בילי בליינד

לא האמנתי כשהשעון המעורר צילצל. איזה באסה! נגמר החופש הגדול, חוזרים לבית הספר! איזה שעמום אחד גדול! הייתי כל כך עייף, הלכתי לישון בשלוש בבוקר. זאת אומרת בעשר בערב, אם אמא שלי שואלת... היא כל הזמן מציקה לי שהשנה אני חייב להתחיל ברגל ימין ולהשתפר בלימודים. אני כל כך מרחם עליה, היא באמת חושבת שאני עוד אשתנה... אין סיכוי בעולם שאני אוהב את בית הספר! אני אוהב רק את ההפסקות, להיות עם החבר'ה במגרש. אבל את הלימודים אני שונא, ואת המורים עוד יותר!

ניסיתי לעשות עם אמא הסכם: אני אתחיל ללמוד בעוד חודש, ואז יהיה לה חודש שלם שבו היא לפחות תדע בוודאות שלא יהיו לה צרות ממני... מה? היא רצתה שאני אשתפר, לא? ככה בטוח המנהלת לא תקרא לה באמצע היום...

ידעתי שאין ברירה ושאני חייב לקום ולהתלבש. אמא בחיים לא תוותר לי, לא משנה כמה צרות אני אעשה. היא חושבת שבית ספר זה הדבר הכי חשוב בעולם. היא תמיד אומרת דברים כמו: "הוא ייתן לך כלים לעתיד" ו"לא תמצא בחיים עבודה בלי בגרות."

לעומתה, לאבא שלי יש גישה אחרת: הוא מאמין שלבית הספר צריך ללכת כדי ללמוד דברים חדשים. אז אני הולך, אבל מה לעשות שאת כל הדברים החדשים אני לומד דווקא בהפסקה? למשל, בשנה שעברה למדתי שאם משחררים קצת את הבורג של הנדנדה, מספיק שיושבים עליה שני ילדים קטנים, או מורה אחת, כדי שהיא תיפול...

כל בוקר, לפני שאני יוצא מהבית, אני עובר במטבח ושם מחכה לי האוכל לבית הספר. אמא שלי כבר יוצאת לעבודה קודם ואבא שלי בחדר העבודה שלו. אבא תמיד יוצא להגיד לי "להתראות," ואני הכי אוהב כשהוא מתחיל לספר לי על ההמצאה החדשה שהוא עובד עליה, כי אז הוא שוכח שאני צריך להספיק להסעה ואני מאחר.

הבוקר, בגלל שזה הבוקר הראשון ללימודים, אמא התעכבה בבית כדי לוודא שאני יוצא בזמן. אחד הדברים שאני הכי שונא זה שהיא מזכירה לי כל דבר! ותמיד כשהיא מזכירה, היא מוסיפה איזו הערה מעצבנת. למשל, הבוקר היא הזכירה לי לקחת את המקל כי "בֶּני הוא לא מקל..."

אה, יש משהו שעוד לא סיפרתי לכם עלי והוא די חשוב. זאת אומרת, הוא חשוב לכם, לי זה בכלל לא מזיז.