בושם מלכותי

ליילה ורוהס בדיוק תהתה לעצמה בעגמומיות מה באמת יקרה כשכל מלאי הבשמים המצטמצם שלה יאזל לבסוף, כשמזווית עינה הבחינה במשהו ופנתה להסתכל כמו שצריך, שמחה על כך שמשהו יסיח את דעתה מהמחשבות המדכאות.

הייתה זאת מכונית בוהקת ושחורה שנעצרה מחוץ לבניין הקטן של חנות הבשמים שלה. החנות שהיא ירשה מאמהּ, בכיכר ונדום, בפריס. במבט נוסף, היא כבר ראתה צי שלם של מכוניות שחורות ומבריקות. על חרטומה של המכונית הראשונה התנוסס דגל, אבל ליילה לא הצליחה לזהות לאיזו מדינה הוא שייך – למרות שהקדישה את רוב ימי חייה לזיהוי האנשים הזוהרים שבאו והלכו ממלון ריץ היוקרתי שבצד השני של הכיכר.

גבר זינק מתוך המכונית הראשונה, שומר ראש כלשהו, ללא ספק, עם אוזניה של מכשיר קשר, כמתבקש. הוא הביט לכל הכיוונים, לפני שפתח את הדלת האחורית, ועיניה של ליילה התרחבו בפליאה בראותה את מי שיצא ממנה. כאילו שהיה עליהן להתרחב כדי להיות מסוגלת לראות אותו טוב יותר.

זה היה גבר – עם גבריות שאין לטעות בה, גבריות חסרת כל מבוכה. מה שהיה טיפשי מאוד לחשוב... הרי, בסופו של דבר, מישהו יכול להיות או גבר או אישה. אבל זה היה כאילו שהגבריות שלו התפשטה לפניו קדימה כמו גל של אנרגיה עזה. הוא הזדקף למלוא קומתו, שהייתה הרבה מעל למטר ושמונים, התנשא מעל לגבר הנמוך והמוצק יותר שלצדו. מבנה גופו היה חזק, כתפיו רחבות, והוא לבש מעיל שחור וארוך.

נראה היה שהוא עומד לגשת אל חנותה של ליילה, כשהוא נעצר פתאום, וליילה ראתה הבעה של זעף רגעי חולפת על פניו, ואז הוא פנה אל מישהו שישב במושב האחורי של המכונית. רעייתו? החברה שלו? הוא ניגש והניח יד גדולה על גג המכונית, בעת ששוחח עם מי שישב בתוכה.

ליילה הבחינה בחטף ברגל ארוכה ושזופה ובהבזק של שיער בלונדיני, ואז האיש חזר והזדקף, והחל לצעוד לעבר חנותה, מוקף בשומרי ראשו.

רק בשלב הזה ליילה שמה לב סוף-סוף לפניו של האיש. מעולם היא לא ראתה דבר יפה כל כך. עור שחום – כהה מספיק כדי להיות ממוצא ערבי? עצמות לחיים גבוהות ופה חושני. הוא היה יכול להיחשב ליפיוף, אלמלא עיניו השקועות עמוק בחוריהן, מצחו החזק וקו לסת שהיה חזק אפילו עוד יותר, שהיה מהודק כעת בהבעה של כעס.

שערו היה קצר – כהה, גזוז קרוב מאוד אל הגולגולת שניחנה באותו יופי גברי של הפנים שלו.

ההלם הקפיא את ליילה במקומה לרגע, בעת שהוא הלך וקרב אל החנות. לשנייה אחת, ממש לפני פתיחתה של דלת החנות, עיניו לכדו את עיניה, והייתה לה הרגשה משונה כאילו ציפור טרף גדולה ומסוכנת מתבוננת בה, לפני שהיא עטה עליה מלמעלה כדי ללכוד אותה בטפריה ולשאת אותה למרומים.

המוכרת שחורת השיער, מאחורי הזגוגית של חנות הבשמים, כמעט שלא נקלטה בתודעתו של אלכס סנט-קרואה בעת שהוא צעד לעבר דלת הכניסה. תפתיע אותי. פיו התהדק במיאוס. אילו היה ביכולתו להעיד שהלילה שעבר היה... מהנה במיוחד, יכול להיות שהוא היה מוכן להתאמץ יותר כדי "להפתיע" את המאהבת שלו. הוא לא היה רגיל להיענות למצוותיו של אף אחד, והסיבה היחידה לכך שהוא נעתר לגחמה הפתאומית של כרמן לאיזה בושם חדש, הייתה הרצון העז שלו להיפטר ממנה כבר.

היא הגיעה אל הסוויטה שלו בערב שעבר, וההתעלסות שלהם הייתה... די מספקת. אלכס מצא את עצמו תוהה מתי בפעם האחרונה הוא היה באמת מלא תשוקה אל מישהי עד כדי כך שהיה מסוגל ללכת לאיבוד בהנאה שהיא העניקה לו? מעולם לא, לחש לו קול קטן בתוך ראשו, בעת שהמאהבת שלו עיכסה לה אל חדר הרחצה, כשהיא דואגת להציג לראווה את כל הנכסים שלה, באופן המושך ביותר.

אלכס היה משועמם. ובגלל שנשים התברכו בחוש שביעי, שנועד במיוחד כדי להבחין בזה, המאהבת שלו הפכה להיות צייתנית ומתוקה באופן יוצא מן הכלל. עד כדי כך שזה ממש עלה על עצביו של אלכס. ואחרי יום שלם של התבוננות בדוגמניות דקיקות צועדות הלוך ושוב לאורך המסלול, עצביו כבר נמתחו ממש עד הקצה.

אבל, כמו שהיועץ שלו ציין בטלפון, כשהוא התלונן באוזניו מוקדם יותר, "זה טוב לנו, אלכס, זה עוזר לנו להשרות עליהם תחושת ביטחון מטעה; הם בטוחים שאתה לא עוסק בשום דבר מלבד סיבוב נוסף של בילויים חברתיים והתעסקות עם כל מיני דוגמניות."

אלכס לא אהב להיחשב לרודף דוגמניות, והוא פתח את דלת החנות בתנופה רבה יותר מכפי שנדרש, בהבחינו סוף-סוף במוכרת שהביטה בו בשילוב של יראת כבוד ותדהמה.

הוא גם קלט, באותו חלקיק שנייה, שזוהי האישה היפה ביותר שהוא ראה אי-פעם.

הדלת נטרקה מאחורי גבו, פעמון קטן צילצל בצליל מלודי, אם כי הוא לא הבחין בכך. היה לה עור שחום-בהיר, אף ישר ושפתיים רכות ומלאות. סקסיות. לסת מוצקה אך עדינה. עצמות לחיים גבוהות. שערה היה חלק כמו מסך של משי שחור, מאחורי כתפיה, ואלכס נתקף דחף משונה לשלוח את ידו לגעת בו, לראות אם הוא גם יחליק בין אצבעותיו כמו משי.

אבל מה שבאמת הפיל אותו היה עיניה... הן היו שתי אבני אזמרגד ענקיות, ירקרקות, עם הריסים השחורים הארוכים ביותר, מתחת לגבות מקומרות ועדינות. היא נראתה כמו נסיכה מהמזרח הרחוק.

"מי את?"

האם היה זה הקול שלו? הוא נשמע כמו קרקור של עורב. נשמע המום. אש התלקחה בקרבו ובדמו בבת אחת. האש שעל חסרונה הוא התאבל בלילה החולף. זה היה כאילו שגופו מקדים לגמרי את מוחו, בכל הנוגע לקליטת היופי שלה.

היא מיצמצה, והריסים הארוכים הללו הסתירו לרגע את עיניה המהממות.

"אני בעלת החנות הזאת, ליילה ורוהס."

השם התאים לה. אקזוטי בהחלט. איכשהו, אלכס שב ומצא את יכולותיו המוטוריות והושיט קדימה את ידו. "אלכס סנט-קרואה."

ההכרה הבזיקה בעיניה, באופן ברור מאוד. היא הסמיקה, לחייה עטו גוון ורוד נאה מאוד, ואלכס חשב לעצמו בציניות שמובן שהיא שמעה עליו, מי לא שמע?

ואז ידה החליקה אל תוך כף ידו, קטנה, עדינה וקרירה, והשפעתה הייתה כאילו טיל המריא לפתע בתוכו. דמו רתח וכף ידו התהדקה סביבה באופן אוטומטי.

הוא השתדל להבין את התגובה המיידית שלו, הגופנית והנפשית, אליה. הוא היה רגיל לראות נשים ולעמוד על טיבן כבר מרחוק, כשתשוקותיו תמיד תחת שליטה מוחלטת. אך האישה הזאת... ליילה... היא אכן יפהפייה, ללא ספק. אבל היא לבושה כמו רוקחת, בחלוק לבן מעל לחולצה כחולה רגילה לחלוטין ומכנסיים שחורים. אם כי אפילו בנעליים שטוחות היא הייתה גבוהה למדי, והגיעה בערך לכתף שלו. הוא תפס את עצמו מדמיין אותה בנעליים עם עקבים דקיקים וגבוהים, כמה קרוב יהיה הפה שלה, אם הוא רק ירכין קצת את הראש שלו...

היא משכה את ידה בחזרה, ואלכס מיצמץ.

"אתה מחפש איזה בושם?"

אלכס הרגיש כאילו מוחו עטוף בצמר גפן. בושם? מה פתאום שהוא יחפש בושם? כרמן. היא ממתינה לו במכונית. פניו עטו מיד שוב הבעה זועפת, והאישה שלפניו עשתה צעד אחד אחורה.

הוא הרים את ידו. "מצטער, לא..." הוא הבליע קללה – מה לעזאזל הבעיה איתו? "כלומר, כן. אני מחפש בושם. בשביל מישהי."

האישה נשאה אליו מבט. "חשבת על איזה ניחוח מסוים?"

אלכס ניתק את מבטו ממבטה, במאמץ, ובחן את החנות כולה, לראשונה מאז שנכנס אליה. כל הקירות היו מכוסים מראות גדולות, עם מדפים ודלפקים מזכוכית. בקבוקי בושם מזכוכית וזהב כיסו את המשטחים, והעניקו לכל החלל גוון זהבהב.

העיצוב היה מפואר בלי שיהיה מחניק. ולא עמד באוויר ריח חזק מדי של בושם, כמו שאלכס קישר תמיד בראשו לחנויות מהסוג הזה. האווירה בחנות הייתה קרירה, שקטה. שלווה, בדיוק כמוה. הוא הבין שקורנת ממנה מין שלווה פנימית שהצליחה להשפיע גם עליו.

כמעט בלי מחשבה הוא אמר, "אני מחפש איזה בושם לפילגש שלי."

כשלא הבחין בשום תגובה מיידית מהסוג אליו הוא היה רגיל – מאחר שאלכס אמר תמיד מה שרצה, והקפיץ בכך אנשים – הוא שב והביט בבחורה. שפתיה היו קפוצות, והבעה ברורה של הסתייגות הופנתה לכיוונו. מעניין מאוד. איש לא העז מעולם להראות לאלכס את רגשותיו האמיתיים.

הוא הרים גבה. "יש לך בעיה עם זה?"

להפתעתו הגדולה עוד יותר, לחייה התלהטו והיא הסיטה את מבטה. ואז היא אמרה בנוקשות, "זה לא מתפקידי לפסוק מהו התואר הראוי ל... בת הזוג שלך."

ליילה קיללה את עצמה על כך שהראתה את התגובה שלה, ופנתה לגשת אל אחד הקירות עם המדפים, כאילו היא מחפשת דוגמא של איזה בושם.

אביה הציע פעם את תפקיד הפילגש לאמהּ של ליילה – אחרי שהיא ילדה את בתם הממזרה. הוא פיתה את דיפיקה ורוהס בעת שהיה במסע עסקים בהודו ונפגש עם סבה של ליילה, אבל היפנה לה את גבו כשהיא הגיעה אחריו לפריס, עוטה חרפה ובהיריון, אחרי שנאלצה לעזוב את ג'אנפור.

אמהּ דחתה את הצעתו להפוך לאישה שהוא מחזיק מהצד, מכיוון שהייתה גאה ומרירה מדי בעקבות הדחייה הראשונית שלו, והיא סיפרה את כל זה לליילה כשהיא מונה באוזניה את הפילגשים של כל מיני אנשים מפורסמים ובעלי מעמד, שנכנסו אל החנות במשך השנים, כדי להראות לה מה נשים מוכנות לעשות כדי לרפד לעצמן קצת את הקן.

ליילה גירשה ממוחה את הזיכרון הכואב. הרגיזה אותה מידת חוסר המקצועיות שבה היא הגיבה זה עתה, אבל לפני שעלה בידה להגיד איזה דבר נוסף, היא שמעה את האיש נע, ובהרימה את עיניה אל המראה, היא ראתה אותו קרב אליה. בהשתקפותו במראה הוא נראה אפילו גדול יותר מאשר במציאות, כשדמותו הכהה משתקפת בחזרה מאות פעמים מכל המראות שמסביב.

היא קלטה שהגוון של עיניו הוא אפור מאוד-מאוד כהה.

"את יודעת מי אני?"

היא הינהנה. היא ידעה מי הוא מהרגע שהוא אמר את שמו. הוא היה המלך הגולה, הנודע לשמצה, של האי הקטן השוכן לחופי צפון אפריקה, ליד הקצה הדרומי של ספרד. הוא היה גאון פיננסי בעל שם עולמי, ששלח את ידו כמעט אל כל תחומי העסקים שניתן להעלות על הדעת – כולל, לאחרונה, השקעה בממדים אסטרונומים בשדות הנפט של בוּרקאט, במזרח התיכון.

היו שמועות לפיהן הוא התכוון לנסות לעלות בחזרה על כס השלטון שנגזל ממנו, אך אם ניתן היה ללמוד משהו מביקורו בחנות, הוא לא התעניין כרגע בשום דבר שמעבר לרכישת מתנות קטנות לאהובתו. ולא היה לליילה שום מושג למה זה אמור להרגיז אותה כל כך.

אלכס סנט-קרואה המשיך ואמר, "אז את יודעת בוודאי שלגבר מסוגי לא יכולה להיות בת זוג או חברה. אני לוקח לעצמי פילגשים. נשים שיודעות למה הן יכולות לצפות, ולא מצפות לשום דבר נוסף."

משהו בתוכה התקשה. היא ידעה כל מה שיש לדעת על גברים מסוגו. לרוע המזל. והביטוי הברור הזה לטבעו הציני, הנחוש, של האיש גרם לדם לעלות לה לראש. זה ממש החליא אותה, כי זה הזכיר לה את התמימות שהיא הפגינה לנוכח עדויות ברורות לחלוטין לכך שמה שהיא מבקשת לא קיים בכלל.

אבל היא הייתה נחושה בדעתה שלא לתת לאיש הזה לגרור אותה בחזרה אל תוך כל מיני זיכרונות כואבים. היא שילבה את זרועותיה על חזהּ. "לא כל הנשים הן ציניות כמו שאתה מציג אותנו."

איזו הבעה נוקשה חלפה על פניו. "הנשים שמסתובבות בחוגים שלי הן כן כאלה."

"אז אולי החוגים שלך צרים מדי."

היא לא יכלה להאמין איזה מילים בוקעות מפיה, אבל הוא פשוט לחץ לה על הכפתור – כפתור רגיש מאוד. היא כמעט ציפתה ממנו לצאת בסערה מהחנות, אך, למרבה הפתעתה, פיו של אלכס סנט-קרואה נמתח לצד אחד בחיוך מהיר, שגרם לו להיראות אפילו סקסי יותר. מסוכן מאוד.

"יכול להיות שאת אכן צודקת."

תחושה של חום וקלסטרופוביה אחזה פתאום בליילה. הוא הביט בה בעיון רב מדי, ומבטו צנח מטה, אל תפיחת שדיה שנדחקו למעלה על ידי זרועותיה השלובות. היא הזדרזה להוריד אותן, ולשלוח יד אל בקבוק הבושם הקרוב ביותר, בלי לקלוט לגמרי מה היה רשום על התווית שלו.

היא הושיטה אותו קדימה. "זהו אחד הבשמים הפופולריים ביותר אצלנו. הוא על בסיס פרחוני, עם שמץ של ניחוח הדרים. הוא קליל וחד – מתאים מאוד ללבוש קליל ולא רשמי."

אלכס סנט-קרואה נד בראשו. "לא. לא נראה לי שזה יתאים. אני רוצה משהו הרבה יותר ארצי. חושני."

ליילה הניחה את הבקבוק בקול קרקוש זכוכית, ושלחה את ידה לעבר בקבוק אחר. "אז זה יכול להיות מתאים יותר. יש לו ניחוח פרי מרחף, אבל גם משהו עצי עם בסיס של מושק."

הוא היטה את ראשו ואמר בנימה מהורהרת, "קשה לדעת בלי להיות מסוגל להריח אותו."

ליילה הרגישה כאילו החולצה שלה הדוקה מדי. היא חשה דחף לפתוח את הכפתור העליון. מה הייתה הבעיה שלה?!

היא שבה ופנתה לעבר הדלפק, והוציאה מהצנצנת פיסת נייר להרחה, כשהיא מוכנה כבר לרסס עליה מהבושם ולתת לו להריח. ושיילך לו לדרכו. היא רצתה שהוא יילך. הוא עירער יותר מדי את שיווי המשקל הרגיל שלה.

אבל לפני שעלה בידה להתיז את הבושם, יד גדולה נכרכה סביב זרועה כדי לעצור אותה.

חום עז זינק ישר אל מרכז בטנה. היא הרימה את מבטה אליו.

"לא על פיסת נייר. אני בטוח שתסכימי איתי שבושם צריך להיות מותז על עור כדי לבוא לידי ביטוי בצורה הכי טובה. נכון?"

בהרגישה קצת מסוחררת ומטופשת, היא אמרה לו, "אבל זה ריח שמיועד לאישה."

הוא הרים גבה אחת. "אז תתיזי לעצמך קצת על שורש כף היד, ואני אריח."

ההלם שהיכה בליילה היה ממש כאילו הוא אמר לה זה עתה, תורידי בבקשה את כל הבגדים שלך.

היה עליה להיאבק כדי לשמור על שלוותה, להשתלט על עצמה. קרה לא פעם שהיא התיזה קצת בושם על שורש כף ידה, כדי לתת למישהו להתרשם מהניחוח בצורה טובה יותר. אבל מפיו של האיש הזה, הבקשה הזאת נשמעה כמעט בלתי מהוגנת.

בהתפללה שידה לא תרעד, ליילה הסירה את המכסה מהבקבוק ומשכה מעלה את השרוול שלה כדי לרסס קצת מהבושם. כשהנוזל פגע בעור הרגיש שבצד הפנימי של שורש כף ידה, היא נרעדה קלות. התחושה הייתה לפתע חושנית באופן ממש אבסורדי.

ידו של אלכס סנט-קרואה הייתה כרוכה עדיין סביב זרועה, והוא החליק אותה לאורכה כדי לאחוז כעת בכף ידה ההפוכה, כשאצבעותיו הארוכות חובקות את אצבעותיה. הוא הרכין את ראשו כדי להריח את הבושם, ופדחתו הכהה התקרבה מאוד אל החזה שלה.

אך הוא הותיר את עיניו על עיניה לאורך כל הזמן הזה, ומהקרבה הזאת, היא יכלה להבחין בזהרורים של אפור בהיר יותר, כמו טיפות כספית כסופה. נשימתה של ליילה נעצרה כשהיא הרגישה את נשימתו מלטפת את עורה. קצות אצבעותיו היו קרובים מדי אל כף ידה, שהרגישה לה לחה מזיעה קרה.

הוא נראה כשוקל את הניחוח במתינות, עד שעצביה של ליילה התקרבו אל סף פקיעה. בטנה הייתה גוש מכווץ של עצבים.

תנועה מעבר לראשו לכדה את מבטה, והיא ראתה בלונדינית גבוהה ואלגנטית מגיחה מהמכונית, כשהטלפון שלה צמוד לאוזנה. היא הייתה לבושה בשמלה צמודה במידה לא מהוגנת, וז'קט מאוד לא מחמם במזג האוויר הסתווי הקריר.

נראה שהוא הבחין בכך שדעתה הוסחה, והזדקף להביט גם הוא החוצה דרך חלון הראווה. ליילה שמה לב למתח שאחז בגופו בעת שהחברה שלו – הפילגש שלו – ראתה אותו והחוותה אליו בכעס ניכר, בלי להפסיק לרגע לדבר בטלפון שלה.

"ה... פילגש שלך מחכה לך." קולה של ליילה נשמע לה צורמני.

ידה הייתה אחוזה עדיין באצבעותיו, והוא הירפה ממנה כעת. ליילה משכה אותה להרחיקה מטווח השגתו.

הוא השתנה למול עיניה, למישהו הרבה יותר צונן ולא קריא. למרבה הפלא, זה לא עודד אותה בכלל.

"אני אקח אותו."

ליילה מיצמצה לעברו

"את הבושם הזה," הוא הבהיר, ולרגע אחד, הבזק של מה שהתרחש ביניהם הבליח בעיניו.

ליילה ניעורה לפעולה. "כמובן. ייקח לי רק רגע אחד לארוז לך אותו."

היא ניגשה לקחת שקית ונייר עטיפה, ובמהירות רבה ובחוסר מיומנות בולט, הזדרזה לארוז את הבושם, כשכל שלוותה הרגילה נוטשת אותה בבת אחת. כשהבושם היה מוכן, היא הגישה לו אותו, בהימנעה מלהביט אל עיניו. חבילת שטרות נחתה על הדלפק שלה, אך ליילה לא עמדה לבדוק אותה כעת.

ואז, בלי להוסיף מילה אפילו, הוא חג על מקומו וצעד בחזרה החוצה, כשהוא תופס את ה... מה שהיא לא הייתה בשבילו, בזרועה, וגורר אותה בחזרה אל תוך המכונית.

הניחוח שלו נותר באוויר אחרי לכתו, ובתגובה מאוחרת מאוד, ליילה הבחינה בכמה מהמרכיבים העיקריים שלו, במומחיות שהייתה כמו חוש שישי – כשבה בעת היא גם קולטת שהניחוח שלו השפיע עליה בעצם כבר בהיכנסו אל החנות, ברמה שלא הייתה לגמרי רציונלית. במקום אחר לגמרי. מקום שבו היא לא הייתה רגילה שניחוחות ישפיעו עליה.

זאת הייתה תגובה גופנית. קדמונית. הניחוח שלו היה נקי, עם שמץ של משהו מאוד גברי שבוודאי לא יצא משום בקבוק. מין ניחוח מגרה שהיה יכול להפוך מישהו לעשיר מאוד, אילו היה מוצא דרך להכניסו לבקבוק: התמצית הבסיסית של גבר בשיא אונו. ניחוח מושק חזק. ארצי מאוד.

רטט פעם בין רגליה של ליילה, והיא הצמידה בחרדה את ירכיה זו לזו.

מה הבעיה שלה? האיש הזה הוא מלך, בשם כל הקדושים, ויש לו גם פילגש שהוא לא מתבייש בכלל בקיומה. ברוך שפטרנו, זה מה שהיא צריכה לחשוב ברגע זה, אלא שמה שהיא חשבה היה הרבה יותר מבולבל.

זה עורר פעמוני אזעקה בתוכה. הזכיר לה גבר אחר שנכנס פעם לחנות שלה והשתדל להקסים אותה במיומנות רבה מאוד – אבל הפך מיד להיות צונן לגמרי, כשהתחוור לו שליילה לא מתכוונת להעניק לו את מה שהוא רצה... מה שהיה שונה מאוד ממה שליילה בעצמה רצתה.

לרגע אחד היא הסתכלה כמו מטומטמת על הכסף שנח על הדלפק שלה, לפני שקלטה שהוא שילם לה הרבה יותר מדי תמורת הבושם שלקח, אך הדבר היחידי שעליו היא הצליחה לחשוב היה המבט האחרון, האניגמטי, שהוא שלח לעברה, ממש לפני שנבלע במכונית שלו – מבט שכאילו הבטיח לה שהוא עוד ישוב. ובקרוב.

ולאור השיחה שהייתה ביניהם, ומה שהוא גרם לה להרגיש, ליילה ידעה שמוטב לה לא להסתקרן בכלל בקשר לביקור שלו. אבל, בכל זאת, זה משך אותה. ואפילו הזיכרון הרע מהעבר שלה לא הצליח למנוע את זה.

קצת יותר מאוחר, באותו היום, ליילה נעלה את החנות ועלתה למעלה, אל הדירה הקטנה שהיא חלקה עם אמהּ במשך כל חייה – עד לאחרונה. בדירה, היא מצאה את עצמה נמשכת, משום מה, לעבר החלון שהשקיף על כיכר ונדום. משקפת האופרה ששימשה את אמהּ במשך שנים כדי לעקוב מרחוק אחר תנועת הבאים וההולכים בשערי הריץ, נחה לצד החלון, ולרגע אחד, ליילה נתקפה צביטה של אבל על אמהּ שאיננה עוד עמה.

ליילה הדפה מעליה את זיכרונות העבר והרימה את המשקפת אל עיניה. בהביטה דרכה, היא ראתה את פרץ הפעילות הרגיל שהתלקח בכל פעם שמישהו הגיע למלון במכונית פאר. היא נשאה את המשקפת מעלה, לכיוון החדרים – וכל גופה קפא כשהיא הבחינה בחטף בצללית של דמות גברית מוכרת, על רקע חדר מפואר, מואר היטב.

היא הפנתה את המשקפת לכיוון הזה, כשהיא שונאת את עצמה על כך, אך לא הייתה מסוגלת להתאפק ולהפנות את מבטה משם. אלכס סנט-קרואה. המעיל השחור כבר לא היה עליו. וגם לא הז'קט שלו. גבו היה מופנה אליה, והוא היה לבוש במכנסיים, וסט וכותונת לבנה. ידיו שהיו מונחות בכיסיו, מתחו היטב את הבד על ישבנו המהודק והשרירי.

תחושה של חום לחלוחי הזדחלה מיד לשיפולי גופה של ליילה, והיא הצמידה בכוח את רגליה זו לזו.

הוא הסתכל על משהו שהיה לפניו, וליילה נדרכה עוד יותר כשהאישה שהייתה איתו הופיעה בשדה הראייה שלה. היא כבר הסירה את הז'קט שלבשה, והייתה לבושה כעת רק בשמלתה הדקיקה. גופה היה אלגנטי ודקיק, ממש כמו סוס מירוץ אציל. ליילה זיהתה אותה במעומעם כדוגמנית לבוש תחתון בעלת שם עולמי.

היא יכלה לראות שהאישה מחזיקה בידה דבר מה, וכשזה הבהיק, היא הבינה שמדובר בבקבוק הבושם שהוא קנה לה. האישה ריססה מהבושם על שורש כף ידה, והרימה את היד להריחה. חיוך סקסי הרים את זוויות פיה הרחב.

היא ריססה על עצמה עוד מהבושם, וליילה העוותה פנים קמעה. הטריק עם בשמים הוא תמיד פחות זה יותר. ואז האישה זרקה הצדה את הבקבוק, נראה שעל כורסה סמוכה או על ספה, והחלה להסיר את הכתפיות הדקיקות של שמלתה מעל כתפיה. היא קילפה את השמלה מעל לפלג גופה העליון, כשהיא חושפת שדיים קטנים אך מושלמים.

ליילה נאנקה לנוכח הביטחון העצמי המלא של האישה. לה לא יהיה לעולם האומץ להתערטל בצורה כזאת לפני עיניו של גבר.

ואז, אלכס סנט-קרואה נע ממקומו. הוא היפנה את גבו אל האישה וניגש אל החלון. לשנייה אחת דמותו מילאה את המשקפת של ליילה, עם פניו הנוקשות וחמורות הסבר. הוא נראה נחוש מאוד. ואז הוא משך את הווילון לרוחב החלון, והסתיר את כל המתרחש בחדר, כמעט כאילו ידע שליילה מתבוננת מעבר לכיכר כמו איזו מציצנית.

מלאה במיאוס עצמי, ליילה השליכה מטה את המשקפת, קמה והחלה לפסוע ברחבי דירתה הקטנה. היא נזפה בעצמה. איך בכלל יכול גבר שכמוהו ללכוד את תשומת ליבה? הוא בדיוק מסוג האנשים שמפניהם אמהּ שבה והזהירה אותה תמיד: עשיר כקורח ויהיר. לא מוכן אפילו לשקול התייחסות לנשים כאל משהו שמעבר לפילגשים, שמתחלפות, ללא ספק, בתדירות גבוהה מאוד, ברגע שמתפוגג החידוש שכל אחת מהן מביאה איתה.

ליילה כבר סירבה להישמע לאזהרות של אמה, פעם אחת בעבר, ובגלל זה ספגה מהלומה רצינית מאוד שפגעה בביטחונה העצמי ובגאוותה.

מאחר שהייתה מלאה באנרגיה שלא מצאה מוצא, היא לבשה ז'קט ויצאה לצעדה נמרצת ברחבי גני טיולרי הסמוכים, כשהיא שבה ואומרת לעצמה פעם אחר פעם, שקודם כל, שום דבר לא קרה היום בחנות שלה בינה לבין אלכס סנט-קרואה. שנית, היא לא תשוב לראות אותו יותר, ושלישית, זה בכלל לא אכפת לה.

החשיכה החלה לרדת למחרת בערב, כשליילה ניגשה לנעול את החנות שלה. זה היה יום ארוך למדי, עם מבקרים מעטים שנכנסו לחנותה, ושתי מכירות עלובות בלבד. בגלל המיתון, עסקי נישה קטנים כמו חנותה סבלו קשות בכל מקום. ומאחר שבית החרושת שמייצר את הבשמים של בית ליילה נסגר, לא היה לה שום מושג מאיפה היא תשיג את המימון הדרוש כדי לחפש יצרן חדש.

לא הייתה לה ברירה אלא למכור את המלאי שעוד היה לה בחנות, בתקווה שעם די מכירות היא תצליח לצבור את הכסף הדרוש כדי להתחיל לייצר שוב בשמים.

היא כבר עמדה לסובב את המפתח במנעול, כשהרימה את עיניה וראתה דמות כהה ומוכרת, כשמשני צדדיה דמויות נוספות, ושלושתם קרבים לעבר דלת החנות. ההשפעה, האלימה כמעט, שהיה למראה שלו על גופה, בקרבה כזאת, שמה ללעג את האשליה שהיא מכרה לעצמה על כך שעלה בידה לא לחשוב עליו לאורך כל היום.

המלך הגולה עם העבר הטרגי.

ברגע של חולשה ליילה חקרה אודותיו באינטרנט בלילה הקודם, וקראה איך הוריו ואחיו הקטן נרצחו במהלכה של הפיכה צבאית. הסיפור על בריחתו בעור שיניו ויציאתו לחיות בגלות הפך לסוג של אגדה.

האינסטינקט המיידי שלה אמר לה לנעול את הדלת ולמשוך את הווילון למטה – ומהר. אבל הוא כבר היה ממש מעבר לדלת, והסתכל עליה. צל קליל ביותר של חיוך נגע בזוויות שפתיו. היא יכלה לראות זיפי זקן של יום שלם מכהים את פניו.

בהיכנעה לרפלקסים המקצועיים שלה, ליילה פתחה את הדלת וסרה לאחור. הוא נכנס אל החנות, ושוב זה קרה, כאילו שמוחה מאט ונעצר כמעט. מוחה היה עסוק לחלוטין בהתרשמות מעוצמת יופיו הגברי.

בהחלטה נחושה שלא לתת לו לערער אותה עוד פעם, ליילה עטתה על פניה מסכה של מקצוענות מנומסת. "איך מצא חן בעיני הפילגש שלך הבושם שקנית לה?"

התמונה המתועבת, של האישה העורכת את הסטריפטיז שלה למענו, איימה לערער שוב את שלוותה של ליילה, אבל היא התאמצה והרחיקה אותה מראשה.

אלכס סנט-קרואה עשה בידו תנועה שהייתה כמעט תנועת ביטול. "היא קיבלה אותו בסדר גמור. לא בשביל זה אני פה."

ליילה גילתה שהיא מתקשה לנשום. פתאום היא נמלאה בחרדה בקשר לסיבה האמיתית שבגינה הוא בא אל החנות שלה, והיא פלטה בקול מגומגם, "דרך אגב, אתה השארת לי הרבה יותר מדי כסף עבור הבושם."

היא פנתה וניגשה אל הדלפק, והוציאה מעטפה ובה העודף שהיה עליה להשיב לו. היא תיכננה להשאיר לו את המעטפה בדלפק הקבלה של המלון, אך לא מצאה את האומץ לעשות את זה במשך כל היום. היא הושיטה אותה אליו כעת.

אלכס כמעט שלא הביט במעטפה. הוא פילח אותה במבטו האפור ואמר, "אני מעוניין להזמין אותך לצאת איתי לארוחת ערב."

פניקה התפוצצה בקרבה של ליילה, וידה התהדקה על המעטפה שהיא החזיקה, ומעכה אותה. "מה אמרת?"

הוא הסיט לצדדים את כנפות מעילו הקל, כדי לתחוב את שתי ידיו אל הכיסים, מה שהסב את תשומת ליבה אל עוד חליפת שלושה חלקים מחוייטת להפליא, שנצמדה באהבה אל השרירים התפוחים שלא נראו כלל שייכים לאיש עירוני ומתורבת אלא ללוחם מהמדבר.

"אמרתי שאני מעוניין להזמין אותך להצטרף אלי לארוחת ערב."

ליילה קימטה את מצחה. "אבל יש לך פילגש."

איזו הבעה נוקשה חלפה על פניו של אלכס סנט-קרואה, והעיניים האפורות שלו הפכו לפלדה קשה. "היא כבר לא הפילגש שלי."

ליילה נזכרה במה שראתה בלילה הקודם ופלטה בחוסר מחשבה, "אבל אני ראיתי אתכם – אתם הייתם יחד – " היא עצרה, ולא הצליחה לבלום את הסומק הלוהט שעלה בפניה. הדבר האחרון שהיא רצתה היה שהוא יידע שהיא השקיפה עליהם, והיא הזדרזה לומר, "לי היא בהחלט נראתה כמאמינה שאתם עדיין ביחד."

היא קיוותה שהוא יניח שהיא התכוונה להופעתה של האישה מחוץ לחנות, בעת שהיא חיכתה לו.

את הבעת פניו של אלכס לא ניתן היה לפענח. "כמו שאמרתי, אנחנו כבר לא ביחד."

ליילה חשה נואשת. וגם אחוזת בחילה. ומאוכזבת, מה שהיה אפילו יותר גרוע. ברור שגבר מסוגו יחליף את הנשים שלו בלי שיזיע אפילו.

"אבל אני בכלל לא מכירה אותך – אתה בעצם זר מוחלט."

פיו נמתח קמעה. "מה שניתן לפתרון מהיר, בעזרת שיחה בינינו, במהלכה של ארוחת הערב, לא?"

ליילה נתקפה דחף עז מאוד לסגת לאחור, אבל אילצה את עצמה להיוותר במקומה. היא נמצאת הלא בחנות שלה. במרחב שלה. וכל תא בגופה זעק אליה לא להיעתר לגבר הזה. הוא היה פשוט יפה-תואר מדי, גדל גוף מדי, חלקלק מדי, מפורסם מדי... פשוט יותר מדי.

איזו מין פזיזות השתלטה עליה, והיא פלטה, "אני ראיתי אותך, את שניכם... לא בכוונה, אבל כשהסתכלתי החוצה מהחלון שלי, אתמול בערב, אני ראיתי אותך בחדר, איתה ביחד. היא התפשטה בדיוק..."

ליילה התפללה שהסומק הלוהט ייעלם מלחייה והיטתה את סנטרה למעלה בהתרסה. לא היה אכפת לה אם הוא יחשוב אותה לאיזו מציצנית שעוקבת אחריו.

מבטו ננעץ בה. "גם אני ראיתי אותך... מעבר לכיכר, רק הצללית שלך, בחלון של דירתך."

פניה החווירו כעת. "באמת?"

הוא הינהן. "זה רק אישר לי את זה שאני מעוניין בך. לא בה."

ליילה נפלה ברשתו, הייתה לכודה בשבי המבט שלו ובמלכודת הווידוי שלו. "אתה סגרת את הווילונות. בשביל הפרטיות."

פיו התקשה. "נכון. בשביל הפרטיות, בזמן שביקשתי ממנה ללבוש בחזרה את השמלה שלה ולעזוב. בגלל שמערכת היחסים איתה הגיעה אל סופה."

ליילה נרעדה לנוכח הצינה שלו. "אבל זה אכזרי כל כך. הרי רק קודם אתה קנית לה מתנה."

משהו ציני לאין שיעור ניצת בעיניים האפורות הללו, וליילה ממש שנאה את זה.

"תאמיני לי, אישה מסוגה של כרמן אינה שוטה רכרוכית שמטפחת אשליות בקשר לכיוון שאליו יתפתחו היחסים איתי. היא ידעה מראש שזה לזמן מוגבל. היחסים עמדו להסתיים, בין אם הייתי פוגש אותך ובין אם לא."

ליילה נרתעה. היא בהחלט נטתה לצד של השוטה הרכרוכית של הסקאלה.

היא שילבה את זרועותיה ונאבקה בדחף הפנימי שלה, שניסה לצוות עליה ללכת אחריו בעיוורון. היא כבר עשתה דבר כזה עם גבר, פעם בעבר, כשהיא חושפת לגמרי את ליבה המטופש והפגיע. זה כבר הקשיח אותה כעת. "תודה רבה לך על ההזמנה. אבל אני חוששת שעלי לדחות אותה."

גבותיו הצטופפו יחדיו בהבעה של זעף. "את נשואה?"

מבטו צנח אל ידה השמאלית, לחפש טבעת, ומשהו ניצת במבטו כשראה את כל אצבעותיה העירומות. ידה של ליילה נקמצה בכוח, אך באיחור.

שאלתו האישית הוכיחה לה שהיא בחרה נכון, והיא אמרה לו בצינה, "זה בכלל לא עניינך, אדוני. אני מבקשת שתעזוב עכשיו."

לרגע קצר אחד, עיניו של אלכס סנט-קרואה הביאו פליאה בהביטו בה, ואז הוא אמר לה בשלווה קרירה, "טוב ויפה, אני מתנצל על שהפרעתי לך. ערב טוב לך, מיס ורוהס."