בולענים

לבְני

כבר הייתי צריך למות. מַתִי החמיץ את ההזדמנות ביום הולדתי השבעים וחמישה, על פי הלוח העברי, כך שנגזר עליו לחכות לה בספִירה הרגילה.

זהו זמן שאוּל.

אם אעבור מן החיים בדיוק ביום הזה, כך נקבע בהסכם שערכנו לפני שנים, יעבור לידיו סכום הקרן שפתחתי במעמד עורך הדין זעירא. כשיתייצב מַתִי לפני יורשו של זעירא במשרד זעירא ובניו, יוציא בנו היחיד את ההסכם מן הכספת הישנה, יקרא את השורות הספורות, יאמת את זהותו של האיש המבוגר העומד לפניו, ויבדוק אם הוצא לפועל התנאי היחיד בהסכם — תאריך פטירתי ככתוב: "ביום מלאת למרשי 75 (שבעים וחמש) שנים." אם נאמנה על זעירא הבן מורשתו של המשרד בעסקים עם אבי ואיתי, הרי שלא ישאל שאלות טרם הזמן או אחריו. באותו אופן, אם יעלה חשד כלשהו שהנושא כולו הוא בבחינת התערבות לא כשרה, לא ירחרח זעירא הבן אחר טביעות של עשן על ידיו של מתי בטרם יעביר אליו את סכום הקרן, שהרי לפי אותו הסכם גם הוא מרשו.

אני מניח שהשנים שעברו העמידו בידיו של שותפי להסכם די זמן לתכנן את סילוקי מן העולם בדרך שתפטור אותו מכל קשר לעניין. כך או אחרת, ימים אחדים לאחר מכן יגיע למשרדו של זעירא מכתב בכתב ידי, מכתב פרידה מן העולם המבהיר שאני הוא האחראי למותי. את המכתב הפקדתי בידיו של מתי, על פי דרישתו, כדי שישלח אותו בבוא הזמן מן המקום שבו אֶמָצֵא במותי, מן הסתם, מכאן. מחדרי המסויד לבן באכסניית הרָ'תָמים.

מכיוון שאין לשנות את ההסכם אלא אם יתייצבו שני הצדדים, מרצונם, הרי שאם לא יתמלא התנאי שמקיים אותו ולא אמות ביום הזה, ובו בלבד, ימשיכו כספי הקרן להצטבר, בחיינו או במותנו, בתוך בועה וירטואלית בחשבון הבנק, ובהיעדר דורש או אצבע מקלידה תועה, תמשיך הבועה הזו להתנפח ולרכוב על זרם האלקטרונים שלה לנצח, כמו תשדורת לחלל בחיפוש אחר חיים בעולמות אחרים.

"בידַי נתונה רק דרך אחת לבטל את ההסכם," אמרתי למתי לפני שנפרדנו.

הוא הביט סביבו, מצחו נחרש בשוּרוֹת, חיפש בדאגה את מה שנעלם מעיניו.

"מרגע זה," אמרתי ופרצתי בצחוק, "אתה קיבלת את חיי כפיקדון, ואני קיבלתי רישיון להשכים ולהורגך. כך שכדאי לך אמנם לשמור על חיי, אבל לא פחות, לתפוס מרחק ממני."

איש מאיתנו לא עמד על ההפרש שבין התאריכים, אי־אז בזמן חתימת החוזה, והרווח בזמן הוא שלי, רווח מן הסתם. ייתכן שהימים הללו הוטמנו כמו מעצמם — חסד גנוב — כדי שלאורך השנים אפטור עצמי מניסיונות לתפוס אינספור שרשראות של סיבות המתבדרות ברוח וכך, בבוא הזמן, כלומר עכשיו, אוכל לשזור את השרשרת האחת שהולידה את התוכנית הזו ולעגון אותה לכאן — חדר מסויד לבן במלון האחרון — מקום מנוחתן הנכונה של כל הסיבות.

פקיד הקבלה הוציא מפתח מכוורת התאים שמאחורי הדלפק, והוביל אותי לחדר בעצמו.

*

זה המקום שנבחר — אכסניית הר'תמים שעל גבול המדבר — בחירה של סוף שלא תפתיע איש, ודאי שלא את מַתִי הקורא את עקבותי. קרוב לוודאי שהוא יופיע; מכל מקום לא יידרש להסתיר את הפנים (אלוהים יודע איך הוא נראה עכשיו) בין הצללים, כשאחזור מארוחת בוקר או מבילוי של ערב. אפשר, אם ארצה ואם הוא יתרצה, שנדון באפשרות לארכה כלשהי. כך או אחרת אי־אפשר לבטל את מה שנחתם.

פקיד הקבלה העיף בי מבט, "אין מזוודות," ענה לשאלה שלא שאל, ופתח את הדלת. הוא הצביע על שתי המיטות — האחת מוצעת והשנייה סתורה — מופרדות על ידי שידה. "אתה יכול לחבר אותן בשעת הצורך," הוסיף וקרץ בשובבות מעושה. הוא הצביע על החלון שווילון תחרה היה תלוי עליו, מוסט לשני צדדיו וקשור בסרט תכלכל, כמו מצויר בתוך מסגרתו, ניגש אליו ופתח אותו לרווחה. נראה שעשה זאת בדרך השגרה, והתכוון להראות לי את מה שנשקף ממנו כדי להצדיק את מחירו של ה"חדר עם נוף", שאינו אלא סמטה צרה החוצצת בינו לבין החלון הניבט מהבניין ממול. ואולי רצה להראות לי את אדנית הגרניום התלויה מתחתיו. פרח בודד רטט לרגע ברוח שכלא דייר החדר שאת מקומו עמדתי לתפוס, עד שיחזור. משהתייצבה תמונת החלון, שמעתי את האיש אומר: "יש כאן שולחן קטן, לכתיבה, מול הנוף."

הדברים שהציג בפני נהפכו בהרף עין לדברים שרציתי לראות, כאילו שנינו הסכמנו מראש על נקודות השכנוע בדו־שיח השגור הזה. אמרתי שזה בסדר, ושאני נשאר עד שהדייר יחזור. שלפתי שטר צנוע מכיס החירום שעל מותני, והבטחתי לחזור מיד לקבלה כדי להירשם.

"אין לך מזוודות," ציין שוב.

"המזוודות... התרמיל, נשאר במדבר... אצל לוי במכונית..." התחלתי לספר סיפור וּויתרתי. הנחתי שהכיר אותו, גם לוי מתארח במלון הזה.

"השולחן" — מכתבה כהה, עתיקה למראה — נראה זר לסביבתו, והיו מונחים עליו עט וניירות, המוטבעים בסמליל של רשת מלונות זרה, אולי נתלשו ממנה עם המכתבה.

הפקיד יצא. הגפתי את החלון.