בונה ארמונות בכפית

באותם הימים, לפני שקרה "המקרה", כפי שקראנו לו לאחר מכן, הייתי מאושרת, אולי המאושרת בחיי. ייתכן שהתחושה נבעה מחומרים כימיים המופרשים במוחה של אם טרייה מיניקה, ואולי היה זה משום שכל שחיכיתי לו בחיי התגשם.

כל חיי, הייתי בת ארבעים ואחת אז, חשתי שאני נאבקת כלוחם בודד המפלס דרך ביער מלא אויבים. לחמתי לשרוד ולשמור על חירותי, להיות נאמנה לעצמי, בין אויבים ומפלצות שראו בי טרף קל ומפוחד. הייתי כחיה בודדה שנותרה מחוץ לעדר בלב מרחבי הפרא. הלחימה במפלצות שבראשי התישה אותי, אך לא הפסקתי לחפש בית, לחפש אנשים שאוכל לנוח איתם, להתפתח. תחושת הבדידות ליוותה אותי כצל גופי שלי, לא ידעתי מנוח, שמרתי על דריכות תמידית, צועדת על בהונות ביער המאיים, מוכנה לקראת המתקפה הבאה.

בגיל ארבעים, אחרי שהפסקתי לקוות להיפטר מהעצב התמידי האופייני לילדים שהוריהם התגרשו, בזמן ששקלתי, בכובד ראש, להפוך לנזירה למרגלות הרי ההימלאיה ולהתמסר לבדידות, חל השינוי. עתה, לראשונה בחיי, חשתי שאני מוקפת במשפחה, שיש לי משפחה משלי, חשבתי שגיליתי את הסוד, שמצאתי את השער לגן עדן. מה שלא ידעתי עדיין היה כמה קרוב גן עדן לגיהינום, כמה דקיקה המחיצה המפרידה ביניהם. שכחתי שכל מה שהיה לי, יכולתי גם לאבד.

אך כעת, בשעה שהנקתי את בני אושר, שנולד אך לפני ימים מספר, השלתי מעלי את כל ההגנות. הרשיתי לעצמי לנוח מדריכותי, ליהנות מהאהבה שהציפה אותי. אושר עצמו ינק ללא הרף, כאילו ניחש שבקרוב ייאלץ להסתפק בתחליפים. אהבתי אותו מהרגע שבו שמו אותו בזרועותי והוא תקע בי מבט כחול בוחן, כאילו אומר, אה, זו את. אהבתי לבחון את כפות ידיו הקטנות שנדמו כשקופות, כשפתחתי ומתחתי אותן מול האור בפליאה כחוזה בנס, בפלא או בחידוש שאיש לא ראה מימיו. אהבתי את בן זוגי עופר, אביו של בני, גבר גבוה ורחב כתפיים, עיניו הירוקות היפות וגבותיו העבותות משכו כמגנט את המבט שהחליק על קרחתו המבהיקה, קרחת שטיפח בקפידה מדי יום. אהבתי את הרגליו, אהבתי את תבונתו חסרת הגבולות, אבל אולי יותר מכול, אהבתי את תחושת הביטחון שחשתי לצדו - מעולם לא חשתי כך, עם אף גבר. היינו רק שנה וחצי ביחד, אך שנינו הרגשנו שזה לתמיד. התמכרתי לתחושה הנעימה שהפיץ סביבו.

לא ידעתי אז באיזה מבחן קשה תעמוד נאמנותו אלי. לא חלף בדמיוני אף לא צל חטוף חולף של דאגה.

אהבתי גם את ילדיו של עופר, עָנֵר ותמר, שהיו אז תלמידי בית ספר יסודי. נראה לי ששמחו שאביהם מצא מנוחה, לאחר הגירושים הלא נעימים של הוריהם, והם, כל אחד בדרכו, החזירו לי אהבה. בבית הגדול בעולש חשתי שמצאתי את פיסת הפאזל החמקמקה החסרה, שנמצאה לאחר חיפושים רבים. עתה הפכו שני הילדים המתוקים לאחיו של בני הבכור, היינו משפחה. לא ידעתי באיזה מבחן קשה תעמוד גם שלמות המשפחה החדשה שלי, הייתי פשוט מאושרת.

מאוחר יותר הזכירו לי חברי שכשהתקשרו לברך אותי על הלידה - הודיתי שאני עייפה, אמרתי שקשה לי. אולי היה עלי לדאוג כשהבחנתי במראה בעיגולים שחורים סביב עיני. מעולם לא היו לי כאלו. כיוון שחשבתי שעיני השקד החומות שלי קטנות מדי, זה נראה לי יפה, הכתמים השחורים כמו הגדילו את עיני. נהניתי מהמראה הנשקף מהמראה, כשל שחקניות קולנוע, חשבתי בשמחה. צלקת הניתוח הקיסרי בבטני החלה להתאחות, כמו סגרה על עברי מאחורי, השכיחה מזיכרוני שנים רבות של בדידות. הלידה הארוכה והמייגעת היתה מאחורי. ברוב הבקרים הייתי לבד בבית הגדול בעולש, מתענגת על האִמהוּת החדשה. כמה נהניתי לשטוף את אושר הקט בעדינות וברוך בכיור האמבטיה, שמחה לראות ששאריות חבל הטבור נשרו, להלבישו בבגדים הקטנים שקניתי עבורו מבעוד מועד. אני זוכרת שנשאתי אותו לסלון ברגלי היחפות שעדיין היו נפוחות מבצקות, בזהירות, אט-אט כנושאת כתר מלוכה על כרית קטיפה בטקס הכתרה עתיק. ישבתי על הספה הישנה, מול דלתות הזכוכית הגדולות, אהבתי לשבת שם אז, להאזין לפטפוט הציפורים הרבות המנהלות חיים מלאים משלהן בגינה, הנקתי את התינוק שלי בווילונות פתוחים, והבטתי בגשם ספטמבר, זרזיפים דקיקים המרווים את העצים והשיחים בחוץ, כלבי הנאמן שרוע לצדנו, שומר באוזן אחת זקופה על שלומנו. אך גם הוא לא היה יכול למנוע מהאסון להתרחש. התינוק מסב את ראשו מחזי. הוא סיים לינוק ונרדם. אני מניחה אותו בעדינות על הספה הגדולה, פוסעת החוצה לעשן סיגריה, משגיחה עליו מבעד לדלת המטבח השקופה. העישון יהיה רק אחד מהדברים שאצטער עליהם לאחר מכן. אצטער, אך לא אוכל לשנות. הלוואי שיכולתי.

אותם הימים הקסומים נצורים לעד בזיכרוני כחלום מתוק. ואז זה קרה.

בשלושה באוקטובר, שבועיים לאחר לידת אושר, קרה המקרה. אני מכנה אירועים כאלה: "קו פרשת המים בחיים". בהרי יהודה שבהם גדלתי רואים בבירור את הקו הזה, הקו שמסמן את הצד שבו "בחר" הגשם שהותך בהר בין שתי צלעותיו. צדו האחד של ההר נהנה ממתת המים, והצד השני נותר יבש. הצד הפורה מלא בעצי אורן, אלה וזית, מדיף ניחוחות עזים של מרווה וזעתר. הצד היבש - אבנים וסלעים, שיחי קוצים מעטרים אותו.

בחיי הרגש אצל אנשים, אותו הקו כאילו מופיע באירועים כהולדת בן ראשון, מוות של אדם קרוב או החלטה גורלית. בחודש ההוא הכול קרה בו-זמנית. אושר בני הבכור והיחיד נולד בארבעה-עשר בספטמבר. שבועיים לאחר מכן צנחתי על מדרגות ביתי ומתּי. לאחר כמה דקות מבהילות של פעולות החייאה, שעשה עופר אהובי, הגעתי להחלטה גורלית לחזור.

הסיפור הבא יספר על תוצאות ההחלטה, כפי שהשפיעו עלי ועל אוהבי. זהו סיפור של תקווה, אהבה ותקווה.

את הערב שבו התרחש הכול נאלצו להזכיר לי, לא היה בו משהו יוצא דופן. כערבים רבים לפני כן, ענר ותמר היו בבית, הסבנו לשולחן יחד כהרגלנו, אולי היה זה יום שישי, כולנו שמחנו לקראת אורי, רונית ובתם מאי, שנכנסו לביקור קצר. מאי היתה בת גילה של תמר והילדים כבר התרוצצו בשמחה בין שלוש הקומות של הבית, דוהרים בממלכות הדמיון שלהם. אורי ורונית התגוררו מרחק טיול נינוח מאיתנו, בבית קטן בלב בוסתן שטיפחו באהבה. הם גרמו לי לחוש שהמושב הנידח הזה יכול להיות ביתי. חשתי שמקבלים אותי בשמחה ובעניין, לא רק מפני שהייתי החברה החדשה של עופר. אורח חייהם לא תאם את מראה ילדי הפרחים שלהם. למרות השמלות הרחבות של רונית ועיניו החומות העמוקות של אורי, שכמו קיבל בירושה מאיזה מורה רוחני בהודו, למרות המראה הנינוח הזה, הם חיו במסלול המהיר. אהבתי את חברתם. אורי ורונית ניהלו עסק מצליח, וטיפלו במרחבים שסביבם בקפדנות של נזירי זן. לאורי היו מטופלים רבים בקליניקת ההומאופתיה שלו. אף שידי שניהם היו עמוסות עבודה, לא עבר שבוע שלא נפגשנו בו. אהבתי לשוחח עם אורי על רפואה משלימה, היה לו ידע רב, והיחס של שניהם לעסק שלהם כאל יצור חי, הפך גם את שיחות העסקים למעניינות. אורי בחן את גדילתו של אושר בסיפוק, הם העבירו אותו מיד ליד, מרעיפים עליו אהבה. לרגע נדרכתי כשהילדים ביקשו להצטלם עם אושר, שלא יפילו, לא ימחצו, לא יחנקו, נשמתי עמוק. אני בקרב משפחתי, בחברת ידידים.

אורי ורונית אהבו לבקר אותנו. בביתנו תמיד היתה התרחשות, תמיד איזה תבשיל מעניין ששמחתי לנסות עליהם, או ריקודים בסלון, או ישיבה-אחר-ארוחה נינוחה במרפסת לצפות בכוכבים, או בהצגותיהן הפטפטניות, הבלתי-מפוענחות, של תמר ומאי. וכמובן היה עופר, חברם הטוב זה שנים, הם עברו הרבה יחדיו. השיחה קלחה הערב כתמיד, לא היה סימן לעומד להתרחש בעוד שעות מספר. כשנסעו חזרה לביתם בשתיקה, חשו אולי לרגע שהעולם מושלם ושאנשים חיים לנצח, אולי כל אחד מהם שקל להביא ילד נוסף לעולם. אך בועת אושרנו התפוגגה בן רגע. אושר סירב להניח לשדי, ניסיתי להירדם תוך כדי הנקה, אבל ללא הצלחה, השקי אותי אמא עוד מעט, כי אלו רגעינו האחרונים כך, אל תעזבי אותי. לא שמעתי את הקול הזה. מסרתי את תינוקי לידי עופר שירדים אותו בהליכה, לא הבטתי מבט אחרון בבני שלא אוכל לראות היטב לעולם. שכבתי על מיטתי ונרדמתי.

כולם ישנים, יללות התנים נשמעות במרחבי עמק חפר, אני חשה קוצר נשימה, משתמשת במשאף הוונטולין שנמצא דרך קבע לצד מיטתי. בתקופות הסתיו השתמשתי בו הרבה, כמה פעמים ביום. עדיין לא דאגתי, אך לאחר שכמה שאיפות מהמכשיר לא הועילו, כבר חלחל החשש ללבי. בסיר מלא מים על הכיריים הכנתי לאידוי עלי פטרוזיליה, רכנתי מעל הסיר המבעבע ושאפתי את האדים החמים לריאותי. זה תמיד עזר במקרי חירום, כשנתקפתי בהתקפי קצרת קשים, אבל הפעם לא. זה לא הועיל.

עכשיו כבר הייתי מודאגת. ניגשתי אל עופר הישן בנחת, נענעתי את כתפו ואמרתי, עופר, אני מרגישה לא טוב, קח אותי לבית חולים. הוא התנער באחת, נזכר באותה הפעם שבה לקח אותי לחדר מיון, ועד שלא הזריקו לי, וישבתי שם עם מסכת אינהלציה קטנה על הפנים, חיוורת ומפוחדת, עד שלא פעלו כל החומרים החזקים את פעולתם, לא נרגענו. הייתי אז בחודש החמישי או השישי. הזיכרון מקפיץ אותו על רגליו לפעולה, הוא פוקד עלי בקול שקט, להסתיר את פחדו, חכי לי בחוץ, אני מתארגן וניסע.

אינני יודעת מה עשה עם אושר, המתנתי על מדרגות האבן הרחבות, לא שומעת את צווחות התנים, נאבקת לשאוף חמצן לריאותי, אך ללא הועיל. כשעופר ירד במדרגות והושיט לי יד כדי לסייע לי לקום על רגלי, התמוטטתי ונִשמתי פרחה מגופי. עופר המבוהל, שלא חש דופק בגופי המוטל בכניסה, ביצע פעולות החייאה. נשף לפי, הכה בחזי, אך לא הצליח לחוש פעימות דופק. גופי נותר דומם, שרוע על רחבת הבטון הקרה, אפור וקר כמותה. בידיים רועדות הזעיק אמבולנס, מיד אחר כך חייג לאורי, והמשיך בפעולות ההחייאה. השעה היתה מאוחרת, אורי ורונית לא נהגו לענות בשעה כזו לשיחות טלפון, אך למזלי אורי ענה מיד. מששמע מה אירע זינק למכוניתו עם ערכת מחטי דיקור ושעט לביתנו הסמוך לביתו. האמבולנס שעופר הזעיק היה גם הוא בדרך, אך לא מצא את המקום בשבילי המושב הבלתי-מסומנים. כשאורי הגיע, מיד דקר אותי בדיוק מתחת לאף, בנקודת החייאה, ואכן דופק עמום הורגש לזמן מה. עופר כבר יצא להוביל את האמבולנס אלינו, וכשהגיעו הפרמדיקים, הכניס אורי את עופר לבית, כדי שלא יראה את מאמצי ההחייאה שלהם. איש לא חשב שאשוב לחיות, גופי היה אפור וקר. הפרמדיקים הכניסו אותי לאמבולנס ודהרו לבית החולים הקרוב. עופר הפקיד את אורי לשמור על אושר, ודהר אחרי לחדר המיון. שנים אחר כך יקשה עליו ביקור בכל בית חולים, ויציף בו זיכרונות שירצה לשכוח.

בבית מצא אורי במגירה אבקת מזון לתינוקות והאכיל את אושר. מעתה יעבור אושר מיד ליד, כולם יביטו עליו ברחמים ויבטיחו, מבלי לדעת דבר, שאמא מיד תשוב. עוד קצת, אושר, תמתין, היא תחזור.

אני שואלת את אורי ועופר, כמה זמן הייתי ללא חמצן. עופר ואורי מחשבים יחד כמה דקות ומיד אחר כך מביטים בי ואומרים, לא, לא יכול להיות, זה היה זמן ממושך, ממושך מדי.

על אף שהייתי מחוסרת הכרה באמבולנס עברה בי המחשבה: כל ההמולה והרעש בשבילי?

אבל מי זה שחושב? צופה וחושב, בזמן שכולם עסוקים בפעולות החייאה לחסרת ההכרה, אפורה מחוסר חמצן? כנראה מדובר באותו ה"זה" שהיה, וצפה, ושמע, וחשב, והרגיש תמיד, ללא הרף, גם עכשיו, גם כשהיו כאלה שנואשו מהצלתי, זה שמביט, שאינו מפחד, אלא כמו צופה בסרט. ההתפתחות הזו בסרט לא צפויה, והוא מתמלא תמיהה ומחכה לבאות.

כשעופר הגיע לבית החולים שלחו אותו אל חדר חליפת הקור, הוא לא מאמין שזה קורה לו. בתנועה שיחזור עליה מעתה לעתים קרובות מדי, חפן את פניו בכפות ידיו הגדולות, החליקן מעלה ושוב מטה, כאילו הליטוף הזה בולם את רגשותיו הגואים. עופר, גבר בן ארבעים ושבע, ישב לידי ומירר בבכי, ואני הייתי מוטלת לצדו, מונשמת, מחוברת למכשירים. מכשירי הניטור משמיעים קולות מכניים קצובים. הרופאים הסבירו לו שחליפת הקור, שנראית כמקרר הקפואים במרכול שכונתי, אמורה לצמצם את תפקודי הגוף, כדי שהדם יזרום לאיברים החיוניים, הלב והמוח. איש לא ידע עד כמה חמורה פגיעתי, לא יכלו לומר לו אם הכרתי תשוב, אם אמות או אחיה. עופר היה יכול רק לשבת שם ולהתפלל. הוא פחד, מעולם לא פחד כל כך. לאחר מכן אזר כוחות, וטלפן לכל אותם האנשים שאליהם טלפן לפני שבועיים לבשר על הלידה. אחר כך חזר להמתין לנס. הוא לא סיפר לי מעולם מה חש אז מולי שם, לא שש לספר על התקופה, ובמיוחד על רגשותיו. אבל מה מרגיש אוהב שאהובתו שוכבת מולו חסרת הכרה, מונשמת, מחוברת למכשירים? בטח היה אובד עצות, מפוחד ועצוב עד כאב. אני מקווה שהניח את רגשותיו בחליפת קור משלו, כדי שיוכל לתפקד ולהחזירם לחיים לאחר מכן.

ביום המחרת חזרה התקווה ללבו. התעוררתי, שלפו אותי מהמתקן וכבר נשמתי בכוחות עצמי. כולם באו לבקר, אך הכניסו אותם לאט-לאט, כדי שלא אתעייף. אמי הגיעה לטפל בתינוק שלי, משוכנעת שעוד רגע יסתיים הכול. כולם האמינו שזהו, הסכנה חלפה, הם הודו לאל ונשמו לרווחה, לא מודעים לחודשים הבאים שיהיו אולי הקשים ביותר בחייהם.

זוכרת יום כיפור בטיפול נמרץ. עופר יושב לצדי וקורא ספר, שקט בבית החולים. "מה אתה קורא, עופריקו?" אני קוראת לו בשם החיבה שלו. "'אמנות האושר'," הוא עונה בשלווה, ספרו של הדלאי למה. יופי, אני חושבת, מזמן המלצתי שיקרא אותו, ועכשיו יש לו פנאי לכך. נרדמת שוב.

מתעוררת לביקורן של ליאורה והילה, חברותי מגיל הנעורים. הן מניחות בעדינות עלי כרוב בחזייה שלי, לייבוש החלב שנותר בגופי. רק שבועיים הספקתי להניק את התינוק שלי, אבל הגוף זוכר.

עופר מספר לי שמתי וחזרתי, ואני אומרת: "שיט, אני לא זוכרת כלום. לא מנהרה, לא אור בקצה, לא קרובים שמתו מנופפים לשלום בשמחה, כלום."

לצערי, ניתנה לי הזדמנות כמה ימים לאחר מכן לחוות את כל זאת.

שוב ושוב גיליתי בחיי, שיש להקשיב ללחישות שלוחשת לי נשמתי. חושי הלוחמת שבי החלו להתעורר, הרחתי סכנה. אמרתי לכולם שאני מפחדת להישאר בבית החולים הזה, אמרתי שהאחיות מפחידות אותי, לא היה איש מאנשי הצוות, רופא או אחות, שיכולתי לבטוח בו. לצערי צדקתי כל כך, לו היה ביכולתי לעצור כאן את הסרט, להקפיא או להריץ לאחור, לו יכולתי לצעוק, די! עצור! אך לא היה זה סרט אימה בטלוויזיה, היה מדובר בחיי שלי.

במוצאי יום כיפור אבי ושרון אחותי החליפו את עופר לצד מיטתי. כבר זמן מה חשתי בחילה, אולי בעקבות מכשיר ההנשמה שהיה תקוע קודם בגרוני. שרון אחותי עשתה את המעשה ההגיוני ביותר, היא הלכה להביא לי תה. בצאתה, אחות טיפול נמרץ, בלי להתייעץ עם איש, הזריקה לי פראמין נגד בחילות, שמשפיע על מערכת העצבים. כל חובש מתחיל לומד שתופעות הלוואי הנגרמות למי שרגיש לתרופה (ואחרי מה שעברתי הייתי רגישה מאוד), עלולות לפגוע קשה במערכת העצבים. התגובה היתה מיידית. שרון נבהלה לראות, כשחזרה עם כוס התה החם, את אחותה מתעוותת בכל גופה. מה קרה, איריס? שאלה בקול רועד. זה בגללך, אמרתי לה, את ואבא לא הייתם צריכים לבוא לכאן! צאי החוצה, תתרחקי ממני! הכעסים התת-הכרתיים על המשפחה שלא גידלה אותי עלו והשתלטו על הכרתי, שרון לא יכלה לעמוד מולם, היא יצאה החוצה והמתינה עם אבי בחיל וברעדה. אני לא הבנתי מה קורה לי. נלחמתי על חיי, צרחתי ובעטתי לכל הכיוונים. ואז הזריקו לי זריקת הלידול המיועדת לדכא התקפים פסיכוטיים, התייחסו אלי כאל משוגעת, בלי לדבר איתי ולהסביר, בלי לבקש רשות מאיש, הזריקו לי הלידול, גם זו תרופה הידועה בתופעות הלוואי הרבות שלה. ואז השחיר עלי עולמי. לאט-לאט ככדור פורח הצולל מטה, קרסתי. כאשר עופר הגיע באותו הערב, נבהל ממצבי, אחזתי בידו החמה ומלמלתי, "עופר, יש לי פיצוצים בראש." הכרתי הלכה והתרחקה. שקעתי בים אפל. מתוך האפלה החלו לבצבץ חזיונות.

עתה אני יודעת ששוב דבר לא יהיה כשהיה.

הכרתי התרסקה לאלפי פיסות קטנטנות בשעה שגופי שקע בתרדמת.

חודש וחצי של שינה טרופה.