בושם מפתה

"שרה שרה שיר שמח."

סיידי חייכה כאשר פגשה את מבטה המקניט של חברתה הטובה ביותר מרי בעת שנכנסה לחדר העבודה שם סיידי זיקקה את מרכיבי הבשמים שלה.

"מממ... איזה ריח נפלא!" קראה מרי בהתלהבות.

חיוכה של סיידי התרחב. "זו הזמנה אישית מיוחדת."

"למישהו מפורסם? מי?" קראה מרי.

סיידי נענעה בראשה וצחקה.

"את יודעת שאני לא יכולה לגלות לך. זה כאן עניין של חסיון."

"אה... טוב, מאחר שהתקשורת שמעה על כך שזמרת מאוד, מאוד מפורסמת ביקשה ממך לעצב לה ריח מיוחד שיהיה הסמל המסחרי שלה, אני יכולה רק להניח..."

"אל תשאלי אותי על זה," התחננה סיידי בחשש. חיוכה התחלף בהבעת דאגה. אין ספק שאנשים אחרים במעמדה היו מקבלים בשמחה את הפרסום לו זכתה כאשר התפרסם שהתבקשה לעצור את הבושם של הזמרת, אבל סיידי העריכה את הפרטיות והאנונימיות שלה. וחוץ מזה...

"אני מבינה שאת עדיין נוסעת לצרפת," שאלה מרי.

זעפה של סיידי העמיק.

"אין לי ברירה," הודתה בחריפות. "ראול לא מאפשר לי לא לבוא. הוא נחוש בדעתו למכור את העסק למיליארדר היווני שרוצה להוסיף את החברה לתאגיד סחורות היוקרה שלו..."

"ליאונידיס סטפינופולוס, אליו את מתכוונת!"

"כן," הסכימה סיידי, קצרה עוד יותר. "המשחית היווני, כפי שאני קוראת לו!"

"משחית?" מרי נענעה בראשה. "את באמת לא סובלת אותו, נכון?"

"אני לא אוהבת את התוכניות שלו ביחס לפרנסין!" אמרה סיידי בעוז.

"טוב, אומרים שהוא ערמומי מאוד," גרסה מרי. "התאגיד שהוא עומד בראשו שווה מיליארדים, ומאז שהוא שכר מעצב חדש לעצב את קו בגדי הנשים שרכש... אין בעולם אשה שאינה כמהה בסתר לבה למשהו קטן שהתווית שלו עליו."

"לא?" סיידי שלחה לעברה מבט זועף. "טוב, אני לא משוועת לבגדים שלו." היא מחתה כאשר ראתה את פניה של חברתה. "מרי, הוא לא רוצה רק לקנות את החברה שלנו, הוא רוצה לקנות את הזכויות לבושם שסבתי הורישה לי... ראול מנסה ללחוץ עלי למכור אותו, אבל אני לא אסכים לזה. הבושם הזה עוצב על ידי אבי-סבי עבור אם-סבי. הוא הרשה ללקוחות ספורים בלבד לרכוש את הבושם. סבתי הורישה לי את סוד רקיחת הבושם מפני שהיא ידעה שאני אגן עליו! הריב שלה עם אחיה נסב סביב העובדה שהוא רצה לעשות בדיוק מה שראול מנסה לעשות עכשיו."

"אז אל תסעי לצרפת!" חרצה מרי.

"אני חייבת. יש לי שלושים אחוזים בחברה, ואני לא אתן לראול למכור אותה ל... ליווני... הזה..."

"לאל הסקסי הזה?" הוסיפה מרי, בעיניה ניצוץ של משובה.

"אל סקסי?" שאלה סיידי במורת רוח.

"לא ראית את הצילום שלו בעיתון הכלכלי?"

סיידי נענעה בראשה ומרי חייכה.

"וואו, הוא משהו! הורי-סבו היו יוונים, ואז השתקעו באוסטרליה כזוג צעיר."

"נראה שאת יודעת עליו המון," אמרה סיידי.

"כמו שאמרתי, הוא נורא סקסי – ואני רעבה לגברים סקסיים!" מרי הצטחקה. "ואם מדברים כבר על זה, את מטורפת כשאת מחביאה את עצמך כאן, בפמברוק כאשר את יכולה לחיות במסלול המהיר בפריס וקאן – שלא לדבר על טיסות לפה ולשם, ולערבב בשמים נפלאים עבור הלקוחות הידוענים שלך. דרך אגב, מה דעתו של ראול על העסק שלך?" שאלה.

"פרנסין כבר לא רוקחת בשמים לפי הזמנה," הגיבה סיידי, "אז אין כאן ניגוד אינטרסים. אבל..."

היא עשתה אתנח, ומרי דחקה בה להמשיך. "אבל?"

סיידי נאנחה רכות.

"טוב, ראול לוחץ עלי לייצר בושם חדש. זה שאילץ אותי ללבוש לקראת היריד היה אחת הטעויות של אביו. סבתא אמרה תמיד שלאחיה אין 'אף', ונראה שגם לאחיינה אין את זה! עכשיו הוא רוצה שאני אצור בושם חדש לפרנסין!"

"אבל את לא רוצה?" ניחשה מרי.

סיידי נאנחה ביאוש.

"אני כן רוצה. אני נורא רוצה. למעשה, זה יהיה חלום שיתגשם בשבילי ליצור בושם חדש לפרנסין. אבל..." סיידי הרימה את ידיה בתנועה רבת הבעה.

"כפי שאת יודעת, הבשמים שלי מיוצרים מחומרים טבעיים בלבד, ועשויים בדרך המסורתית, בעוד שראול מעדיף את התהליך המודרני ומוצרים שמיוצרים בתהליך כימי. וזה לא רק זה! אני רק מקווה שאצליח לשכנע אותו לא למכור, מרי. ראול הוא מחזיק המניות העיקרי, כמובן, אבל אנחנו אחת מחברות הבשמים המסורתיות האחרונות, ולמכור את החברה שירשנו תמורת – "

"ליטרת בשר?" קטעה אותה מרי, לשונה בלחיה.

"אני לא רוצה למכור את העסק למיליארדר היווני הזה, וזה מה שאמרתי לראול."

"מממ. כל הדיבורים האלה על מרקחות ובשמים מזכירים לי – מה דעתך לרקוח משהו מיוחד שימשוך אלי גברים?"

"אני רוקחת בשמים, לא כשפים," הזכירה סיידי.

מרי שלחה לעברה מבט מרושע.

"זה אותו הדבר, לא?" הבעתה השתנתה כאשר ראתה עד כמה סיידי חמורת סבר. "משהו אחר מדאיג אותך, לא?" ניחשה.

סיידי הזעיפה פנים.

"מרי, הכל כל-כך מסובך. במצב העניינים הזה, פרנסין שווה מעט מאוד במונחים פיננסיים. העסק כמעט חרב, והעובדים בעיקרם עצמאים. במציאות, כל מה שנותר לחברה הוא שמה. וזה מה שהמשחית היווני הזה רוצה לקנות."

"רק את השם?"

"אני לא יודעת! ראול צלצל אלי אתמול בערב ואמר לי שהוא הודיע לליאונידיס סטפינופולוס שאני עובדת על בושם חדש, ושהבושם שלי והכישורים שלי יהיו חלק מהעסקה. אמרתי לו שאין לו זכות להגיד דבר כזה. אני בעלת מניות מיעוט בפרנסין, זה הכל. אני לא עובדת בחברה!"

סיידי פסעה בחדר בכעס.

"ראול האשים אותי בכך שאני מקשה עליו בכוונה ושאני לא מבינה איזו הזדמנות נפלאה זו העסקה הזו. אבל זו הזדמנות למה, מרי? נכון, היא תעניק לשנינו סכום כסף לא מבוטל – בעיקר לראול, מאחר שהוא מחזיק המניות הראשי. אבל היא גם תהרוס את המהות של פרנסין ואני לא יכולה להסכים לזה. תעזבי את עניין הריח החדש. ראול לוחץ עלי כל-כך חזק..."

היא שלחה אל מרי מבט ציני. "אם אעשה מה שראול רוצה שאעשה, אני אמכור את זכות האבות שלי ואת נשמתי היצירתית! ראול הזכיר לי אמש שיש לי מזל שקיבלתי בירושה את הנוסחה של הבושם המפורסם ביותר של פרנסין. למעשה, הוא גרם לי להרגיש אשמה על כך, מרי."

"אשמה? את? למה שתרגישי אשמה?" תבעה מרי בעוז. "סיידי, אני יודעת שזה לא עסקי, אבל אנחנו חברות כבר המון שנים ואני חושבת שאת צריכה להיות קצת זהירה כאשר מדובר בבן-דוד הזה שלך," הוסיפה בחשש.

סיידי חייכה בהנאה כאשר נכנסה למבואת המלון שלה. היא הזמינה לעצמה חדר על פי המלצה של לקוח, שלא הפסיק להלל את המקום, ועכשיו הבינה למה!

למרות שהמיקום במוגין פירושו שתהיה במרחק-מה מגראס, שם עמד המבנה ששימש בית לחברה ולדודנה ראול, סיידי לא התנגדה.

המלון-ספא היה מסוג המקומות שאהבה – זה היה מקום מקלט של שלווה וקסם, שלא כמו זוהרם של מלונות קאן האהובים על ראול, שכעס במרירות גלויה כאשר אמר לסיידי עד כמה הוא זועם על כך שבית המשפחה בפריס כבר אינו ברשותם.

"למה בחר אבי-סבנו למכור את הבית בפריס ולהחזיק דווקא בזה בגראס? כאשר אני חושב כמה שווה הבית בפריס עכשיו!"

סיידי שתקה. סבתה סיפרה לה שהדירה והחנות האלגנטיות של המשפחה, שנקנו בכספי העסק, נמכרו כדי לממן את חובות ההימורים של אחיה וסיידי לא רצתה לפתוח מחדש פצעי משפחה ישנים!

היא הזמינה לעצמה את החדר במלון לשבוע שלם, לאחר שהחליטה לשלב את פגישת העסקים שלה עם ראול בביקורים אצל מגדלי פרחים באזור ממנו קנתה את אספקת המרכיבים הטבעיים של הבשמים שרקחה.

כאשר נרשמה בספר האורחים של המלון, סיידי החביאה חיוך קטן כאשר ראתה כיצד הצרפתיה האלגנטית מאחורי דלפק הקבלה מרחרחת סביב בחשאי. הבושם שסיידי לבשה היה ייחודי, בושם שסירבה לספק לאחרים, ואין זה משנה כמה הפצירו בה לעשות זאת.

הוא היה מבוסס על המתכון הסודי המקורי שהורישה לה סבתה, אבל עם תוספת מעודנת משל סיידי עצמה, תוספת שהוסיפה קלילות לכבדות המקורית, מבטיחה שהבושם לא יהיה מעיק מדי ובו בזמן, חיזקה אותו ואת ריח הגוף הטבעי של סיידי. זו היתה היצירה האהובה ביותר על סיידי, חתימת הריח האישית שלה, והיא ידעה בלי יוהרה, שזה היה בושם שהיתה יכולה למכור שוב ושוב, לו היתה מחליטה לעשות זאת.

בבקבוק, הבושם הזכיר לה תמיד את סבתה; על גופה הוא היה ייחודי לה.

ההוראות שקיבלה מפקידת הקבלה של המלון לקחו אותה למתחם חדרים מופרד מהבניין המרכזי, קרוב לאגף הספא.

החדר עצמו היה כל מה שקיוותה לו – מקרין נינוחות יוקרתית, פשטות אלגנטית, שלווה ופרטיות.

היה לה די זמן לפרוק את חפציה ולהחליף בגדים לפני היציאה לגראס כדי לפגוש את ראול, בה יוכלו לדבר על ההתנגדותה לתוכניות המכירה שלו לליאונידיס סטפינופולוס – המשחית היווני. פיה התעקל בתיעוב כאשר חשבה על מניעיו של המיליארדר לרצות לקנות את פרנסין.

אין ספק שראה שכמה מהמתחרים שלו בספירות העליונות של עולם העסקים כבר זיהו את היתרונות הכספיים הנובעים משיווק של בושם מצליח – בעיקר באקלים העכשווי, כאשר כל-כך הרבה נשים רוצות לנהוג כשחקניות ודוגמניות, שמגלות העדפה לא לבושם מוכר וידוע אלא דווקא לבושם נדיר ובלעדי מבית היוצר של חברות הבשמים המסורתיות.

הסלידה שלה התחלפה בזעף והיא עצרה בזמן שלבשה זוג מכנסי ג'ינס נוחים. בגדי עסקים רשמיים לא היו הצד החזק שלה, ואחרי-הכל, לא מדובר בפגישת עסקים רשמית, אלא בדיון עם דודנה ושותפה לחברה.

פרנסין ייצרה בעבר כמה מהבשמים הנחשקים ביותר בעולם, אבל סיידי ידעה שאחי סבתה – סבו של ראול – מכר את הזכויות כמעט לכל הריחות ההם, והשתמש בכסף כדי לממן סדרה של עסקים כושלים וכדי ליישב את חובות ההימורים שלו.

כיום, הניחוחות הראויים היחידים שפרנסין המשיכה לייצר היו מי לבנדר מיושנים ומשחת בושם לגברים – שלדעתה, אף-אחד מהם לא הועיל לשמה הטוב של החברה. בעיני סיידי, הקסם וההשראה שבעבודה עם ניחוח ישן היה חיפוש המקורות הנחוצים – שחלקם כבר לא היו בנמצא עבור יצרני בשמים מודרניים, מסיבות אקולוגיות ומסיבות כלכליות, שכן רבים ממגדלי הפרחים שנדרשו להם עברו משיטות מסורתיות לשיטות מודרניות.

סיידי ראתה עצמה בת מזל מאוד בכך שמצאה משפחה בסמוך לגראס, שלא רק שהמשיכה לגדל ורדים ויסמין עבור תעשיית הבשמים בדרך המיושנת והמפרכת, אלא שאף הפעילה מזקקה מסורתית משלה. משפחת לפונט ייצרה תמציות ורדים ויסמין באיכות הגבוהה ביותר, וסיידי ידעה שנפלה לידיה זכות להיות מסוגלת לקנות מהמשפחה את חומרי הגלם שלה.

פייר לפונט ואחיו הנרי, שניהם בשנות השבעים שלהם, זכרו את סבתה של סיידי, ועינגו אותה בסיפורים אודות ביקוריה של סבתה בשדות הגידול ובמזקקה. תמציות הוורד והיסמין של משפחת לפונט היו מבוקשות ביותר, וסיידי ידעה שהיא מקבלת מהם כמויות קטנות רק בזכות ההכרות האישית שלהם עם סבתה.

"בעצם, כל התמציות שאנחנו מייצרים נמכרות מראש על פי חוזה ללקוחות ותיקים ביותר," אמרו לסיידי – מדברים אלה עלה שהלקוחות האלה הנם יצרני בשמים ידועים ומכובדים. "אבל תמיד תימצא לנו כמות קטנה בשבילך," הוסיפו בנדיבות.

ראול, כתמיד, צחק מסיידי על מה שכינה רגשנות.

"את מטורפת," אמר לה ונענע בראשו בחוסר אמון. "לשלם הון תועפות תמורת החומר שלהם, כאשר אפשר לייצר אותו במעבדה בעשירית מחיר."

"אבל זה בדיוק העניין, ראול," אמרה סיידי ביבושת. "תמצית הריחות שאני רוצה ליצור לא ניתנת לחיקוי."

ראול משך בכתפיו בביטול. "מי מרגיש בהבדל?"

"אני!" ענתה סיידי בשלווה.

ועכשיו נראה שראול רוצה למכור את פרנסין למישהו נבער וחסר רגש בדיוק כמוהו כאשר מדובר בריחות אמיתיים. טוב, זה לא יקרה כל עוד יש לה זכות הצבעה, החליטה סיידי בעקשנות.

היא הלכה אל מגרש החניה כדי לאסוף את המכונית השכורה שלה והבחינה במהומת פעילות סביב לימוזינת מרצדס גדולה שחלונותיה מושחרים. אבל דברים רבים העסיקו אותה מכדי להקדיש תשומת לב למכונית או לפמליה המקיפה אותה מלבד מבט ציני ששלחה לעברם בעת שחלפה על פניהם במכוניתה.

האביב היה בדרך, החליטה סיידי כאשר הריחה את האוויר בהערכה. ריח המימוסה היה משכר!

היא הכירה את דרכה לגראס בדיוק כפי שהכירה את ההיסטוריה של פרנסין ולמרות שהכבישים המהירים והדרכים השתנו מאז תקופתה של סבתה, סיידי הניחה שהיתה יכולה למצוא את דרכה באזור בעיניים עצומות רק לפי התיאורים של סבתה.

ילדותה של סבתה היתה אידילית ועטופה צמר-גפן, אם לצטט אותה עצמה; אביה העריץ ופינק אותה, אבל אז פרצה המלחמה והכל השתנה. אבי-סבה של סיידי נפטר וסבתה נמלטה לאנגליה עם רב-סרן אנגלי בו התאהבה.

המריבה בין סבתה לדודה-הגדול הוביל לקרע שמעולם לא אוחה, וסבתה סירבה בעקשנות לחזור לגראס. אולי לא חזרה לשם בגופה, אבל בזכרונותיה, ברגשותיה ובלבה היא חזרה לשם שוב ושוב, חשבה סיידי כאשר לקחה את המכונית השכורה במורד מבוך צר של רחובות עמוסים בניינים היסטוריים. פה ושם ראתה ארובות שעמדו ללא שימוש במה שהיה פעם מזקקות הבשמים המשגשגות של העיר.

חברות בשמים אחרות הפכו את המפעלים שלהן לתעשיה תיירותית משגשגת, אבל פרנסין נותרה כבעבר. הבניין הגבוה והצר שמר על הפרטיות של החצר הפרטית המרוצפת אבן שעמדה מאחורי החזית המהוהה-משהו. הצבע התקלף מהתריסים המיושנים ומשערי העץ המוצקים והעתיקים, ומעבר להם שכנה החצר הפנימית עם שורה של מבנים אחרים, שהיו קשורים ביניהם במעברים מקורים בהם יוצרו הבשמים של פרנסין.

יוצרו תמיד! חשבה סיידי בזעף כאשר הקיפה במיומנות מכונית סיטרואן ישנה וחבוטה, מתעלמת מהמחוות הזועמות ומצפצופיו של הנהג העצבני. היא סובבה את ההגה ונכנסה למקום החניה היחיד שנותר מול הבית.

אם ראול היה מצליח לשכנע אותה, ופרנסין היתה נמכרת למשחית היווני, הרי שיצור הבשמים היה עובר למקום מודרני והם היו עוברים לחומרים סינתטיים, ומעט העובדים הקבועים והמבוגרים של החברה היו מפוטרים לאלתר וכישוריהם היו יורדים לטמיון.

קרני השמש האמיצות המעטות שהצליחו לפלח את שורת החלונות הצרים והמלוכלכים הטילו ריבועי זהב מאובקים על הרהיטים המיושנים שעמדו באולם המבואה בעל רצפת האבן. נשמתה האמנותית של סיידי כאבה לא רק למראה העזובה, אלא גם נוכח בזבוז ההזדמנויות ליצור משהו יפהפה בבית עתיק ולא אוהב זה.

הדלת האחורית שנפתחה לחצר הפנימית היתה פתוחה למחצה, ודרכה ראתה סיידי את רצפת האבן ושמעה את פכפוך המים הנופלים מהמזרקה הקטנה אל אגן האבן הרדוד שתחתיה. שיח ויסטריה בעל פרחים בצבע לבנדר עיטר את הקיר האחורי של החצר, וחתול רזה שכב ורחץ את כפותיו בתוך כתם של שמש חמים.

סיידי היססה באינסטינקט, נמשכת אל החצר ואל ההיסטוריה שלה, אל הזכרונות שהחזיקה אודות אבות-אבותיה והיצירה שלהם. האוויר שלה – שלא כמו אוויר הבית, שהדיף ריחות של אבן ועזובה – החזיק תמהיל משכר של כל מה שסיידי אהבה יותר מכל.

הלן איבדה את הסבלנות ולטשה בה עיניים.

סיידי הסתובבה מהחצר בחוסר רצון ופנתה אל המדרגות שהובילו אל אגף המגורים של הבית ואל 'משרדו' של ראול.

הלן, שהגנה על המעסיק שלה באדיקות כאילו היתה כלב שמירה, הקדימה את סיידי במעלה המדרגות, שולחת לעברה מבט חשדן אחרון לפני שפתחה את הדלת.

ערוכה לקרב שידעה שיתרחש עתה, סיידי התנשמה עמוקות ונכנסה לתוך החדר בצעד נחוש, פותחת בשלווה, "ראול, אני לא – "

היא השתתקה באמצע המשפט, עיניה מתרחבות, מסגירות אותה בזמן שהלם פשה בתוכה, מפזר את מחשבותיה הסדורות כאילו היה רוח סערה.

שם, ממש לפניה, ניצב ממוסגר בחלון המשרד של ראול היה... היה...