בחזרה מטואיצ’י

פרק א הפגישה עם מרקוס

לולא פגשתי את קארל באותו בוקר בלה פס, בירת בוליביה, ייתכן שקֶווין ידידי היה מבלה את חג המולד בחיק משפחתו באוֹרגוֹן, ומרקוס האומלל היה משוטט עדיין עם חברתו ברחבי דרום אמריקה. בעצם, אלמלא הכרתי את מרקוס, שם בפּוּנוֹ שבפֶּרוּ, ייתכן שלא הייתי פוגש לעולם את קווין ולא הייתי מזדמן בדרכו של קארל האוסטרי, שהוא עדיין חידה. אלא שלא כך התגלגלו הדברים.

הגעתי אל העיירה הפרואנית פּוּנוֹ, השוכנת בגובה 3,900 מטר מעל פני הים. אני עדיין זוכר את הכאב החד שהרגשתי בברך כאשר הגעתי אליה. ההליכה הכאיבה לי מאוד. תרמילאי צרפתי הציע לי עלי קוקה ללעיסה. מתברר שבגובה 3,000 מטר מעל פני הים מותר ללעוס את עלה הקוקה המשכר. "קח קצת מזה, זה יעזור לך," אמר לי הצרפתי ותחב לידי חופן עלים.

הכנסתי לפי קמצוץ של עלים ונגסתי באבן המשונה, גם היא מתנתו של הצרפתי. האבן, כפי שלמדתי ממנו, מתסיסה את עלי הקוקה בתוך הפה. בלי האבן אין תסיסה, אין תגובה משכרת ואין שום השפעה. אצלי, סתם נרדמו החך והלשון.

באותו ערב הלכנו הצרפתי ואני לאכול יחד. הוא סיפר לי שחלה בצהבת ושהוא עדיין שומר על דיאטה, ונאלצתי להסתפק, למורת רוחי, בדג מאודה. למחרת קמתי מוקדם. הרגשתי השתפרה. בשעה שמונה עמדה לצאת הסירה המובילה לאי טקילה. שמעתי שנחמד מאוד לבקר בו. למען האמת, יכולתי להגיע כבר לקוּסְקוֹ, העיר שממנה יוצאים המטיילים לגיחות סיור בעיר האגדית מאצ'ו פיצ'ו, שהיתה לפנים בירת האינקה. אבל העדפתי לעשות עיקוף ולהתעכב כדי לבקר באי.

מעגן הסירות היה במרחק הליכה של כחמש־עשרה דקות. השארתי את הציוד בבית המלון, ובדרך אל המעגן התעכבתי בשוק המלוכלך של פּוּנוֹ וקניתי מצרכים אחדים: לחמניות, מעט פירות וירקות וגבינה. נזהרתי מאוד. ידעתי כבר שבפרו כל גְרינְגו (זר) מועד להיות קורבן למעשה שוד או גנֵבה. שעון, ארנק ומצלמה וכל אבזר מבהיק הם טרף מבוקש בידי הכייסים הזריזים.

האי טקילה מתנשא מתוך אגם טיטיקָקָה, האגם הגבוה בעולם המאפשר גם ניווּט. חופי האגם היו מזוהמים, אבל במבט אל האופק נראו המים כסופים ובוהקים. בין הערפילים שנחו על האגם צצו איים הרריים. המראה היה מרהיב.

לא התקשיתי למצוא את הסירה. למעשה היא מצאה אותי.

"האוּרוֹס או טקילה?" שאל אותי נער קטן.

"טקילה," עניתי.

הוא הוביל אותי לסירה קטנה, שכבר ישבו בה אנשים אחדים. התיישבתי קרוב לירכתיים וקראתי בספר. היו שם צעירים גרמנים אחדים וחבורה של צרפתים, שהתאכסנו כמדומני במלוני.

הגיע הזמן לצאת. אינדיאני, איש טקילה (השונה במראהו מאינדיאני פרואני), הניע את הסירה. הוא תקע מוט גדול, ששימש לו מנוף ניווּט, וסימן לנער לנתק את חבל החרטום ולהדוף את הסירה מן המזח.

"אֶספֶּרָה (חכה), אספרה!" צעיר עם תרמיל על גבו בא בריצה, נושם ונושף, וירד לסירה. "כמעט פיספסתי," אמר בספרדית צחה לאינדיאני, "תודה."

הוא התיישב לידי ואני פיניתי לו מקום. הוא חייך אלי. "אתה ישראלי," אמר לי באנגלית רהוטה.

הבטתי בספרי: "מוות מאושר" מאת אלבר קאמי, בתרגום לאנגלית. "איך ידעת?" תמהתי.

"לא היה לי ספק בכך. אני כבר ותיק פה, ביבשת הזו. למדתי לזהות אתכם. הישראלים הרי שולטים כאן בדרכים," אמר.

"שמי יוסי, או חוֹסֶה בספרדית," אמרתי.

"נעים מאוד. אני מרקוס. באתי לכאן ישר מתחנת הרכבת. מזל שהצלחתי לתפוס את הסירה ברגע האחרון, אחרת הייתי צריך לחכות יום שלם להפלגה הבאה."

מרקוס המשיך לספר על ענייניו, כאילו היינו מכרים ותיקים. "הנסיעה ברכבת היתה ממש איומה. יצאתי הבוקר מוקדם מחוּליאקָה. אין ברכבת הזאת שום מסעדה או מזנון. לא אכלתי כלום. אני מקווה שנגיע אל האי מהר. אני מת מרעב."

הוצאתי מתוך תרמילי לחמנייה, גבינה ותפוז והצעתי לו. "תודה," אמר מרקוס. "אתם הישראלים נוהגים תמיד להתחלק במה שיש לכם. אני מעריך את זה." הוא הכין לעצמו כריך ואכל בתיאבון, ואף קינח בתפוז.

"אחזיר לך כשנגיע אל האי," אמר כששבע.

"שטויות," עניתי. "שמעתי שבטקילה המחירים יקרים. אם אתה מסכים, נגור יחד ונתחלק במזון."

"יפה מצדך. אני מסכים."

עכשיו פנה מרקוס אל כמה מיושבי הסירה, ששוחחו ביניהם בגרמנית, וניהל איתם שיחה ערה בשפתם. אחר כך פנה אל חבורת הצרפתים ושוחח איתם בצרפתית. יש לו אישיות קורנת ובהשראתו, עד מהרה כולם מתיידדים, מדברים וצוחקים, פרט לגרמנים, שנשארים אדישים וצוננים.

"אתה גרמני?" אני שואל אותו.

"לא. אני משווייץ," הוא משיב.

יופי.

כמעט הגענו אל האי ולפתע — תקלה. המנוע דמם. השייט האינדיאני מנסה לאתר את התקלה. ואמנם, לא חולף זמן רב והמנוע חוזר לפעול. מרקוס מבחין שאצבעו של השייט האינדיאני שותתת דם. כנראה נפצע בשעת תיקון המנוע. מרקוס שולף מתרמילו ערכת עזרה ראשונה. הוא מחטא ומנקה את אצבעו השחורה של האינדיאני ומבקש ממני לחתוך רצועה של אגד מידבק. אבל לא. הוא אינו מרוצה ממעשה ידי. הוא לוקח את הגליל וחותך פיסה נאה. והכול בקפדנות וביסודיות. ואז הוא נפנה לחבוש את אצבעו של השייט. האינדיאני מודה לו בחיוך רחב.

והנה, אנחנו באי טקילה. אנחנו נכנסים לתוך מעגן קטן ויורדים אל החוף. רק עכשיו הבחנתי בזוג הפרואני שהיה איתנו בסירה. הבעל היה גבר בגיל העמידה, ואילו אשתו הלכה אחריו ושיחקה ללא הרף ביוֹ־יוֹ. אין ספק שהיא הפגינה מיומנות מרשימה במשחק. אחר כך נוכחנו לדעת שכל פרו משחקת ביו־יו. נשים, גברים, זקנים וצעירים. לכולם יש יו־יו וכולם משחקים. מסתבר שחברת קוקה קולה ערכה מסע שיווק בפרו והפיצה את משחק היו־יו יחד עם המשקה.

מן הרציף עלינו אל הכפר בדרך תלולה, שהיתה עשויה ברובה מדרגות החצובות בסלע. ככל שטיפסנו במעלה הדרך חשתי שהאוויר ממש אוזל מריאותי. עליתי שתי מדרגות ונעצרתי. עליתי, ושוב עצרתי למנוחה.

"לאט לאט, יש לנו זמן," עודד אותי מרקוס.

"ומה איתך?" אני שואל.

"אה, אני תורגלתי באלפים השוויצריים. שירתתי שם בצבא," אומר מרקוס בחיוך.

בשער הכפר, שהיה בנוי אבנים גדולות ומסותתות, חיכו לנו בעלי בתים, וכל אחד הציע לנו חדר בביתו, תמורת תשלום קטן יחסית. מרקוס ואני נפרדנו מחבורת הצרפתים, אך לא לפני שקבענו להיפגש לארוחת ערב במרכז הכפר.

שנינו נלווינו אל אחד הכפריים, איש פשוט ונחמד, ששמו נשכח ממני. הוא העמיד לרשותנו חדר בנוי מטיט, שהיה חשוך במקצת. לוח עץ שהיה מוגבה מעט מהרצפה שימש לנו כמיטה. פרשנו עליו את שקי השינה ומיד התארגנו להכין לעצמנו ארוחה. מרקוס היה מצויד בפרימוס קטן וכעבור שעה קלה היה לנו קפה מהביל. אני הכנתי בהקפדה רבה כריכים נאים של גבינה, בצל ועגבנייה. רק עכשיו הכרנו וכבר חשנו קרובים כשני חברים ותיקים. מרקוס החל לדבר על תוכנית מסע משותפת. אבל לי היתה תוכנית משלי.

"אני חוזר לקוסקו," אמרתי. "עדיין לא ראיתי את מאצ'ו פיצ'וּ."

"בוא, הצטרף אלי וניסע ללה פס," הציע מרקוס. "כבר היית שם?"

"לא. לא הייתי שם, אבל כנראה בשלב הזה לא אגיע ללה פס. אני מתכוון לחצות את ברזיל לרוחבה," הסברתי. "חשבתי לצאת מפוּאֶרטוֹ מַלדוֹנאדוֹ, שאינה רחוקה מקוּסקוֹ, דרך הנהר מַדְרֶה דֶה דֶאוֹס, החוצה את פרו ובוליביה ומתחבר לאמזונס."

משם תיכננתי להמשיך לאורך הנהר עד לשפך בחוף האוקיינוס האטלנטי, ליד בֶּלֶם שבברזיל. הראיתי למרקוס את המסלול על המפה. "שמעתי שהשיוט על נהר מַדרֶה דֶה דֶאוס מעניין מאוד," המשכתי. "אם כי הניווּט קצת קשה. אבל בדרך יש כפרים קטנים ומעניינים וחוץ מזה אני אוהב את הג'ונגל. אולי תצטרף אלי?"

"תודה על ההצעה. התוכנית שלך נשמעת מעניינת והרפתקנית. אבל אני כבר בסוף הטיול שלי. אשהה זמן מה בלה פס, אולי אקנה אפודות מסריגת יד ואשלח לשווייץ. אולי גם אטייל שם בסביבה, אבל לא זמן רב," סיכם מרקוס.

יצאנו אל הכפר. זהו כפר מיוחד במינו. האי טקילה שימר ובודד את יושביו. ניכר הבדל ברור בין האינדיאני הפרואני ובין איש טקילה. אנשי האי מצטיירים כאנשים יותר אדיבים. גם סגנון הלבוש שלהם שונה. הם לובשים לבוש מסורתי אחיד. אותו הכובע, אותה הצַ'לֶקו (חזייה רקומה) ומכנסיים רחבים וחגורה רקומה. החגורות ושאר דברי הרקמה של אנשי טקילה מפורסמים באיכותם וביופיים בכל אמריקה הלטינית. ההבדל הגדול בינם לבין עבודות אחרות, הוא שבטקילה נעשית עבודת הרקמה על ידי גברים בלבד. הנשים עוסקות רק בטוויית הצמר ובצביעתו.

האי הוא מעין מושב שיתופי. העבודות הציבוריות נעשות על ידי כל אנשי הקהילה. האי מנוהל למעשה על ידי מועצה ציבורית והחלטותיה מחייבות. כל זאת באי שחיות בו כחמישים משפחות. חיי הקהילה זורמים על מי מנוחות. הגברים יושבים ביחד ורוקמים במיומנות, אגב פטפוט, ואילו הנשים יוצאות לעבודות השדה. אדמת האי היא אדמת טרשים קשה לעיבוד חקלאי ונראה שלמעט תפוחי אדמה ויוּקָה לא עולה בידי אנשי הכפר להפיק ממנה דבר. בכפר עצמו מצויה מכולת קטנה ועוד שתיים או שלוש מסעדות. באחת מהן פגשנו, מרקוס ואני, את חבורת הצרפתים.

הם היו חמישה. שלוש בנות — דֶדֶה, אַנֶק וז'קלין, ושני בנים — ז'אק ומישֶל. השעה היתה עדיין מוקדמת. שתינו מָטֶה, מין תה עשוי מעלי קוקה או אקליפטוס שגם לדעת המקומיים מקל מעט את תחושת הגובה האטמוספרי, וניהלנו שיחה קלה. הם העדיפו לדבר צרפתית, ואני לא הבנתי אף מילה. אט אט נוצר קשר עין ביני ובין אחת הבנות. היא חייכה אלי ואני החזרתי לה חיוך. זו היתה דֶדֶה. נמוכת קומה מעט, גוף מלא, פנים יפות ושיער קצר, ששיווה לה מראה שובב. דֶדֶה חייכה אלי שוב. הזמנתי אותה לשבת לצדי ופתחתי איתה בשיחה באנגלית. אחר כך יצאנו אל רחבת הכפר ושיחקנו בפריזבי שמרקוס הביא איתו. המשחק משך אליו אינדיאנים אחדים, ובהדרכתו של מרקוס הם למדו עד מהרה את כללי המשחק. אחר כך הציעו לנו המקומיים להצטרף אליהם למשחק כדורגל.

הכדור היה קשה כאבן ולא הבנתי כיצד הצליחו המקומיים לבעוט בו ברגליים יחפות. גם האוויר הדליל לא היה לצדנו. התנשפנו בכבדות, והמקומיים עלצו על ניצחונם.

חזרנו אל המסעדה לארוחת הערב המתוכננת. הארוחה היתה צנועה, אך טעימה מאוד. לחם כפרי גס, שתי ביצים לכל אחד, תפוחי אדמה מטוגנים ויוקה. לקינוח עוד כוס מָטֶה, וחזרה הביתה. מוזר, המטייל מחליף אכסניה כמעט בכל יום, אך כל מקום שהוא חונה בו ללילה הוא ביתו.

מרקוס ואני חוזרים לחדרנו. הוא מוציא מתרמילו את הצ'וּרַנְגוֹ ופורט על מיתריו. זהו כלי נגינה זעיר, דומה למנדולינה, עשוי משריון הארמדיל ומעץ, ומפיק צלילים נעימים וערבים לאוזן. מרקוס הפליא לנגן בכלי והקשבתי מוקסם. הוא סיים מחרוזת שירים בוליביאניים ואמר לי: "עכשיו תקשיב לשיר הזה, יוסי. זהו שיר שחיברתי לכבוד נערה שאהבתי. מוניקה שמה. תשע שנים היא היתה שלי ועכשיו הלכה לה."

מרקוס החל לשיר, "רחוק, רחוק מלבי," הוא שר בעצב. מרקוס התחבב עלי מאוד ובאותו רגע חשתי גאווה על שלאחר היכרות כה קצרה הוא משתף אותי בסודותיו האינטימיים. השיר היה עצוב מאוד, ונבע ישר מלב כואב, עד שנסך גם בי עצבות וכבר התקנאתי בו שהתנסה בכאב כזה של אהבה נכזבת.

אחר כך ניסה מרקוס ללמדני נגינה בחליל, שגם הוא היה באמתחתו. מהר מאוד נואשנו מכישרוני המוזיקלי ושבנו להיות עליזים.

למחרת אנחנו מבלים עוד יום בטקילה עם חברינו הצרפתים. הקשר ביני ובין דֶדֶה החייכנית מתהדק, וכך גם בין מרקוס ובין אַנֶק. זו תמירה ובהירת שיער, עיניה תכולות, חיוורות מעט, והיא רזה מאוד, בניגוד גמור לחברתה הכהה והעגלגלה. אנחנו חוזרים יחד בסירה לפונו.

אגם טיטיקָקָה סוער, ואנחנו נאלצים למצוא מחסה באיים הצפים, הקרויים "אורוס". אנחנו מגיעים לפונו רטובים, אך עליזים.

מרקוס מצטרף אלי לחדרי במלון ולאחר רחצה קצרה אנחנו יורדים העירה. בינתיים מתברר שהצרפתים, כמו מרקוס, נוסעים כולם ללה פס. הצרפתים ומרקוס מנסים לשכנע אותי להצטרף אליהם, אך אני מסרב לוותר על מאצ'ו פיצ'ו, ויודע כי כספי לא יספיק לי גם לנסיעה ללה פס וחזרה. אני נחוש בדעתי לדבוק בתוכניתי המקורית ודואג לוודא את שעת היציאה של רכבת הבוקר לקוסקו.

בערב ישבנו כולנו בבית קפה קטן מול המלון. חבורת פרואנים ניגנו בסַמפוֹנִייה, שהוא חליל רועים, ובגיטרה. בעל המקום תופף לפי הקצב על הדלפק, ולא דחק בנו להזמין עוד סיבוב. אחר כך לקח מרקוס את הגיטרה ובמיומנות וחן רב ביצע מחרוזת שירים נפלאה, וכולנו נסחפים בקסמו ושרים בקול.

בלילה, בחדרנו, שופת מרקוס שוב תה על פרימוס.

"אז מה, יוסי, אתה נוסע בכל זאת לקוסקו מחר?" הוא שואל.

"כן," אמרתי. "כבר ביררתי את שעת היציאה ברכבת הבוקר."

"אני לא מבין אותך," הוא מפציר. "מדוע לא תמשיך איתנו ללה פס, רק לשבוע ימים, ואחר כך תחזור לפרו?"

"אתה באמת לא מבין, מרקוס. אני רוצה מאוד להצטרף, אבל אני לא יכול לוותר על התוכנית שלי. אני לא רוצה להחמיץ את מאצ'ו פיצ'ו, ואין לי מספיק כסף לעשות את שני הדברים."

מרקוס לא ויתר. "תראה, יוסי. נעים לי איתך, יהיה נהדר אם נמשיך את הטיול ביחד. אתה הזמנת אותי להתחלק איתך באוכל שלך עוד לפני שהכרת אותי. עכשיו הרשה לי להזמין אותך לביקור בלה פס על חשבוני." הוא הכניס שתי אצבעות לתוך מכפלת מכנסיו, שלף כמה שטרות והושיט לי שלושים דולר. "בבקשה, קח את הכסף, יוסי. אין לו שום חשיבות בעיני. תהיה לו משמעות רק אם תשתמש בו כדי להצטרף אלינו."

"לא, לא אוכל לקחת, מרקוס," עניתי לו במבוכה. "אני מעריך זאת מאוד, אבל אתה מטייל עם תרמיל בדיוק כמוני ואין שום סיבה בעולם שאקח ממך כסף."

כאן החל מרקוס לדקלם באוזני שיר. איני זוכר את שמו ולא את שם המשורר. אבל תוכנו, והדרך שבה דיקלם אותו מרקוס באוזני, זכורים לי יפה. זה היה שיר על אדם שלא רצה לקבל דבר מאחרים ומעולם לא ידע לתת.

למחרת בבוקר היינו כולנו על האוטובוס הנוסע ללה פס.

יותר מכולם שמחה דֶדֶה לפגוש אותי באוטובוס. היא ישבה לידי ושוחחה איתי. היא היתה היחידה מבין חברותיה הצרפתיות שידעה אנגלית, כי עבדה במשרד נסיעות בצרפת. דֶדֶה ואַנֶק חברות ותיקות. הן החליטו לנצל את חופשתן כדי לטייל ביחד בפרו ובבוליביה. ז'קלין הצטרפה אליהן באקראי, סיפרה לי דֶדֶה, ועכשיו היא ואַנֶק מצטערות על צירופה. היחסים בין דֶדֶה ואַנֶק לבין ז'קלין מתוחים, הן לא מסתדרות ביחד. במהלך הטיול פגשו שלושתן את שני הגברים שבחבורה — מישל וז'אק. נוכחותם של אלה עזרה להוריד את המתח במקצת. מישל, בחור מוצק, בהיר שיער ואדום זקן, נראה לי סימפטי למדי. גם הוא דיבר אנגלית די טובה. ז'אק, לעומתו, נראה ציפור משונה. חיוור פנים, צנום וארוך שיער. ז'אק דיבר רק צרפתית. הוא היה צפר חובב, ועיין בספרים עבי כרס על ציפורים למיניהן. לרוע מזלו, בשעה שהעמסנו את הציוד על האוטובוס, ניצל מישהו את ההמולה וגנב את תיק המצלמות היקר שלו, על כל ציודו. אך ז'אק נראה אדיש ומשועמם כרגיל.

לאחר כחמש שעות נסיעה הגענו אל גבול בוליביה. כאן התברר שז'אק המבולבל אינו מצויד באשרת כניסה. הוא לא ידע שיש לדאוג לכך לפני שמגיעים למעבר הגבול. איש משטרת הגבולות שלח אותו חזרה לפונו, שממנה באנו, ובלית ברֵרה נאלץ ז'אק לקבל את הדין. הוא לא התעכב, מצא טרמפ במכונית שחצתה את הגבול לכיוון פונו, ונסע לדרכו.

בעוד אנחנו ממשיכים להמתין להחתמת הדרכונים, גילה מרקוס תושייה ופתח בשיחה עם איש משטרת הגבולות. זה גילה לו באקראי, שאפשר לקבל אשרה גם בעיירת הגבול הפרואנית יונגס, השוכנת במרחק שלושים דקות נסיעה ממעבר הגבול. אבל ז'אק כבר נסע לפונו, הרחוקה חמש שעות נסיעה.

מרקוס לא היסס: "אתם תמשיכו, אפגוש אתכם בקופּאקבּאנה. בינתיים אנסה לתפוס את ז'אק."

מרקוס השאיר את תרמילו בידינו וחיכה בצד הדרך למכונית, שלא איחרה להגיע.

נותרנו שלוש הבנות, מישל ואני. יצאנו לדרך ולאחר כשעה הגענו לקופאקבאנה. שוטטנו ברחובות, עד שמצאנו בית מלון שהיה סביר בעינינו. שכרנו שם שלושה חדרים. על פי הנחייתו של מרקוס היה עלינו להגיע למלון אחר, אבל המקום היה בשיפוץ. השארתי שם פתק למרקוס עם כתובת המלון שבו השתכנו.

מרקוס וז'אק הגיעו לאחר שעתיים ומשהו. שמחתי מאוד לראות את מרקוס. ז'אק נראה אדיש וחולמני.

"תפסתי אותו ממש ברגע האחרון!" סיפר מרקוס. "הוא כבר עלה על האוטובוס לפונו. ממש מזל!"

בבית המלון חילקנו בינינו את החדרים: מרקוס ואני בחדר אחד, הבנות בחדר אחד, וז'אק ומישל בחדר אחד. בין חדרי לחדר הבנות היה חדר אחר ובו התאכסן זוג תיירים צרפתים. הגבר היה נאה ובנוי היטב. באוזנו האחת ענד עגיל. הבחורה היתה נאה, תמירה ובעלת שיער ערמוני. הם היו זוג שמשך תשומת לב.

מרקוס ואני יצאנו לשוק לקנות מצרכים, ועם שובנו נאספנו כולנו בחדר של הבנות לקראת ארוחת הערב. כאן הצטרף אלינו בחור סיני חביב, שנסע איתנו באוטובוס מפונו. מרקוס הכין את הארוחה ואני הלכתי לחדרנו כדי להביא משהו. ואז ראיתי אותה עומדת, נשענת על משקוף דלת חדרה. זו היתה שכנתי החדשה. היא חייכה אלי וכמו הזמינה אותי לפתוח בשיחה. היא סיפרה שבאה עם החבר שלה מברזיל ועכשיו הם מתכוונים להמשיך לפרו.

"איך ברזיל?" אני שואל.

"שיגעון אמיתי, אנשים נהדרים. ממש גן עדן. כל מה שמעניין את הברזילאים זה סקס, סקס, סקס ו... סמים. יש להם שם מריחואנה פנטסטית. חומר טוב. עישנו המון. הלוואי והיה לי מזה קצת עכשיו. אני מתה לעשן..."

כמו בפלאשבֶּק נזכרתי במקרה שקרה לי באחת מנסיעותי ביבשת. גם הוא היה קשור איכשהו בסמים. באחד הימים הגעתי לעיר בצפון פרו, צ'יקלַיוֹ שמה, נדמה לי. נהג המשאית שאסף אותי בדרך עצר במקום כלשהו. "עד כאן, גרינגו," ואותת לי לרדת. השעה היתה שתיים לפנות בוקר. הרחובות היו ריקים מאדם. פנסי הרחוב היו כבויים ורק הירח האיר באור חיוור את בתי העיר הרדומה. פסעתי לאט. התרמיל הכביד עלי. לא ידעתי לאן בדיוק אני הולך, אבל המשכתי ללכת. לפתע צץ מולי בחור. אזרתי אומץ ושאלתי אותו איך יוצאים אל הכביש הראשי ללימה. הצעיר הסביר לי לאן ללכת ובאדיבות רבה גם ליווה אותי כברת דרך. לפני שנפרדנו, הוא שאל אותי אם אני מעשן מריחואנה. לרגע חשבתי שהוא מתכוון לבקש ממני מנת סם. לפעמים, אמרתי. אני מעשן רק כשמזדמן לי. אם כך, השיב הצעיר, הנה, הזדמן לך. הוא תחב לידי מעטפה לבנה קטנה והסתלק. תודה רבה, צעקתי אחריו, ותמהתי על המתנה הזו מאדם אלמוני, באמצע הלילה, בשומקום.

רק עכשיו, כשהבטתי בערמונית השיער שחזרה מברזיל האקזוטית, זכרתי שאותה פיסת מריחואנה נמצאת בכיסי. היא היתה איתי כל הדרך בפרו, ובלי משים עברתי את הגבול לבוליביה כשהיא ברשותי. ערמונית השיער עדיין נשענה על המשקוף והביטה בי בעיניים מפצירות. היא היתה יפה מאוד. אמנם יופי זול במקצת, אבל מגרה מאוד.

"יש לי קצת מריחואנה," אמרתי לפתע.

"באמת? אתה רציני?"

"כן, רציני לגמרי."

"נעשן?"

"כן, אבוא לחדרך אחרי ארוחת הערב," אמרתי לה.

"נהדר. תודה."

עד שחזרתי לחדר של הבנות סיים מרקוס את הכנת ארוחת הערב. הוא עירבב ביצים עם גבינה, בצל, שום, אטריות ולתוך התערובת הזאת שפך טונה מקופסה. עם הלחם השחור שנפרס לפרוסות היתה זו סעודת מלכים. אורחנו הסיני הודה לנו על ההזמנה, אך סירב לטעום מן האוכל. לאחר הארוחה התפתחה שיחה, וכשעבר הנושא לפוליטיקה ביקשתי את סליחת החבורה והלכתי.

נכנסתי לחדרה של בעלת השיער הערמוני. היא ישבה על המיטה כשגבה נשען אל הקיר. החבר שלה ישב על המיטה האחרת באותה תנוחה ועישן סיגריה. חייכתי אליהם ושניהם השיבו לי בחיוכים רחבים. בחדר היתה אווירה של שותפות לחטא. התרגשתי קצת. הגבר, שהוצג בפני כז'אן־פול, לקח מידי את החומר והתחיל לגלגל סיגריה. את שמה לא ידעתי. כיוון שלא הוצגנו, לא שאלתי. גם היא לא שאלה לשמי. שניהם דיברו אנגלית עילגת. היה קשה לנהל שיחה של ממש. אנחנו עושים סיבוב של עישון, אבל כיוון שאיני רגיל לעשן, אני חש גירוי בגרוני ומשתעל. לא עברה דקה אחת וכבר הרגשתי מעין מסך על שדה הראייה שלי. כשהמסך עלה, נראה לי לפתע הכול רחוק, אטי, כבד וזר.

ניסיתי לדבר והרגשתי כאילו אני רואה את המילים היוצאות מפי מתעופפות לאט, הרחק הרחק, עד שהן מגיעות למחוז חפצן. מרגע שהתחלנו לעשן לא הצליח ז'אן־פול לומר משפט ברור אחד באנגלית. הוא ניסה לדבר אלי, אבל דבריו הגיעו אלי מבולבלים וחסרי מובן.

לפתע נכנס מרקוס לחדר. הוא לא מבחין ששלושתנו נתונים תחת השפעת סם. הוא מתיישב על מיטתה של הבחורה. מרקוס, מוכן תמיד לעזור, מציע את שירותיו כמתרגם מצרפתית לאנגלית ולהפך.

כיוון שישבתי על מיטתו של ז'אן־פול יכולתי להביט בבחורה ולהקיף אותה בעיני. היא לבשה חולצת טריקו שהבליטה את שדיה החופשיים.

"איך הבחורות בברזיל?" שאלתי את ז'אן־פול, ובאותו הזמן חשבתי על חברתו שהבליטה את חושניותה הרבה.

"מנין לי לדעת?" צחק ז'אן־פול. "אני מתעניין רק בבחורים והם ממש משגעים."

"ומה איתך? את מתעניינת רק בבחורות?"

"לא. גם אני יכולה לספר לך על הגברים בברזיל. הם ממש משגעים."

"אז מה? לא קרה לכם שהתאהבתם באותו בחור?"

"היה משהו כזה."

"שמע, הכרתי קהילת הומואים עצומה בגְוַויַקִיל שבאקוודור."

"שיגעון."

מרקוס מתרגם, הלוך ושוב, כמו במשחק פינג פונג. הוא עושה זאת בטון מכני, כאילו אינו שייך למקום ולאירוע. אמנם כן. הוא לא היה שייך.

בעלת השיער הערמוני מחככת את זרועותיה בידיה. עיניה מרגשות אותי. אני מנסה לצוד את מבטה. היא מאפשרת לי רק הצצה אחת עמוקה וקצרה ומיד משפילה את מבטה. קר לה והיא שוב מחככת את כפות ידיה בזרועותיה. מרקוס מסמן לה בתנועות ידיים רחבות להתקרב אליו. ז'אן־פול מביט בו באדישות, שיש בה שמץ של בוז. השניים מחליפים דברים. מרקוס מתנדב שוב לתרגם לי את דבריהם לאנגלית. אבל משום מה ז'אן־פול לא מרוצה מהתרגום. "די, תפסיק לשקר! תפסיק! למה אתה לא אומר לו את האמת? ספר לו הכול!" מתפרץ ז'אן־פול בכעס. הוא היה סמוק מרוגז והכה בכוח על המיטה.

לא הבנתי מה קורה. בהשפעת הסם הדברים הגיעו אלי באטיות. הבחנתי במבוכתו של מרקוס, שהשתתק פתאום. אני מנסה שוב לתפוס את מבטה של הצרפתייה החושנית, אבל עיניה מתחמקות ממני. בתוך השקט המעיק שהשתרר בחדר הרגשתי צריבה בלחיי. יכולתי להרגיש שז'אן־פול מביט בי. נוצר מתח עצום. פחדתי להביט אליו.

ז'אן־פול שבר את השתיקה ואמר משהו בצרפתית. הפעם דיבר בשקט. נדמה לי שהבנתי את כוונתו, אבל רציתי לשמוע את הדברים במפורש. ביקשתי ממרקוס לתרגם לי את דבריו.

"הוא אומר ש... אם אתה מעוניין... אז..." וכאן הפסיק.

"ספר לי הכול, מרקוס," אני מפציר בו. "ספר לי מה הוא אומר?"

מרקוס קם ממקומו בכעס. "אני חושש שאני מפריע כאן," פלט ברוגז ויצא מן החדר בטריקת דלת.

שוב השתרר שקט כבד ומעיק. רעדתי מהתרגשות. לחיי השמאלית בערה ממש תחת מבטיו של ז'אן־פול. שוב אני מנסה להביט בעיניה והיא מתחמקת מפני. חששתי מהתפתחות שאין לי שליטה עליה. ניגשתי אל מיטתה להדליק סיגריה וישבתי לידה. עכשיו הוא מביט בי מרחוק ולא אומר דבר. השתיקה נמשכת, עד שהיא אומרת לו משהו בשקט. לבסוף, פנתה אלי ואמרה שהם רוצים לישון.

יצאתי מחדרם וראיתי סביבי רק חשכה. השחור התחלף בסגול לסירוגין. הרגשה של פחד ובדידות השתלטה עלי. נאחזתי בחוזקה במעקה וגיששתי את דרכי אל החדר. הגעתי אל מיטתי ומיד החלקתי לתוכה ומיהרתי להתכסות. הווילון שהוסט על החלון הטיל צללים שנראו בעיני כמו דמויות זדוניות ורעות. אחר כך נפלה עלי תרדמה עמוקה.

למחרת בבוקר החלפתי עם מרקוס דברים על אירועי הלילה. מרקוס ניסה להסביר את עזיבתו הפתאומית בהתנגדותו לעישון סמים. "תבין, יוסי, אסור לי לעשן. בהזדמנות אסביר לך מדוע. אני יודע שלסמים יש השפעה מסוכנת עלי."

אני מסביר לו בנימה של התנצלות, כי למעשה אינני מעשן כרוני. רק במקרים מיוחדים אני מרשה לעצמי להתנסות בזה. אמש היה אחד המקרים הללו.

אבל מרקוס לא נשאר מפויס זמן רב. כאשר קינטרתי אותו על ניסיונות הפיתוי שלו כלפי בעלת השיער הערמוני, התפרץ בכעס רב. "לא נכון," הוא רתח, "לא חשקתי בה. היה לה קר וניסיתי לעזור לה. הצעתי לה להתכסות בשמיכה. אתה הרי לא חושב שהייתי נוגע בה על יד החבר שלה."

"אבל, מרקוס, הוא אמר בפירוש שהוא הומו."

מרקוס העדיף להכחיש. הוא אמר שז'אן־פול לא התכוון ברצינות לדברים. רק התלוצץ. לא יכולתי להסביר לעצמי את התנהגותו של מרקוס. היה משהו מוזר בשיחה הזאת. היה נדמה לי שמרקוס אינו גלוי לב איתי.

באותו בוקר לא התחשק לי לצאת לסיור באתר הריסות האינקה שבאיי השמש באגם הסמוך. נפרדתי מהחבורה וקבעתי עם מרקוס שניפגש למחרת היום בלה פס. מישֶל החליט להצטרף אלי.

בשעה שארזתי את תרמילי באה דֶדֶה לומר לי שלום. "אפגוש אותך בלה פס," אמרתי לה. אינני יודע איזה שד נכנס בי. לפתע חיבקתי אותה ונשקתי לה בכוח על פיה. "אתה פשוט משוגע," אמרה לי במבטא המצחיק שלה וסגרה את הדלת.