בילי שייקספיר – חלק א’

פרק 1

ענבר הווה

"להביא לך כרית ושמיכה?"

"אה?" אני מרים בקושי את הראש מהבר עליו נמרחתי ומתאמץ לפקוח את העיניים. אני קולט את עידן נועץ בי עיניים חסרות סבלנות מהסולם עליו הוא עומד, בעודו מחבר את שרשרת הנורות לתקרה.

"נו, קום כבר!" הוא נובח.

"אלוהים, אתה כמו קיפוד על אקסטזי," אני נאנח ומתרומם לישיבה, משפשף את עיניי ומסיט את השיער מהמצח, "אתה מוכן להירגע?"

"אין לנו את כל היום, וזה שאתה עושה אהבה עם החלומות שלך במאוזן בשעה ארבע אחר הצהריים רק מעכב אותנו." הפיהוק לא מאחר לבוא. שיט, עפתי לעולם אחר בו אני הולך לישון ולא קם עד שבוע הבא.

בעוד יומיים תתקיים הפתיחה של המסעדה החדשה שלנו בתל־אביב. זהו סופו של מסע שהתחיל לפני שנה, כשהשתעשענו ברעיון לפתוח סניף נוסף של 'טבריה הקטנה'. לא חשבנו פעמיים כשאמרנו שאם זה יקרה, זה יקרה בתל־אביב. לא חששנו מהעובדה שאנחנו שני דגיגונים שרוצים לדלג מעל גדר הבריכה אל הים הפתוח בו שוחים אין־ספור דגים לצד לא מעט כרישים. כל מה שרצינו היה להביא את 'טבריה הקטנה' למרכז, להיכן שמעניין באמת, נוסף על כך רצינו להיות קרובים לסער.

לא עניינה אותנו התחרות בסצנה הקולינרית הבוערת של העיר הגדולה. ידענו שהנכס העיקרי שלנו זה אנחנו, עידן וענבר, שני אחים שאוהבים להאכיל אנשים ובעיקר אוהבים לארח ולעשות שמח. נשמע מקורי? ממש לא אבל זה מאה אחוז אמיתי. מה שאתם רואים הוא מה שאתם מקבלים. אלו שיגיעו אלינו יגיעו בזכות האוכל, האווירה והיחס. כך היה כשהמסעדה פעלה בטבריה וכך יהיה גם כאן. שום דבר לא השתנה, רק המיקום.

כששיתפנו את סער בתוכנית שלנו לפתוח מסעדה בתל־אביב הוא נתן לנו רוח גבית שהטיסה את הפרויקט קדימה, ומהרגע שחתמנו על השכרת הנכס נכנסנו לטירוף של ארבעה חודשים ולסחרחורת בלתי נגמרת שמסרבת לחלוף. התקופה הזו היא כמו שאיפה של חומר טוב שדואגת להשאיר אותך בהיי הכי גדול שלך.

אבל עכשיו אני פשוט מותש וסריקה מהירה של מה שקורה סביבי גורמת לי לנשוף בכבדות את האוויר החוצה ולצחוק. לפחות ארבעה אנשים עמלים על פירוק הריהוט שהגיע לפני שעתיים, צוות נוסף עובד על חיבורי חשמל אחרונים וצוות אחר של מלצרים פורק מהארגזים את כלי האוכל והסכו"ם. אני בכלל לא מדבר על הפסנתר שאמור להגיע מחר ועל הניקיון שצריך לעשות כאן.

"אתה רוצה לשתף את הקהל מה מצחיק אותך?"

"אתה קולט שבעוד יומיים אנחנו פותחים?" אני יודע שהשאלה שלי רטורית, אבל אני צריך לשמוע את זה.

"רוצה לדבר על זה? תכף המטופל של שעה שלוש מסיים והכורסה תתפנה, תוכל לשכב עליה ולאכול לי את הראש."

"אחי, הלחץ שלך יאכל לך את הכבד."

הוא מתעלם מההערה שלי ויורד שני שלבים בסולם.

"תן לי כבר את השרשרת שלידך ובוא נגמור עם החרא הזה. אני מת מרעב, השעה כבר ארבע ולא הכנסתי פירור לפה."

"תעזוב את השרשרת הזאת, אני אתלה אותה עוד מעט. בוא נקפיץ כמה ברבוניות במטבח." עידן זוקר גבה ואני לא מפספס את המבטים ששולחים לעברי החבר'ה שעובדים כאן, כאילו הצעתי לו מנחה מהמלך שלמה.

"ברבוניות אתה אומר?"

"ליד איזו סלסילה של עגבניות חריפות, שום, קצת זיתים סוריים ולימון."

"שכנעת אותי כבר בברבוניות." הוא יורד מהסולם ואני מנתר מהבר.

"אתה כזה קל להשגה," אני אומר.

"מי יכול להגיד לא לברבוניות?"

אנחנו נכנסים למטבח, הלב הפועם של הממלכה שלנו. קרענו את התחת כדי לקבל את התוצאה שאותה רצינו. משטחי עבודה מפלדת אל־חלד וגריל מטורף באורך של כמעט חמישה מטרים הם הדבר הראשון שתופס את העין. עמדת סרוויס מהחלומות, ארונות, כיורים, שלושה תנורים, מקרר ענק שחולש על קיר שלם ומקפיא שנמצא בקצה המטבח ויכול להכיל מדינה שלמה. המפוח העגול שנעוץ בתקרה נראה כמו נברשת שנלקחה מהטיטאניק ומערכת מסננים מכנית מפחם, הכי מתקדמת שיש בתעשייה, תלכוד את כל השומנים ותמנע זיהום בארובה. כל העבודה הקשה וההמתנה לכל ההיתרים שהעירייה ושמשרד הבריאות הציבו לנו, היו שווים את הרגע בו עידן ואני נכנסו בפעם הראשונה אל מרכז העצבים של המסעדה.

אני מתאפק לא לחצות את המטבח אל החלל הפתוח השני משמאל למקפיא. המקום בו אני אופה ומכין את הקינוחים למסעדה. שלא תבינו לא נכון אני אוהב לבשל בעיקר עם עידן, אבל אני אוהב יותר להכין קינוחים. בניגוד לאחי שנמשך למלוח אני נמשכתי יותר למתוק, ובתור ילד תמיד אהבתי להיצמד לאימא שלי כשהייתה אופה עוגות.

לאחותה של אימי קים הייתה חנות למוצרי אפייה בשווייץ, וכשהיא הייתה שולחת לנו מוצרי אפייה מהחנות שלה, אחת לכמה חודשים, סער, עידן ואני היינו הולכים אחרי אימא למטבח כמו שלושה גורים שמגלים בכל פעם עולם חדש ומרתק. מהר מאוד הבנתי שהמילה הזאת שנקראת אוכל, שאותה אנחנו אומרים לפחות שלוש או ארבע פעמים ביום, מורכבת ממי שיוצר אותו וממי שאוכל אותו.

כשדוד יפתח הוריש לאימא שלי את המסעדה, עידן ואני היינו רצים מבית הספר רק כדי לבוא ולראות את הפרצופים של האנשים כשהם היו מכניסים את הביס הראשון לפה. היינו חוקרים את כל הבעות הפנים שלהם מהרגע שהם היו נכנסים למסעדה ועד שהם היו יוצאים ממנה. עם הזמן הבנו שליצור אוכל זו תורה שלמה שלא מתחילה בערבוב מוצרים ונגמרת בבישול על הסיר, טיגון על מחבת או אפייה בתנור. רצינו לחקור את זה ברמה הפילוסופית והעמוקה ביותר, כדי להבין מה אנשים מחפשים כשהם נכנסים למסעדה או לבית קפה. אני מסרב להאמין שהסיבה היא רק כדי לאכול או לשתות. זה הרבה יותר מזה. אוכל זה תרבות, אוכל מקשר בין אנשים. אוכל זו חגיגה של תחושות ורגשות כמו אהבה, תשוקה ופורקן.

נוסף על סיום הלימודים הצורם שלי בניו־יורק, הייתי צריך לחזור למצב מורכב מאוד שהצריך משני האחים שלי וממני להביא לידי ביטוי את ההצהרה שהמשפחה היא מעל לכול, ושאין דבר שלא נוכל להתגבר עליו יחד.

אני ניגש אל אסף, הסו־שף של עידן שעובד לצידו כבר חמש שנים. הוא פורק מחבתות וסירים מהארגזים שהגיעו בבוקר.

"אספי, מה דגת בחכה שלך היום אצל ריאד?"

"לקחתי ברמונדי, שרימפס, קלאמרי, פלמידה אדומה ואת הברבוניות שאכלת לי את הראש עליהם מאז שלשום." הוא מטה את ראשו לעברי, "תפנים, קשה לדוג אצלנו באזור ברבוניות בעונה הזאת של השנה, תייבאו מדרום אפריקה או מסרילנקה."

"אני לא מבין, יש ברבוניות או אין ברבוניות?" אסף מגלגל עיניים, אין לו כוח לשטויות שלי, אבל אני כבר בשוונג, "תפסיק לייבב. קבל ציון מאה על דבקות במטרה כי מה שחשוב זו התוצאה. עכשיו זוז ותן לי להתייחד איתם." אני ניגש למקרר, מוציא אותם ושוטף תחת ברז המים.

"אתה מדבר יותר מהגודל שלך," מתערב עידן בזמן שהוא מניח סיר על הכיריים ושופך לתוכו שמן, "לפני חמש דקות נחרת כמו קרוקודיל ועכשיו אתה לא סותם את הפה."

"ככה אתה מדבר למי שרוצה להאכיל אותך? תתבייש לך. נפגעתי."

"מחר יש לנו פגישה עם העיתונאית." הוא משנה נושא רק כי הוא עייף בדיוק כמוני.

"חשבתי שטרפדת את זה." אני מסיים לשטוף אותם וניגש להכין את הבלילה המיוחדת שלי שבתוכה אטבול את השובבים הקטנים.

"ניסיתי, אבל היא התבייתה עליי כאילו היא באיזו תקופת ייחום או משהו אז אמרתי לה שנוכל מחר בבוקר."

"באיזו שעה קבעת איתה?"

"בשמונה בבוקר, פה ממול, בביץ' קלאב. נקדיש לה שעה מקסימום ונחזור לכאן."

"למה, לעזאזל, דחוף לה לראיין אותנו? הפתיחה רק בעוד יומיים."

"האמת שהיא רצתה לבוא למסעדה ולראיין אותנו כאן אבל לא היה לה סיכוי."

"זה מה שחסר לנו," אני אומר, "שהיא תביא איתה איזה צלם בשקל שיצלם חרא של תמונות. התפקיד הזה שמור רק לאדם אחד."

"ראיתם את האייטם שעשו עליכם בחדשות הבידור?" שואל אסף.

"איזה אייטם?" אני שואל בחזרה, "לא זכור לי שאיזה כתב או עיתונאי דיבר איתנו." הוא מוציא מכיס המכנסיים את הטלפון שלו, מדליק אותו ומראה לי ולעידן שהספיק להתקרב ולזהות מייד היכן ומתי צולמה התמונה.

"לא צריך שום עיתונאי שידבר איתך," אומר עידן, "מספיקה תמונה שלנו שותים בירה בחוף מציצים ואוכלים קצת בייגלה ומזטים, ויש לך אייטם."

שני התאומים לבית נבו, עידן וענבר, הבעלים והשפים של מסעדת 'טבריה הקטנה' המצליחה ושל המסעדה החדשה שתיפתח בסוף השבוע הקרוב בהרברט סמואל, נצפו אוכלים במסעדה בחוף מציצים. מעניין אם טעים להם. נראה ששחקניות כדור עף בביקיני ושחקני כדורגל החופים מעניינים אותם יותר. אנחנו מצפים לראות מה הם מבשלים לנו, אם כי המראה שלהם יקשה עלינו להישאר ממוקדים באוכל.

אני מחזיר לאסף את הטלפון וניגש למקרר להוציא כמה פלפלים חריפים. אני מגיש לו אותם בזמן שהוא עובד על סלסת העגבניות ומזכיר לו שיעשה אותה חריפה.

"ענבר, מצאת מישהו שיעבוד איתך?" עידן שואל ואני מנענע בראשי.

"כל מי שבא לכאן חושב שהוא יוכל לייצר קינוחים ממתכון כתוב וזהו. אין נשמה, כולם רובוטים. אני בכלל לא מדבר על זה שלחלקם אין אפילו את ההכשרה המתאימה. אני יכול לחיות עם העובדה שאולי הם לא למדו, אבל אני צריך את הניצוץ הזה בעיניים שיראה לי שהם אוהבים את זה ונהנים מזה, שלא יפחדו לשאול שאלות ולהתעניין בעשייה."

"תקשיב, המסעדה בטבריה תצריך מאיתנו לקפוץ לשם פעמיים בשבוע ואתה תקרוס. תרביץ כמה ראיונות, אני בטוח שיגיע מישהו שיתאים לך."

"אני אהיה בסדר." אני מסיים לטבול את הדגיגונים הקטנים בתוך הבלילה ונותן לעידן שיכניס אותם אל תוך הנוזל המבעבע בסיר. רעש החריכה וצלילי השמן המתפצפץ גורמים לשיער שלי לסמור ולנחיריים שלי להתרחב מהריח.

"תקרא לכל מי שנמצא במסעדה שיעזבו את מה שהם עושים וישבו לאכול," אני אומר לאסף ומוסיף, "תוציא שני שרדונה של הר אודם, שני בלאנד דה־נואר של אמפורה ובוא לאכול איתנו."