בין המילים

ב־1938 שב סבא־רבא שלי מצד אמי, יצחק מאיר גוּטֶר, ללודז' מנסיעה לארץ ישראל. כששב אל חיק משפחתו, החליק את זקָנו הסבוך והכריז: 'מכרתי את האדמות שהיו לי בירושלים; השיקסעס הולכות שם בלבוש לא צנוע'. מאחר שלא איבד עם זאת את החוש לעסקים, ומתוך חשש לגורל מניותיו בבורסה שהלכו ואיבדו אז את ערכן, רכש סבא־רבא עוד כמה בניינים בלודז', העיר התעשייתית הגדולה. מאז ומתמיד חי בה, והיה בעלים של מפעל מצליח: אשכול הזהב1 - ליינות כשרים שיועדו ליהודי פולין האורתודוקסים. זכורים לי עדיין הפקקים הצבעוניים שקישטו את פיות הבקבוקים והייתי משחקת בהם כילדה.

לודז' מנתה אז כרבע מיליון יהודים, משמע 37% מכלל האוכלוסייה. הייתה זו העיר השנייה בגודלה בפולין, אחרי ורשה. סבא־רבא העסיק חלק גדול מן המשפחה בעסק שלו - עקב כך, החלטותיו חרצו את גורל המשפחה. ב־1 בספטמבר 1939 פלשו הנאצים לפולין. כל בני משפחתנו, חוץ מהורי וממני ועוד כמה דודנים ששרדו את מחנות הריכוז, נמנים עם ששת המיליונים שנספו בטֶבח הגדול.

הורי היו בנים למשפחות חרדיות ידועות ונכבדות, שהשתייכו לחסידות גוּר, הגדולה בחסידויות פולין. לנאמניה יצאו מוניטין על שום חריפותם ומעשיותם. אבי, אברהם קְרוֹל, היה השישי ב'שבט' של שמונה בנים ובנות (שהגיעו לבגרות), ילדיהם של מרדכי ניסן קרול2 ושרה חנה רוטנברג. סבי, הבכור שבתריסר ילדיו של אהרן קרול, היה 'פקיד מדינה': הוא כיהן כרב (מורה הוראה) וכאב בית־דין.3 ככל הנראה הוא היה איש יפה תואר, על פי עדותם של אנשים שהכירוהו ועל פי דיוקן שלו שמצאנו בישראל. אני זוכרת מבעד לערפל את דמותו הגבוהה ואת קסמו שכבר הילך עלי, הילדה הקטנה, ערב גירושו למחנה ההשמדה. אבא נוהג היה לומר שאביו, האהוב והנערץ עליו, היה טרוד מדי בעיסוקיו מכדי לטפל בחיי היומיום של צאצאיו, ולא היה אב חם. די היה לו שסיפק את צורכיהם ודאג, בדרכו, לעתידם. לעומת זאת, הוא היה בעל קשוב מאוד ונהג אדיבות באשתו, ומותה הסב לו כנראה זעזוע קשה. בתום שנת אבל, נאלץ מחמת מִשרתו כרב לקחת לו אישה לעקרת בית ומארחת, והתחתן בנישואי־נוחות עם אלמנה עשירה ומיוחסת. זו הייתה שנואה על ילדיו. העושר והמעמד החברתי היו נר לרגליו גם בשידוך ילדיו.

לדעת כל מכיריו, היה הרב מרדכי ניסן קרול עילוי, מדקדק במצוות ועם זאת גמיש ואנושי מאוד כשמדובר היה בפתרון בעיות שהועלו לפניו. הוא היה מסוגל להכריז על תרנגולת 'כשֵרה' כאשר האישה שהביאה את העוף המפוקפק נראתה דלת אמצעים מכדי לקנות לה עוף אחר. היה גם בורר מאין־כמותו בסכסוכים משפטיים; במקום שאחרים כָּשלו, היה עולה בידו ליישב את המחלוקת. ביתו הגדול שימש תכופות מרכז לוועידות הרבנים האורתודקסים של פולין.

לפני שנעלם ללא־שוב בוורשה נתן לי במתנה שמשייה אדומה מנוקדת נקודות לבנות, ודמותו חרותה בזיכרוני ביתר בהירות מדמותם של שאר קרובי שאהבתי מן־הסתם לא פחות ואולי אף יותר.

סבתי מצד אבי הייתה בת יחידה לזוג שציפה שנים ארוכות ללידתה. אינני יודעת עליה הרבה, מלבד זאת שקרוב לוודאי שלבה נשבר מצער זמן קצר לאחר מותו של בנה הבכור, שהחֱלה את עצמו כדי לחמוק מן השירות בצבא הפולני. אבא היה אז בן 14, משמע זה קרה ב־1926.

אבי נולד בלודז' בספטמבר 1912. נעלם ממנו, כך היה אומר בשמץ לגלוג, היום המדויק של לידתו, שכן במשפחתו לא ייחסו חשיבות רבה לימי הולדת. מבעד לסיפוריהם של הורי אפשר היה להבין שלאחר מות האם שררו מתחים בין אחיותיו הבכורות של אבי - גליקה, חיה ורבקה (האחרונה, בלומצ'ה, הייתה רכה בשנים אז).4 האחיות, שנישואיהן לא עלו יפה, פָרקו ככל הנראה את תסכוליהן על סביבתן הקרובה; הסיבות שמיררו את חייהן המשפחתיים לא היה די בהן בעת ההיא לשמש עילה לגירושין. הנערים, שלמה נח, אבי ואחיו הצעיר משה, הסתדרו ביניהם יפה. אמת שמזלם שָפַר עליהם. דודי ואבי היו מאושרים בחיי הנישואים שלהם; משה היה עדיין בעת המלחמה איש צעיר מאוד, עדין ורגיש. שלמה נח, שהיה מבוגר בעשרים שנה לפחות מאבי, היה גם מחנכו העיקרי. הוא היה ידען בתחומים מגוונים, מלומד מאוד ושחקן שח־מט מעולה, ובשנת הארבעים לחייו נהפך לאפיקורס לוחמני, בלי ששינה דבר וחצי דבר מהרגליו ומהופעתו החרדית. כדי להבטיח, עם זאת, שלפיד הכפירה־בדת יועבר כיאות לידי בנו הבכור אברם, הוא שילח אותו לפריז ב־1938. האיש הצעיר היה אז בן תשע־עשרה ולפני כן נותק מן התרבות היהודית בידי אביו, שעם זאת לא חדל לנזוף בו על בורותו ביהדות. מעולם לא חדל אברם לדוש בסתירה הזאת אצל אביו.

בפריז הוא יצר קשר עם אחד מאחי סבי, שהתיישב בעיר עוד קודם לכן ושימש בה מנתח עיניים. דוד־רבא זה שלי, צאצא ראוי־לשמו זה של משפחה לא שגרתית ביותר, מקומו יכירנו בעלילותיו של בשביס זינגר. כדי שיוכל להגר לצרפת, פיתה גרושה עשירה (ושמא אלמנה?) שתצטרף אליו לפריז. אף־על־פי שהיה גנדרן מתהדר מאין־כמותו וחובב מכוניות יפות, לא ישב הדוד הזה בחיבוק ידיים נוכח אירועי 1940. הוא התגייס ל'רזיסטנס',5 נתפס והוצא להורג בירייה. אחרי המלחמה זכה לעיטור שלאחר־המוות.

אברם, שהחל בלימודי הנדסה ללא התלהבות־יתר, התגייס ל'לגיון הזרים' כדי לזכות באזרחות צרפתית והוצב באלג'יריה. הוא היה עתה לבדו בעולם. מאז כיבושה של פולין נותק הקשר בינו לבין משפחתו. לגיון הזרים, שהיהודי הצעיר ה'גלותי' גויס אליו עם פרחחים פולניים, היה לגביו התנסות בלתי נסבלת ובד־בבד משעשעת. הוא החזיק מעמד עד היום שבו גנבו ממנו את לה פטי לרוס,6 רעו היחיד בתלאותיו. אחד הלגיונרים הפולנים הודה באוזניו שסחב אותו כדי להחליפו בבקבוק וודקה. על רקע זה נמלט אברם, הגיע לפריז הכבושה ושרד איכשהו בעבודות קדרות ובלימוד פיסול. וכך נולד ייעודו האמיתי: הוא יהיה לצייר.

משפחת קרול הייתה מה שניתן לקרוא, תוך שימוש באוקסימורון, בוהמה חסידית. רובם היו מחוננים באינטליגנציה עירנית ובמזג אמנותי. כמעט לכולם הייתה נטייה לנון־קונפורמיזם. שניים מדודי־הגדולים היו זמרים, אחת מאחיותיהם הייתה פסלת. היא סיימה את לימודיה בלוֹזן ושבה ללודז' ב־1938 - שם הושמדה עם שאר היהודים. שתיים מדודותי עשויות היו לפתֵח קריירה מזהירה - האחת בפוליטיקה, והשנייה בתיאטרון. האינטלקטואלים שבהם, אוטודידקטים מובהקים, היו מלומדים, בפרט בתחומי היהדות. יחסם לכסף היה אף הוא חריג: כאשר היה כסף, היו מבזבזים אותו מיד. לסבא לא היה שום חוש לשמירה על מסגרת תקציב, וגם לא לילדיו.

אבא נחשב, מגיל רך ביותר, לעילוי. הוא היה מחונן בזיכרון יוצא מגדר הרגיל, ונראה שעד מהרה צבר ידע רב. בה־בעת היה שובב מעט ולעתים קרובות ביותר ברח מן ה'חדר', שהלימודים בו שעממו אותו. העונשים שקיבל לא הועילו כלל, והוא היה מתחמק תכופות כדי ללכת לבקר אצל הרבי מגוּר. נערות לא עניינו אותו, גם לא נימוסים נאים, אבל אהבו אותו משום שהיה יפה, טוב־לב וידע להצחיק את כולם. לפי סיפור ידוע בספרי הקורות של המשפחה, ניסיון ראשון להשיא לבן ה'מזיק' הזה אישה כמעט גרר אחריו פגיעה במוניטין של סבא. כנהוג, בא אביה של המועמדת לבחון את חתנו לעתיד בסוגיות גמרא. לאחר שביקש כמה פעמים מאבי לחזור על תשובותיו שנשלפו מן המותן, קצרה רוחו של הנער בן השבע־עשרה, והוא הסתלק מן המקום בלי גינונים יתרים. כדי להצדיק את מעשהו הפזיז, אמר לבני משפחתו, שלא ידעו נפשם מרוב מבוכה, שאין לו עניין בחותן חירש. על הנערה הצעירה המיועדת לו לא נתן דעתו כלל. אבא דיבר בעיקר יידיש, כמו רוב הנערים האורתודוקסים בגילו, ולימודיו הרשמיים הסתיימו ב'חדר'.

אמא נולדה בוורשה ב־10 במרס 1913 למשפחה בורגנית אורתודוקסית חמה מאוד. היא דמתה לאביה, אם לשפוט לפי התמונה היחידה שלו שקיבלנו במתנה. באשר לסבא, הוא לא דמה במיוחד לאביו שלו, הרב של נובה מיאסטו (Nowe Miasto),7 שנודע כצורבא דרבנן, בעל שכל חריף ונשכני, וגם אמיד. אבי־סבי זה, יצחק הירש לוינזון, הרב מאיר־חדש, לא הגה כל רחמים, כך מספרים, כלפי הבינוניים־בדעת, ובחִצי לעגו היה מציג אותם ככלי ריק. אף שלא היה מחסידיו של הרבי מגוּר, היה ידידו הקרוב של מנהיג החסידות הזה. בנו משה שלמה היה, בניגוד לאביו, נמוך קומה, בלונדי ועדין. סיפרו לי שהיה פיקח מאין־כמותו, 'טנא מלא' בידיעת התלמוד ומפרשיו. אך הוא היה גם אדם טוב־לב ונהג חיבה רבה בבני משפחתו ובעיקר באמי, בתו הבכורה. סבא, משה שלמה, נולד בוורשה אבל התיישב בלודז' לאחר הולדת אמי, כאשר נכנס לעסקי חותנו, יצחק מאיר גוטר. אני יודעת שהיו לו כמה אחים ואחיות, אבל שמורה בזיכרוני רק אחות אחת, חנקה, שדמתה לאחיה. אמי חיבבה אותה מאוד, ותכופות בילו שתיהן יחד. בעלה והיא היו קומוניסטים, והם 'נעלמו' בברית המועצות - קרוב לוודאי שנרצחו בידי סטאלין. סבא מת מוות טבעי בגטו ורשה בגיל חמישים ושתיים. אמרו לי כי הוא מת משברון־לב, וכיום אין זה נראה לי בלתי סביר. אני זוכרת רק באופן מעורפל מאוד את סבתא אסתר. עם זאת, אמי טוענת שהיא הרבתה לטפל בי בהיותי תינוקת, ולדבריה, אני דומה בהופעתי לסבתא. אך שום צילום שלה לא נמצא כדי להעיד על כך. היא הייתה הדורה ומטופחת מאוד, ובה־בעת יראת־שמים מאין כמותה.

שמותיה הפרטיים הרשמיים של אמי היו שרה־חנה, אולם איש לא הכיר אותה בשם זה. הכול קראו לה אַנדז'ה. היא הייתה קטנה, בלונדינית, נמרצת מאוד, שוקקת פיקחות, מחונכת היטב בידי אם שלא הסכימה לשום פשרות בעניינים האלה. עם זאת, הייתה מרדנית בטבעה וחוֹננה באומץ בלתי רגיל. היא התחנכה בבית־ספר פולני, משום שבתקופה ההיא לא היו עדיין בתי־ספר יהודיים אורתודקסיים לבנות. היידיש שלה לא הייתה מושלמת. היא הייתה בַּלענית ספרים והתרוצצה עם חברותיה מראינוע לראינוע. רשמית, היה זה ללא ידיעת הוריה. בעוצמי את עיני אני רואה אותה צעירה, בלונדינית מאוד, שערותיה פרועות תמיד, לעולם לא מאופרת, ועל פניה מבט לגלגני שלא נטש אותה מעולם - כשם שלא נטשה אותה נמרצותה, גם על מיטת חוליה הקשה ערב מותה ב־1992.

אבי ואמי נישאו ב־13 בפברואר 1933 בנישואי שידוך. הם ראו זה את זו לכל היותר פעמיים או שלוש בטרם אוחדו בברית הנישואים. כל חייהם המשותפים שמעתים מתקוטטים זה עם זו דרך־שעשוע: היא טענה שכשפגש אותה, אפילו לא הסתכל בה; לדבריו, לא כך היה. אני מוכנה בהחלט להאמין שהמניע הראשי להסכמתו של אבי היה דמותו של סבי, שמצא חן בעיניו מאוד.

באשר לאמי, הכול קינאו בה על חתנה המיועד. אולם היא, שהייתה רגילה לאב בהיר שיער וחרישי בהליכותיו, נבהלה מאוד מן השד־משחת המזוקן והגבוה, שעיניו לוחשות כגחלים. שניהם סיפרו לי שלאחר חגיגת הכלולות, כאשר מצאו עצמם טן־דו לבדם, הם חרגו מן המנהג והחלו לדבר - ולא פסקו מעולם מן התקשורת הזאת עד למותו של אבי ב־1983. ההבנה והקשר העמוק ששררו ביניהם היו מופלאים ממש - גם ברגעים הקשים והדרמטיים ביותר בחייהם, והם האירו את חיי.

לאחר החתונה התיישבו הורי, כמקובל בסביבתם החברתית, אצל הורֵי אמא. לאבא לא היה מקצוע, שכן אף־על־פי שהייתה לו סמיכה לרבנות, הוא לא חשב ולוּ לרגע אחד להיות לרב. החיים אצל סבא וסבתא היו, כך נראה, נעימים מאוד, אך אחת הייתה משאלתו של הזוג הצעיר: לכונן להם בית משלהם. אם זכור לי כראוי מה שסופר לי, מקץ שנה או שנתיים הם קיבלו מהורי אמא דירה ובית־חרושת קטן לטקסטיל, שנועד לספק פרנסה להורי עד שיֵצאו לפריז, שם אמור היה אבי ללמוד משפטים.

מכל התקופה הזאת, ובכלל זה תקופת המלחמה, אין לי שום תצלום. תצלומים נדירים, ההולכים ומצהיבים מן הזמן, שצולמו זמן רב לפני המלחמה ונמצאו אצל קרובי משפחה רחוקים בישראל, אינם מאפשרים לי לשחזר את החיים שעשויות היו לנהל שתי המשפחות האלה, קרול ולוינזון. היו אלה משפחות שהגורל היטיב עמן באופן יחסי - לפחות בתחום הכלכלי והחברתי, שכן במובנים אחרים, האסונות לא חסכו מהם את שִבטם. אחת מאחיות אמי הייתה חירשת־אילמת. היא לקתה במום הזה בעקבות דלקת קרום המוח שחלתה בה בהיותה קטנה. על אמא השפיע הדבר מאוד. מלבד זאת מתו על סבי וסבתי, הורי אמי, שני בניהם הבכורים, והשמועה סיפרה שסבי הלך לבקש סליחה מאישה צעירה שהוא אורס לה בהיותו בן שש־עשרה. יצחק הירש לוינזון ציווה לבטל את אירוסי בנו, משום שאבי הכלה המיועדת פשט את הרגל - אירוע שכיח בתקופה ההיא. אחרי בקשת הסליחה של סבי מן האישה הצעירה, שאף היא נישאה בינתיים, נולדה אמי, ובעקבותיה ארבע אחיות: טרניה, סימצ'ה, רוז'קה, פלה, ואח קטן: לייבלה.

לאחר נישואיה, כך סיפרה אמא, היא צללה בים של אושר. אני נולדתי שנתיים וחצי לאחר מכן, בבית, ביום השני של חג השבועות. הייתה זו לידה קשה, וכמעט עלתה לאמי בחייה. מלקחיים ניצחו סופית את התנגדותי לראות את אור הטוב שבעולמות. יש לי מן התקופה הזאת תצלום־בזָק קטן ומחוק למחצה. הייתי ודאי בת שנה אז. אמא מחזיקה אותי בזרועותיה. ברקע אפשר להבחין באיזה יער. היה זה באוטבוצק או בקוֹלוּמנה שליד לודז', כפר נופש שבו הייתה למשפחה וילה כפרית. את כל הקיץ כמעט היו מבלים שם. הגברים היו עובדים במשך השבוע ומצטרפים אל המשפחות בסופי־שבוע. אמא הייתה 'עם הראש בעננים' מרוב שמחה, מטורפת על ילדתה שמאז לידתה תרגלה אותה בתרגולת פיזית תובענית. כמה הבזקי זיכרון מן הילדות בעניין זה: אני מחליקה במחליקיים במהירות עצומה מגבעה (חופשת חורף?). הייתי נועזת, ואמא עודדה אותי בכך. עם כל היותה אוהבת וקשובה, לא היה בה הרבה מן ה'יידישע מאמע'.

מעבר לנווה האושר המבודד הזה סערה באותם ימים מלחמת ספרד. סיפוח אוסטריה לרייך השלישי עמד על הסף (אנשלוס), כמו גם כיבושה של צ'כוסלובקיה - מה שהסתיים בסופו של דבר בפלישה לכל אירופה כמעט. כל זאת בעוד הורי מגלגלים ביניהם תוכניות נאות.

אחת מאחיותיה של אמי, טֶרֶניה, התחתנה ברוב פאר עם איש צעיר מאוד בעל עיניים חולמניות, מיכאל סילמן, והביאה לעולם מלאך בלונדי בשם יוחנן (יוחוש). הוא היה צעיר ממני בשנתיים, והייתי 'משוגעת עליו'. הוא הומת בתאי הגזים עם שאר בני המשפחה. הייתה לי אומנת, מיניה, שנראה כי הייתה חביבה מאוד, אך אני לא אהבתי אותה, משום שנדמה היה לי שאלמלא היא לא היו הורי יוצאים ומשאירים אותי 'לבד'. לעומת זאת, אהבתי לשחק עם דודתי הצעירה, פֶלָה, שהיו לה צמות ארוכות כעֵין הנחושת.

הרבי מגוּר הכריז שהוא אינו צופה מלחמה, ואיש משוחרי פניו לא זז ממקומו. יש לציין גם שהיהודים העשירים מן הערים הגדולות לא היו מוכנים לנטוש את אורח חייהם הנוח. הם לא דאגו יתר על המידה, בזוכרם את העסקים הטובים שעשו עם הגרמנים בעת מלחמת־העולם הראשונה - אז נהגו הגרמנים ביהודים ביד רכה.

היקיצה מן השאננות הייתה אכזרית.

אין לי זיכרונות רצופים או בהירים על אותה פיסת חיים שלנו. אך החל מרגע זה מזמזמות באוזני נביחותיו של הפיהרר מתוך רמקולים שהוצבו בפינות הרחובות. אני יודעת שהגברים הוכרחו לגלח את זקנם ולהתלבש בלבוש אירופי. בעיני רוחי אני שבה ורואה נסיעה ברכבת מלודז' לוורשה כשאני על ברכיה של אמא ומפטפטת יותר מדי. על היהודים נאסר להשתמש בתחבורה ציבורית, אבל אמא הבלונדינית, בעלת האף הקצר, העיניים הבהירות ועצמות הלחיים הבולטות, נראתה אַרית. היא פתחה בשיחה עם גברת, ואני נכנסתי לשיחתן ושאלתי את האישה אם גם היא הייתה צריכה להסיר את הפֵאה־הנוכרית שלה. אילו הלשינה עלינו הפולנייה, כפי שקרה לעתים קרובות, היינו מחוסלות. אבל היא לא פצתה פה כאשר עבר הפַקָּח בקרון. לאחר מכן ביקשה ממני אמא שלא להוציא הגה על כל מה שקשור בנו. שנים ארוכות נדרשו לי עד שהשתחררתי מן המנהג להעלים אף את הפרט הקטן ביותר של חיינו, ולו השולי ביותר - וזאת עוד עת ארוכה לאחר המלחמה.

את מה שקרה לנו אחרי שהגענו לוורשה לא אוכל לשחזר באופן כרונולוגי. אני זוכרת שהלכנו אל סבא־רבא לוינזון. אני שבה ורואה אותו יושב בקצהו של מה שדומה היה עלי כשולחן ענק. עדיין חיה בביתו אז אמו, שבשנתה התשעים ושש הייתה מתהלכת ללא קושי, דעתה צלולה לחלוטין וקוראת ללא משקפיים. למזלם, הם מתו בטרם יושמדו. היה גם הבית שופע־העושר ברח' אלקטורלנה 14, ביתה של דודתה הצעירה ביותר של אמי, סבינה שפיגלגלס, אישה יפהפייה שנישאה לאיש עשיר מאוד, טיפוס לא נוח. היו להם שני ילדים, טרניה ולאון. זה האחרון אהב להטיל עלי אימה. יום אחד רשמה אותי אמא לגן ילדים שנמצא, כמדומני, בבניין שבו התגוררנו. הייתי שם יום או יומיים לכל היותר, משום שהילכו שמועות שהגסטפו עומד לפשוט על הגן ולקחת את הילדים.

כל זיכרונותי מן התקופה, או כמעט כולם, מתערבבים בסיפורים שסיפרו לי בשנים מאוחרות יותר, אך דומני שבמהלך התקופה הראשונה לשהייתנו בוורשה לא חשתי פחד. היינו בגטו, אך לילדה כמוני נראה היה שהחיים זורמים כהרגלם. אני שבה ורואה במעורפל את הדירה הקטנה שחָלקנו עם זוג נוסף, מר ומרת מילנר (?), שהיה להם בן, לודוויג, בן שתים־עשרה. אני הייתי אז בת חמש או שש. הוא עורר בי את הריגושים הראשונים. קינאתי בספרים שהוא לא חדל לקרוא, אבל הוא מצא זמן לשחק איתי, ואילו אני שמרתי על דלתות בית השימוש כאשר היה מעשן שם בהסתר. איש מבני המשפחה הזאת לא שרד.

צו חדש אסר על היהודים לתפוס יותר מחדר. הורי מצאו חדר אצל זוג זקנים חשוכי ילדים. החדר שהתגוררנו בו, בטווארדה 13, שימש לנו חדר אוכל, חדר שינה ומטבח. הייתה בו מיטה מול הדלת. אני זוכרת אותה בבירור, משום ששם לימדה אותי אמא היכן צד ימין והיכן שמאל. בקצה השני היה החלון היחיד בחדר, שפנה לרחוב, ולפני החלון עמד שולחן מכוסה שעוונית. והייתה מיטה קטנה, שבה ישנתי אני, בהמשך למיטת הורי. אני יודעת שהמשפחות של אמא ואבא גרו בקרבתנו, ושתכופות התראיתי עם אחיה הקטן של אמא ועם אחיותיה. משה, הצעיר שבאחיו של אבא, היה גם הוא תכופות איתנו. ניחשתי שמתרקם משהו בינו לבין סימצ'ה, אחת מאחיותיה של אמא. הם היו צעירים ולא ידעו את המצפה להם, אבל אולי דווקא ניחש לבם את הממשמש ובא. הם רצו למהר ולחיות, אך לא הספיקו. ב־1943 נשלחו לטרבלינקה.

היה בבניין שלנו אדם נכבד מאוד, בגיל העמידה, שהמשיך לעשות עסקים עם שוויץ באמצעות קצין גרמני, הנס פאול ריכטר, שבהמשך הציל את חיינו. אבי מצא חן מאוד בעיני שכנו, והלה ביקש ממנו להיות איש־אמונו. הצעה בלתי־צפויה זו אפשרה לכל המשפחה לשרוד זמן־מה. אבא הרוויח כך די לסיפוק צרכיה הצנועים מאוד של משפחה בת חמישים נפשות. זה היה על גבול הנס ממש. אנשים היו שרויים במעין שיתוק רגשי. אלו שעדיין היו להם אמצעים, חיו כאילו קץ המלחמה קרוב, או אולי להיפך - ידעו שסופם קרוב. אחרים גוועו מרעב ברחוב, והיו מכסים את גופותיהם בעיתונים. הורי היו חוסכים ממני תמיד את מראה הגוויות, אך מבעד לחלון הייתי שומעת שבים ומפזמים ללא הרף 'א שטיקעלע ברויט' ('חתיכת לחם'). שישים שנה לאחר מכן אני עדיין שומעת את הקריאות האלה, ויש שאני אוטמת את אוזני בזוועה.

בבית היו מילים חדשות לי חוזרות ונשנות ללא הרף - 'אומשלאגפלאץ' - המקום שבו היו בוררים את אלו שנהגו בהם כבהמות אדם, ו'בלאָקאַדע' - חסימת רחובות, פשיטה. סרטו של רומן פולנסקי, הפסנתרן, המספר על האודיסאה הוורשאית של הפסנתרן שפילמן בשנים ההן, מוסר בנאמנות רבה למדי את אווירתה של תקופת הפורענות הזאת. הגיהינום שחוו היהודים אז לא נפל במוראותיו מן האימים שהעלה בוֹש בציור אחרית הימים שלו. הגברים הנאמנים ביותר זנחו את נשותיהם ואת ילדיהם ורצו אחרי איזו שִֹמלה שנזדמנה בדרכם. השיגעון לחטוף ללא שיהוי את הנאות החיים כבש את כל אלה שעוד הייתה להם אפשרות לכך. אחרים גופם התמלא כולו כינים והיו מגלחים את גולגולתם - אם המחלות המידבקות לא היו נושאות אותם אלי קבר קודם לכן. אמא נעשתה שקופה יותר ויותר מרוב רזון, ואבא היה מוטרד יותר ויותר. יום אחד חטף מיָדי מורעב צעיר פרוסת עוגה שאמא קנתה לי זה עתה. היא מנעה ממני להרים קול מחאה.

באותה תקופה לקיתי בדלקת כליות חריפה, והרופא גזר עלי לשכב ללא תנועה במשך שבועות ארוכים. יום אחד פרץ הגסטאפו לביתנו, בלוויית צרחות אופייניות, כדי לעצור את אבא. מישהו הלשין עליו שיש לו כסף. אבא, למרבה המזל, לא היה בבית. הם עשו סיבוב בחדר, ראו את הילדה החולה ואת האם המורעבת־למראה, והסיקו שמסרו להם מידע מוטעה. הכסף, אגב, היה מונח על השולחן, בתוך תיבת פח.

באותה תקופה היה אבא בן עשרים ושמונה בלבד, אבל הוא לא טיפח שום אשליות לגבי המצב. הוא כבר ציפה לרע ביותר, בלי לנחש כמובן שאת הרע ביותר לא היה אפשר עדיין להעלות על הדעת. בגטו כינו אותו הציפור מבשרת־הרע או העורב. רק מעט אנשים היו מוכנים להטות אוזן ולהתמודד. היו חיים מיום ליום במין השלמה שבטרם־עת, שהרשויות טיפחו בקפידה תוך התעלמות מפריצוֹת־גדר שונות ומשונות. עם זאת, אנשים חשו עצמם חנוקים יותר ויותר מן הכליאה בתוך הגטו. הצעירים והבריאים הועסקו רשמית בבתי־חרושת, שעבדו יום ולילה למען הגייסות הגרמניים. אבי היה רשום באופן רשמי כעובד באחד בתי המלאכה (Schoppen) - שייצרו תרמילי־גב עם בטנת פרווה. הוא הכין שם מקום מסתור בתוך ערימות השקים, למקרה שהגסטאפו יצוץ פתאום ללא הודעה מוקדמת, וארב למתרחש ללא לֵאות. פעם אחת הופתענו בכל זאת, בלא שהספקנו להתחבא. אני זוכרת שאמא דחפה אותי אל מאחורי דלת, ומאחר שפחדתי להישאר לבדי, היא עשתה סימן לאבא להצטרף אלי. אחר נשמע רעש התופת של אנשי ה־אס.אס. הנובחים פקודות, זעקות האנשים הנרמסים, צעדים נחפזים ודממה. אבא יצא מאחורי הדלת שם מצאנו מקלט, ומשלא מצא את אמא, החל לקרוא לה כשהוא מתרוצץ כמשוגע לכל עבר. לרגע לפת את כתפי כשהוא נאנק: 'אם אמא לא חוזרת, אני קופץ מהחלון'. לאמיתו של דבר, כדי לחמוק מרודפיה, התכרבלה אמי בתוך שק קמח שנמצא באחד מחדרי בית־החרושת. מאחר שסגרו את החדר בתום הסריקה, היא לא יכלה לצאת. לבסוף שמעו את מכותיה המוטחות בדלת ושחררו אותה. היא נראתה כמו ליצן מן היריד, מקומחת כולה, שכן לפני הפשיטה חפפה את שערותיה, והן היו עדיין לחות כאשר תחבה את עצמה אל תוך הקמח. לא זכור לי שצחקנו.

באותו יום התחלתי לחוש פחד, והפחד לא עזב אותי עוד. חששתי לאבד את הורי ולהישאר לבד. אחר הצהריים, אלה שלא נרמסו למוות, חזרו ללא פגע למעשה. סבי קרול היה אחד מהם. קרוב לוודאי שזמן קצר לפני האירוע הזה נפטר סבי האחר, משה־שלמה, אבא של אמא. לא אמרו לי על כך דבר, אבל אמא הסתובבה בעיניים אדומות, ובוקר אחד, כשקָצה נפשה במצב, ניסתה לחתוך את ורידיה, באומרה שאינה מסוגלת לחיות בהשפלה מתמדת. אני רואה בבהירות את התמונה: אבי, שהיה התגלמות הרוך והעדינות, איים על אמי במקל של מטאטא ואמר: 'את תחיי משום שאני רוצה שתחיי, ואני אעשה הכול בשביל זה'. ועמד בדיבורו.

לאחר מכן - אבל לא הייתי נשבעת שסדר הדברים מדויק - הכול הלך והתדרדר עוד יותר. לילה אחד פרצו לדירתנו. בחורים, אקדח בידם, לקחו מאיתנו הכול, ובכלל זה את טבעת הנישואים שאמא ענדה על אצבעה. הורי הכירו את השודדים. מעתה ואילך היינו נידונים למות ברעב, כרבים אחרים. למחרת, כאשר הציע אבא את המיטה כהרגלו, הוא גילה מטבעות זהב מתחת למזרן. איש לא גילה מעולם את מקורם. כל הקרובים שנשאלו על כך, הכחישו שהם הניחו אותם שם. אבא חשד בדודן אחד, נח, שהיה קשור אליו באופן מיוחד, שהוא האיש שהחליק את המטבעות אל מתחת למזרן. אבל נח נשבע שידו לא הייתה בכך. נס משמים? אבא אמר לי שהנס הוא אירוע טבעי בזמנים טרופים. היינו הך. נועדנו לשרוד. ובתוך כך צריך היה לעזוב את החדר הסביר יחסית ברחוב טווארדה ולעבור למקום דחוק הרבה יותר שלא זכור לי ממנו דבר, מלבד שם הרחוב שבו הוא נמצא - גֶשה (Gęsia) - רחוב האווזים. היה זה חדר בתוך קומפלקס דירות שהיווה חלק מבתי־החרושת הנזכרים לעיל שניהל הסרן ריכטר, המלאך הגואל שלנו.

יום אחד הופיע הגסטאפו ופקד על כל היהודים להתקבץ בחצר. כמה היינו? חמישים בערך, ורבים מאלה זוגות צעירים עם ילדיהם. הורי תחבו אותי מתחת למיטה וירדו. רעדתי בכל גופי. הייתי בת שבע בערך בתקופה ההיא. חייל נכנס לחדר ומצא אותי ללא קושי. הוא ניסה לדחוף אותי שוב אל מתחת למיטה, אבל הייתי מבוהלת מדי ורצתי להצטרף להורי. קצין הגסטאפו ציווה על הילדים מתחת לגיל שתים־עשרה לצאת מן השורות. וכך נעשה. רק הורי וזוג נוסף הצטרפו לילדים. לשווא, אגב, מאחר שהיה עלינו עד מהרה להיפרד. או־אז התרחש נס נוסף. סרן ריכטר זינק על כיסא, פישׂק את שתי רגליו הארוכות נעולות מגפיים וביטא בקול שאין עליו עוררין: 'איש לא ייגע ביהודים שלי'.

במקרה זה התקפל הגסטאפו. אבי הבין שיש לפעול במהירות. באיזה אופן הצליח לשכן את אמא ואותי אצל נוצרים בחלק האַרי של ורשה? אמרו לי שמעתה ואילך אקָרא תאופילה ויֶילגו ואמא תיקָרא צֶ'סלַבה ויילגו. אני שבה ורואה את עצמי משחקת במשך כמה ימים עם ילדתה הקטנה של משפחת לַמפצַ'קוב, ברחוב גז'יבובסקה. צעירה הייתה ממני, וצייתה לי בכול. על פי הוראותי הייתה הבובה שלה בעלה, כשם שהבובה שלי - חסרת זרועות ורגליים - הייתה בעלי. הבובה שלה 'שתתה והרביצה', ואילו שלי 'עשתה שלום־בית' במשפחה. בהרהרי בכך איני יכולה להימנע מלחייך - ובה־בעת לבי כבד עלי. בכמה סצנות דרמטיות הייתי נוכחת, עת צעירות זנוחות באו לבכות אצל הורי, ואבי היה מתרוצץ בין בני הזוג כדי להחזיר למוטב בעלים קלי־דעת. זה התרחש בגטו. עכשיו חיינו במשפחה פולנית, שהאב בה היה שתיין ומתעלל, ויותר מפעם שמעתי את רעש הקטטה בין בני הזוג. האישה הייתה תופרת, שופעת בשרים ויפה, ובן זוגה חשד בה שאינה נאמנה לו. כילדה מיהרתי לעצב לעצמי השקפה על אנשים שכאלה.

ההפוגה היחסית, שהייתה נחלתנו ברחוב גז'יבובסקה, לא ארכה הרבה, וידידים של בעלי־חסותנו, בשיתוף הבעל, כמעט הסגירו אותנו. הם חמדו את הכסף שסברו שיש לנו. בפסח 1943 פרצה ההתקוממות של גטו ורשה. אבא היה בין המורדים. מאחר שלא ידע לירות, עסק בהובלת מצרכי מזון ללוחמים ובפינוי גופות. כשיצאנו אל מישורת הקומה, שם היה חלון שפנה אל הגטו, ראינו את הלהבות העושות בו שַמות. שתי שכנות עברו לידנו, ואחת אמרה לחברתה בעליזות: 'בואי תראי, מותק, איך היהודונים נשרפים'. אמא משכה אותי אל עבר הדירה, ואז שמענו את הטלפון. היה זה אבא שצלצל להיפרד מאמא. הוא הודיע לה שהכול נגמר, אבל הוא יעשה את הבלתי אפשרי כדי להיחלץ, אף שהסיכויים קלושים. אמא דיווחה לי על השיחה. מאוחר יותר באותו יום סיפר לנו אבא על הרפתקאותיו. בגטו ההרוס נותרו רק גוויות וכמה בונקרים שלא נפגעו. קבוצה מן הנשארים בחיים, שהיו מסופחים רשמית לבתי־החרושת הגרמניים שבחלק הָאַרי, עמדה לחצות את הגדר כדי ללכת לעבוד כביכול. אבא היה ביניהם. ברגע האחרון נבהל והתנתק מהם. הוא ראה אז את חבריו נורים בזה אחר זה. זמנית אבד לו עקב כך הזיכרון, והוא החל ללכת בלי דעת מה הוא עושה, כשעל זרועו סרט הטלאי הצהוב.8 השומר הגרמני הניח לו לעבור בלי לשאול אותו דבר, המום כנראה מן היהודי הזה העוזב את אזור הגטו וסרט הטלאי שלו עליו. אין לי שום הסבר רציונלי אחר למה שקרה.

משהגיע לצד הפולני, החל אבא לשוטט ברחובות בלא דעת לאן מועדות פניו. גשם החל לרדת. הוא ראה אנשים מחפשים מקלט מתחת לשער כניסה של בית, ועשה כמוהם. לפתע הבחין בגרמני במדים שעמד לידו. הפחד השיב לו חלקית את עשתונותיו. הוא החליק באין רואה את סרט הטלאי לאורך שרוולו, העלים אותו, ואחר־כך עזב את המקום בגשם. לאט־לאט נזכר בכתובת של בית־החרושת שרשמית הוא הוצב לעבודה בו, אך הוא שכח כיצד להגיע לשם. הוא ראה ז'נדרם פולני, ובלי להרהר הרבה אמר לו שהוא יהודי ושאל אותו אם יוכל להראות לו את הדרך לבית־החרושת. בלא לפצות פה ליווה הז'נדרם את אבא אל מחוז חפצו. היו בתקופה הזאת תגובות של אנשים שנואשתי מן האפשרות להבינן; אני אומרת לעצמי שללא נִסים גלויים, איש לא היה שורד את הגיהינום הזה. כשהגיע לבית־החרושת, ביקש אבא מחבריו לגמול לז'נדרם בכמה זלוטי. הלה פָרש משם כשם שבא, בלא לפצות פיו. לחברים בבית־החרושת היה מספר הטלפון בדירה שבה נמצאנו, ואבא יכול היה לטלפן אלינו ולהצטרף אלינו. אך אושרנו היה קצר.

באותו ערב ממש, חבריהם של הפולנים, שאצלם התחבאנו, התייצבו בדירה מחופשים לאנשי מיליציה והוציאו אותנו ממחבואנו. הם ציוו עלינו להרים ידיים, ואמא לחשה לי שלא לפחד, שהמוות לא מכאיב. לאחר שחיטטו בחפצינו ונוכחו שאין כסף, הם גירשו אותנו. הייתה שעת ערב, שעת עוצֶר, ומוות מיידי - במקרה הטוב - היה צפוי לנו. אבל אבא לא התכוון להיכנע. הוא הקיש על דלת, באורַח מקרי לגמרי, בקומה למעלה. איש קטן קומה, בעל פנים רחבות ובהירות, פתח לו. אבא הציג את שלושתנו לפניו והסביר את המצב. האיש לא היסס. שמו היה פראנֶק מאי, סנדלר במקצועו ושתיין וודקה מופלג. הוא היה נשוי ואב לשתי בנות קטנות, הַאנְיָה, בת גילי, ואיזוניה, בת ארבע. שם, על מישורת הקומה, הפך פראנֶק למלאך השומר שלנו. וזה לא היה מובן מאליו כלל. בתקופה ההיא, כאשר היו מגלים שמישהו מסתיר יהודים, הוא היה מוּצָא להורג עם כל משפחתו. בשלב ראשון הוביל אותנו פראנֶק לעליית הגג, ואמר שמחר יימלך בדעתו מה לעשות. להטתי מחום, אך בתקופה כזאת הגוף אינו מתפקד כנראה כבימים כתיקונם. העברנו את הלילה שם, יושבים על הארץ צנופים זה כנגד זה. בבוקר פג חומי.

פראנֶק עמד בדיבורו.

על אף הסכנה, הוא לקח אותנו בחשמלית אל מעבר לנהר הוויסלה, לגרוכוב, פרבר של ורשה. אחיו של פראנק, שעבד כבנאי לפני המלחמה, שימש עתה כשוער באחד הבתים שם. מרסל לא דָמָה משום בחינה לאחיו. הוא היה איכר גס, בור וזעפן, ודיבורו היה בלתי מובן. בוֹלָה, אשתו, הייתה איכרה מגושמת, אנאלפביתית וערמומית. לזוג היו שני ילדים - באשה, הבכורה, פולנייה יפה עטורה צמות עבות בגון ערמון בהיר, נעימה מאוד, ובן מוגבל במקצת, רישיו, שהיה מגמגם. המשפחה התגוררה בשני חדרים גדולים. אחד מהם היה המטבח, ששימש גם למגורים, ובו ישנו הילדים, החדר שלידו שימש חדר שינה להורים. הוא היה אטום לגמרי - חלונו נחסם בידי מרסל במהלך ההפצצות של 1939, בעקבות התמוטטות קיר שלם. לרגלי הקיר הייתה מין מחילה בגובה מטר וגם רוחבה היה מטר בערך. ארון קטן ובו ספרים, בעיקר ספרי קודש, הסתיר את החלל המשוקע הזה.

בחדר הזה נקבע משכננו. לאחיו של פראנק ולאשתו לא היה שום חשק להסתיר אותנו - מה שבנסיבות הזמן ובדוחַק המקום לא היה מן המפליא. מלבד זאת - פרט לא לגמרי שולי - הם היו אנטישמים, במין אנטישמיות ראשונית, מיתית, נוסח פולין. כדי לאלץ אותם להחזיק אותנו במסתור, המציא פראנק איזה סיפור מצוץ מהאצבע, אך יעיל ללא ספק: חברי המחתרת הפולנית יהרגו את כל המשפחה אם היא תסרב להחביא אותנו. הוא ידע שזה אמצעי השכנוע היחיד: לאבי לא נותרה פרוטה. היה זה ב־1943. הזמן עבר עלינו בחדר הזה עד להפצצת ורשה ולהריסתה הסופית כמעט בידי הגרמנים בעת התקוממותם של הפולנים בסוף 1944.

החיים התארגנו איכשהו.

אנחנו חלקנו את החדר עם מרסל ובולה, והיינו ישנים, הורי ואני, באותה מיטה. לא היה בעצם מה לאכול, זולת לחם שחור טבול בשמן. למרבה המזל, מעולם לא הייתי רעבה, והורי לא קָבלו על רעב. מאחר שהילדים היו אמורים שלא לדעת על נוכחותנו, היה עלינו לשתוק חלק גדול מן היום. אינני זוכרת איך הסתדרנו כדי ללכת ל'שירותים'. לצורך הרחצה שלנו הייתה בולה מביאה לנו גיגית מים קרים. ביום הראשון, אמא, שהייתה מעדיפה לא לאכול ובלבד שתוכל להתרחץ, ביקשה מבולה קצת מים חמים. התגובה לא התמהמהה: 'בשביל מה? היהודים הרי מלוכלכים ולא מתרחצים בכלל'. לעתים הייתה שכנה - תמיד אותה שכנה - באה לבקר את הזוג מַאי. היינו צריכים אז להישאר ללא נוע, כמעט בלי לנשום. מקץ שעה או שעתיים היינו שומעים אותה קמה ואומרת 'No, idę' ('נוּ, זהו, אני הולכת'). באותו רגע החל העינוי האמיתי לעצבינו. היא הייתה חוזרת על המשפט הזה פעמים אחדות בטרם הסתלקה סופית. רשמית, היה החדר שבו שָהינו חסום, ורק הזוג החזיק במפתח לו.

ביקוריו היומיומיים כמעט של פראנק היו קרן האור היחידה בימים האינסופיים האלה. הוא היה מביא איתו לאבא עיתונים בפולנית ובגרמנית, ובמיוחד ספרים. תחילה סירבתי לקרוא, אך לאט־לאט, הודות לסבלנותה של אמא, התחלתי לבלוע בערבוביה חלק גדול מן הספרות הלאומית: טוּבים, מיצקביץ', סנקביץ', פרוס, סלובצקי ותרגומים לפולנית של סופרים זרים. אפילו קיבלתי כרך אחד של פרוסט (בצל נערות פורחות), אך כאן כָּשלתי מעט. פראנק הביא לי גם נייר צבעוני ודֶבק. בניתי מגדלים באִספמיה שסביבם היו רק עצים גדולים שבהם אפשר היה להתחבא. אמא לימדה אותי לסרוג. מי חכם ויבין לַזיכרון - אינני זוכרת שסבלתי. לעומת זאת, לא אהבתי לכרוע ברך בערב כדי לשפוך תפילתי לפני צלמו של ישו, על פי דרישתה של בולה. על שהחביאה אותנו מצאה ניחומים בכך שאולי תציל נפש קטנה תועה. הורי ניחמוני ואמרו לי שאני יכולה לעשות את סימן הצלב במהופך. ימי ראשון היו הקשים ביותר, משום שהילדים נמצאו בבית בבוקר. רישיו היה נשאר זמן רב בבית השימוש, מגמגם בקול רם את מהלך עשיית צרכיו. כאשר היה עובר את הגבול, היה אביו מתיר את החגורה ומלקה אותו. הקטן היה זועק זעקות שבר. בולה מצדה, על פי סִדרי פולחן שבועי מושרש היטב, הייתה מנסה לפענח את הכתוב בעיתון קורייר ורשאווסקי (Kurier Warszawski). בדרך כלל לא הגיעה מעבר לכותרת העיתון, למחירו ולמספר הגיליון, אבל זה נמשך זמן רב… היא הייתה מלמלמת בקול רם, תוך צירוף כל אות לסמוכה אליה וחזרה על ההברה שנוצרה כך.

כאשר יכולנו לשוחח בינינו בלחש, היו הורי מסיבים לי אושר רב בסיפורים משפחתיים שסיפרו לי. במיוחד אהבתי את הסיפורים על ילדותו של אבא, שאם להאמין לדבריו, היה פרחח ללא תקנה. הוא היה משחית כל דבר שמצא על דרכו, ובלבד שלא יצטרך ללכת ל'חדר'. יום אחד סבא אפילו נקרא למשטרה, שכן יוצא־חלציו ערבב חול בגלידה של מוכר שניצב עם עגלתו בפארק הסמוך. יום אחר, כשהוטל עליו עונש להישאר בבית־הספר, ברח ממנו בקפיצה דרך החלון. הייתה לו ילדות מאושרת מאוד, במיוחד כשאמו הייתה עדיין בחיים והוריה התגוררו איתם בביתם הגדול. סבו של אבי, יעקב רוטנברג, אהב מאוד את הילדים, היה משחק איתם, ומאחר שהיה לו חוש הומור מעולה, היה מצחיק אותם ללא הרף. אחת מאחיותיו של אבא הייתה מבוגרת ממנו בשנתיים בלבד. היו לה שתי צמות בלונדיניות ארוכות; הוא היה מושיב אותה על כיסא, קושר אותה ולאחר מכן נוהג בה כסוס לאורך שרשרת החדרים הרבים. אך מה ששבה את לבי ממש היו הסיפורים הרבים על סבתא דינה, זקנה קטנה חמושה במקל, שהיא הייתה מנפנפת בו תכופות לאיום בכיוון נכדה סוער־המזג. אמת שהלה היה 'סוחב' ממנה כסף כדי לנסוע אל הרבי שלו, הרבי מגוּר, ללא רשות אביו. המהפכה הרוסית עברה על דינה בלא שתיתן עליה דעתה, ועד כמה שהדבר נגע לה, היה ניקולאי השני נכון עדיין על כיסאו. מיתמם הציע לה אבא שטרות כסף רוסיים גדולים, שיצאו מזמן מן המחזור,9 תמורת כסף קטן - למרבה סיפוקה של הגברת הזקנה. היא הייתה זקוקה לכסף רב למעשי הצדקה שלה. כאשר התקינו את אחד הטלפונים הראשונים בלודז' בביתו של סבי, והלה היה עונה לשיחה, הייתה חותנתו גוערת בו תמיד באותן מילים: 'אתה באמת חושב שזה מתאים לך לעשות צחוק מאישה זקנה? הרי אני יודעת יפה שאתה מדבר אל הקיר'.

גם לאמא, אף שחונכה לפי כל הכללים, היה במה להתגאות. כאשר הייתה משתעממת בחופשות בווילה של הוריה, הייתה גונבת תפוחים מן הבוסתן השכן. כשהיה הבעלים מפתיע אותה, נסה על נפשה במלוא המהירות. יום אחד עקרו לה שן ללא הרדמה, ובכסף שחסכה הלכה לראות סרט עם ידידותיה. במשפחת לוינזון סוג זה של בידור היה אסור בתכלית האיסור.

מעולם לא עייפתי מלשמוע את סיפוריהם של אנשים שטעמו טעמה של חירות.

לקראת חג המולד שאל פראנֶק את אמא אם יוכל לקחת אותי למסיבה במשפחתו. באומץ, שאני עצמי קרוב לוודאי לא הייתי אוזרת, הסכימו לכך הורי. במהלך הנסיעה בחשמלית לבי עמד מִפּעוֹם. דימיתי לעצמי שאני בלתי נראית, ושכך איש לא יוכל לנחש את זהותי. כשהגעתי לביתו של פראנק, הוא הציג אותי כבִתה של דודנית שיש לה כל מיני צרות. רציתי למצוא חן: דקלמתי, שרתי, רקדתי - ואיש לא הלך שולל. פראנק החזיר אותי בבהילות ואמר לאמי שאורחיו עמדו על האמת מיד: 'הילדונת מוכשרת מדי - לא יכול להיות שהיא משֶלנו'. אבא היה כותב מכתבים, מכין על פי הזיכרון לוחות שנה יהודיים על גבי חתיכות קרטון שהיו רכיב רגיל בסיגריות של אז; איש חסותנו היה מפיץ אותם בוורשה בין ידידים של הורי שהסתתרו בכל קצוות הבירה. יום אחד נזף אבא בפראנק על שהוא מפריז בשתייה, והלה השיב לו: 'אדם (זה היה כינויו של אבא בעת המלחמה), אתה באמת מאמין שהייתי עושה את כל זה אלמלא השתכרתי?'

זוג ידידים של אבא, אהרן פלינט ואשתו, לא חשו עצמם עוד בטוחים במקום המסתור שלהם, ו'נחתו' אצלנו יום אחד ללא הודעה מוקדמת. שכנה הבחינה בהם בחדר המדרגות, וקרוב לוודאי הזעיקה את הגסטאפו. בערב, בעת שכבר שכבנו כולנו - פלינט ואשתו שכבו על מזרן - נשמעו נקישות עזות בדלת. הייתה בהלה עצומה. מרסל העמיד פנים כמתקשה להתעורר. המזרן גולגל ואנו נחפזנו לעבר המקלט המאולתר שארון הספרים הסתיר. כיצד השתחלנו חמישתנו אל תוך החלל הזה? מרסל החזיר את הארון למקומו ופתח את הדלת. מהמזרן העודֵף הציץ קצה מגפו של פלינט, שהידורו לא עלה יפה עם מסגרת החדר; על הקיר, משתלשל ממסמר, שעונו מזהב יצוק נצנץ בכל אורותיו. שני בריונים פרצו אל הבית. כמעט הזיזו את הארון, אך נמלכו וחזרו בהם. טַחו עיניהם. הם יצאו כלעומת שבאו ברעש גדול, אך עתה הוטב מצבנו. כל השכנים ידעו שאין אדם חשוד בדירת השוער. אורחינו עזבו את הבית עם שחר. אמא, שנאלצה להשתופף עת ארוכה בין רגליו של פלינט, נזקקה לכמה ימים עד שהייתה מסוגלת לעמוד על רגליה. לאבא היה כאב שיניים נורא, אך מאחר שביקור אצל רופא שיניים לא בא בחשבון, הוא פסע הלוך ושוב בחדר כשהוא מתנשף כדי לא להיאנח, ומעשן סיגריה אחר סיגריה.

החיים האלה נמשכו עד אוקטובר 1944. אבא היה קורא בעיתונים הגרמניים דַס רייך(Das Reich) ו דֶר פוֹלקישה בֶּאוֹבַּאכטֶר (Der Volkische Beobachter) ואמר לנו שהמלחמה קרֵבה לסופה. בלילה היינו שומעים את הטנקים המתגלגלים ללא סוף בכביש, אך לא ידענו, עם זאת, לאיזה כיוון. במהלך היום היו פולנים מתפללים נוכח מזבחות שהוצבו בכל פינות הרחובות. אז פרצה ההתקוממות של ורשה. לימים נודע לנו שתנועת המחתרת הלאומנית ( Armia Krajowa - A. K.), הסתמכה על עזרה מן הצבא הרוסי שהגיע אל שפת הוויסלה. למעשה, כאשר פרץ המרד, הביטו הצבאות הסובייטיים בשלווה בהפגזה, בטבח האוכלוסייה ובהריסתה הגמורה של בירת פולין. היה זה האמצעי האסטרטגי הטוב ביותר לכבוש אחר־כך את פולין בלא להיות חייב דבר לפולנים הלאומנים.

לגבינו היה זה אסון. מאחר שלא יכולנו לרדת למקלט, מחשש שילשינו עלינו, והפּצצות ניחתו ארצה כברד, החליט אבא שננסה לחזור לוורשה. איך הגענו לשם, אינני יודעת, אבל אני מניחה שהוויסלה הייתה מכוסה קרח בתקופה הזאת של השנה, ומן־הסתם חצינו אותה ברגל. אני זוכרת רק שאמא השכיבה אותי לישון אצל פראנק, שהיא העירה אותי באמצע הלילה והלבישה אותי בעודי רדומה למחצה. אחר־כך רצנו תחת גשם הכדורים ברחובות ורשה. אני שבה ורואה בבהירות רבה את כל הבתים, שדומים היו לנרות יום הולדת ענקיים שפתילותיהם התנודדו בשחור הלילה. זה היה מבעית ויפה בעת ובעונה אחת. ברגע מסוים מצאנו מקלט במרתפו של בניין גדול שהאש אָכלה לאיטה אך הוא נותר על עמדו. בדעת נמלטים אחרים עלה רעיון דומה. היינו שם כחמישים גברים, נשים וילדים, יהודים ולא־יהודים. בני הזוג מאי עם שתי בנותיהם היו איתנו. המקום היה בטוח פחות או יותר, משום שהגרמנים לא הסתכנו יתר על המידה בכניסה להריסות, מחשש לצלפים. המרתף היה עדיין לוהט מן השריפה, והכול פשטו את בגדיהם. לאט־לאט, מה שנותר מן המבנה הגדול הצטנן, והאנשים החלו לטפס אל תוך הדירות החרֵבות. נותרו חלקים שכמעט לא נפגעו, חדרים תלויים באוויר, אך ללא גג וללא חלונות. בלי לבזבז זמן מיותר החלה כל משפחה לקבוע לה את משכנה. הגברים הציבו סולמות כדי לחבר בין הקומות והביאו שמיכות ומצרכי מזון שהותירו אחריהם הדיירים שנסו מן המקום בפרוֹץ השריפה. המרתף היה מלא בכל סוגי האוצרות, ובכלל זה ספרים. לאחר שהעניינים נרגעו מעט, תקף אחד הגברים בקבוצה את אבי שניסה, ללא הצלחה, להציג את עצמו כרומני. הוא הטיח בפרצופו שאינו מוכן לנשום אותו אוויר שנושם יהודון! מאחר שהאדון החביב כבר הריק אל קרבו כמות נכבדה של וודקה, הוא צירף מעשה לדיבור ונעלם מן העין בחיפוש אחר הגסטאפו. למרבה המזל, הוא נורה מטווח אפס בידי הגרמני הראשון שראה אותו מגיח משום־מקום. הוא הניח אחריו אלמנה צעירה ויפה, שאפילו לא העמידה פנים שהיא בוכה על בעלה.

למחרת הסבתי את תשומת לבם של הורי לכך שאנו נמצאים בביתה של הדודה סבינה שפיגלגלאס. זיהיתי זאת על פי הסימנים שהותירו הכַספות (שנעקרו ממקומן). היה זה אכן - ידענו זאת לאחר מכן - הבית ברחוב אלקטורלנה 14. לפני שנים אחדות, במסע שעשיתי לפולין, שבתי ומצאתי את השער העשוי ברזל מחושל - אך כלום היה זה באמת אותו שער? אחת היא... באותה עת משמשו פעמיו של חורף קשה, ואף שהיה עדיין חודש אוקטובר, החל לרדת שלג מעורב בגשם. היה זה המקור היחיד למי שתייה בשבילנו, מים שנאספו בכלי קיבול מאולתרים. המים ירדו גם עלינו, אך למרבה המזל היו כמה מקומות מקוֹרים. יום או יומיים לאחר שהגענו לשם התמוטט הכול.

הלכתי לשכב ואיתי ספר גדול על תולדות פולין, מעוטר לתפארת, ועותק של פן תדאוש (Pan Tadeusz) מאת מיצקביץ', שלא עזב אותי עוד - והנה שמעתי זעקה. רעש נורא ליווה את הזעקה. שתי שניות קודם לכן הסבה אמא את תשומת לבו של אבא לכך ששפת דלת הברזל, שחיברה את הקומה שלנו עם הקומה שלמטה, נתמכת בלבֵנה לא־יציבה. אבא עשה איזו תנועה להזיז את הדלת, הלבנה נעתקה ממקומה ואבא נפל אל תוך הריק. הוא נחת במרתף, ובעקבותיו הדלת ושברי הלבנים. אמא הייתה בטוחה שאבא אינו עוד בין החיים. היא הזעיקה את הגברים, והללו ירדו, לאו דווקא כדי להציל את אבא אלא מתוך חשש שאם הוא עדיין חי, הוא עלול להסגיר את יושבי הבניין. ברור היה שהגרמנים, ששאון הנפילה ודאי הגיע לאוזניהם, לא יאחרו להופיע. אבל אבא נשם, גולגולתו הייתה פתוחה מלמעלה והוא סבל משברים רבים. מה שהציל אותו מן־הסתם היה העובדה שהוא נפל יושב, ועל אף הצניחה מגובה שלוש הקומות, הוא נבלם קרוב לוודאי פעמים אחדות במסלול נפילתו החופשית. שום הסבר אחר לא עולה בדעתי. הפצוע הועלה למעלה בעזרת סולם, ללא גינונים יתרים. הוא דמדם. רופאה שהייתה בינינו הכריזה באוזני אמי שהוא לא יעבור את הלילה. כצפוי, הגרמנים אכן חשו לראות מנין בא הרעש. מקום מקלטנו התרוקן במהירות־שיא מתושביו. על הגג היה מעבר, שיצרה ההפגזה, ודרכו אפשר היה להגיע מן הבניין שלנו אל בית־החולים של רוח הקודש (Świętego Ducha) השכן. כמה גברים ניסו לגרור אותי איתם, אך אני התנגדתי בשורטי את כפות ידיהם שאחזו בי.

נותרנו שלושתנו לבדנו בדממה. שני חיילים גרמנים החלו לטפס. מן המקום שבו נמצאנו יכולתי לראות את כובעיהם מזדקרים בגובה הקומה שלנו, ואפשר היה לשמוע את דבריהם. עצמתי את עיני, לופתת בכל כוחי את כף ידה של אמא. היא מלמלה: 'נבקש מהם להרוג אותנו על המקום'. ולפתע: 'Ach komm Hans, hier ist niemand da' (בוא, האנְס, אין כאן אף אחד'). כנראה שבעצמם לא חשו בטוחים, ועזבו את המקום.

בערב שבו כל הנמלטים, ובמוצאם אותנו חיים לא האמינו למראה עיניהם. אבא, כך מתברר, היה איש חזק מאוד. הוא שרד - אף כי זמן רב שכב ללא תנועה - ללא עזרה רפואית. אך צריך היה למצוא מזון, ונעשה קר יותר ויותר. או־אז נכנסה לתמונה דנקה היפה. כמי שזכתה לחיזוריהם של כל הגברים הרווקים בקבוצה, הרקידה אותם האלמנה העליזה הזאת על פי חלילה. היא עצמה חייתה רק מפי אבי, שעתה לא היה מסוגל לפעול. היא ביקשה מאביריה עושי־דבָרה לעשות כל מה שאפשר למען "אדם". בלילה היו גברים בריאים יורדים בעזרת חבלים ומביאים איתם מלקוח של ממש, שמצאו במרתפי הסביבה שבהם אוחסנו מצרכי מזון כהכנה לבאות. תמיד היה שם משהו בשבילנו - אך לא די, עם זאת, כדי לשמור אותנו מפני הרעב. כך חלפו ארבעה חודשים, טבועים בחותמו של חורף קשה. אמא ניסתה לתפור לי מעיל משמיכה, אבל התוצאה הייתה עלובה.

שני גברים ניצוּ ביניהם ברצינות על חסדיה של דַנקה: מייטק וּולאדק. מייטק היה יהודי, בחור נאה. הוא היה שייך ל'נוער הזהב' של ורשה. ולאדק היה רוצח שכיר והיה מסתובב עם סכין קפיצית בגלוי. למרבה המזל, הוא בא להתוודות באוזני אבי שהוא עומד לשחוט את מייטק, שהציב מכשול לאהבתו. הייתי נוכחת בשיחה ורעדתי מרוב אימה. כרגיל, הצליח אבא לרכוש את אמונו של ולאדק, והלה התחייב שלא לעשות דבר בטרם יתייעץ עם ידידו אדם. אולי הייתה תוכנית הרצח רצינית פחות מכפי שסברתי בתמימותי, אך הייתי מזועזעת מכך באופן נורא, וארבתי לכל תנועה קטנה של ולאדק.

אבא החלים מן השברים באיטיות. הפצע בראש, שהיה חיצוני, הגליד. עצם־הבריח שנשברה, התאחתה מעצמה, אף כי לא כל צורכה. רק עצם צוואר הירך שהתרסקה הסבה לו כאבים. הוא החל עם זאת לנוע בעזרת קביים מאולתרים ובסיועה של אמא. לאחר המלחמה הלכו הורי לשאול בעצתם של טובי המנתחים בתחום האורתופדיה. הללו, שסירבו תחילה להאמין לסיפורו של אבא על נסיבות נפילתו, הודו לאחר מכן שקצרה ידם מלהושיע. רגלו חזרה והתאחתה טוב מדי, והיה מסוכן ממש לגעת בה. לעומת זאת, היא הלכה והתקצרה בהדרגה, ואבא נותר נכה.

ב־17 בינואר 1945 נכנס סוף־סוף 'הצבא האדום' לוורשה. להלכה הסתיימה המלחמה, אך לגבינו לא היו הדברים מובנים מאליהם. מקום מקלטנו התרוקן כהרף־עין ונותרנו לבדנו. קודם לכן באו חיילים רוסים והביאו לנו משהו לאכול, ואמא ממש חלתה מן הכריך שקיבלה מידיהם. אבא לא יכול היה להיות לעזר רב. או־אז, מאין ברירה, הם שלחו אותי לחפש עזרה. אני זוכרת את עצמי מקפצת בין עיי החורבות, וכשהגעתי למקום פתוח, הייתי המומה מן המחזה שנגול לכל מלוא העין: מישור שכולו לובן מסמא השתרע עד לאופק. העיר החרֵבה התעטפה כולה מעשה־ביישנות בשלג. מאז זה יהיה קלסתרה של ורשה בעיני. וכאשר ראיתי אותה לפני כמה שנים בנויה מחדש, היא נראתה לי כתפאורת תיאטרון.

למן אותו רגע התמונות נערמות במוחי זו על גבי זו, ללא זיקה כרונולוגית או סיבתית של ממש. אני רואה אותנו על עגלה קטנה החוצה את הוויסלה המכוסה קרח, עושים את הדרך הזאת שוב, אולי כדי לקחת כמה חפצים שהותרנו בגרוכוב בעת מנוסתנו. אני נזכרת בלחמנייה עם ירך חזיר שטעמה נדמה לי כטעם גן־עדן. אך לא היה מה לחפש בוורשה הנטושה; על־כן החליטו הורי לנסות את מזלם בלודז'. הֲיָדעו כבר באותה עת שכל בני המשפחה הושמדו, ושיהדות פולין אינה קיימת עוד למעשה? ספק בעיני. מה שאני שבה ורואה בבהירות, הרי זה ההמון העצום הנדחף ברציף הרכבת. כל הרכבות היוצאות ללודז' היו עמוסות וגדושות בבני־אדם. לא היה שום סיכוי לעלות לרכבת עם אב שהלך רק בקושי. או־אז החליט אבא שנסתנן אל אחד הקרונות המיועדים לחיילים. הייתה שם חבורת חיילים רוסים שיכורים־כלוֹט שביקשו להשליך אותנו מבעד לדלת. קצין יהודי התערב למרבה המזל, והגענו ללודז' ללא פגע, חוץ מן הפחד הגדול שהטילו עלינו החיילים.

לודז' לא הופגזה. היא נראתה לי קודרת ומזוהמת. הפולנים ניכסו לעצמם את כל דירותיה של המשפחה. נשארה עם זאת דירה אחת, המרווחת פחות, ברחוב פולודניובה, ושם התמקמנו. הדירה נמצאה בירכתיה של חצר רבועה, נוכַח שער הכניסה לעגלות, בקומה השנייה. היו שם, כך נדמה לי, ארבעה חדרים ומרפסת. הדירה הייתה ריקה ובכל זאת הייתה זו מציאה. אמא, בחוש מעשי, הביאה איתה מפות שמצאה במרתף בוורשה, והחליפה אותן בלחם וביצים, שכן באותה עת לא הייתה לנו פרוטה ממש. אבא סירב בעקשנות לפנות ל'ג'וינט' בבקשת עזרה, אך אני יודעת שהחיים השתפרו בהדרגה בלא שאזכור כיצד. מגעי הראשון עם פולין החופשית לא היה מעודד ביותר. הבת של שכנינו, צעירה אף ממני, כינתה אותי 'יהודייה מלוכלכת', ואותה תופעה חזרה ונשתנה כאשר שלחה אותי אמא לבית־הספר. כך תמה פרשת לימודי בבית־הספר הפולני בטרם החלה. לאט־לאט החלו שרידי המחנות להגיע: דודנים מצד אמא, ידידים מן התקופה שלפני המלחמה - וכל החֶברַיָה הזאת ישנה בביתנו.

אמא הכינה אוכל. אלה ואלה סיפרו על תלאותיהם ועל הנִסים שבזכותם שרדו למרות הכול. ישנתי עם הורי, משום שלא היה מקום אחר בבית לישון. מזרנים היו מונחים בכל פינה. אחד הדודנים, לייבל ליפסקר, בחור בן עשרים, בנה של אחת מאחיותיה של סבתי מצד אמי, צ'וציה (דודה) חנה, ישן היה על השולחן שבחדר האוכל. מבני המשפחה הקרובים לא נותר ממש איש. והידיעות שהגיעו נעשו מבעיתות יותר ויותר, ללא־נשוא. ניסיתי בכל הדרכים להימלט אל תוך עולם של ילדה - שלא הייתי עוד. דבר לא עזר - הסיפורים, בקול חד־גוני, הגיעו אלי למרות רצוני. דומני שברגע זה התחלתי, שלא במודע, להדחיק את העבר עד כדי חוסר עניין בו. לא נתתי דעתי עוד אלא על הבָּאוֹת. משימה קשה אם לא בלתי אפשרית.

יום אחד הקיש על דלתנו זוג. האיש, כבן שלושים, היה נעים־הליכות מאוד. אשתו, לעומת זאת, עוררה בהורי דחייה אינסטינקטיבית. בני הזוג הצעירים ביקשו מאבא להלין אותם כמה ימים עד שימצאו לעצמם איזו קורת־גג. גלוי היה שאין מקום נוסף בבית - אך האם אפשר היה לדחות מישהו נתון בצרה באותה עת? האיש השאיר את אשתו אצלנו ונסע להביא את חפציו מפרבר קרוב. אך מעולם לא חזר. שכניו הפולנים, שסבורים היו שהוא עומד לדרוש מהם דין וחשבון, הרגו אותו ללא היסוס. הרעיה נותרה בביתנו. כמה חודשים לאחר מכן היא נישאה־בשנית לבן־דוד של אמא, שאיבד את אשתו ואת שני ילדיו וגם הוא התגורר אצלנו. בזוג החדש היה משהו, שאפילו בעיני הילדונת שהייתי אז נראה 'מודבק'. כך נתפרו יחדיו גורלות בטירוף התשוקה לחיים שהתחדש ומחה כל שיקול אחר.

היו גם אירועים נעימים. לייבל מצא את דולצינאה שלו וכולנו נסענו לחתונתם בקרקוב. הם חיים כיום בישראל, מוקפים בילדיהם, נכדיהם ובניניהם. כנכד ראוי ליצחק מאיר גוטר, חי לייבל ברווחה רבה ובגיל שמונים הוא דועך לאיטו. סיפור נאה אחר החל עם ביקורה של גברת אחת אצל הורי. הורי הכירו את האישה, כמדומה, בתקופה שלפני המלחמה. היא הייתה מוטרדת מאוד, משום שבתה היחידה, סטודנטית לרפואה, חיה עם סטודנט יהודי קומוניסט כמוה, והשניים סירבו להתחתן כדת משה וישראל. לבקשת האישה באו בני הזוג הצעירים לבקר את אבי, והוא שכנע אותם במהרה לגרום נחת לאם - אך תנאי אחד התנו, שאבי ייקח על עצמו את ארגון החתונה. ב־1962, לאחר לידת בתי דפנה בירושלים, פניתי אל רופאת ילדים שגרה בשכנותי. אמא, שביקרה אז בירושלים, התלוותה אלי. התברר שד"ר פלוג הייתה זו שאבי חיתן בלודז' ב־1945. הפגישה המחודשת בין אמא לרופאה הייתה מרגשת מאוד. בני הזוג פלוג מזדקנים כיום בזיקנה ברוכה, מוקפים בצאצאים שהם גאים בהם ובנכדים. חייהם עלו יפה, והם נותרו אנטי־קלריקלים נאמנים.

בתוך כך מצא אבא את שותפו־בעבר הפולני, שהמשיך להפעיל את בית־החרושת לטקסטיל, והכסף החל להיכנס לקופתנו מחדש. אמא רצתה להשיב לי את כל מה שחסר לי בתקופת המלחמה, לפחות מבחינה חומרית. תחילה טיפלה בבריאותי, משום שהרופא הכריז שאני נמצאת על סף השחפת. הדבר עלה בידה מעבר לכל המצופה: אולצתי לשם כך לבלוע ביצים רבות, שמנת טרייה וסוכר שתיעבתי. אחרי שהעמידה אותי על רגלי, שכרה בשבילי מורה לדיקציה. הייתה זו דרך לבוא לעזרתה של שחקנית יידיש ותיקה, מוּסיה דייכס, שגוועה ממש ברעב. זו גילתה את אוזן אמא - שלא הופתעה מכך כלל - שבִּתה מוכשרת מאוד לתיאטרון. 'ערב' ביידיש עמד להיות מועלה בתיאטרון (התיאטרון הכללי - Teater Powszechny), והשחקנית הציעה שתלמד אותי לדקלם שיר ילדים ידוע מאוד של קדיה מולודובסקי, מאנטל פאנטל,10 אפופיאה של מעיל העובר מילד לילד במשפחה דלפונית. מדובר בפנינה של הרפרטואר היידי. הבנתי יידיש במעורפל, ולמדתי את הטקסט שתועתק למעני באותיות לטיניות. הערב עצמו, שבו הייתי אמורה להופיע, היה ביטוי ראשון לתרבות יידיש לאחר המלחמה, והקהל היה רב. ההצגה הייתה מורכבת ממערכונים, מקטעי הומור ומשירי זמר. האולם געש מהתלהבות. דומני שמראה ילדה יהודייה חיה על הבמה היה לגבי הצופים הרבה יותר מאשר הצגה - הייתה זו בעיקר הבטחה לעתיד חדש. 'מאנטל, פאנטל' רדף אחרי כל חיי: בחתונתי שידלו אותי לדקלמו. וכאשר, לרגל פרישתי, הפיק החוג ללימודי תיאטרון באוניברסיטה העברית סרט עלי, היה עלי שוב לדקלם בית מתוך השיר. הייתה זו סגירת מעגל, מקץ חמישים ושבע שנים.

מתקופת שהותנו בלודז' נותרו לי רק זיכרונות רעים. מלבד האנטישמיות, שלא איבדה מארסיותה על אף היעלמותה של יהדות פולין, החל עד מהרה גם ה־נ.ק.וו.ד. (לימים ה־ק.ג.ב. הסובייטי) להתעניין ב'קפיטליסט' הנורא - אבי. הוא הבין אפוא כי הגיעה העת לעזוב את ארץ הפורענויות הזאת. אמא ואני חצינו את הגבול בלוויית הקונסול הצ'כי והגענו לפראג ברכבת. אבא נשאר לחסל את עסקיו. לא ידענו שלאחר עזיבתנו, הוא נתקף בדלקת ריאות חמורה בשתי ריאותיו. ואמא לא הבינה מדוע אין הוא מטלפן ומתמהמה להצטרף אלינו. לבסוף קיבלנו את פניו בתחנת הרכבת של פראג - גופו צנום, חלוש אך מאושר. במקרה שלו, 'מאושר' לא הייתה מילה ריקה. לאבי היה כישרון לאושר, וכל דבר של מה־בכך הילך עליו קסם. בדרך כלל היה קם ממשכבו מחייך ושופע הומור. מדי בוקר היה משעשע אותנו, וכאשר נעדר כאילו התרוקן הבית.

בעת ההיא היו הורי רק בני שלושים ושלוש או קצת יותר, ועל אף הטרגדיה שחרתה את רישומה בהם, הם שפעו חיים, אהבה ותקווה. נשארנו חודשיים מלאים בצ'כוסלובקיה - די זמן להתאושש. חלק מן הזמן בילינו בפראג וחלק במריינבאד. שם שתינו את מי המעיין הנודעים שגרמו לי כאבי ראש - אך כך דימיתי לעצמי את גן־העדן. הכול היה יפה להפליא, שופע מותרות: גבעות מיוערות שבהן עשינו טיולים ארוכים, וגנים גדולים ובתוכם סוכות שלפני המלחמה הייתה תזמורת מנגנת בהן ואלסים וינאיים. עתה היו הבימות שוממות, אבל אנשים המשיכו לטייל במקום, כוסות מים בידם. זו הפעם הראשונה בחיי מאז המלחמה שלא פחדתי, וראיתי את הורי שבים לאיתנם. היו שם עוד פליטים בשלבי החלמה, ידידים של הורי. יום אחד, ידידה של הורי שכיניתי אותה 'המצוירת' או 'המקושקשת' - משום שהייתה זו הפעם הראשונה בחיי שראיתי אישה מאופרת - לקחה אותי לסרט כבת־לוויה. הייתי גאה מאוד, אך גם מבוהלת, משום שהיה אסור לבני פחות משש־עשרה לצפות בסרט, ובכל רגע ציפיתי שאיחשף. הפחד משוטר ליווה אותי באשר הלכתי, ולא הרפה ממני עד שעליתי לישראל ב־1959.

אבי חזר בהדרגה לקיים מצוות - לשביעות רצונה הרבה של אמי שידעה שאורח החיים הזה טבעי לו, והוא שיחר את בית־הכנסת בפראג, שם קיבלו אותו המתפללים בחמימות. יום אחד לקח אותנו אבא לסלובקיה, אל לבו של אזור כפרי, כדי לפגוש איכר יהודי של ממש. עדיין לא ראיתי איכר כזה מימי. דומה היה שהמלחמה עברה עליו ללא כל פגע. ראינו אותו חוזר מן השדות, מגפיו מבוצבצים, לגופו יַרכּית ולראשו הקסקט היהודי. הוא היה מזוקן ומסולסל פיאות. ממש דמות שיצאה מתוך ציור של שאגאל. כאשר נכנס אל מעונו הצנוע, אשתו, מטפחת מכסה את ראשה, אמרה לו ביידיש: 'אברום, זעצט זיך ארופ און נעם א סייפר' ('אברום, שב ותקרא ספר קודש').

1. מקור בפולנית: .Zlote Grono

2. האגדה - או ההיסטוריה - הנפוצה מאוד ייחסה את מקור השם קְרוֹל ('מלך' בפולנית) לאב קדמון של המשפחה, שאול ואהל (Wahl), יועץ המלך, שעם מותו של הלה מונה אולי ליום אחד למלך - בהמתנה לבוא היורש. מכאן שינוי השם.

3. מאז 1923 לא נבחר בלודז' רב ראשי רשמי, בגלל מאבקים בין קהילות אורדותוקסיות שונות (בשנות השלושים היו בלודז' עשרים רבנים). סבי היה אב בית־דין ועמד בראש טריומווירט של רבנים, שהיווה פשרה.

4. רבקה עלתה לארץ ישראל עם משפחתה ב־1933, וכך שרדה את השואה; אך היחסים שנעכרו בין אבי לבינה הביאו לניתוק גמור.

5. Résistance - תנועת ההתנגדות בצרפת לכיבוש הגרמני בתקופת מלחמת־־העולם השנייה.

6. מילון שהיה שנים רבות המילון הצרפתי בה"א הידיעה.

7. עיירה במחוז לודז'.

8. בוורשה נשאו היהודים סרט עם טלאי צהוב בצורת מגן־דוד על השרוול.

9. הכוונה כנראה לקרנסקות - שטרות כסף מתקופת הביניים שבין הפלת הצאר להשתלטות הבולשביקים על רוסיה.

10. ידוע בעברית כ'גלגולו של מעיל', בתרגומו של נתן אלתרמן.