ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות

ביזת טבריה

טבריה הייתה העיר הראשונה שנכבשה במלחמה. לפי נתוני אומדן אוכלוסין מ־1945, התגוררו בעיר 5,310 ערבים ו־6,130 יהודים. בחודשים שקדמו לנפילת טבריה הערבית הקשרים בין שתי הקהילות היו טובים באופן כללי. משפחת אל־טברי (الطبري) שהנהיגה את הציבור הערבי בעיר הייתה ידועה ביחסיה הטובים עם שכניה היהודים. בראשית פברואר תקפו כוחות ערביים את היהודים. בימים הבאים כוחות לוחמים ערבים מעטים זרמו לעיר. במרס 1948 מפלס המתח עלה בעקבות פעילות יזומה של ה"הגנה" בעיר וכמה תקריות ירי בין הצדדים הנִצים. כוחות ערביים שיבשו מדי פעם את התנועה בכביש המרכזי בעיר ובסביבתה. ההסלמה בשטח החלה לעשות את שלה ולסדוק את מערכת האיזונים שהתקיימה בין תושבי העיר זה שנים. ועדיין, במהלך חודש מרס חתרו ההנהגות האזרחיות של שני העמים שחלקו את העיר להגיע לשביתת נשק מוסדרת. באותו חודש הגיעו הצדדים להסכמה על "השלום הטברייני", ובמרכזו השאיפה לשמור על הסטטוס־קוו ויחסי השכנות. ב־8 באפריל פגה שביתת הנשק, וחילופי אש החלו. הניסיון להשיב את שביתת הנשק על כנהּ לא צלח.

ב־12 באפריל תקפה פלוגה של חטיבת "גולני" את הכפר נאצר אל־דין (ناصر الدين), קילומטר מערבית לעיר. 22 מתושבי הכפר נהרגו והדבר שימש כר פורה בציבור הערבי להכריז על דיר יאסין שנייה (אירועי הדמים בכפר דיר יאסין (دير ياسين) התרחשו שלושה ימים קודם לכן). ימים לאחר מכן, בליל ה־17 באפריל, הגדוד השלישי של הפלמ"ח ויחידות חטיבת "גולני" החלו לתקוף את אזורי המגורים של הערבים בעיר. כ־80 ערבים נהרגו בכיבוש העיר ובהפצצות פצצות המרגמה. יממה לאחר מכן טבריה הערבית נפלה. הכוחות היהודיים דרשו כניעה מוחלטת, והנכבדים הערבים החליטו – בעידוד הבריטים – להתפנות מן העיר. למחרת, ב־18 באפריל, בסיוע ובזירוז הבריטים, הוסעו תושבי טבריה הערבים בשיירות ארוכות אל מחוץ לעיר. הם לא חזרו אליה לאחר המלחמה.

היציאה ההמונית של הערבים הביאה ל"תדהמה מוחלטת" בקרב היהודים. "איש לא חשב על כך קודם", כתב לימים נחום עב (עבו), מפקד העיר העתיקה מטעם ה"הגנה" בטבריה. עוד ביום יציאת הערבים מן העיר, הוצבו שומרים מזוינים בכניסה לעיר העתיקה בכדי למנוע מהתושבים היהודים לפרוץ לשכונות ולבתים הערביים. חיילים, שזה עתה סיימו להילחם, עמדו חמושים "עם נשק מול יהודים, שניסו להיכנס לעיר בכוח, ומטרתם הייתה שוד וביזה". הדבר לא סייע במניעת ביזה שהתחוללה בקנה מידה חסר תקדים עד כה במלחמה שהחלה חודשים קודם לכן. אזרחים ותושבים החלו לחדור לשכונות הערביות ולבזוז מכל הבא ליד. חיילים פתחו באש בכדי להניס אזרחים. עב הסתובב בסמטאות העיר בלילה שלאחר הכיבוש בכדי למנוע את המשך ההרס והביזה של רכוש השכנים הערבים מצד התושבים והלוחמים היהודים. "למחרת", כתב עב, "במשך כל היום, צבאו המונים על המחסומים וניסו להתפרץ פנימה. החיילים נאלצו להתנגד בכוח". אחד מלוחמי הפלמ"ח שהועסקו במניעת ביזה סיפר ש"כמו ארבה, תושבי טבריה פשטו על הבתים. (...) הצטרכנו להשתמש במכות ובשבטים, להרביץ להם ולהכריח אתם לעזוב את הדברים על הארץ".

למעשה, חיילים רבים "לא טמנו ידם בצלחת ולקחו חלק ב'חינגה'". יום לאחר הכיבוש, מפקד ה"הגנה" בעיר פרסם כרוז ובו הוראה האוסרת על ביזה והוטל איסור חמור על החיילים לבל יפגעו ברכוש הערבי. ועדת המצב המקומית פרסמה כרוז דומה לתושבי העיר. בפועל, ביזת החיילים החלה עוד בימים שקדמו לריקון העיר, וחיילים פרצו לחנויות שהיו סגורות עקב הלחימה. יוסף נחמני, ממקימי ארגון "השומר", תושב העיר ואיש קק"ל, תיאר בחביון יומנו איך "התנפל ההמון היהודי והתחיל לשדוד את החנויות". הוא כתב: "המאבק שלנו נפגע ברמת מוסריותו. (...) בושה וחרפה (...) איזו ירידה מוסרית". נחמני רצה לשמור על הרכוש הערבי לא רק מסיבות מוסריות. "גם מהצד המדיני בעתיד חשוב לנו מאוד שהרכוש יישמר, וכשיחזרו [התושבים הערבים] יימצאו אותו שמור. זה גם יעשה רושם טוב בעולם החיצוני". כאמור, התושבים הפכו לפליטים ולא חזרו לעירם.

לא חלפה יממה מכיבוש העיר וטבריה נראתה "כלאחר מלחמה". עב בחר להצניע, יחסית, את תפקיד החיילים בביזה, וב־18 באפריל כתב ביומנו: "בתים מלאים רכוש ואין חיים. חנויות עמוסות ואין קונים. רכוש אדיר נטוש. החיילים שלנו מסתובבים בסמטאות ואינם מאמינים למראה עיניהם". בשונה מעב, נתיבה בן־יהודה, שהשתתפה בקרב על טבריה, כתבה בגילוי לב על ביזת העיר מצד חבריה הלוחמים: "התמונות האלה היו ידועות לנו, אבל איך תמיד עשו לנו את הדברים האלה, בשואה, במשך כל המלחמה העולמית, וכל הפוגרומים. אוי, איך שהכרנו את התמונות האלה. ופה – פה אנחנו עשינו את הדברים האיומים האלה לאחרים".

בן־יהודה התייחסה לשוד, אבל גם לפינוי תושבי העיר. התושבים הערבים לא גורשו מהעיר בכוח הזרוע, ואולם פעולות ה"הגנה" באזור בימים שקדמו לפינוי מילאו תפקיד מרכזי בהטלת פחד וחיזקו חששות לגבי העתיד הצפוי לערבים שיבחרו להישאר. הסייגים המוסריים שהיו בנוגע לביזה הוסרו במהרה, כתבה. "אני לא אומרת שבסוף לא הצלחנו להתגבר על זה". הגדוד השלישי של הפלמ"ח, שמילא תפקיד בכיבוש העיר, החל להעמיס ציוד רב ולהוציאו מהעיר. "העמסנו הכל על הטנדר – עם רעד נורא בידיים. וזה לא היה מהכובד. אפילו עכשיו הידיים רועדות לי, רק מלכתוב על זה. וכך חזרנו למגדל". הביזה הייתה משולחת רסן ויצרה אווירה אלימה, פושעת. נער שגנב צמיג נורה על ידי שוטר צבאי ונהרג.

דה יורה, הביזה הייתה אסורה והוחלט לשמור על רכוש הערבים. דה פקטו, הסכר נפרץ והביזה פשטה כאש בשדה קוצים. נחמני תיאר ביומנו ב־22 באפריל, ארבעה ימים לאחר כיבוש העיר, את שהתחולל בה:

"בצהריים חזרתי לטבריה ומצאתיה כשהיא פרועה. עשרות עשרות, בקבוצות, התהלכו היהודים ושדדו בבתים ובחנויות של הערבים. זה עשה עליי רושם קשה מאוד. כמה שזה מכוער. זה מכתים את דגלנו. הלא השוד התחיל אחרי ההכרזה של השלטון היהודי ואחרי אזהרות מוועד הקהילה וּועד המצב לא לפגוע ברכוש הערבי או איזה רכוש אחר. אנשי ה'הגנה' לא היה בכוחם להשתלט על ההמון אחרי שהם בעצמם הראו דוגמה רעה והשתתפו בשוד. הייתה התחרות של מחלקות שונות של ה'הגנה' החונות במגדל, גינוסר, יבניאל, עין־גב, שבאו במכוניות וסירות והעמיסו כל מיני חפצים [כגון:] מקררים מיטות וכו'. הם הראו מנדטים [אישורים] מראשי הפלוגות המרשים להם לקחת. מובן שההמון היהודי בטבריה התפרץ לעשות כמוהם. השוטרים המיוחדים שמונו לשם שמירת הרכוש העלימו עין, ואומרים שגם קבלו דמי לא יחרץ [שוחד]. ירידה מוסרית. אם לא ייאחזו באמצעים חריפים, עלולים דברים כאלה להכניס דמורליזציה בחוגינו ולפגוע בכושר ויכולת השלטון ובאידיאלים שלנו".

ב־3 במאי מונתה ועדה לנכסים ערביים בטבריה שמטרתה הייתה לשמור על הרכוש הערבי שנותר בעיר לאחר היציאה המהירה של התושבים. בישיבתה ב־5 ביוני דיווח נחמני על פניית הוועדה לציבור להחזיר את הרכוש שנשדד. מדי פעם המשטרה הייתה מוצאת רכוש שדוד ומחזירה אותו למחסני הוועדה, אמר נחמני. שמעון דהאן, ראש העיר, קבע שבעיר נותרו רק נכסים דלא ניידי. "כל השאר נלקח". הוא דרש לשמור טוב יותר על שני המסגדים וארבע הכנסיות שבעיר. "נעשו דברים מבישים מאוד כמו טינוף מקומות קדושים ומקרה הרס ללא כל הצדקה". בביזה השתתפו רבים ומכל קצות האוכלוסייה. עב כתב:

"אפשר היה לראות אנשים מסתובבים בין החנויות הפרוצות ולוקחים ממה שנשאר בעקבות הביזה המחפירה. (...) סיירתי ברחובות וראיתי עיר שלפני לא זמן רב הייתה נורמלית פחות או יותר. והנה עתה היא עיר רפאים, שדודה, וחנויותיה פרוצות ובתיה שוממים מדייריהם (...) המחזה המביש ביותר היה של אנשים נוברים בערמות שנשארו לאחר השוד הגדול. בכל מקום ראיתי אותם מראות משפילים. הרהרתי: הכיצד? אסור היה לתת לזה לקרות".

היו חברי ועדה שטענו כי פעולות המניעה כנגד הביזה החלו באיחור וכי עתה יש להתמקד בשמירת הקיים. "אשר למטלטלים שנגנבו – הם אבודים כבר ולשווא ננסה להחזירם". חבר ועדה סיפר שמפקד העיר מטעם ה"הגנה", זאב אופטובסקי (אופטיק), "תבע בשביל [הקיבוצים] שער הגולן ומסדה רכוש ערבי מהעיר". (חודשים לאחר מכן יעמוד אופטובסקי למשפט – בלשון כתב האישום – על ש"המציא לגזבר חטיבת 'גולני' חשבונות כוזבים בהם העלים סכומים (...) את הסכומים נטל לעצמו". ככל הנראה, המשפט נגמר בהחזרת הרכוש הגנוב ותו־לא). לוועדה התברר כי המחסנים שבהם רוכז הרכוש הערבי שעוד הספיקו השלטונות להציל מידי הבוזזים נפלו קורבן לשוד חמור מצד חיילים. "חיילים הוריקו את המחסנים ובעקבותיהם עשו התושבים האזרחים מה שעשו", אמר יעקב אבולעפיה, יושב־ראש ועד האזרחים בעיר. משקי הסביבה בזזו גם הם.

יצחק גבירץ, מנהל המחלקה לנכסים ערביים ("התא הראשון שנוצר לצורך ההגנה על רכוש המיעוטים" בתקופת מועצת המדינה הזמנית, כתב שר המיעוטים, בכור־שלום שיטרית), גרס שניתן במאמץ להחזיר חלק מהרכוש שנשדד. הוא קבע שביכולתו להצביע על "עשרות מקרים [ברחבי הארץ] שהחזרנו רכוש גנוב או שדוד. והייתה לכך השפעה טובה. זה נעשה בעזרת המשטרה. כך שגם הצבא יתחיל להיזהר וגם להחזיר רכוש שנלקח שלא כחוק". עם זאת, מהתיעוד שבידינו עולה שבטבריה כמעט שלא הוחזר רכוש שנבזז. ומכל מקום, מעטים עמדו לדין על בזיזת הרכוש הערבי המיותם. לפי דוח הנוגע למשפטי רכוש נטוש ממחצית מאי ועד מחצית אוגוסט 1948, ארבעה חודשים לאחר כיבוש טבריה הערבית, הסתיימו בעיר לא יותר מעשרה משפטים ועוד שלושה עדיין נמצאו בחקירה. חודשיים לאחר כיבוש העיר נקרא עב לטבריה בכדי למסור עדות במשטרה הצבאית על האירועים בימים לאחר כיבושה. התברר, כותב עב, שנעצרו כמה מפקדים מקומיים בכירים ואזרחים נושאי תפקידים. "החקירה הסתעפה מאוד, אך פתאום נסגר התיק ונסתם הגולל על הפרשה שהכתה גלים שליליים והשאירה טעם רע אצל רבים". דבר זה יחזור על עצמו במקומות נוספים.

לצד הביזה, החיילים והתושבים גרמו הרס רב למבנים ולרכוש נייד. שר המיעוטים שיטרית התריע נגד היצר הרע שמשתלט בזמן הכיבוש. "החבלות בבניין בטבריה במלונות הן מדהימות". לשיטתו, אפשר היה להשתמש במבנים לצרכים שונים ו"עכשיו צריך יהיה להוציא על זה אלפי לירות". גם עתיקות נבזזו. אחרים, חיילים ו/או אזרחים, הטילו הרס בכנסיות ברחבי העיר. השמירה לאורך שבועות וחודשים על הרכוש הערבי הייתה קשה מול המון בוזז ודרשה משאבים. כך, הביזה וההרס המשיכו לעשות את שלהם בעיר המעורבת הוותיקה במשך חודשים ארוכים ובלי הפרעה מיוחדת. הקונסול הצרפתי בחיפה ביקר בטבריה זמן קצר לאחר כיבושה בכדי לברר מה עלה בגורל הרכוש הצרפתי שנמצא בה. במבנה שבו התגורר נציגו בעיר התרחשו שוד והרס. לבקשת הקונסול, השלטונות הצבאיים הבטיחו לשמור על יתר החפצים בעתיד. כשביקר הקונסול בעיר פעם נוספת בספטמבר "מצא את הבית הרוס עד שכמעט אי־אפשר לתקנו, ומחפציו [של הנציג] לא נותר דבר". לא אחת היה צורך בהתערבות מיניסטריאלית בכדי להגן על רכוש מפני ביזה והרס של חיילים ואזרחים או מפני החרמות של האפוטרופוס על הנכסים הנטושים. נחמני, שצפה באירועים מקרוב, קבע ש"רוב תושבי העיר השתתף בשוד ובגניבה ועכשיו יש לעסוק עם ציבור בלתי מחונך, ונחוץ לגשת בזהירות כדי לא להיפגש עם התנגדות פיזית שתביא לידי קורבנות". טבריה, העיר המעורבת הראשונה שנכבשה, הייתה אב־טיפוס בזעיר אנפין למה שעתיד להתחולל בחודשים הבאים בערים הערביות והמעורבות בארץ.

[26] Village statistics 1945, A Classification of Land and Area Ownership in Palestine, PLO Research Center, Beirut, 1970, p. 73. "סקר הכפרים" מ־1945 הוכן על ידי מחלקות הסטטיסטיקה והקרקעות של ממשלת המנדט עבור ועדת החקירה האנגלו־אמריקאית שפעלה ב־1946. התנועה הציונית ביקרה את הסקר. אני מפנה למהדורה מ־1970. [חזרה] [27] על משפחת טברי, ראו בקצרה: עודד אבישר, ספר טבריה – עיר כינרת ויישובה בראי דורות, כתר, ירושלים, 1973, עמ' 339-337. וגם: מוסטפא עבאסי, "משפחת טברי והנהגת הקהילה הערבית בטבריה בשלהי התקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט", קתדרה 120, תמוז תשס"ו, עמ' 200-183. [חזרה] [28] תמיר גורן, "המלחמה על הערים המעורבות בצפון הארץ", עמ' 205-171. בתוך: אלון קדיש (עורך), מלחמת העצמאות – תש"ח-תש"ט, העמותה לחקר כוח המגן על־שם גלילי ואחרים, יד טבנקין, 2004. ראו בפרט: עמ' 179-172. [חזרה] [29] בני מוריס, 1948, עמ' 161-160. יואב גלבר, קוממיות ונכבה, דביר, אור יהודה, 2004, עמ' 164-163, 171. בנימין עציוני (עורך), אילן ושלח – דרך־הקרבות של חטיבת גולני, הוצאת מערכות, תל אביב, 1951, עמ' 118-106. [חזרה] [30] בני מוריס, 1948, עמ' 161-160. ראו גם: "מדוע עזבו הערבים את טבריה", אפריל 1948. תיק: 128/1951-18. א"צ. [חזרה] [31] נחום עב (עבו), המאבק על טבריה, משרד הביטחון – הוצאה לאור, תל אביב, 1991, עמ' 211. ב־18 באפריל עב כותב ביומנו: "למרות הניצחון יש הרגשת ריקנות. בפעם הראשונה, אני רואה עיר רפאים. ראובן ואני סיירנו ברחובות ובסמטאות השוממים. לפתע שמענו צרור יריות. רצנו לכיוון היריות והתברר שחייל שלנו ירה על שני יהודים שהצליחו להסתנן על־מנת לבזוז שלל. הזהרנו את שני היהודים ושלחנו אותם חזרה לשכונת אחוה. כל הלילה התרוצצנו ממקום למקום כדי למנוע ביזה. בבוקר נודע לנו שהייתה ביזה מכוערת בשכונת ג'וב־אלבאן". שם, עמ' 212. [חזרה] [32] ריאיון עם חיים קרמר (חטיבת "הנגב"), מאי-יוני 1986. תיק: 16-12/52/66. אי"ט. [חזרה] [33] נחום עב (עבו), המאבק על טבריה, עמ' 211. וגם: שם, עמ' 215. [חזרה] [34] ראו: "מנשר הכרזה על משטר צבאי עברי עצמאי בעיר", שצילום שלו מובא במלואו בספר: שם, עמ' 214. וגם: [לא מצוין שם העורך], ארבעים הימים במערכה לשחרור טבריה: קובץ עדויות, משרד הביטחון – הוצאה לאור, תל אביב, 1993, עמ' 44, 51. כרוזהּ של ועדת המצב נמצא בארכיון צה"ל, כרוז מספר 624. א"צ. [חזרה] [35] יומן יוסף נחמני, 16.4.1948. ארכיון השומר (להלן: אש"ר). [חזרה] [36] יומן יוסף נחמני, 18.4.1948. אש"ר. [חזרה] [37] יומן יוסף נחמני, 19.4.1948. אש"ר. [חזרה] [38] שם, שם. [חזרה] [39] נחום עב (עבו), המאבק על טבריה, עמ' 212. [חזרה] [40] נתיבה בן־יהודה, מבעד לעבותות, הוצאת דומינו, ירושלים, 1985, עמ' 162. [חזרה] [41] בדוח תנועת ההגירה נכתב כי הסיבה לפינוי טבריה הייתה "פחד" הערבים. ראו: "תנועת ההגירה של ערביי ארץ־ישראל בתקופה 1.6.1948-1.12.1947", 30.6.1948. בתיק: יוסף ושיץ – ארכיון אישי, 27.35-95(3). אי"י. על הדוח, הסתרתו וחשיפתו ראו בהרחבה: "השתקה – פעילות מלמ"ב לחיסוי מסמכים בארכיונים", דוח מכון עקבות, יולי 2019. לביקורת דוח תנועת ההגירה ראו: Shabtai Teveth, "The Palestine Arab Refugee Problem and Its Origins", Middle Eastern Studies, Vol. 26, No. 2, April 1990, pp. 214-249. [חזרה] [42] נתיבה בן־יהודה, מבעד לעבותות, עמ' 162. השוו: ריאיון עם שלמה כהן, אוסף המכון לחקר כח המגן, 23.9.1984. תיק: 12-3/42/23. אי"ט. [חזרה] [43] צבי ענבר, מאזניים וחרב: יסודות המשפט הצבאי בישראל, מערכות, תל אביב, 2005, עמ' 617. על המקרה ראו גם: עדויות של אברהם ריקלין ויהודה בונה, לא מצוין תאריך, ארכיון עמותת דור הפלמ"ח (להלן: אעד"פ). [חזרה] [44] יומן יוסף נחמני, 22.4.1948. אש"ר. [חזרה] [45] סיכום ישיבת הוועדה לנכסי הערבים בטבריה, 5.6.1948. תיק: טבריה: ועדה לענייני ערבים, ג-29/310. א"ה. [חזרה] [46] נחום עב (עבו), המאבק על טבריה, עמ' 215. [חזרה] [47] סיכום ישיבת הוועדה לנכסי הערבים בטבריה, 5.6.1948. א"ה. [חזרה] [48] צבי ענבר, מאזניים וחרב: יסודות המשפט הצבאי בישראל, עמ' 618-617. [חזרה] [49] ריאיון עם יצחק תג'ר, אוסף המכון לחקר כח המגן, 17.5.1983. תיק: 12-3/45/84. אי"ט. [חזרה] [50] תזכיר על פעולות משרד המיעוטים (מאי 1948– ינואר 1949). תיק: תזכיר על פעולות משרד המיעוטים, ג-304/63. א"ה. [חזרה] [51] סיכום ישיבת הוועדה לנכסי הערבים בטבריה, 5.6.1948. א"ה. [חזרה] [52] "סטטיסטיקה בנוגע למשפטי רכוש נטוש, מ־15.5.1948 עד 12.8.1948 שהוגשו על ידי המשטרה". תיק: כללי, ג-307/16. א"ה. [חזרה] [53] נחום עב (עבו), המאבק על טבריה, עמ' 215. [חזרה] [54] פרוטוקול ישיבה שהתקיימה בעיריית חיפה, 6.6.1948. תיק: דוחות שונים, ג-306/62. א"ה. [חזרה] [55] Raz Kletter, Just Past?: The Making of Israeli Archaeology, Routledge, New York, 2006, p. 9. [חזרה] [56] סכום הישיבה עם הוועדה לנכסי הערבים בטבריה. 5.6.1948. א"ה. [חזרה] [57] ח. בילין לוולטר איתן, 30.9.1948. תיק: לשכת השר בכור־שלום שיטרית, גל-14820/2. א"ה. היו שטענו כי נציג הקונסול בעיר, יוסף סבאג', הוא מרגל וכי אסור להחזירו לעיר. ראו: תיק: יוסף צבאג, ג-300/35. א"ה. וגם: דוח של השר בכור־שלום שיטרית לדוד בן־גוריון, 13.8.1948. תיק: 105/260. א"ה. [חזרה] [58] יוסף מלכא התגורר בדירה בטבריה של השופט הארמני ג'ספר אג'אג'אניאן. השופט ביקש ממלכא לשמור על רכושו בזמן שיצא מהעיר. "בזמן השוד בטבריה, ניסו אנשים לפרוץ לדירה הזאת אבל, אני עמדתי על המשמר ומנעתי זאת. [כמו] כן קיבלתי בזמנו אישורים ממפקד העיר שבהם דרש לא לפגוע ברכוש הנ"ל ואף מינה אותי בתור אחראי ושומר על הרכוש הזה". מתברר כי האפוטרופוס רצה להחרים, בהמשך, את הרכוש בדירה, אך שר המיעוטים שיטרית התערב. ראו: יוסף מלכא לשר המיעוטים, 6.10.1948. תיק: אג'אניאן ג'ספר, ג-298/14. א"ה. [חזרה] [59] יומן יוסף נחמני, 4.5.1948. אש"ר. [חזרה]