בזרועותיו של גבר זר

הצעקה ששיסעה את הלילה עברה במורד עמוד השדרה של אלכסיי וורונוב כנהר של מי קרח. חושיו התעוררו למצב של כוננות גבוהה. שלג קל ירד ללא הפסקה, מכסה בשכבה דקה את אבני הריצוף של הכיכר האדומה. הקרמלין תחם את הכיכר מימין. בצד המרוחק ניצב מגדל סְפַּסְקִי עם שעונו הגדול בדומה לביג-בן בלונדון, בולט כמשואה, בדומה לכיפות הבצל הקרובות של כנסיית בזיליוס הקדוש.

אבל השעה הייתה מאוחרת ולא הייתה תנועה בכיכר.

עד שהצעקה הדהדה שוב.

אלכסיי קילל. הוא עמד בצלליו של המוזיאון הרוסי, ממתין להגעתו של איש הקשר שלו, אך לא יכול היה להתעלם מהצעקה. למרות שסביר להניח כי זו קטטה באחד המועדונים הקרובים; אישה צועקת באימה בזמן שהגבר שלה נלחם על כבודה, הוא היה חייב לפעול. המהלך הזה יעלה לו במחירו של ידע רב ערך כיוון שאיש הקשר שלו לא ימתין כאשר יגלה שאלכסיי לא נמצא במקום.

מצד שני, הוא מחכה כבר חצי שעה והאיש מאחר ברבע שעה. למען האמת, אלכסיי החל לתהות אם האיש ההוא התחרט.

זה אפשרי.

אם יריבו של אלכסיי שמע על כוונותיו, ייתכן ששילם למודיע יותר. למרות שאלכסיי עמד לשלם לו הון תועפות. אבל הוא לא יכול היה לעמוד ולחכות בזמן שאישה זקוקה לעזרה.

לרוע מזלו קולל בגֶן של אצילות הפועל גם על חשבון התועלת האישית שלו. הוא היה חסר רחמים בכל מה שעשה – פרט למצבים שבהם מישהו היה מצוי בסכנה פיזית.

חנות הכלבו GUM זהרה בבהירות מעברה הנגדי של הכיכר מול הקרמלין. אלכסיי החל לצעוד בכיוון זה אבל עצר כששמע רחש. צעדים? התהודה בכיכר הריקה הקשתה עליו לאתר את כיוונם.

לפני שהצליח לאתר את כיוונם, אישה הגיחה מהחשכה. הוא לא הספיק לזוז ממסלולה. היא עברה דרכו וכמעט הפילה את שניהם על המדרכה.

אלכסיי תפש אותה קרוב אליו וייצב אותה בזמן שעשה צעד לאחור על מנת לייצב את עצמו. זה היה כמו לנסות ולהחזיק יגואר. היא לא הוציאה הגה אבל דחפה נגדו בכל כוחה, מכוונת את מרפקה אל פניו. הוא הסיט את הפגיעה באינסטינקטיביות ואז סובב אותה כך שגבה היה אליו, מהדק את כף ידו אל פיה.

הוא הרגיש את הצעקה נאספת בגרונה כשמשך אותה בכוח כנגדו. אם ישחרר היא תקרע את עור התוף שלו.

"אם תצרחי שוב," אמר בקול שקט באוזנה, "מי שרודף אחרייך ימצא אותך. ואני לא מתכוון להיכנס אל מרכזה של מריבת האוהבים שלך."

מדוע אינו יכול, לשם שינוי, לא להתערב? שעת הפגישה כבר חלפה אבל המודיע שלו עדיין עשוי להגיע. עסקה גדולה עמדה על הפרק, שלא לדבר על שנים של עבודה לקראת מטרה בודדת שכמעט הייתה בטווח אחיזתו. הוא לא תכנן להפסיד פגישה לטובת משהו שסביר להניח שהוא קטטת שיכורים. הוא יכול להסתובב עכשיו ולחזור למוזיאון בצעדים ספורים.

קולה של האישה היה עמום כשניסתה להניע את ראשה. עלה בדעתו שהיא עשויה להיות תיירת. בימים אלה היו הרבה תיירים במוסקבה, בשונה מבעבר, כשהיה נער. הוא חזר על דבריו באנגלית, ליתר ביטחון.

הוא חש את השינוי בנשימתה וידע שניחש נכון. הוא גם דיבר גרמנית, צרפתית ופולנית, אבל נראה היה שאנגלית היא האפשרות המועילה ביותר כיוון שכמעט כולם דיברו אנגלית כשפה שנייה.

"אני לא אפגע בך," אמר. "אבל אם תצעקי אני אתן לו לקחת אותך. את מבינה?"

היא הנהנה בקצרה כשסובב אותה שוב בזרועותיו. עיניה המעושנות נצנצו באורה המשתקף של החנות. הברדס של מעילה נפל לאחור וחשף שיער כהה אסוף בזנב סוס עבה. תוויה היו נאים, עדינים, למרות שהמרפק שכיוונה אל ראשו היה הכול פרט לחלש. היא הייתה חזקה, האישה הזו. חזקה ועדינה בו בזמן.

אלכסיי משך את ידו מפיה. על פניה הייתה הבעה חשדנית אבל היא לא צעקה.

"בבקשה תעזור לי," לחשה, עוטפת את עצמה בזרועותיה מפני הקרה של סוף אפריל. "אל תיתן להם לקחת אותי."

אמריקאית.

זה לא אמור להפתיע אותו, אבל משהו בה היה לגמרי לא צפוי. למשל מה עושה אישה אמריקאית שלא דוברת רוסית לבדה בכיכר האדומה לקראת אחת לפנות בוקר.

אל תתערב בזה אלכסיי.

הוא התעלם מהקול והתמקד בה. "לא לתת למי לקחת אותך? לרשויות? אם עברת על החוק אני לא יכול לעזור לך."

"לא," אמרה, מביטה מאחוריה לפני שפנתה אליו שוב. "זה לא משהו כזה. אני מחפשת את אחותי ו – "

קריאות זועמות הדהדו בכיכר. היא לא המתינה לתשובתו; היא פשוט ברחה אל תוך הלילה כאילו נורתה מתותח. אלכסיי השיג אותה בשלושה צעדים, הידק את ידו סביב זרועה וסובב אותה על צירה.

"מכאן," אמר, מושך אותה אל עבר חנות הכלבו.

"מואר שם מדי. הם יראו אותנו."

"בדיוק."

צעדים כבדים נשמעו על אבני המדרכה בכיוונם. היו להם רק שניות ספורות לפני שהגברים יגיעו אל מורד הגבעה. השלג החלק עיכב אותם, אבל לא בהרבה. אלכסיי דחף את האישה כנגד אחד מחלונות הראווה הענקיים. היא השמיעה קול מחאה.

"חבקי אותי ברגלייך."

גבותיה התרוממו בתרעומת. "שחרר אותי! אתה בכלל לא מנסה לעזור–"

"זו הבחירה שלך, יפה שלי," אמר, מתרחק. "בהצלחה."

"לא, חכה," קראה אליו כשהחל לצעוד במורד המדרכה. כשעצר, היא נשפה בכבדות. "אוקיי, אעשה את זה בדרך שלך."

אלכסיי העניק לה חיוך שידע שהוא הכול פרט לידידותי. "סְפַּסִיבַה. אנחנו נעמיד פני נאהבים, כן? חבקי אותי ברגלייך," אמר כשדחק אותה כנגד החלון ושיחרר את שערה מכבליו. היא כרכה את זרועותיה סביב צווארו, מצייתת הפעם מבלי להתווכח. אלכסיי חבק את ירכיה ונדחק אל עריסתן. מעילו היה ארוך והסתיר את גופיהם משדה הראייה. אם עשו זאת נכון, כל מי שיראה אותם יחשוב שהם מקיימים יחסי מין.

האמריקאית עצרה את עצמה מלהיאנח כשנדחק יותר ויותר כנגד איברה הרגיש ביותר. הצליל נע בעורקיו כמו כוסית וודקה. לא משנה שלא חפץ בזה, גופו הגיב.

לעזאזל.

היא הייתה קטנה, רכה והדיפה ניחוח של קיץ ברכס הרי האורל – רמז של פרחים, אור שמש ומים קרירים. כעס הציף אותו. הריח שלה גרם לו לזכור, גרם לו להרגיש. הוא לא אהב להרגיש. לא היה לו מקום לרגשות.

רגשות מחלישים אותך, יש להם הכוח לשבור אותך.

"נשקי אותי," נהם כשהצעדים התקרבו. "ותעשי שזה יראה אמיתי."

פייג' בהתה בגבר הזר והכהה שהחזיק אותה באינטימיות רבה כל כך. אלוהים, איך הכניסה את עצמה לבלגן כזה? היא הייתה צריכה לפנות ישירות לצ'אד ברגע שאמה נעלמה. אבל היא חשבה שאחותה פשוט לא שמה לב לזמן. ופייג' לא התכוונה להרוס לבוס שלה את הערב לאחר שהיה אדיב מספיק מלכתחילה ואפשר לה להביא את אמה לנסיעה הזו.

צ'אד ראסל היה אחד הרווקים המבוקשים ביותר בדאלאס. הוא היה נאה, נהדר ועשיר. והיא הייתה המזכירה שלו. או שלפחות זה מה שהייתה בנסיעה זו, כיוון שהמזכירה שלו לא הורשתה לטוס יותר משלוש שעות ברציפות על פי ההנחיות של הרופא שלה. למייוויס הייתה הפרעה במערכת קרישת הדם שלה, הפרעה שעלולה הייתה להיות קטלנית אם בילתה זמן רב בטיסות, לכן פייג' קיבלה את התפקיד הזה כשצ'אד היה צריך לבחור מזכירה לנסיעה זו.

היא הייתה נרגשת ונחושה בדעתה לעשות את העבודה על הצד הטוב ביותר כיוון שבחר בה על פני כמה מזכירות אחרות עם ניסיון רב יותר. לא, לצ'אד היו מספיק דאגות מבלי לטפל גם בבעיה של אחותה הצעירה של המזכירה הזוטרה שלו. הוא היה כאן לצורך סגירתה של עסקה גדולה, ולא על מנת לאתר בחורה חסרת אחריות בת עשרים ואחת.

ופייג' הייתה כאן כדי להוכיח שהיא יכולה להתמודד עם יותר אחריות ושהיא נכס לחברת ראסל טק.

לאחרונה חשבה אפילו שצ'אד עשוי להיות מעוניין בה כיותר מאשר רק שכירה. היא ניסתה שלא לפרש יותר מדי את מעשיו, אבל הוא הזמין אותה לארוחת צהריים פעמיים – והוא שאל על חייה האישיים, על אחותה, על הרבה דברים שהם לא עבודה. ליבה הלם ללא הרף. בצ'אד היו כל התכונות שהגדירה כמושכות בגבר. היא הייתה מאוהבת בו מאז הרגע הראשון שנכנס אל המשרד וחייך אליה, לפני קרוב לשנתיים.

עד עכשיו מעולם לא חשבה שיש לזה סיכוי כלשהו.

הלילה היא אפשרה לרגשותיה לטשטש את החשיבה ההגיונית שלה. היא הייתה צריכה לפעול על פי האינסטינקטים שלה ולבקש את עזרתו של צ'אד. אבל הייתה מורגלת כל כך לפתור את הבעיות שלה לבד, לכן התעלמה מאי הנוחות שלה והייתה נחושה למצוא את אמה בעצמה. עכשיו ייסרה את עצמה בשל כך.

"אין זמן לבזבז," נהם הזר.

קולו היה עמוק, עשיר וצליל הגייתו את התנועות הזרות לו היה יפה. המבטא שלו לא היה כבד, אבל היה רוסי במובהק.

ליבה של פייג' התהפך בקרבה כשנלחץ אליה עוד יותר. היא חייבת למצוא את אמה. אבל קודם כל עליה לשרוד בדקות הקרובות. ולצורך כך, חששה שעליה לפעול על פי הנחיותיו. איזו ברירה יש לה? הגברים שברחה מהם היו רבים. אם הם יתפסו אותה היא עשויה שלא להצליח להתחמק פעם שנייה.

לא שבאמת ידעה מה הם רצו. היא התרחקה יותר מדי מהמלון, איבדה את דרכה ונתקלה בקבוצה של גברים שהפחידו אותה. הם שתו ולא הראו יותר מדי נכונות לעזור. לפחות לא בלי מחיר. היא נרעדה כשחשבה על הענק הבלונדיני עם הידיים הבשרניות שאמר לה במבטא רוסי כבד שיעזור לה אם היא תנשק אותו.

אז הוא התחיל לצחוק והשאר הצטרפו אליו. הצליל היה מכוער וגרם לשיער על זרועותיה לסמור. אבל היא צעקה רק כשתפס אותה. היא הרוויחה קצת זמן עם בעיטה שכיוונה היטב למפשעתו. בזמן שהאחרים מיהרו לעזור לו, היא ברחה.

למה עכשיו האמינה שהגבר הזה באמת מנסה לעזור לה, היא לא ידעה. אבל היא הייתה משוכנעת שכזה היה – או שלפחות היה הרעה הפחותה מבין השתיים, אם יכלה להסתמך על תחושותיה. הקשר הפשוט בין גוף לגוף, של מפשעתו הנדחקת באינטימיות אל שלה למרות שכבות הבגדים שביניהם, גרם לליבה להלום ולקצות עצביה לרטוט.

היא רצתה לדעת מי הוא, מדוע הוא עוזר לה, אבל לא היה זמן לשאלות. עיניו האפורות כקרח של הזר הביטו מטה אליה, דוחקות בה להיענות. צליל הצעדים על המדרכה הלך והתחזק.

בשנייה, פייג' עצמה את עיניה והצמידה את שפתיה אל שלו. בשנייה האחרונה החליטה שתחזיק את שפתיה סגורות. לא הייתה סיבה לנשק אותו באמת, לא? הרושם בודאי יספיק כדי לשטות בגברים האלה.

אבל הזר לא אפשר זאת. לשונו החליקה לאורך התפר שבין שפתיה. היא התנשמה לנוכח החום וההפתעה שבתנועה זו.

ההתנשמות הזו הייתה כל מה שהיה זקוק לו על מנת להחליק את לשונו אל תוך פיה. ליבה הלם כשנישק אותה במיומנות שהייתה גורמת לברכיה להיכנע אם הייתה ניצבת על רגליה.

היה לו טעם של ברנדי ושל מנטה, גברי וחזק כל כך, והיא נדהמה מהרפיון שהתגנב אל חושיה. הוא לא היה צ'אד, הוא לא היה הגבר שחלמה עליו בשנתיים האחרונות – אבל היא רצתה לאבד את עצמה בחביקתו, רצתה לראות איזה סוג של קסם יוכל לחולל אם יהיו עירומים לבדם ביחד.

רק שלא היה לה שום מושג איך ליצור קסם עם גבר, למען האמת. במהלך שמונה השנים האחרונות הייתה לה התנסות מינית אחת בדיוק – ולא היה בה שום דבר ששווה לדבר עליו. היא הפכה לאם חד הורית לאחותה כשהייתה רק בת שמונה עשרה, ובהמשך עבדה במהלך הלימודים בניסיון לתמוך בכלכלת הבית וזה לא השאיר לה יותר מדי זמן לדייטים או למערכות יחסים.

אבל אף אחת מקומץ הנשיקות שחוותה לא דמתה לזו. הנשיקה הזו הייתה מדהימה. והיא חוללה דברים בקרבה. היא חשה נוזלית וחמה. כאילו הזיקוקים המתפרצים בגופה הפכו ללהבה בודדת עם חיים משל עצמה.

פייג' חשה חום ותשוקה בעוצמה שהפתיעה אותה. איך זה שהיא מגיבה ככה בזמן שכזה?

הגבר נהם נמוך בגרונו ומשך אותה קרוב יותר אליו כשהנשיקה החליקה מעבר לשפתיה.

פייג' לא הייתה עצמה. זה היה ההסבר היחידי. היא כבר לא הייתה מזכירה משועממת העובדת עבור גבר שלעולם לא יהיה שלה, כבר לא האחות המבוגרת יותר והאחראית יותר שדאגה להכול. היא הייתה חמה, חושנית ובשליטה מלאה על גורלה. היא חיתה חיים של פרשת אהבים חשאית בינלאומית ושל סכנה, חיים מרגשים מלאים בתשוקה ובגבר מדהים שדיבר אנגלית במבטא רוסי ונישק אותה עד לאובדן חושים.

נשמעו קולות קרובים שהחזירו אותה למציאות. ואז שריקת זאב. ליבה של פייג' צנח אל בטנה.

"אל תפחדי," לחש הזר כנגד צווארה כשהסיט את פניה מהכיוון שבו היו הגברים. "הם ילכו בקרוב."

היא רעדה בתגובה, אבל זה לא היה מפחד, כשפיו החליק שוב ליד אוזנה.

"איך קוראים לך?"

השאלה הזו הקפיצה אותה. הוא היה קרוב אליה באינטימיות רבה כל כך, שפתיו נעות על פני עורה כאילו נולדו לעשות זאת, רכס של זיקפה מרשימה כנגד ירכיה, והוא אפילו לא ידע את שמה. אם הסיטואציה לא הייתה מטורפת כל כך, היא הייתה צוחקת.

הוא הניע את ירכיו והתרגשות חלפה בה. אם ימשיך לעשות זאת...

"שמך," אמר כנגד לחייה.

"פייג'," אמרה שנייה לפני שפיו תבע שוב את שלה.

השריקות התחזקו, ואז אחד הקולות אמר משהו בנחישות והם הפסיקו. הקול אמר שוב משהו, חזק ונחוש יותר. היא הרגישה את שריריו של הזר מתקשחים.

הגבר השני דיבר רוסית, זו הייתה שאלה לפי האופן שבו השאיר את האמירה תלויה בסופה. האמת הכתה בה כמו דלי של מי קרח. הוא דיבר אליהם. נשימתה של פייג' נקטעה בחדות.

"תגנחי," אמר הזר כנגד שפתיה.

המילה הייתה זרה כל כך מבחינתה, בעלת משמעות רבה כל כך. המבטא שלו חספס את המילה, גרם לה להישמע גם קשה יותר וגם חושנית יותר מכל דבר אחר ששמעה בחייה.

הוא מחץ את ירכיה בכוח, והיא הבינה שהם בסכנה, שגם הוא יודע זאת. איכשהו, העובדה שהוא היה מודע לסכנה גרמה לסכנה להיראות גדולה יותר ואמיתית יותר. לא היה ספק שהם במיעוט. אם הגברים האלה יגלו מי היא, אם הם יחליטו לסיים את מה שהתחילו, הזר לא יוכל לעזור לה נגד רבים כל כך.

פייג' משכה את פיה מפיו, קברה את פיה בצווארו וגנחה כמיטב יכולתה. הצליל היה חלש ולא משכנע.

"חזק יותר," לחש באוזנה, מניע את ירכיו שוב כנגדה.

התרגשות עלתה בה, מחזיקה אותה, מסחררת אותה באחיזתה בזמן שהוא נדחק נגדה. הגניחה שיצאה מבין שפתיה הפעם הייתה אמיתית מאוד. פיו חיפש את פיה שוב. הנשיקה שלו הייתה חמה, חזקה ותובענית. פייג' העבירה את אצבעותיה בשיער שעל עורפו, משחקת בשפתו הרכה של כובע הפרווה שחבש.

כשגופו לחץ על הנקודה הרגישה ביותר שלה, הוא הוביל אותה לעבר משהו שבעצם מעולם לא חוותה עם גבר. שניהם היו לבושים, ויחד עם זאת היא עמדה להתפזר לרסיסים.

היא הייתה מקופחת כל כך ועכשיו – עכשיו נפתחו הסכרים. הם אפילו לא היו עירומים, לא היה ביניהם כל קשר אינטימי, והיא הרגישה כל כך הרבה.

היא גנחה שוב, נושמת בכבדות בזמן שידו ערסלה את החזה שלה דרך חולצתה. האגודל שלו החליק על פטמתה. הוא השמיע קול כשהרגיש את הנקודה הקטנה והנוקשה. צליל קולו הסעיר אותה, עורר את חושיה.

באופן לא ייאמן היא כמעט הייתה שם, כמעט הגיעה אל שיא ההתרגשות. היא הרגישה שובבה, לוהטת ונואשת לגמרי.

זו הייתה טעות, טעות, ויחד עם זאת –

הזר תלש את פיו משלה והציב מרחק ביניהם. הוא עדיין תמך בה, אבל כבר לא היו לחוצים קרוב כל כך. נראה היה שכלל לא הושפע על ידי מה שקרה בזמן שהיא הייתה לוהטת וקרה ומתוסכלת בבת אחת.

ואז היא נזכרה. מבטה נורה אל מעבר לכתפו בזמן שהבלבול פינה את מקומו לפניקה. הוא החליט למסור אותה לידיהם, החליט שהיא לא ראויה לעזרתו –

"הם הלכו," אמר. הוא הוריד את רגליה במורד ירכיו עד שעמדה. משוחררת מאחיזתו, היה לה קר כל כך פתאום. היא כרכה את זרועותיה סביב גופה. שיניה החלו לנקוש ברכות, אבל היא לא יכלה לעצור את עצמה.

"תודה לך," אמרה, באופן מוזר מאוכזבת על שלא עברה את השיא הזה ככלות הכל. גופה עדיין המה מתגובות לוואי ליותר מדי אדרנלין, יותר מדי תענוג שנזנח.

"אין על מה. עכשיו אנחנו חייבים ללכת."

פייג' בהתה בו, מסתכלת עליו באמת בפעם הראשונה – וכמעט שצנחה אל האדמה הקרה בהלם. הוא היה גבר מהמם. יפה בסגנון הילד הרע של הוליווד, נער שעשועים. רק שלא היה ילד כלל וכלל. פתאום חשבה עד כמה המושגים האלה לא מתאימים לתאר גבר כמוהו.

קודם היא הייתה ממוקדת כל כך, מבוהלת כל כך, שלא שמה לב לפרטים כלשהם לגביו.

עכשיו הפנימה כל פרט מדהים. תחת כובעו היה לו שיער כהה ועבה, כנראה חום אבל נראה שחור בתאורת הרחוב, ואף ועצמות לחיים מהסוג שאומנים מפסלים בשיש מזה מאות שנים. השפתיים שלו היו מלאות, חושניות, הלסת שלו חזקה. הוא בחן אותה באמצעות עיני הקרח שלו שלא פספסו דבר.

והרגע אמר לה שהם צריכים ללכת. ביחד.

פייג' עשתה צעד לאחור, פתאום מבולבלת וחשדנית. היא כבר עשתה יותר מדי טעויות. היא הגיעה עד כאן מהמלון שלה בלי תכנית, וכמעט שהותקפה. היא לא תלך לשום מקום עם הגבר הזה, לא משנה עד כמה היא חייבת לו על שעזר לה.

"אני מעריכה את העזרה שלך, ואשמח לשלם לך, אבל אם אתה חושב שאני באה אתך למקום כלשהו על מנת לסיים – "

ההבעה שלו התאבנה לגמרי. "את חושבת את עצמך יותר מדי, פייג'. ואת תבואי איתי עכשיו אם את רוצה להימנע מתקרית חוזרת. הגברים האלה יחזרו לכיכר תוך חמש דקות, כשיבינו שלא הלכת לרכבת התחתית או לאחד המועדונים."

"אני אחזור למלון שלי. זה במורד הרחוב – "

"זה לא בטוח."

"הבוס שלי שם והוא יכול לעזור – "

"לא," הוא חתך את דבריה. "יהיה בטוח יותר אם תבואי איתי עכשיו."

תחושה שורפת של כעס החלה בבטנה. מי הוא חושב שהוא? אומר לה מה לעשות! ולמה התכוון כשאמר שזה לא בטוח? זה בודאי יותר בטוח מללכת איתו! "אני מעריכה את העזרה שלך, אבל האחות שלי נעדרת ואני חושבת שצ'אד הוא היחיד שיכול לעזור לי – "

הוא עשה צעד לעברה, כולו עירני לפתע. "צ'אד? צ'אד ראסל הוא הבוס שלך?"

פייג' נשכה את שפתה, לא בטוחה אם זה סימן טוב או רע. "אתה מכיר את צ'אד?"

הצחוק שלו לא היה ידידותי בדיוק. "כן, אני מכיר את צ'אד ראסל, יפה שלי. ואני יודע שכדאי שתבואי איתי עכשיו, אם את רוצה לעבור את הלילה הזה בשלום."

פייג' נרעדה. משהו בנימת קולו גרם לה לרצות להתרחק. "אני לא בטוחה שזה רעיון טוב," אמרה.

הוא נעץ בה את מבטו עד שהייתה בטוחה שיתפוס את גופה ויאלץ אותה ללכת בין אם רצתה בכך או לא. אבל אז הוא משך בכתפיו. "אלה החיים שלך. תעשי מה שאת רוצה."

"אבל למה? למה זה לא בטוח?" תבעה, ליבה פועם במהירות.

פיו התעוות בבוז. "הרחובות לא בטוחים בלילה, כפי שגילית לאחרונה. זה נכון לגבי הרבה ערים, להבנתי."

היא הרגישה שהוא לועג לה, ויחד עם זאת היה הגיון בדבריו. האם תשוטט ברחובות העיר התחתית של דאלאס לבדה בלילה? בטוח שלא.

"אני יכולה לשלם לך שתיקח אותי בחזרה למלון."

היא לא חיכתה לנביחת צחוקו. פניה בערו, כאילו העליבה אותו איכשהו והביכה את עצמה בתהליך. אלוהים, איזה לילה משונה!

"בואי איתי, או לכי לדרכך. הבחירה היא שלך." הוא לא המתין לתגובתה. הוא פשוט הסתובב והתחיל ללכת במורד הגבעה בכיוון שאליו פנו הגברים. פייג' נשכה את שפתה, רועדת ותוהה מה היא צריכה לעשות עכשיו.

אולי תצליח למצוא את דרכה לבד, אם לא תאבד את דרכה שוב. המלון שלה היה מעבר לכיכר ובמורד הדרך במקביל לנהר מוסקבה. זו הייתה הליכה ארוכה. קר. חשוך.

היא תרוץ. היא תוכל לעשות את הדרך בעשר דקות אם תמהר. אולי אמה כבר חזרה. אם לא, צ'אד נמצא שם ויכול לעזור.

צליל של קולות גבריים, דוברי רוסית, הגיע אל אוזניה דרך אוויר הלילה. הם דיברו בקול רם וצחקו. היא לא ידעה אם אלה אותם הגברים שניסו לתפוס אותה, אבל כדאי לה להסתכן?

פייג' לחצה את בסיסי כפות ידיה אל רקותיה. אלוהים, מה היא עושה כאן? למה חשבה שתוכל להתמודד עם זה לבד? היא לא דיברה את השפה ולפעמים אפילו לא הבינה את האנגלית במבטא הכבד שדיברו האנשים שפגשה. עיניה התאמצו לראות את דמותו של הגבר נעלמת אל תוך הלילה. היא הבינה אותו.

אבל הוא היה זר. איך תלך למקום כלשהו עם גבר שהיא לא מכירה?

הקולות הרוסיים התגברו כשהתקרבו למקום שבו עדיין עמדה לפני חנות הכלבו. כשהברירה היא בין לפגוש את הגברים האלה ובין ללכת עם גבר שעזר לה, היא הכירה במציאות: לא הייתה לה ברירה.

פייג' התחילה לרוץ.