פרק 1
האישה שיושבת על המושב שמולי משוחחת בטלפון ומשחקת בקווצת שיער על מצחה. שיערה הבהיר אסוף, וכשהיא מחייכת שפתיה נמתחות לשני פסים ישרים. החיוך הזה, שאינו משתקף בעיניה, זורק אותי תוך שבריר שנייה אל מקום אחר, המקום הארור שבו החיוך הזה תמיד בישר רעות.
האוטובוס נעצר בתחנה שלי ואני בורחת החוצה. אני בוהה בו כשהוא ממשיך בנסיעה עד שהוא פונה שמאלה ונעלם. חמישים ושלושה ימים עברו מאז שזכיתי חזרה בחופש שלי, אבל נדמה לי שהאי הארור רודף אותי.
הסיוט חוזר בכל לילה, ולא משנה כמה אני מנסה לברוח ממנו במהלך היום, נדמה לי שהדמויות מהגיהינום מחפשות אותי. כל גבר משופם גורם לבטני להתכווץ. כל עובר אורח עם שומה על הלחי גורם לי לדפיקות לב מואצות. כל חיוך מזויף גורם לערפל לחדור לנחיריי ולחסום לי את קנה הנשימה.
לפני כמעט חודשיים זכיתי שוב בחופש שלי, אך התחושה שאני כלואה בתוך החושך אינה מרפה.
אני צועדת אל בית הקפה שבו התחלתי לעבוד, ונאנחת בהקלה כשאני רואה שאף לקוח עדיין לא יושב במקום. אני נדה בראשי לעבר מנהל המשמרת וניגשת מייד לעבודה.
אישה בעלת שיער לבן האסוף בפקעת מרושלת מתיישבת ליד השולחן הפינתי והידיים שלי מתחילות לרעוד. מנהל המשמרת דוחק בי לגשת אליה וזיעה קרה מכסה את גופי. אני צועדת בהיסוס, נוקשת בעט על פנקס ההזמנות ונעצרת ברגע שהיא מסובבת אליי את ראשה. נדמה לי שאנחת ההקלה שלי מהדהדת בכל הרחוב. אני מזייפת חיוך ולוקחת ממנה את ההזמנה. את חייבת להפסיק לדמיין אותם בכל מקום, אני נוזפת בעצמי. הרופאה נשארה על האי ואת יצאת לחופשי. הסוהרים לא מחפשים אותך יותר. אף אחד לא מחפש אותך מאז הלילה שבו התרחשה הפשיטה על מתקן הכליאה.
אני מוסרת לברמן את הפתק עם ההזמנה ונשענת על הדלפק. אף אחד לא מחפש אותך. אפילו לא הגבר הערמומי שנשא בפנייך נאום פרידה מרגש. הלב שלי צורב כשאני נזכרת ברגע שבו הבנתי שהוא הוליך אותי שולל ואפשר לאפלה לשאוב אותי אל התהום. אני חוזרת אל האישה המבוגרת והמגש בידי, וכשהיא שולחת לעברי חיוך אני מצליחה שוב למתוח את שפתיי בחיוך המזויף.
השעות חולפות והלקוחות מתחלפים. כשאני מביטה במקרה בשעון קשה לי להאמין שכבר מסתיימת משמרת נוספת של עשר שעות. ההתרוצצות בין השולחנות ונשיאת המגש העמוס לא מפריעה לי לרגע. האפשרות שניתנה לי להעסיק את עצמי בלי לחשוב על ההווה העגמומי שלי או על העתיד הלא ידוע, היא הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לי בימים אלה.
אני מעדכנת את המלצרית החדשה בנוגע להזמנות הפתוחות ויוצאת אל הרחוב. השמש כבר שקעה ופנסי הרחוב מאירים את השדרה באופן חלקי. אני צועדת אל תחנת האוטובוס ומתיישבת על ספסל ההמתנה. קבוצת נערים יושבת על המדרכה בצד השני של הרחוב. הם שותים, מעשנים וצוחקים בקול. חבורה מטופשת. הלוואי שהיה לי כוח לצעוד לשם עכשיו ולהסביר להם שהדרך מהמדרכה הזאת אל מקום חשוך הרבה יותר היא תלולה ואכזרית, אבל הסיכוי שזה באמת ישפיע על מישהו מהם קלוש. אני נשארת לשבת על הספסל וממשיכה להביט בהם. אחד הנערים זורק בקבוק זכוכית אל הכביש, וזה מתנפץ בדיוק כשחולפת מכונית. הנהג ממשיך לנסוע.
בשכונת בראונסוויל בברוקלין בשעה הזאת אף אחד לא יעצור אם הוא לא ממש חייב. עד לפני כמה חודשים גם אני הייתי חוששת לשבת כאן לבד, אבל אחרי שגיליתי שהחושך יכול גם לספק נחמה איבדתי את היכולת לפחד ממנו.
האוטובוס עוצר ואני מתיישבת במושב הקדמי, מניחה את התיק לידי ומקווה שאף אחד לא יעלה ויחליט להתיישב לצידי. הפעם אני נהנית מכמה דקות של שקט עד שהאוטובוס מגיע לתחנה שלי.
אני נכנסת לבניין בן שבע הקומות שבו אני מתגוררת עכשיו ומדלגת במדרגות לקומה השלישית. מצבו טוב בהרבה ממצבם של הבניינים הסמוכים לו, וכשהציעו לי את האפשרות למגורים חינם למשך שלושה חודשים לא יכולתי להרשות לעצמי לסרב. אני נכנסת אל הדירה הקטנה ונשכבת על הספה, עוצמת את עיניי ומאזינה לשקט. חמש. ארבע. שלוש. שתיים. אחת. כלום לא קורה, ובכל זאת הלב שלי מתחיל לדפוק בפראות. עם החושך שעוטף אותי הצלחתי להתמודד, אבל השקט, הוא כבר סיפור אחר. כמה שניות של שקט מוחלט והפאניקה מגששת את דרכה פנימה. אני מתיישבת ומדליקה את הטלוויזיה, מגבירה את הווליום ומעסה את החזה. מנסה להרגיע את הלב שחוזר אל ימי הבידוד בבקתה. אני ניגשת אל הדלת, פותחת אותה, יוצאת אל המסדרון וחוזרת חזרה. איש לא מאלץ אותי להישאר בפנים. אני יכולה לעשות ככל העולה על רוחי. אבל מה לעזאזל יש לי לעשות?
אני חוזרת לשכב על הספה ומזפזפת בין הערוצים.
דפיקות נשמעות על הדלת ואני קופצת בבהלה על רגליי. אני לא מכירה אף אחד מהשכנים, ומלבד הגברת הנחמדה שקיבלה את פניי בשדה התעופה כשהשתחררתי מהאי, אין אף אדם שמכיר אותי ויודע שזו כתובת המגורים שלי. הדפיקות מתגברות ואני הולכת על קצות האצבעות לעבר הדלת. אני מניחה עליה את כפות ידיי ומציצה דרך העינית.
"אלוהים אדירים, את מנסה לגרום לי התקף לב?" אני מזדעקת ופותחת את הדלת. דמטר מסתערת עליי בחיבוק חזק ומסרבת לשחרר. "מה את עושה כאן?" אני מביטה בחשש מאחורי גבה. המסדרון ריק מאדם.
"עד שסוף סוף השתחררתי, אסור לי לבקר את אחותי?" היא מזייפת נימת עלבון ובוחנת את פניי ארוכות. האצבעות שלה עוברות בעדינות על הלחי שלי, וכשהן מגיעות אל הצלקת הדהויה במצחי אני מצטמררת ומתרחקת ממנה.
"אבל מה את עושה כאן בשעה כזאת?" אני שואלת שוב וסוגרת את הדלת. "את לא אמורה להסתובב בשכונה כזאת לבד בלילה."
"אני לא לבד." היא מנופפת בידה בביטול ומתיישבת על הספה. "פול מחכה לי ברכב," היא מוסיפה כשאני מביטה בה בשאלה. היא סוקרת בעיניה את חלל הדירה ומקמטת את מצחה. "את לא מעדיפה לגור באזור נעים יותר?"
"אני לא יכולה להרשות לעצמי כרגע." אני ניגשת לחלון ומסיטה את הווילון. אני מבחינה בפנסי הרכב הדולקים, ומנסה לדמיין את הרגשת הביטחון שהיא לבטח חשה כעת, כשהיא יודעת שיש מישהו שדואג לה וממתין לה שתשוב.
"את יודעת שאני יכולה לעזור לך עד שתסתדרי," היא אומרת בקול כעוס. "יש לנו מספיק כסף ואת..."
"אני לא צריכה את הכסף שלך," אני מרימה את קולי, ומיד מתחרטת כשהמבט שלה נעצב. "תודה, דמי, אבל אני לא צריכה עזרה. הדירה שהקצו לי מספיקה לי בשלב הזה. גם ככה בעוד חודש אצטרך למצוא לעצמי מקום אחר."
"השכונה הזאת הייתה האפשרות היחידה?" היא טופחת על הספה ומסמנת לי להצטרף אליה.
"היו עוד כמה אפשרויות, אבל לא בשכונות טובות יותר." אני מתיישבת ומניחה כרית על ברכיי. "אני מניחה שמי שאין לו לאן לחזור ומקבל מנציגי המדינה אפשרות למגורים חינם לשלושה חודשים של התאקלמות, לא יעז להתלונן."
"מה עם הלימודים ועם העבודה?" היא נצמדת אליי ומניחה את זרועה על המושב מאחוריי.
"לא אפשרו לי לחזור באמצע הסמסטר. והמשרה אצל הווטרינר כבר נתפסה על ידי מתלמד אחר. אז מצאתי לעצמי בינתיים עבודה במלצרות."
"חבל שתבזבזי את הזמן שלך בעבודה כזאת. זה כל כך לא משקף את היכולות שלך."
"ומה היכולות שלי?" אני מסובבת אליה את מבטי. "שיוף קורות? ניסור עצים? אולי ניקוי חדרי שירותים?"
"אל תדברי שטויות." היא מזדקפת ומגרדת באפה. "זו הייתה תקופה ממש קצרה והיא נגמרה. כל הדברים האיומים האלה מאחורינו. מהרגע שקינן וסמואל הצילו אותנו עם הפשיטה הזאת זכינו לתנאים הוגנים והכול היה סביר יותר. עכשיו הזמן לנתב את החיים שלך למקום הרבה יותר טוב."
"הצילו אותנו..." אני נוחרת בבוז.
"אני לא מבינה למה את כל כך עוינת כלפיהם." היא ניגשת למטבחון ומוזגת לעצמה כוס מים. "הפשיטה שלהם באמת הצילה אותנו. המפקד החולני פרש מרצון, והסוהרים שנשארו היו כל כך מפוחדים." היא לוגמת מהמים וממלאת את הכוס שוב. "אני מבינה שעברת שם טראומה. סירבת לדבר על זה באי, אבל עכשיו, כשאנחנו כאן חופשיות, את צריכה לדבר על זה. את חייבת לדבר על זה." היא מגישה לי את הכוס ואני נדה בראשי לשלילה. "ארטמיס, בבקשה תדברי איתי." היא מתיישבת לידי שוב.
"אין לי מה לומר."
"ביום שהשתחררת ואני נאלצתי להישאר שם בלעדייך, חטפתי התקף חרדה קשה." היא נאנחת. "התחילו לי סיוטים שאת שוב נעלמת לי. לילה אחרי לילה הייתי חולמת שאני רצה אחרייך אל המבנה הנטוש שגרנו בו כשברחנו מהפנימייה, ובכל פעם שהגעתי לשם פשוט נעלמת." היא מנגבת דמעה מזווית העין. "עברנו שם דברים איומים, ואני כל כך אסירת תודה על כך שחזרת לחיי."
אני תופסת את כף ידה בידי.
"והדבר שהכי מפחיד אותי הוא שתיעלמי לי שוב." היא מושכת באפה. "אז אני לא מבינה, איך יכולת לבקש שהכתובת שלך תישאר חסויה?"
"דמטר, אני באמת מתנצלת." אני מרכינה את ראשי במבוכה. "חשבתי שכדאי שיהיה לי קצת זמן עם עצמי כדי לחשוב איך אני ממשיכה מכאן, בלי הפרעות."
"ואני מפריעה לך?"
"ברור שלא." העלבון שלה מצליח לערער אותי, אבל איך לעזאזל אצליח להסביר לה שהערפל עטף אותי כל כך חזק עד שאני בקושי מצליחה להתמודד עם עצמי כעת. "איך בכלל השגת את הכתובת שלי?" אני משנה נושא.
"קינן התקשר אליי לפני יומיים, כמה שעות אחרי שחזרתי הביתה." היא בורחת מהמבט הנסער שלי. "פרצתי בבכי וביקשתי ממנו שיעזור לי לאתר אותך." היא לוגמת מכוס המים ומסרבת להביט בי. "הוא כבר ידע את הכתובת והרגיע אותי שאת בסדר."
הלב שלי מאיים לפרוץ לי מהחזה, ותחושות סותרות של התרגשות וזעם מציפות אותי.
"הוא נמצא עכשיו בטקסס, בחווה שלו, אבל הוא יודע איפה את גרה ואיפה את עובדת ונמצא בקשר עם האחראית עלייך בפרויקט." זו הפעם הראשונה שהיא מעיזה להציץ לעברי, ואני מנענעת את ראשי בחוסר הבנה. הוא יודע איפה אני. הוא הבטיח שלא יניח לי עד שאסלח לו, ולא זכור לי שהוא קיים את ההבטחה שלו.
"שקרן," אני מסננת בעצבים. "הוא שקרן ותמיד יישאר שקרן. ואני לא רוצה לשמוע יותר את השם שלו."
"ארטמיס, על מה את מדברת?" היא נעמדת ומשלבת את זרועותיה סביב החזה. "ברור לך שהוא לא יכול היה לספר לך על המבצע החשאי שלהם."
"ברור לי שהוא שקרן!" אני נעמדת מולה ומאגרפת את כפות ידיי.
"בסדר, תירגעי." היא מתקרבת אליי בזהירות ומניחה את ידה על הכתף שלי. "לא הגעתי לכאן כדי לדבר עליו, בכלל לא. הגעתי לכאן כדי לבשר לך שאחותך הגדולה מתחתנת ביום ראשון." היא מנופפת מולי בטבעת היהלום שעל אצבעה וחוזרת לשבת על הספה. "אני רוצה שתבלי איתי את הימים הקרובים ותעזרי לי להתכונן לחתונה." עיניה בורקות מאושר ואני נושכת את שפתי ומנסה להרגיע את הסערה המתחוללת בתוכי. "את השושבינה הראשית שלי, ואני צריכה אותך איתי. אני חושבת שזה יעשה לך טוב."
"אני... אני לא אצליח לקחת כמה ימי חופשה..." אני מתיישבת לידה ומחייכת אליה חיוך עקום. "רק התחלתי לעבוד, ואני צריכה את הכסף כדי שאוכל לשכור דירה."
"בבקשה תני לי לעזור לך." היא מושכת את כפות ידיי ומצמידה אותן לחזה שלה.
"לא. אני באמת מעדיפה שלא." אני מושכת אותן חזרה וטומנת אותן בין ברכיי. "אבל אגיע לחתונה ואהיה שם לצידך כל הזמן."
היא מניחה את כף ידה על פיה ופורצת בבכי. "אני לא אצליח להסביר במילים עד כמה אני מאושרת עכשיו." היא מחבקת אותי ומתייפחת. "חששתי שתיעלמי לי שוב וכל כך ריחמתי על עצמי שלא יהיה לי אפילו קרוב משפחה אחד בחתונה, ועכשיו זכיתי במתנה הכי גדולה."
"אממ... אולי כדאי שתסבירי לי קצת על החתונה הזאת." אני זעה באי-נוחות. "אני לא כל כך מרגישה נוח באירועים גדולים."
"אל תהיי מצחיקה." עיניה נדלקות שוב והיא מחייכת בהתרגשות. "זאת חתונה קטנה. יהיה טקס ואחר כך ארוחת צהריים וקצת ריקודים. כמעט כל האורחים מהצד של פול, אני הזמנתי רק כמה חברים קרובים."
אני מהנהנת ובוחנת במבוכה את הבגדים שלי. אין לי אפילו פריט לבוש אחד הולם ללבוש לאירוע כזה.
"אל תדאגי לזה." היא צוחקת כאילו קראה את מחשבותיי. "הכלה חייבת לפנק את השושבינה בשמלה. אשלח לך את זו שקניתי לך. את תיראי מושלמת!"
הפעם אני לא מסרבת למתנה שלה. גם אם ארצה לא אוכל להרשות לעצמי לשלם על מותרות כרגע. היא מציצה בשעון המוזהב שלה ונעמדת. "הלוואי שהייתי יכולה להישאר איתך." היא רוכנת כדי לחבק אותי ואז צועדת אל המטבחון. היא משרבטת משהו על פתק ומניחה אותו על הדלפק. "רשמתי לך את הפרטים של החתונה וגם את מספר הנייד שלי." היא צועדת אל הדלת ומסדרת את כתפיות השמלה שלה. "אני לא אתן לך לעזוב אותי שוב לעולם." היא נאנחת וסוגרת אחריה את הדלת.
טלי (בעלים מאומתים) –
שריטות של אור
סופרת אלופה שהצליחה לשבש את הסבלנות שלי עד כדי כך שעברתי לסוף הספר כדי לדעת איך הוא מסתיים. רכבת הרים מטורפת ומרתקת. ממליצה בחום!
גלית –
שריטות של אור
קראתי את החלק הראשון רק בשבת לפני יציאת החלק השני כדי לא להישאר יותר מידי זמן במתח.קראתי כל הלילה ו…וואוו אחד גדול סופרת מטורפת עלילה מטורפת ומומלץ בחום
לירז –
שריטות של אור
חיכיתי לספר השני בדואט הזה כי הראשון היה מרתק בעיני. השני עד האמצע היה טוב ואחכ קצת פחות.. בסך הכל דואט שונה וסוחף ואני ממליצה
סיון –
שריטות של אור
לטעמי הוא היה הרבה יותר מהפנט מהספר הראשון.
סוחף, אי אפשר להפסיק לקרוא!!!
מהר מאוד אפשר להיכנס לתוך הספרים שלה ולהישאב לתוכם כאילו העולם החיצון לא קיים.
עינת –
שריטות של אור
הספר השני בדו החדש של דנה לוי אלגרוד. אחרי שקראתי את הספר הראשון שהותיר אותי בהלם לא חשבתי שהיא יכולה להתעלות על עצמה , אך לשמחתי הרבה התבדתי. ספר מותח, מהפנט בצורה בלתי רגילה. מומלץ בחום!!!!
ריקי (בעלים מאומתים) –
שריטות של אור
הספר הראשון היה לי קשה ואפל מדי. לא עמדתי בקריאה והפסקתי אחרי כמחצית. מאחר שרכשתי דואט החלטתי לתת לספר השני הזדמנות. כך שקראתי אותו מבלי שסיימתי את הראשון. הכתיבה קולחת, הסיפור מותח. אם את מתחברת לסיפורים אפלים אז הדואט הזה מומלץ עבורך. אני פחות אהבתי אבל אני מודה שהוא כתוב היטב.
גלי –
שריטות של אור
אהבתי את הראשון לחלוטין. לגבי הספר השני דעתי חלוקה. ארט מוצגת כדמות עמוסה בטרגדיות לא פחות מאחותה שבכלל היתה בתחתית לעומתה מצאה את הדרך לצאת ולחיות חיים נורמליים עד כמה שאפשר. התסבוכת הרגשית את ארט לא אמינה בעיניי ואפילו דרמטית אובר איך מדמות חזקה ואמיצה היא הפכה לחלשלושה כזו עד כדי פתטית. ההתחלה דשדשה ואם לומר את האמת שעממה. חיפשתי את האקשן שהסוף בספר הראשון השאיר אותי וממש התאכזבתי. בסך הכל בינוני לא מלהיב כמו הראשון. ובכל זאת מומלץ כי חייבים לסגור מעגל.
לימור –
שריטות של אור
טוב אין מה להגיד הסופרת יודעת לכתוב ועושה זאת בכישרון רב גם בספר הראשון וגם בשני. נהנתי לקרוא וממליצה.
Lital –
שריטות של אור
טוב, קראתי את שתי הספרים ואני יכולה להגיד שבסך הכל הם סיפקו את הסחורה… הכתיבה מצויינת, העלילה טובה וחזקה, דמויות מגוונות, מתח, אבל בואו נודה בזה, זה אופייני לדנה לוי אלגרוד!
כן ממליצה אך אינני חושבת זוהי הסדרה/ הדואט הכי חזק שלה
רחלי (בעלים מאומתים) –
שריטות של אור
אני אפתח באמאלה!!
דנה לוי אלגרוד עשתה את זה שוב .
גרמה לי לקרוא את כל הספר בנשימה עצורה , לא יכולתי לעצור .
קודם כל כשזה מגיע לדנה אני לא חושבת בכלל אני ישר קונה אבל עם הדואט הזה קרה לי משהו אחר הוא גרם לי להילחם על עצמי להבין את עצמי לקבל את עצמי ולאט לאט גם לאהוב את עצמי הרגשתי שנכנסתי בברכה ובידיים פתוחות לרווחה למשפחה החדשה שלי .
קינן סמואל נייתן ארט איזבל טום וג’ייקוב נכנסו לי ללב והשתלטו לי עליו הם הצליחו להקים את המשפחה שתמיד חלמתי עליה לאמץ אלי אץ הכאב וללמוד לחיות איתו וגם לשחרר אותו כשיגיע השלב האמיתי פשוט התאהבתי..
סיגלית (בעלים מאומתים) –
שריטות של אור
הספר השניבסידרה סידרה שונה מאוד מכול ספריה של דנה ספר מותח ביותר שכבש אותי עוד מהספר הראשון ספר מרתק ועלילה מטורפת חובה לקרוא
מיטל –
שריטות של אור
החלק השני בדו,הרבה גילויים חדשים וסגירות מעגלים.התיאורים פחות קשים,עלילה סוחפת ולא ניתן להניח עד שמסיימים. ממליצה בחום.
גלי –
שריטות של אור
טוב. לא התנפל עלי תחכו עד הסוף. הספר הראשון השאיר אותי פעורת פה וממתינה במתח לבאות. לא נפלתי אם לומר את האמת. ציפיתי לחוש את המתח וההתרגשות שהספר הראשון השאיר בי ומה לא קרה?! בדיוק שום דבר לא קרה!!! חסרה הלוחמנות ההתנגשות המטאורית בין הטוב ובין הרע אבל לצערי היה פה פספוס גדול. וארט!! איך היא התגמדה ונעשתה פטאטית ובכיינית איפה הלוחמת הנועזת שלא פחדה מדבר?! שאלות שאין עליהן תשובות מקווה שהספר הבא שלי יהיה אמין יותר
שילה (בעלים מאומתים) –
שריטות של אור
חלק שני בדואט של סופרת ישראלית משובחת. סיפור שלא יוצא מהראש לאורך כל הקריאה , מפתיע כל פעם מחדש. היתה חסרה לי נקודת המבט של קינן ותעוזה של ארט.. בסך בכל מומלץ.
ריקי (בעלים מאומתים) –
שריטות של אור
קניתי דואט וזו הסיבה לכך שקראתי את הספר. הספר הראשון ריסק אותי ולא הצלחתי לסיים אותו – הוא היה אפל מדי לטעמי וגרם לי לתחושה קשה של מועקה. בספר השני יש קצת ״אור בקצה המנהרה״ אך מכיון שלא התחברתי קשה לי להמליץ גם עליו…
עינת –
שריטות של אור
אחרי הספר הראשון המצויין נשארתי במתח.לצערי שום דבר מהספר הראשון לא עבר לשני. ארט מדמות לוחמנית וחזקה הפכה לבכיינית בלתי נסבלת. לא אהבתי
רונית (בעלים מאומתים) –
בין חושך לאור חלק שני
אווו איזה ספר מטלטל אבל עדיין הספר הראשון לדעתי היה הרבה יותר מוצלח פה נפגוש את כל הגיבורים שלנו שוב מתח אהבה שנאה ממותץ ביותר אין ספר שרואים שדנה משתבחת מכתיבת ספר אחד למשנהו קראיה מנה ממולץ ביותר .
ענת –
נשיקות של חושך
טוב הספרים של דנה לוי אלגרוד ספרים יפים מדהימים ויותר ממעולים. אני מאוד אהבתי את הדואט המדהים הזה ממליצה לכולם לקרוא אותו ואת כל הספרים של דנה
ענת –
שריטות של אור
דנה לוי אלגרוד כתבה דואט מדהים אני מאוד אהבתי את 2 הספרים האלו ואת כל הספרים שלה בכלל ממליצה לקרוא את הדואט לא תצטערו ומאוד תהנו.
לירון –
שריטות של אור
הספר הראשון מעולה.. השני, לא כל כך.. לא אמין ולא מעניין יותר מדי.. התאכזבתי קצת
שושי (בעלים מאומתים) –
שריטות של אור
חלק שני בדואט. טוב כמו כל ספריה של הסופרת. כתיבה מעולה, מלא בעניין, דמויות מרתקות. ממליצה בחום.
לימור –
שריטות של אור
הספר השני בסדרה טובה מאוד, מהנה כמו הספר הראשון, אין ספק שדנה יודעת לכתוב ועושה זאת בכשרון רב נהנתי מאוד לקרוא וממליצה
אושרת –
שריטות של אור
הדואט הזה מעולה
לא מוותרת על הספרים של דנה
שני (בעלים מאומתים) –
שריטות של אור
חלק שני בדואט בין חושך לאור. ממשיכים עם המסע של ארטמיס והקריעה שלה בין שני הגברים בין האור והחושך. אהבתי את הספר הראשון יותר אבל בסך הכל נהניתי משניהם.
יערה (בעלים מאומתים) –
שריטות של אור
הספר השני בסדרה טובה מאוד, מהנה כמו הספר הראשון, אין ספק שדנה יודעת לכתוב ועושה זאת בכשרון רב נהנתי מאוד לקרוא וממליצה
יערה (בעלים מאומתים) –
שריטות של אור
הספר השני בסדרה טובה מאוד, מהנה כמו הספר הראשון, אין ספק שדנה יודעת לכתוב ועושה זאת בכשרון רב נהנתי מאוד לקרוא וממליצה
יערה (בעלים מאומתים) –
שריטות של אור
הספר השני בסדרה טובה מאוד, מהנה כמו הספר הראשון, אין ספק שדנה יודעת לכתוב ועושה זאת בכשרון רב נהנתי מאוד לקרוא וממליצה
ליאת –
שריטות של אור
ספר המשך לדואט המהמם. המשך מסעה של הגיבורה במסע המטלטל לאחר שיצאה מהתופת. כעת היא צריכה לבחור בין שני גברים השונים במהותם לגמרי.
ממליצה בחום. ספר אופל מותח.
סוזנה (בעלים מאומתים) –
שריטות של אור
ספר שני בדואט .. מרגש ועוצמתי , אך יחד עם זאת קצת מעצבן .
הדמות הראשית מתעסקת בעצמה יותר מדי אך לקראת אמצע הספר העלילה סוחפת בהחלט
אנה (בעלים מאומתים) –
בין חושך לאור חלק שני בדואט- שריטות של אור
השמך המסע של הגיבורים.
למרות שבעיני בעלילה הייתה קצת בדיונית, עדיין קראתי את הספר תוך מספר שעות.
אוהבת את סגנון הכתיבה והדמויות.
ממליצה
נילי (בעלים מאומתים) –
בין חושך לאור חלק שני בדואט- שריטות של אור
אפל מידי. יותר מידי סאדיזם ויותר מידי מזוכיזם. לא אהבתי לקרוא אתת זה. עצוב לחשוב שאנשים כל כך שרוטים. לא ממליצה. כל שאר הספרים שלה כן מומלצים בעיני.
ירדן (בעלים מאומתים) –
בין חושך לאור חלק שני בדואט- שריטות של אור
ספר מדהים ולא צפוי. הרבה פעמים רציתי פשוט לנער את הדמות הראשית. בקיצור דנה כמו תמיד עשתה את זה