בום המוני

הקדמה השנה היא 2006. אני שכיר במשרד גדול בתל אביב. עורך דין צעיר, רווק, לא באמת יודע עדיין מה אני רוצה לעשות בחיים. ממרומי הקומה ה-43 בעזריאלי, חמוש בטלפון נוקיה 9110 מהמשרד ובהרבה אמביציות, הרגשתי על גג העולם. זה לא כבר עברתי לתל אביב, אחרי שנים שגרתי עם שותפים ליד האוניברסיטה. מכירים את זה שבוקר אחד אתה מתעורר ומגלה שכל החברים שלך, עד האחרון שבהם, התחתנו? בצבא זה נקרא "בום המוני" – מין תרגולת "קרייסס" כזאת למצב חירום שבו כולם מסביבך נופלים פצועים או מתים והכול כאוס. בקיצור, הפעלתי את התרגולת. התוכנית שלי ליום שאחרי הייתה פשוטה – הכול ממש סבבה. אין לחץ בכלל. אני אשכור דירה בתל אביב, רצוי דירת סטודיו קרובה לפארק, עם פלייסטיישן והכול, ואספר לעצמי שהחיים יפים. צימר ביודָמכבי. גרסת המציאות לא הייתה מאוד רחוקה מתוכנית המגירה. כלומר לא אם מביאים בחשבון שדירת הסטודיו הנחשקת התבררה כלא יותר מאשר דירה מחולקת לשלוש, כל "דירה" בגודל קופסת נעליים, והדיירת השכנה שלי בכל הקוקפיט הזה היא העובדת הזרה של בעל הבית המחולק. הלו "מיסטל" אבישי, וולקאם. בתקופה הזאת יצאתי עם אדוה. סטודנטית מגבעתיים, רוק אנד רול סטייל כזאת, מנגנת בגיטרה חשמלית. מהאלה שיש להם הרכב והם נפגשים מדי פעם לעבוד על חומרים. הכרתי אותה שנתיים קודם לכן כשעבדתי כסטודנט בחנות מפעל של חברה לייצור תיקים. היא הגיעה עם חברה והן חיפשו מוצ'ילה לטיול הגדול בדרום אמריקה. היא בג'ינס צמוד וחולצת טריקו לבנה, שיער שחור אסוף בקוקו כסת"ח כזה ועיניים ירוקות שלא נגמרות. משהו בדרך הילוכה, ביציבה ובאדמומיות הקלה שפשטה במעלה הצוואר שלה כשהיא מחייכת, הסגיר את העובדה שהיא דתייה. מזהים את זה מרחוק. ביקשתי ממנה שתרשום לי את מספר הנייד שלה "בשביל לחייב את האשראי", ושמרתי אצלי את הפתק ליום פקודה. היא הספיקה לטייל שנה ולחזור, ובשלב כלשהו נפלתי עליה והתקשרתי. "זה מהחנות של התיקים", אמרתי, "אנחנו עושים בקרת חוויית לקוח". "המוצ'ילה פח", היא אמרה, "אבל המוכר היה הורס". מאז התחלנו לצאת. הפער הזה שבין העדינות והתום של בוגרת האולפנה, לבין הרוקסטארית היצרית ומשוללת הרסן שדמיינתי שהיא הופכת להיות כשהיא עם הגיטרה בזון שלה – הפער הזה, ובכן, הדיר שינה מעיניי. באותה נקודת זמן לא היה לי ספק – אדוה היא החיים עצמם. הייתי בעננים. לרגע אחד נראה שכל הכוכבים הסתדרו בשמיים. הנה אני, מתקלט על דירת סטודיו בתל אביב, יוצא לרוץ בפארק, כל החיים לפניי. בערב בטח נשב למטה בבר, אדוה ואני, ונגלגל שיחה על ג'ימי הנדריקס ועל כמה שהוא הקדים את זמנו. אחח הנדריקס, הוא גדול מהחיים. תמיד היה. יום המעבר הגדול הגיע. לצורך המעבר, שכלל שינוע מורכב של שלושה ארגזים ובסיס עץ של מיטת פוטון, גייסתי חבר טוב שנרתם למשימה בשמחה. סיימנו לפרוק והתיישבנו על הארגזים בדירה לחגוג את הבום ההמוני, על פיתה שווארמה נוטפת עמבה. תוכנית המגירה הושלמה עד הפרט האחרון, הנשר נחת. אני זוכר תחושה חזקה של אאוריקה בגוף, הארה של ממש. ואז משום מקום, טלפון. על הקו הרוקרית. "אתה שומע... יצא לי קצת לחשוב על זה בזמן האחרון ואני לא בטוחה אם זאת ממש התקופה לצאת עכשיו עם מישהו... כאילו, אני מרגישה שאני לא יודעת ואני לא רוצה לשים אותך במקום של..." משם דוקטור, אני זוכר הכול במעומעם. זה לא קורההה... ברגע אחד הכול קרס כמו מגדל קלפים. תוכנית המגירה, הצימר ביוּדָמכבי, הפלייסטיישן, הפארק, ג'ימי הנדריקס, הכול נראה פתאום חסר חשיבות ופתטי להפליא. חרא על החיים שלי. "בום המוני" עאלק. וזה, חברים, זה היה הצעד הראשון שלי בעולם הנדל"ן בתל אביב. דירה מחולקת מדי, יהודה מכבי, ונערת רוק אחת ששלחה אותי לעלות לשנה הבאה, אבל לא בבית ספרה. לב מחולק. אחרי כישלון קונספציית הבום ההמוני שקרסה באחת בקול שאון של גיטרה חשמלית לא מכוונת, הייתי חייב לחשוב על נקודת פריצה. חייבת להיות Plan B.