגישה כמה ערעור יש בי מפני שהיא נעדרת. כשהייתי ילדה הרביתם לטלפן אלינו, למרות שעלות השיחות היתה גבוהה, ניסיתם לומר מילות תמיכה, וברגע הראשון באמת שהיה עורי מצטמרר כששמעתי אותך, אסתר, אומרת את מילות החיבה הנפלאות בספרדית, אבל הייתי אנוסה להתקשח מיד, וקשה לי להבין מדוע. כאילו לא יכולתי אז להכיר בקושי, להכיר בהיעדר. אבל עכשיו, כשאני בעצמי אמא לשני ילדים, ושעות ארוכות אני נעלמת מחייהם — אני מתביישת לספר לכם את זה — כדי לעסוק ב — שום דבר, אני פתאום מבינה שכדי לתפקד, אני מוכרחה הפעם לקבל את העזרה שלכם. אני מוכרחה לחפש את אמא שלי. אני יודעת שניסיתם. אני יודעת שהסתכנתם לשם כך. ועכשיו יש לכם מעט ביטחון בעבודה, ומשכורת סבירה, וקלרה ויסמין לומדות באוניברסיטה — אבל אני רוצה שנגייס כוחות משותפים ונעשה את זה. אריאנה איגואסו לא נעלמה סתם כך, בשנת 1979, בסמטאות של שכונת ילדותה בבואנוס איירס. מישהו ודאי ראה אותה צועקת.

עמליה

מייל מעמליה לגיז'רמו גולדפארב

לכבוד מר גיז'רמו גולדפארב

בואנוס איירס

ארגנטינה

שלום רב,

אני מעיזה לפנות אליך חרף אי־היכרותנו, משום שבן־דודי מצד אבי, קִיקֶה הִירְשְׁלֶר, סיפר שהכיר אותך בשנים בהן חי עדיין בארגנטינה, וכי היית כתובת מהימנה לשוחרי הצדק בימים האפלים של הדיקטטורה. אם הכרת אותו בצעירותו, ודאי אתה זוכר שהוא אדם חזק ועקשן, ואינו נוטה לספר סודות. קיקה הוא עיתונאי שבורר היטב את מילותיו ולמי הוא אומר אותן. לכן תוכל להיות סמוך ובטוח שלא סיפר לי כלל אודותיך, מלבד זאת: שאתה אדם שאוכל לבטוח בו ואולי אף להיעזר בו.

ניסיתי להיעזר בקרובי המשפחה המעטים שנותרו לי בבואנוס איירס, אולם הם חיים מן היד לפה. אני מקווה שתוכל לסייע לי מפני שהעניין שבו מדובר הוא הרה גורל בה במידה שהוא זקוק לדיסקרטיות מרבית.

מזה כמה שנים שאני עוסקת בחיפושים אחר אמי, אריאנה איגואסו, ילידת 1944, אשר נעלמה בבואנוס איירס בשנת 1979 כאשר שהתה בה לצורך עריכת תחקיר עיתונאי. למעשה, שם משפחתה המקורי היה רובין. בשם איגואסו בחרה כשעזבה את ארגנטינה בשנת 1962, וכשחזרה לארגנטינה כבר לא היתה נתינה ארגנטינית אלא ישראלית. היא למדה תקשורת ופילוסופיה באוניברסיטה העברית, עבדה בעיתון "הארץ" וחזרה לארץ הולדתה למשך כמה חודשים כשהיא משאירה בישראל אותנו, בנותיה הקטנות, ואת אבינו עמנואל.

לפני כמה שנים נסעתי בעצמי לארגנטינה כדי להתחקות על עקבותיה, אולם האנשים שפגשתי באותם ימים מילאו פיהם מים, והרגשתי שאני נתקלת בדלתות סגורות (באופן ממשי ולא מטפורי). אני עצמי הייתי נתונה באותה תקופה במשבר ונחלשתי במהירות, בין השאר כיוון שהייתי בשלבי היריון מתקדמים.

אך כל זה, כמובן, אינו קשור ללב העניין.

אם תוכל לסייע לי להתחקות על עקבותיה של אמי, אהיה אסירת תודה לך.

בתודה מראש,

עמליה מלקנשטיין