בטרם לכתי

עולה על דעתי, כשאני כותב שורות אלה, שאולי נכון יותר יהיה לראות בהקדמה לספר זה אחרית דבר. מפני שכאשר מדובר בפול קלניתי, כל תחושה של זמן מתהפכת לגמרי. קודם כול — אולי לבסוף — למדתי להכיר את פול רק אחרי מותו. (סבלנות, בבקשה.) למדתי להכיר אותו באופן האינטימי ביותר כשהוא לא היה עוד.

פגשתי אותו בפעם הראשונה בשעות אחר הצהריים של יום בלתי נשכח אחד בסטנפורד בתחילת פברואר 2014. זה היה בדיוק לאחר שהוא פרסם במדור הדעות של הניו יורק טיימס מאמר שנקרא "כמה זמן נשאר לי?" והיה עתיד לעורר נחשול אדיר של תגובות קוראים. בימים שלאחר מכן התגובות התפשטו באופן לוגריתמי. (אני מומחה למחלות זיהומיות, לכן אנא סלחו לי שאינני משתמש במילה ויראלי כמטפורה.) אחרי הדבר הזה הוא ביקש להיפגש איתי לשיחה, לקבל עצה בנוגע לסוכנים ספרותיים, לעורכים ולתהליכי הוצאה לאור — הוא השתוקק לכתוב ספר, את הספר הזה שאתם מחזיקים עכשיו בידיכם. אני זוכר את השמש מסתננת מבין ענפי עץ המגנוליה שמחוץ למשרדי ומאירה את התמונה הזאת: פול יושב מולי, ידיו היפות דמומות לגמרי, זקן הנביא שלו סמיך, העיניים הכהות ההן אומדות אותי. בזיכרוני יש לתמונה איכות שמזכירה את וֶרמיר, חדוּת של קמרה אובסקורה. אני זוכר שחשבתי בלבי, אתה חייב לזכור את זה, כי מה שנקלט ברשתית שלי היה יקר מפז. וגם מפני שבהקשר האבחון של פול, התעוררה בי המודעות לא רק להיותו בן תמותה, אלא גם להיותי אני.

דיברנו על המון דברים באותו יום אחרי הצהריים. הוא היה מתמחה בכיר בנוירוכירורגיה. קרוב לוודאי שנתקלנו זה בזה בשלב מסוים, אבל לא היה לנו מטופל משותף שיכולנו לזכור. הוא אמר לי שיש לו תואר ראשון בספרות אנגלית ובביולוגיה מאוניברסיטת סטנפורד, ואחר כך המשיך ללמוד לתואר שני בספרות אנגלית. דיברנו על אהבתו הגדולה לכתיבה ולקריאה. התרשמתי מאוד מהקלות שבה יכול היה להיות פרופסור לספרות אנגלית — ואמנם, בשלב אחד בחייו היה נדמה שזה הכיוון שהוא בחר לעצמו. אבל אחר כך, בדיוק כמו מי שעל שמו הוא נקרא והיה בדרכו לדמשק, היתה לו התגלות שהבהירה לו את ייעודו. הוא היה במקום זאת לרופא, אבל כזה שתמיד חלם לחזור לספרות בדרך כלשהי. ספר, אולי. באחד הימים. הוא חשב שזמנו בידו, ומדוע לא? ולמרות זאת, עכשיו הזמן היה בדיוק מה שכל כך מעט ממנו נותר לו.

אני זוכר את חיוכו האירוני, הרך, את רמז ההשתובבות שבו גם במסגרת פניו הרזות והשדופות. הוא עבר טיפולים קשים כנגד מחלת הסרטן, אבל תרפיה ביולוגית חדשה הניבה תגובה טובה שאפשרה לו להביט מעט קדימה. הוא סיפר שבזמן לימודי הרפואה שלו הוא הניח שיהיה פסיכיאטר, אבל התאהב בנוירוכירורגיה. זה היה הרבה יותר מלהתאהב במורכבות הסבוכה של המוח; הרבה יותר מהסיפוק שחש כשהצליח לאמן את ידיו לחולל גדולות ונצורות. זו היתה אהבה ואמפתיה לסובלים בגלל מה שעובר עליהם ומה שאולי יהיה בידו לעשות למענם. אני לא חושב שהוא סיפר לי על התכונה הזאת שלו, אלא ששמעתי עליה מסטודנטים שלי שעבדו איתו: על אמונתו העזה בממד המוסרי שבעבודתו. ואחר כך דיברנו על גסיסתו.

אחרי אותה פגישה שמרנו על קשר במייל, אך לא התראינו שוב. זה היה לא מפני שנעלמתי אל עולמי — אל לחצי הזמן והדברים שבאחריותי — אלא גם בגלל תחושה עמוקה כי מחובתי לנהוג כבוד בזמנו. פגישה בינינו היתה תלויה ברצונו של פול. הרגשתי שהדבר האחרון שחסר לו עכשיו הוא המחויבות הכרוכה בטיפוח ידידות חדשה. אבל חשבתי עליו הרבה, וגם על אשתו. רציתי לשאול אם הוא כותב, אם הוא מוצא את הזמן. כרופא השתדלתי מאוד למצוא זמן לכתוב. רציתי לספר לו שסופר מפורסם שקונן על הבעיה הזאת אמר לי פעם, "אילו הייתי נוירוכירורג והייתי מכריז שאני נאלץ לנטוש את אורחי בגלל ניתוח ראש דחוף, איש לא היה אומר מילה. אבל אילו אמרתי שאני חייב לנטוש את אורחי שבסלון כדי לעלות לחדר העבודה שלי שבקומה העליונה ולכתוב..." תהיתי אם אמירה כזאת היתה מצחיקה את פול. אחרי הכול, הוא באמת יכול לומר שהוא הולך לבצע ניתוח ראש! זה היה לגמרי סביר. ואחר כך ללכת במקום זאת לכתוב.

בזמן שפול כתב את הספר הזה הוא פרסם מאמר מבריק בכתב העת סטנפורד מדיסין, במהדורה שהוקדשה למושג הזמן. מאמר שלי פורסם באותו גיליון, לצד המאמר שלו, אם כי על תרומתו למדתי רק כאשר כתב העת היה בידי. קריאת הדברים שכתב הקנתה לי הזדמנות להעיף מבט עמוק יותר על משהו שעליו כבר נרמז במאמר שהופיע בניו יורק טיימס: כתיבתו של פול היתה פשוט מדהימה. הוא יכול לכתוב על כל דבר שבעולם, והמאמר היה עוצמתי באותה מידה. אבל הוא לא כתב על כל דבר שבעולם — הוא כתב על זמן ועל משמעותו בעיניו כעת, בהקשר של מחלתו. מה שעשה את הכול נוקב להפליא.

אבל הדבר שעלי לחזור ולעסוק בו הוא זה: הפרוזה שלו היתה בלתי נשכחת. בעטו הוא טווה חוטי זהב.

שוב ושוב קראתי את המאמר של פול בניסיון להבין מה עלה ממנו. ראשית הוא היה מוזיקלי. עלו ממנו הדים של המשורר גאלוויי קינֶל, כמעט פואמה בפרוזה. ("היה ותמצא את עצמך יום אחד / עם נפש אהובה / בבית קפה בצד אחד / של גשר מירבו, בבר שדלפקו מצופה אבץ / היכן שיין נמזג לכוסות גבוהות..." אם לצטט שורה משל קינל, מתוך שיר ששמעתי אותו פעם קורא בחנות ספרים באייווה סיטי, ובלי להביט אף לא לרגע בנייר שבידו.) אבל עמד בו גם טעם של עוד משהו, משהו מארץ עתיקה, מזמן שקדם לברים מצופים באבץ. לבסוף, כעבור ימים אחדים, כשלקחתי שוב את מאמרו לידי, התחוור לי הדבר: כתיבתו של פול הזכירה לי את זו של תומס בראון. בראון כתב את Religio Medici (דתו של רופא) בפרוזה של תקופתו, 1642, על כל הכתיב והסגנון הארכאיים של הזמן. כרופא צעיר היתה לי אובססיה לספר הזה; דבקתי בו כמו איכר שמנסה לייבש ביצה, שמתעקש להצליח היכן שאביו לפניו נכשל. זו היתה משימה חסרת תוחלת. ולמרות זאת השתוקקתי לחשוף את סודותיו, השלכתי אותו הצדה בתסכול ואחר כך חזרתי והרמתי אותו שוב, בלי לדעת אל נכון אם יש בו בכלל משהו בשבילי — אבל לשמע צליל המילים חשתי שכן. הרגשתי שחסר בי קולטן ביקורתי כלשהו שיאפשר לאותיות השיר להביע את משמעותן. אבל כל כמה שהשתדלתי הן נשארו מטושטשות.

למה אתם שואלים? למה התעקשתי? את מי בכלל מעניין ה־Religio Medici?

ובכן את הגיבור שלי ויליאם אוסלֶר — אותו זה עניין. אוסלר היה אבי הרפואה המודרנית, איש שמת ב־1919. הוא אהב את הספר הזה. הוא החזיק אותו על שידת הלילה שלו. הוא ביקש להיקבר עם עותק של Religio Medici. חרף כל מאמצי לא הבנתי מה אוסלר ראה בספר הזה. מקץ ניסיונות רבים וכמה עשורים חשף הספר לבסוף את עצמו לפני. (עָזרה בעניין הזה מהדורה חדשה בכתיב מודרני.) נוכחתי שאת הספר הזה יש לקרוא בקול, מה שכופה על הקורא לשים לב לקדנצות: "אנו נושאים עמנו את הפלאים שאנחנו מחפשים סביבנו: / אפריקה כולה ונפלאותיה שוכנות בתוכנו; אנחנו אותה פיסת טבע נועזת והרפתקנית, שהוא, התלמיד, לומד בחוכמתו מכרך אחד, מה שאחרים עמלים לגלות חלקים חלקים בכרכים אינסופיים." כשתגיעו לפסקה האחרונה בספרו של פול, קראו אותה בקול ותשמעו את אותה שורה ארוכה, את הקדנצה שתחשבו שאתם יכולים לתופף בכף רגלכם לפיה... אבל כמו אצל בראון, לא ממש תגיעו לשם. עלה על דעתי שפול היה גרסה מחודשת של בראון. (או נוכח העובדה שהעתיד הוא אשליה שלנו, אולי בראון היה בעצם הגרסה החדשה של קלניתי. כן, זה מבלבל מאוד.)

ואחר כך פול מת. השתתפתי בטקס האשכבה שלו בכנסיית סטנפורד, מקום מדהים שאני נוהג לפקוד כשהוא ריק, כדי לשבת ולהתפעל מהאור, מהדממה; מקום שאני מוצא בו תמיד התחדשות. הוא היה מלא מפה לפה לתפילה. ישבתי בצד, האזנתי לשורת הסיפורים המרגשים והבוטים לעתים שסיפרו ידידיו הקרובים, הכומר שלו ואָחיו. כן, פול הלך מאיתנו, אבל משום מה הרגשתי שאני לומד להכיר אותו מעבר לביקור ההוא במשרדי, מעבר למאמרים הספורים שהוא כתב.

הוא לבש צורה בסיפורים האלה שסופרו בכנסיית סטנפורד ממוריאל, שכיפת הקתדרלה הנישאת לשמים שלה היא חלל הולם לזכור בו את האיש שגופו נטמן זה עתה באדמה, אבל למרות זאת היה חי באופן מוחשי כל כך. הוא לבש צורה בדמות אשתו המקסימה ובתם התינוקת, הוריו האבלים ואֶחיו, בפניהם של גדודי חברים, עמיתים ומטופלים לשעבר שמילאו את החלל. הוא היה שם בקבלת הפנים שהתקיימה אחר כך, בחוץ, בהתכנסות של רבים כל כך. ראיתי פנים שלוות וחייכניות למראה, כאילו היו עדות למשהו יפה להפליא בכנסייה. אולי גם פני נראו כך: מצאנו משמעות בטקס התפילה, בהספדים שנישאו, בדמעות המשותפות. גם בקבלת הפנים היתה משמעות, כאשר הרווינו את צימאוננו והאכלנו את גופינו ודיברנו עם זרים מוחלטים שפול חיבר אותנו אליהם בקשר אינטימי.

אבל רק כאשר קיבלתי את הדפים שאתם מחזיקים כעת בידיכם, חודשיים אחרי מותו של פול, הרגשתי שלמדתי סוף־סוף להכירו — להכירו טוב משיכולתי אילו בורכתי באפשרות לקרוא לו חבר. לאחר שקראתי את הספר שאתם עומדים לקרוא עכשיו, אני מודה שהרגשתי לוקה בחסר: מצאתי בכתיבה כנות ואמת שעצרו את נשימתי.

הֱיו מוכנים. שבו. הבינו איך נשמע אומץ. ראו כמה אומץ יש בהיחשפות שכזאת. אך מעל לכול ראו מה זה עדיין לחיות, להשפיע עמוקות על חייהם של אחרים אחרי לכתכם בדברים שאתם אומרים. בעולם של תקשורת אסינכרונית, שבו אנחנו לעתים קרובות כל כך קבורים בצגים שלנו, נועצים את מבטינו בעצמים מלבניים שמזמזמים בידנו, מניחים לתשומת לבנו להישאב אל מה שהוא בן חלוף, בתוך כל אלה עצרו ועקבו אחרי הדיאלוג הזה שלי עם עמיתי הצעיר שהלך לעולמו, ועתה הוא חסר גיל וקיים בזיכרון. הקשיבו לפול. בשתיקות שבין דבריו, הקשיבו למה שעליכם לומר בתשובה. שם נח המסר שלו. אני קיבלתי אותו. אני מקווה שגם אתם תחוו זאת. זו מתנה. ועתה אפנה דרך ולא אעמוד ביניכם לבין פול.