בין חלב לירושלים

פרק א: בין ארם צובא לתל־אביב

נולדתי בעיר חַלַבּ שבצפון סוריה ב־18 במאי 1928. כשאני מעלה זיכרונות מימי הילדות, מתרוצצות בראשי תמונות העבר לאו דווקא לפי סדר כרונולוגי. הן קשורות במשפחה, בחברי ילדות, בלימודים ובחיי הקהילה היהודית. האם יש בי געגועים? לפעמים כן, אך לא לעיר עצמה אלא לאווירה ולסביבה הקרובה בהן גדלתי. כשאני מנסה עכשיו להעלות זיכרונות על הכתב, אני רואה מול עיניי את דמויותיהם של אמא בוליסה ואבא אהרון, של אחותי רנה (Renée) ז"ל, של אחי מרדכי ז"ל, המבוגר ממני בשלוש שנים, אשר נפל במלחמת השחרור, של אחי נסים הצעיר ממני בשלוש שנים, וייבדל לחיים ארוכים. אני רואה את החברים, בנות ובנים, שאיתם חבשתי את ספסל הלימודים מן הגן ועד לבגרות, שעימהם פעלתי בתנועת "הצופים הישראלים של צרפת" (Eclaireurs Israëlites de France). כזכור, עד 1945 שהו כוחות צרפתיים על אדמת סוריה ואנו היינו מסונפים לארגון הצופים היהודים של צרפת. יהודי צרפת העדיפו להשתמש במונח "ישראלי" (Israëlite) ולא יהודי (Juif) כדי לבטא את יהדותם.

אני רואה את הבית המרווח בן שתי הקומות בו נולדתי וגדלתי עד שעזבתי את העיר. לכל אחד מבני המשפחה היה חדר משלו בנוסף לשני חדרי אירוח גדולים, פאטיו בקומת הקרקע, חדר אוכל גדול ומרתף שבו אוחסנו מוצרי המזון. סביב הבית היו גם חצר, גינה ובאר שממנה שאבנו מים לצרכינו – לשתייה, לרחצה ולבישול. חשמל היה תמיד בבית, אבל רק בשנת 1936 או 1937 התקינו לנו את "הפלא" של החיים המודרניים, את הברז שאתה פותח והמים מגיעים אליך ממנו. ברחבי העיר וגם ברובע היהודי היו "ברזים ציבוריים" שמהם הצטיידו אנשים במים שנזקקו להם. משפחתנו לא נדרשה לברזים הללו כי מי הבאר – שאבא הקפיד על בדיקתם מדי פעם – היו ראויים לשתייה. היינו המשפחה היהודית היחידה שהתגוררה בבית נפרד ולא בדירה בבניין קומות.

אבא היה הדמות הדומיננטית בבית. אישיותו הקרינה סמכותיות ונחישות. הופעתו עוררה כבוד ובו בזמן גם רתיעה כלשהי. אחד מחברי הילדות, עמו נפגשתי בסאו פאולו בברזיל לפני שנים מספר, שח לי: "לא רק היהודים פחדו מאבא שלך אלא גם הגויים". לנו, הילדים, לא היה קל לקיים אתו שיחת חולין. דבריו היו מעין ציווי שאין חולקים עליו. לא זכור לי שאי־פעם שיחק אתנו, אולי בשל גילו. הוא היה יליד 1866. לעומתו, אמא הייתה אישה רכה ופתוחה, היא חיבקה וליטפה אותנו, שיחקה אתנו וסיפרה לנו סיפורים. גם היא לא התווכחה אתו בנוכחותנו. רק כשהתבגרתי, שאלתי אותה כיצד הכירו זה את זה והיא השיבה שהיה זה שידוך, כמנהג הימים ההם. מכל מקום, היא שימשה לנו לפה בפני אבא ואנחנו שיתפנו אותה בלבטינו ובבעיותינו. כך, למשל, אבא נהג להעניק לנו דמי כיס שבועיים. כשרצינו להגדיל אותם או לקבל סכום כלשהו להוצאה מיוחדת היינו פונים אל אמא. היא דיברה אתו ושכנעה אותו. הייתה ביניהם הערכה הדדית וחיבה שרק לעתים רחוקות חשפו בפומבי. שיחות כלל־משפחתיות התנהלו בעיקר בזמן ארוחת הצהריים, שהייתה הארוחה היומית העיקרית, כאשר כל בני המשפחה הסבו יחד לשולחן. אנו, הילדים, סיפרנו על מה שעבר עלינו בבית־הספר, דברים ששמענו וחשבנו שיש בהם עניין להורים, אבא היה מפנה את תשומת לבנו לאירועים מיוחדים המתרחשים בעיר, לרבות התארגנויות פוליטיות של המקומיים שעלינו להיזהר מהן. אמא הייתה היחידה ששיתפה אותנו ברכילויות הקהילה היהודית: מי עומד להתארס עם מי וכיוצא בזה.

אמא ואבא הקפידו להעניק לנו את החינוך הטוב והמקיף ביותר האפשרי. אבא חזר והטיף לנו שהלימודים הם שיכשירו אותנו לחיים בכל מקום שנהיה בו, יותר מכל דבר אחר. אך הוא הסתפק בהתעניינות שטחית מדי פעם בציונים שקיבלנו. אמא הייתה זו שעקבה אחרי השיעורים והמבחנים. היא נהגה לקחת אותי לספרייה כדי לבחור ספר לקריאה, ולקחה ספר גם לעצמה. אלה היו בדרך־כלל רומנים בצרפתית, כמו "עלובי החיים" של ויקטור הוגו או "שלושת המוסקטרים" של אלכסנדר דיומא, וכן ספריהם של סופרים ערבים כמו טאהא חוסין או אחמד שאווקי. שאלנו גם ספרים של סופרים אנגלים, אמריקנים ואחרים, שתורגמו לצרפתית.

בחלב לא היו גני ילדים. אמא טיפלה בנו בעזרתה של העוזרת הארמנית, מארי. בגיל ארבע נשלחתי ל"כותאב" (בית־ספר יסודי שמיזג לימודי חול עם תלמוד תורה, שהיו בו כיתות מיוחדות לגילאי 4 עד 6). היינו מתחילים את יום הלימודים בשעה 8:00 בבוקר, מפסיקים לצהריים בין השעות שתים־עשרה לשתיים ואחר־כך חוזרים ללמוד עד השעה חמש. אז היינו חוזרים הביתה להכנת השיעורים. עודני זוכר את דמותם של המנהל, אדון פרג' (Faraj) שדאג ללימודי החול ושל החכם (הרב) משה טאוויל שלימד אותנו לשנן את האלף־בית העברי ואף לקרוא בסידור התפילה ובתנ"ך, בלי שנבין על פי רוב את המילים שקראנו. היינו יושבים על ספסלים, 3-4 ילדים לספסל, ולפנינו שולחן ארוך. הספר, בין אם סידור תפילה או מחזור, מונח לפנינו. המורה הסתובב בינינו, קרא והורה לנו לחזור אחריו. היינו עושים זאת בשקדנות. בידו היה סרגל קטן שלא היסס להצליף בו בעדינות על כף היד כשהסחנו את דעתנו מהשיעור. אלה היו היסודות הראשונים שספגתי ביהדות ובלימוד התורה.

בגיל שש עברתי ללמוד בבית־הספר "אליאנס" (Alliance Israëlite Universelle) – כל ישראל חברים, ובקיצור כי"ח – מפעל נפלא של יהדות צרפת שהקנה את החינוך היסודי לילדי הקהילות היהודיות ברחבי המזרח, מצפון־אפריקה לארצות ערב ועד לפרס. בית־הספר "אליאנס" נפתח בחלב ב־1869 ובתחילה נועד לבנים בלבד. כשאני התחלתי ללמוד בו ב־1934, הכיתות היו כבר מעורבות. בנות ובנים למדו יחד, אם כי ישבו בנפרד. בית־הספר פתח בפנינו את הדלתות לעולם הגדול ולתרבות המערב. המורים היו כולם יהודים, בין אם צרפתים או ילידי ארצות המזרח שהוכשרו בסמינר למורים של "אליאנס" בפריז, למעט שניים־שלושה מורים סורים מוסלמים שלימדו אותנו שעה ביום את השפה הערבית. היה לנו גם מורה שבא מארץ ישראל ולימד עברית בכל הכיתות, שעתיים בשבוע בכל כיתה. שמו היה אדון פדרו (Padro). אני זוכר היטב את ההיגוי שבו שינן לנו את התרגום העברי של מילים צרפתיות. משום־מה נחרתה בזיכרוני המילה verdure (ירק), אולי משום שלא ידע לבטא כהלכה בצרפתית את האות U.

אהבנו אותו ואהבנו את שיעוריו. הוא סיפר לנו גם על הנעשה בארץ ישראל, על הציונות, על ה"הגנה", על הקיבוצים, על תנועת מכבי ועוד. הוא סימל בעינינו את הגשמתו הקרובה של חלום המדינה היהודית. הוא עשה זאת בדיסקרטיות והזהיר אותנו בדרכו שלו שלא לדבר על כל הדברים האלה מחוץ לכותלי בית־הספר. הגורל הטוב רצה שבישראל אתחתן עם סטלה, בתם של סימה ויעקב קנטי, בני דודים של ברוך פדרו.

אבא לא הסתפק בערבית שלמדתי בבית־הספר. הוא הביא לי מורה מיוחד הביתה לשיעורים פרטיים, שהכשיר אותי לעבור גם את בחינות הגמר של בית־הספר העממי של משרד החינוך הסורי יחד עם הבחינות של החינוך הצרפתי. וכך אני נושא בשתי תעודות גמר – פרי החינוך העממי הצרפתי והסורי גם יחד. אבי נהג לומר לי שכל עוד אנחנו חיים עם הסורים, עלינו להכיר את שפתם ואת תרבותם ואל לנו ליפול מהם.

בגיל 13 הייתי כשיר להתחיל ללמוד בבית־הספר התיכון. היו בחלב כמה בתי־ספר תיכוניים, ביניהם בתי־הספר של משרד החינוך הסורי, אשר שפת ההוראה העיקרית בהם הייתה ערבית, ואילו הצרפתית והאנגלית נלמדו כשפות זרות. זכורים לי שלושה בתי־ספר תיכוניים אשר שפת ההוראה בהם הייתה צרפתית ותוכנית הלימודים בהם הייתה של משרד החינוך הצרפתי כפי שנהגה בצרפת עצמה. שניים מהם היו של הכנסייה הנוצרית (הידוע והחשוב ביניהם היה של מסדר הישועים והשני היה של מסדר הפרנסיסקנים. בנות ובנים למדו בהם בנפרד). השלישי היה בית־הספר התיכון של המשלחת החילונית הצרפתית (Lycée de la Mission Laïque Française), שבו למדו בנות ובנים בכיתות מעורבות. היו בכיתות ספסלים ושולחנות לשני תלמידים ומובן שבת ישבה ליד בת ובן ליד בן. כמו הרוב המכריע של בני הקהילה היהודית נשלחתי גם אני לבית־הספר הזה משום שבניגוד לבתי־הספר האחרים, הוא כיבד את השבת. הלימודים התנהלו מיום שני בבוקר ועד יום ששי בצהריים וכך הייתה לנו חופשת סוף שבוע ארוכה. יום הלימודים התחיל בשעה 8 בבוקר והסתיים בשעה 6 בערב, עם הפסקת צהריים שנמשכה שעתיים. גם משפחות מוסלמיות של האליטה העדיפו את בית־הספר הזה, כך שבכיתות היינו מעורבים יהודים, מוסלמים ונוצרים. אך יהודים ישבו ליד יהודים, מוסלמים ליד מוסלמים ונוצרים ליד נוצרים. רק בנות מוסלמיות בודדות למדו בבית־הספר. בבית־הספר היינו מעורבים וכן בחצר. יצוין שבזמן ההפסקות לא היו מחסומים בין בני העדות השונות, אם כי הבנות והבנים התגודדו בנפרד. עם זאת, מחוץ לכותלי בית־הספר החיים החברתיים היו נפרדים לחלוטין.

בני הקהילה היהודית ניהלו חיי חברה אינטנסיביים מאוד, אך רק בינם לבין עצמם בלי מעורבות של הקהילות האחרות. בנוסף למועדון הקהילה ולשני בתי קפה שהיו בבעלות יהודית, כל משפחה ברובד העליון קיימה בית פתוח פעם אחת בחודש ביום קבוע. לאותו יום פתוח קראו "קובול" (קבלת פנים). במשפחתנו זה היה ביום הרביעי בשבוע, השני בכל חודש. לא נשלחו הזמנות וגם לא תזכורות. כל מי שהחשיב את עצמו לידיד היה בא. אם קרה ומשפחה כלשהי לא באה ללא סיבה מיוחדת, ידעו שישנה בעיה מסוימת. במקרים אלה השתדלו לברר בדרכי נועם ובשקט את שורש העניין ולהשכין שלום, כדי למנוע ככל האפשר מריבות בין יהודים לעיני הגויים. הנשים היו באות בשעות אחרי הצהריים, משוחחות ביניהן ולאחר מכן משחקות בקלפים, "רמי" וכדומה. הגברים היו מצטרפים בשעות הערב אחרי סגירת העסקים וגם הם שיחקו משחק קלפים גברי, "פוקר". ההימורים אצל הגברים והנשים כאחד לא חרגו מסכומים צנועים. במשך כל הזמן היו שולחנות האוכל ערוכים. כל אחד קם ושירת את עצמו כשהמשרתים דאגו למלא את החסר. האורחים התפזרו בדרך־כלל לקראת השעות עשר עד אחת־עשרה בלילה.

ואיך בילה הנוער? רוב הזמן הוקדש ללימודים. הבילויים כללו שורה של פעילויות: ארגון הצופים, ספורט (התעמלות וכדורגל) וכן מסיבות ריקודים סלוניים שנערכו לפי תור אצל כל אחד מאתנו בימי שבת בשעות אחר הצהריים ובערב. חלק מאתנו היו מצטרפים למסיבה אחרי ששמעו את דרשת הרב בבית־הכנסת לאחר תפילת מנחה. שִמען של מסיבות אלה חרג ממסגרת הקהילה. באחד הימים בא אלי ידיד מוסלמי, בן למשפחה מכובדת, חבר לכיתה והביע משאלה להצטרף אלינו. לאחר התייעצות עם החברים וקבלת אישור ההורים שלי, עניתי לו שהוא מוזמן לבוא בתנאי שיגיע יחד עם בת־לוויה, כי הרי אלה מסיבות מעורבות. הוא בא פעם אחת עם אחותו אלינו הביתה. אך הייתה זו הפעם היחידה. כעבור כמה ימים אמר לי כי הוריו התנגדו נחרצות לאחר ששמעו כי בנות ובנים רוקדים ריקודים סלוניים כשהבחורים אוחזים את הבחורות בידיהם.

בקרב הקהילה היהודית בחלב התהלך סיפור, ואינני יודע אם הוא נכון. בביקור בסאו פאולו בברזיל בדצמבר 2007, חזר עליו באוזני ידיד נעורים. אני מביא אותו משום שהוא מסמל בעיני את הסובלנות ואת הליברליות היחסית שאִפיינו את הקהילה שהייתה ועודנה ידועה כנאמנה למסורת היהודית. וכך היה הסיפור:

באחת ממערכות הבחירות לנשיאות המועדון היהודי, בא המועמד שהתמודד מול הנשיא המכהן אל "החכם באשי", הרב הראשי משה מזרחי, וביקש את תמיכתו. החכם הצנוע בהליכותיו היה בעל הופעה מעוררת יראת־כבוד והערכה. בני הקהילה כיבדו את פסיקותיו ואמרותיו. הוא שאל את אותו מועמד מדוע עליו להתערב בעניינים לא לו ומדוע עליו להעדיפו על יושב הראש המכהן. האיש, בלי להסס, ענה אם כבוד הרב יודע מה עושים במועדון. האם הוא מודע לכך שגברים ונשים, בחורים ובחורות רוקדים ריקודים סלוניים. הוא מחבק את עצמו כדי לתאר באופן מוחשי כיצד הגברים מחזיקים בזרועותיהם נשים שלעתים אינן נשותיהם. החכם ביקש לחשוב והזמין אליו את יושב הראש המכהן שאישר את קיום הריקודים. החכם שאל אותו: הכיצד? הרי כשאני מחזיק את "הריביסה", הרבנית, באצבע הקטנה שלה והמרחק בינינו הוא של מטר אחד, השטן עובד הלוך וחזור בינינו אלף פעמים. יושב הראש המכהן של המועדון הגיב ללא היסוס: "כבוד הרב, אנו מחזיקים את האישה כל־כך צמוד שלא נותר מקום לשטן לעבור". החכם באשי חייך, הביע הערכתו לגילוי־הלב של בן־שיחו וסירב להתערב בבחירות. יושב הראש המכהן נבחר לקדנציה נוספת.

בימי האביב והקיץ, אחרי הכנת השיעורים, היינו יוצאים, בנות ובנים, לרוב בקבוצות של שניים־שלושה, לטייל ברחוב המרכזי של רובע "ג'מילייה", מודדים את הרחוב הלוך וחזור, מספרים מסיפורי היום, מרכלים ורוקמים מדי פעם רומנים קטנים ומאוד תמימים.

מכיתה א' ועד הבגרות גדלתי עם שלושה חברים צמודים. בדרך־כלל היינו נפרדים רק כשפרשנו לישון. ישבנו זה ליד זה בכיתה, שיחקנו יחד ובמקרים רבים אכלנו האחד אצל רעהו. חבריי אלה היו ג'וזף חזן (סוסו) ז"ל, שלימים עקר למילאנו והפך לאיש עסקים עשיר. השני היה דוד (דודי) דיין שעלה ארצה, נלחם במלחמת השחרור ולמד באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר שסיים תואר ראשון הזמינה אותו המשפחה לחופשה באיטליה. הוא נשאר שם ואחר־כך עקר לפנמה והפך לתעשיין מצליח. השלישי הוא ששון פיצ'וטו. מקור משפחתו מליוורנו שבאיטליה וחלק מבני המשפחה שימשו קונסולי כבוד של מדינות אירופיות. לאחר החלטת העצרת הכללית של האו"ם על חלוקת ארץ ישראל בכ"ט בנובמבר 1947, ולפני הכרזת העצמאות של ישראל, עזבה המשפחה את חלב. לאחר נדידה בין איטליה לצרפת הגיעה המשפחה יחד עם שלושת אחיו ואחותו של חברי לסאו פאולו בברזיל, שם הקימו עסק משגשג. כיום הוא מראשי הפעילים בעירו למען ישראל והוא פוקד את הארץ מדי שנה.

בחודשי הקיץ, יולי ואוגוסט, בזמן החופשה מבית־הספר, נהגו רוב המשפחות לצאת לעיירות קיט בהרי לבנון, כמו עאליי ובחמדון או אפילו לכפרים סוריים. האבות היו נשארים בעיר לנהל את עסקיהם ומצטרפים בסופי־שבוע ארוכים. להוציא שנים בודדות, נהג אבא לקחת אותנו לכפר תדף (Tedef), במרחק כשלוש שעות נסיעה מחלב. הכפר היה ידוע בכרמי זית ובבוסתני שקדים ותפוחים שהדיפו באוויר ניחוח נעים. ומה שחשוב יותר, לאותו אזור הייתה משמעות יהודית מיוחדת. בכפר היו בית־כנסת ומערה עתיקים שנמצא בהם, כך נאמר, ספר תורה שכתב עזרא הסופר. על כן נהגו היהודים לפקוד את המקום, להתפלל, להדליק נרות ולנדור נדרים מתוך אמונה שתפילותיהם ותחנוניהם ייענו.

בתום החופשה היינו חוזרים לחיי השגרה. אבל ככל שהתקרב סופה של מלחמת העולם השנייה, חשנו בעננים המשחירים באופק מבחינת עתידה של הקהילה היהודית. סוריה ולבנון זכו פורמלית לעצמאותן בשנת 1941 אחרי כניסת צבאותיהן של בעלות־הברית לשתי המדינות. אך פינוי הכוחות הצרפתיים הושלם רק בראשית 1946. אחרי כיבוש צרפת בידי גרמניה במלחמת העולם השנייה, נשאר שלטון המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון נאמן לממשלת "וישי" בראשות המרשל פטן. היינו אמנם רחוקים מזירת המלחמה אך כבר הרגשנו ברוחות הרעות המנשבות גם ביחס של חלק מהמנהיגים הסורים אל הקהילה היהודית. ניכר היטב שהאהדה הציבורית העממית נטתה למשטר הנאצי. הערות בוטות התחילו להישמע באשר לצפוי בארץ ישראל. דיברו בגלוי בשבחו של חאג' אמין אל־חוסייני, המופתי של ירושלים שנסע לברלין וחבר להיטלר. באמצעי התקשורת הופיעו מאמרים וכתבות תמיכה ברשיד עלי אל־כילאני שהכריז על מרד בשלטון הבריטי בעיראק. יום אחד בתחילת 1941, לקח אותנו המורה לפיזיקה ולכימיה, אדון דובייף (Monsieur Dubief), לסיור בשדה התעופה של חלב, "ניירב". אנו, הילדים, שהיינו בני 13 ו־14, ראינו מרחוק כמה מטוסים גרמניים יחד עם צוותיהם. הם הובילו את הסיוע למורדים בעיראק. חזרתי הביתה וסיפרתי את הדבר להורים. הם ביקשו שלא למסור על כך לאיש וגם לא לדבר בינינו בנושא הזה.

אזכיר כי לא הייתה כל לחימה על אדמת סוריה ולבנון. כשצבאות בריטניה וצרפת החופשית התכוננו לפלוש לשתי המדינות, הודיעה ממשלת "וישי" שלא תתנגד לכניסתם לסוריה ולבנון אם האזרחים הצרפתים, אנשי צבא ואזרחים אחרים שיחפצו בכך, יורשו לחזור לצרפת. הצעתה נתקבלה וכך נחסכה המלחמה משתי הארצות. הקהילה היהודית נשמה לרווחה. אך שמחתנו, אנו הילדים, הייתה מהולה באכזבה עמוקה מכך שחלק מהמורים שלנו בחרו לחזור לצרפת של וישי. אני נזכר בייחוד בשלושה מורים שהלכתי ברצון לשיעוריהם: המורה למתמטיקה לרו (Leroux), המורה לספרות פאיה (Fayet) והמורה להיסטוריה פרנה (Pernet). אנו חונכנו משחר ילדותנו על הגדולה של צרפת, על היותה מעוז "החירות, השוויון והאחווה", על גאוותה שידעה תמיד להילחם ולהביס כל כובש זר, על שנאת הגרמני שנקרא בלשון של גנאי "הבוש" (Le Boche), על הניצחון המזהיר שהובילו המרשלים פוש (Foch), ג'ופר (Joffre) ופטן (Pétain) על גרמניה במלחמת העולם הראשונה והצילו בכך את כבודה של צרפת. והנה אחד משלושת המרשלים הללו, פטן, הוזעק מכהונתו כשגריר ארצו בספרד של הרודן פרנקו ונקרא לדגל הכניעה ושיתוף הפעולה עם הכובש הנאצי. התקשינו להבין זאת. לא הסתרנו את אכזבתנו ודיברנו על כך עם חלק מהמורים שנשארו. מנהל בית־הספר, האדון מתיו (Monsieur Mathieu), אדם הדור ומרשים בהופעתו, כינס את כל התלמידים בחצר בית־הספר כשלידו עמדו המורים שנשארו וביניהם המורה דובייף. בקול רועד אמר לנו שהוא וחבריו בחרו להישאר מאחורי הגנרל דה־גול וכי צרפת החופשית לא תיכנע. הוא הביע את אמונתו כי בסופו של דבר היא תנצח יחד עם בעלות־הברית. ואנו כולנו, סגל המורים וכל התלמידים – יהודים, מוסלמים ונוצרים – שרנו את ההמנון הצרפתי La Marseillaise.

עם תום מלחמת העולם התחילו הצרפתים לפנות את כוחותיהם מסוריה ומלבנון. המשטר הסורי העצמאי החליט על סגירת מוסדות החינוך הצרפתיים הרשמיים, אך לא את מוסדות הכנסייה וגם לא את "האליאנס", שנחשב כמוסד של הקהילה היהודית. לא ניתן עוד לגשת לבחינות של ממשלת צרפת. לפיכך נרשמתי לבית־הספר התיכון "אל תג'היז" המקומי. משרד החינוך הסורי הקל על התלמידים שעברו מבתי־הספר הצרפתיים והניח להם להמשיך ללמוד בצרפתית את המקצועות הריאליים (מתמטיקה, פיזיקה, כימיה...) ולהיבחן בה. מובן שלא ויתרו לנו על הלשון ועל הספרות הערבית ועל ההיסטוריה של סוריה ושל האומה הערבית. נבחנתי בהצלחה לבגרות הסורית אך לא רציתי לוותר על התעודה הצרפתית. לשם כך נרשמתי בקונסוליה הצרפתית בעיר ונסעתי לביירות כדי להיבחן שם ולקבל את החלק השני של בחינות הבגרות של משרד החינוך הצרפתי. בניגוד לסוריה, לבנון העצמאית לא סגרה את מוסדות החינוך הצרפתיים. לפיכך אני נושא גם את תעודת הבגרות הצרפתית ה־2ème Partie Beccalauréat, דבר שאִפשר לי להמשיך אחר־כך בלימודים אקדמיים בפריז.

קהילת ארם צובא וגלגוליה

הדילמה עמה התמודדתי לרגע קט, בנוגע להמשך לימודי, שיקפה בזעיר אנפין את הלבטים שעברו אז על הקהילה היהודית בעיר. השאלה שריחפה באוויר, אך נדונה בלחש ורק בחדרי חדרים, הייתה מה יהיה גורל הקהילה תחת המשטר הסורי העצמאי, האם להישאר או לעזוב. ממילא חלק מהמשפחות שלחו נציגים לארצות אחרות כדי להרחיב את עסקיהן. היה ברור שמעמד הקהילה ייפגע בטווח הארוך. לפיכך רבים, בייחוד בין בעלי היכולת, התחילו לתכנן את העברת כל משפחותיהם למדינות בהן יוכלו לפתוח דף חדש עוד לפני שהשלטונות יטילו מגבלות על היהודים. רבים חשבו, בלי שיודו בכך, שקרב קיצה של קהילת חלב שהיינו כה גאים במקורותיה ובשורשיה. זו הייתה אחת הקהילות היהודיות העתיקות בעולם. היא נודעה בכינוי "קהילת ארם צובא". על כך אצטט את בן עירי, שמואל לניאדו, שכתב בהקדמה לספרו "דבש וחלב על לשונך", סיפורי קהילת יהודי חלב:

מקור השם חלב נובע מאברהם אבינו, אבי האומה העברית, כפי שכותב ר' פתחיה מרגנשבורג: "והלכנו משם לחלב היא ארם צובא כי בהר היו צאנו של אברהם אבינו ע"ה. ומעלות יורדות מן ההר, שמשם היה מושיט לעניים חלב. ולזה הטעם קוראים שם העיר חלב". טביעת החסד של אברהם אבינו הונצחה והופנמה לאורך דורי דורות ביהודי ארם צובא ובחייה. דוד המלך לחם וכבש את העיר מידי מלך ארם. וכך הוסיף נדבך חשוב לגבי אופייה ותרבותה של חלב.

יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד, טבע את חותמו על קריית קודש חלב ובנה את בית־הכנסת העתיק כפי שמספרת המסורה: "והיה יואב נושא על כתפיו האבנים הגדולות ומעלן על הסולם תוך שהוא בונה, בכה יואב ואמר: אפשר שהקב"ה יניח בית המקדש אשר שלמה יבנה וישרה שכינתו בבית הזה, אשר אני בונה?!"

מיד יצאה בת קול ואמרה: "יואב, יואב, עתידים שני בתי מקדשות ליחרב וביתך יהיה קיים!"

יהודים התיישבו בעיר בתקופה הרומית. אבל לפי המסורת, כבר יואב בן צרויה הקים את בית־הכנסת בעיר העתיקה. זכורני שהייתי הולך עם אבי המנוח כשהוא מניף בידו את מקל ההליכה עם ראש הכסף (המקל היה קישוט. הוא לא הזדקק לו למעשה). בהתקרבנו לבית־הכנסת העתיק היה אבי מקיש על פינה מסוימת של אותה סמטה ואומר לי: "לכאן, לכאן הגיע הגנרל של המלך דוד, יואב בן צרויה. תזכור זאת". רבנים ומורים נהגו לספר לנו שגדולי הרבנים פקדו בתקופה זו או אחרת את העיר משום ששימשה מרכז חשוב ליהדות. כהוכחה חותכת לכך הם הצביעו תמיד על "כתר ארם צובא" שנשמר במשך הדורות בבית הכנסת העתיק. ואכן, "כתר ארם צובא" היה למושא הערצה של יהודי העיר. הוא סימל את ייחודה של הקהילה ואת גדולתה הקדומה. הכתר הוא כתב היד המקראי המדויק ביותר. הוא הובא לחלב במאה ה־14. יש האומרים שצאצאי הרמב"ם בחרו בחלב כדי לשמור בה את הכתר. הבאתו לעיר מיוחסת לרבי דוד בן רבי יהושע, דור שישי לצאצאי הרמב"ם. בפרעות ביהודי העיר למחרת ההחלטה בעצרת האומות המאוחדות על חלוקת ארץ ישראל, בכ"ט בנובמבר 1947, הועלה בית־הכנסת באש. אחד הגבאים נכנס לבניין בחירוף נפש והצליח להוציא את הספר, שניזוק קלות. הכתב הוברח לניו־יורק ומשם הגיע לירושלים בסוף שנות החמישים של המאה שחלפה והוא מוצג כיום בהיכל הספר, במוזיאון ישראל בירושלים.

במסגרת התיעוד של "בית התפוצות" מצאתי כי בשנת 921 ביקר ר' סעדיה גאון בקהילה היהודית בחלב. במאה ה־12 בנימין מטודלה מצא בעיר 5,000 יהודים. יהודי העיר חיו בביטחון אישי וכלכלי. הפלישה המונגולית בשנת 1260 הביאה להרג יהודים ובשנת 1400 שוב טבחו המונגולים ביהודים ובית־הכנסת "ג'אמעת אל־חיאת" שנבנה ב־1241 נהרס בידי מוסלמים. בתחילת המאה ה־16 החלו להגיע לעיר מגורשי ספרד. בשנת 1516 נכבשה חלב בידי העות'מנים. הסחר הבינלאומי שגשג והיהודים נטלו בו חלק. סוחרים יהודים מצרפת ואיטליה, שסחרו עם פרס ועם הודו, השתקעו בחלב בתחילת המאה ה־18 ונקראו "פראנקוס". בלטו ביניהם משפחות פיצ'וטו, בליליוס, לופס וסילוורה. בתקופת המנדט הצרפתי (1920-1945) נעשתה חלב מרכז תעשייה ומסחר והיהודים השתלבו בפעילות הכלכלית. העשירים יצאו מהשכונה היהודית בעיר העתיקה והקימו שכונה חדשה. בשנת 1908, בעקבות הפיכת הטורקים הצעירים, באו לחלב יהודים שנמלטו מהשירות הצבאי בתורכיה. ב־1910 היו בחלב כ־35,000 יהודים אבל באותה תקופה החלה הגירה לאמריקה. עד 1914 עלו רבים לארץ ישראל במסגרת העלייה השנייה, אף שקהילת יוצאי חלב התגבשה בירושלים כבר בשנת 1880, כשנרשמה כקהילה עצמאית אשר קיימה קשרים עם עיר מוצאה. וכך, במפקד האוכלוסין ב־1943 כבר היו בחלב רק 17,000 יהודים בעקבות גל עזיבה בשנת 1941 – בעיקר לארץ ישראל. בשנות הארבעים היו בעיר העתיקה שלושה בתי־כנסת, ביניהם בית־הכנסת הגדול שבו היה "כתר ארם צובא". בשכונה החדשה, "ג'מילייה", הוקם בית־כנסת לתלמוד תורה ובית־כנסת נוסף על שם דבאח. היהודים התפללו גם בבתים פרטיים ובבית־הספר "אליאנס". ב־1947 נותרו בעיר כ־10,000 יהודים ומחציתם ברחו לתורכיה או ללבנון, משם המשיכו מי לאירופה ומי לאמריקה. ב־1968 עוד היו בחלב 1,000 יהודים אבל בשנת 1997 נותרו בסוריה כולה כ־250 יהודים.

יהדות חלב התפזרה אפוא ברחבי העולם. אבל דומני שחוץ מקהילות החסידות אין כמעט קבוצות יהודים כיהודי חלב ששמרו על ייחודם, על נאמנותם למקורות ולאבות, על דבקות במסורת ובמנהגים ואפילו על תפריט המאכלים. לפני שנים מספר התארחתי בניו־יורק בביתם של בני זוג, בשנות הארבעים לחייהם. הוריהם יצאו מחלב ואילו הם נולדו בארצות־הברית. בעלת הבית הביעה תקווה שעודני אוהב מאכל מסוים שהכינה במיוחד בעבורי: באזרגאן. את המרשם ירשה מאימה. אודה כי שם המאכל פרח מראשי ורק כשהביאה אותו אל השולחן זכרתי אותו ונהניתי.

עד היום מתקשרים יוצאי חלב אלה לאלה ומחפשים האחד את רעהו בכל רחבי תבל. כשנערה מגיעה לפרקה או כשבחור מחפש לו כלה, הידיעה מועברת לכל ריכוזיהם של בני הקהילה והצעות השידוכים זורמות.

משפחת עדס ושורשיה

תמיד תהיתי על שם משפחתנו ועל מקור המשפחה בקהילה עתיקה כקהילתנו. משפחת עדס הייתה משפחה מסועפת שבניה היו פזורים ברוב ארצות ערב והגיעו גם לארצות־הברית, לצרפת ואפילו להאיטי. אבל משפחתנו הייתה משפחת עדס היחידה שנותרה בסוריה. גדלתי בלי דודות ודודים ובלי אחייניות ואחיינים. ניסיתי להתחקות אחרי תולדות המשפחה ומקור השם. בימים עברו לא נהגו לתת שמות משפחה. כדי להגדיר את הזיהוי הציגו האנשים את שם האב, את שם העיר, את המקצוע או אפילו תכונה באופי. בין שמות המשפחות בחלב היו בן עזרא, בגדאדי, חזן, נחמד... התרגום של עדס הוא עדשים. מכאן אפשר אולי להסיק שאחד מאבות המשפחה סחר בעדשים ובתבואות. ובאשר למקור, עוד בחלב סיפר לי אחד הרבנים שהוא חושב כי בני משפחת עדס עזבו את ארץ ישראל אחרי חורבן בית שני, מי לבבל, מי לארם צובא (חלב), אך יותר מזה לא ידע. בספר "הפירמאנים המלכותיים בימי ממשלת תורכיה, לעדה היהודית בארץ ישראל, הקובעים את חוקיה ואת זכויותיה (ירושלים חצר"ת, 1938, דפוס סלומון)" הקדיש פנחס בן צבי גראייבסקי פרק "לקורות משפחת עדס בדמשק ובאה"ק". אביא כאן משהו מסקירתו: "זקן המשפחה הנכבדת הזאת ר' אברהם עדס ז"ל היה מתושבי דמשק. מוצאו מעיר עינתאב במחוז ארם צובא, ונודע בציבור הרחב במידותיו התרומיות ובנימוסיו האצילים. בימי עלומיו נשא לו לאישה אחת מבנות האשכנזים לבית בלאנק. היו לו ארבעה בנים, ואחד מהם המנוח יעקב איפינדי עדס, שהוא אפוא נצר למשפחת עדס שנתנה לעמנו בדורות האחרונים כמה רבנים, חכמים וסופרים, אשר הפיצו את אור תורתם לא רק בקהילת דמשק, כי אם גם בכל קהילות ישראל שבסוריה ובמצרים... בראשית המאה הנוכחית (המאה ה־20) התחילה תקופת ירידתה הרוחנית של קהילת יהודי דמשק, הגדולה ורבת התפארה, ומתוך כי לא נשאר בה מקום לעבודה ולהתפתחות הנוער היהודי השואף לחכמה והובלה יצאו רבים מיחידיה אל כל תפוצות תבל, ובכללם בני משפחת עדס. מהם הִגרו והתיישבו בערי סוריא השונות, בתורכיה, במצרים, בבגדאד ואחרים הפליגו גם לארצות־הברית". בספרו מקדיש גראייבסקי פרק שעניינו "המנוח יעקב איפנדי עדס ז"ל" שנולד בדמשק בשנת התר"ה (1845), שטיפס בשירות הציבורי ונתמנה "למפקח על רכוש הסולטאן בסניף הראשי והמרכזי בקושטא" וכך כותב עליו הסופר: "הוא היה שייך לטיפוס הידוע בתקופה ההיא, אדם בצאתו ויהודי בביתו... ביתו היה פתוח לרווחה לפני כל קשי יום, ובפרט לפני חכמי העדה".

אבי ז"ל נולד בחלב ב־1866. שלושת אחיו, אברהם, יעקב ויצחק נדדו לסודאן ואחותו שרה עברה לקהיר במצרים. יצחק גלה לאחר מכן להאיטי. על אף התיאור לעיל, אבי היה מספר שהמשפחה היא חלבית זה מכבר. אימי ז"ל נולדה בעינתאב שבתורכיה ב־1897, קרוב לגבול הסורי ומעניין שבספרו ממקם גראייבסקי את עינתאב במחוז ארם צובא, שהיא חלב, ובאותם הימים חלק מהאימפריה העות'מנית. אבא גם ידע לספר שהיו לו דודנים רחוקים, תלמידי חכמים, שהקפידו בשמירה על כללי הדת, עלו לארץ ישראל והתיישבו בירושלים. הם הקדישו את עצמם ללימוד תורה, הקימו ישיבות וגם יסדו בית־כנסת בשכונת נחלת ציון בירושלים. ב־21 באוגוסט 2001 (י"ד באלול התשס"א) התקיים טקס במלאת מאה שנה לבית־כנסת "עדס". ידוע גם שחלק אחר של המשפחה עבר לגור בעיראק וחלקם עשו חיל שם. בן דוד רחוק בשם שפיק עדס, שהתגורר במוסול, נדון למוות ונתלה ב־1947 באשמת "עבירות כלכליות חמורות". יש המספרים כי כל פשעו היה שראש ממשלת עיראק באותם ימים, נורי אל־סעיד, היה חייב לו כספים. הקשר של אבי עם אחיו ואחותו היה סדיר. היו ביקורים הדדיים. לעומת זאת, הקשר עם יתר בני המשפחה היה רופף או שלא היה קיים כלל.

יש עניין מיוחד ביחסו של אבי לדת וליהדות בכלל. בני הקהילה היהודית בחלב גרו בשני רְבָעים של העיר שהיו רחוקים האחד מן השני כמחצית שעת הליכה. רובע "ג'מילייה", בחלק המודרני של העיר, שבו התגוררו המשפחות בעלות האמצעים ורובע "בחסיתא" בעיר העתיקה, שבו התגוררו מעוטי היכולת. הראשונים דאגו לאחרונים על־ידי מתן בסתר כך שלא יחסר להם אוכל או בגד להם ולילדיהם, שימשיכו לתחזק את בתי־הכנסת ואת תלמוד תורה, שיוכלו לקדש את השבת ואת החגים בכבוד ושלא יזדקקו לעזרה או לנדבות של הגויים. הקהילה הייתה ברובה הגדול דתית מסורתית ואילו אנו בבית היינו מסורתיים. בניגוד לרוב המכריע של בני הקהילה שפקדו את בתי־הכנסת בכל ימות השנה ובייחוד בשבתות ובחגים, אבי ז"ל היה הולך לבית־הכנסת רק בראש השנה וביום הכיפורים, אבל הקפיד להנחיל לנו את מצוות הדת ומנהגיה. הואיל ובבית־הספר "אליאנס" לא היו לימודי דת, הוא הביא הביתה מורה פרטי "חכם" (רב) שליווה אותנו מגיל 8-9 ולימד אותנו לא רק להכין את בר־המצווה שלנו אלא גם את יסודות הדת, את מצוות עשה ואל תעשה, את התפילות של אמי חול, שבת וחגים. הוא קרא אתנו בתנ"ך והיה בא אלינו הביתה פעמיים־שלוש בשבוע לשעת לימוד אחרי שחזרנו מבית־הספר. בשבתות היה אבי מעיר אותנו ושולח אותנו לבית־הכנסת, כשהוא עצמו היה נשאר בבית. לעתים, כשרצינו להמשיך לישון או לשחק היינו מתלוננים בפני אמא והיא הייתה אומרת לנו: "תעשו מה שאבא אומר לכם. כשתגדלו תראו שהוא צדק". הנוהג הזה נמשך עד בר־המצווה. באותם ימים לא היה נהוג לערוך קבלות פנים מפוארות אלא חילקו ממתקים (Dragées) בשקיות לכל באי בית־הכנסת והסתפקו בארוחת צהריים חגיגית לאחר העלייה לתורה בשבת. הארוחה נערכה בבית ואליה הוזמנו רק קרובי משפחה וידידים קרובים. בתום הארוחה, לפני הקינוח, היה אבא נותן לנו את המתנה המסורתית, שעון (הראשון שקיבלתי בחיי), מברך אותנו ומוסיף: "לפי המסורת שלנו (אנו היהודים), מהיום אתם בוגרים. מהיום אתם אחראים למעשיכם. לפיכך, מהיום לא אחייב אתכם ללכת לבית־הכנסת כשלא תרצו (ההליכה לבית־הכנסת הייתה ביטוי השמירה על מצוות הדת). תרצו ללכת – מה טוב, לא תרצו, זהו עניין למצפונכם האישי. אבל כשתגדלו, לא תוכלו להגיד: אני לא הולך לבית־הכנסת או אני לא יודע להתפלל משום שאבא לא לימד אותי". אמא הייתה מביטה בנו בעיניה הרכות ורומזת לנו בחיוכה העדין: אמרתי לכם לשמוע בקול אבא.

אני אישית המשכתי ללכת בשבתות לבית־הכנסת כי חברי הלכו ולא רציתי להיבדל מהם. יתרה מזו, כך אפשר היה לראות את הנערות שהתלוו להוריהן ולהחליף אתן חיוכים ולפעמים גם לחטוף אתן שיחה קצרה. אני מודה שבנערותי התקשיתי להבין את הסתירה שבהתנהגותו של אבא. מצד אחד הוא הכריח אותנו ללמוד את מצוות הדת וללכת לבית־הכנסת בשבתות בשעה שהוא נמנע מלעשות זאת. הייתי מהרהר בכך, מעלה שאלות בלי שיהיה לי מענה עליהן. זאת עד גיל 17. רק אז אזרתי עוז ושוחחתי בחופשיות עם אבא. שאלתיו: "מה זה להיות יהודי בשבילך? הרי אינך מקפיד על מצוות הדת או על ההליכה לבית־הכנסת". זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהעזתי להתווכח אתו. חששתי שהוא יפטור אותי בתשובה: זה לא עניינך, כי הרי מעולם לא חלקנו עליו או הִמרינו את פיו. להפתעתי, הוא התבונן בי, כשעל פניו מבט שונה מזה שהייתי רגיל אליו. הוא הרהר רגעים ספורים ואמר לי בהרגשת סיפוק: "אני רואה שעכשיו בגרת. אמך ואני לא שאלנו אותך אם אתה רוצה להיוולד. שנינו יהודים ועל כן באת לעולם כיהודי. זוהי זהותך ונא שמור עליה. אנא אל תנסה לעולם להיטמע בסביבה הזרה שאתה חי בה או תחיה בה כי זה לא יעזור. הגויים החזיקו אותנו תמיד בנפרד. אם תשכח זאת או תרצה לטשטש זאת, הם יבואו ויזכירו לך. על כן, שא את יהדותך בכבוד. אנא ממך, גלה תמיד הזדהות וסולידריות עם אחֶיך ואחיותיך היהודים. עזור להם אם תוכל". אלה היו דבריו של אבא אלי, בפעם הראשונה ששוחחנו בחופשיות. הרהרתי בהם רבות כבר אז ולאורך הזמן. ביקשתי להבין את משמעותם, כי הרי לא הסביר לי את המונח זהות בעיניו. המסקנה שלי היא שבעיניו אין האדם יכול וגם אסור לו להתעלם ממוצאו. היהודים הם עם והם קשורים זה בזה ומחויבים זה לזה. אשר לדת ולמידת השמירה על כלליה, זהו עניין אישי לכל אדם ואדם לפי אמונתו ושיקול־דעתו. אך חייב הוא להנחיל לילדיו את היסודות, כדי שהם יוכלו, כשיגיעו לבגרות ממשית, לבחור את דרכם בחיים. אין צורך להחליט בעבורם מראש.

את היד המושטת ליהודי הראה אבא בצורה המעשית ביותר ולא רק במתן בסתר לנזקקים. בימי מלחמת העולם השנייה, כשבודדים מבין יהודי מרכז אירופה הצליחו להימלט מרדיפות הנאצים ומהמשטרים ששיתפו אתם פעולה, דרך תורכיה ומתורכיה דרך סוריה לארץ ישראל. בחלקם נאלצו להתעכב בחלב ואבי פתח את ביתנו בפני אותם בודדים שנאלצו להתעכב בעיר יום או יומיים או אפילו לשעות מספר. לא אשכח לעולם את העיניים המפוחדות שהביטו בנו. לא הייתה לנו שפה משותפת אתם. בדרך־כלל הם לא דיברו ערבית או צרפתית שהיו שתי שפות הבית שלנו. בשנת 1992 הוזמנתי לקיבוץ העוגן להשמיע דברים לזכרו של רפי בן שלום, שהיה שגריר ישראל בבמקו, מאלי, לאחר שסיימתי את תפקידי שם כממונה על השגרירות ב־1961. באותו ערב סיפרו על היות רפי בן שלום חלק ממבצע ההעפלה ואני, כשנשאתי את דברי, אמרתי כי ייתכן שגם הוא היה בחלב ואולי נתקלתי בו. בתום הערב נאמר לי שישנו איש המבקש לדבר אתי. התקרבנו אליו, סטלה רעייתי ואני. הוא ישב בכיסא־גלגלים ואז אמר לי: "תודה. אני הייתי אצלכם בבית בחלב בדרכי ארצה". גם ברונו לנדסברג, המייסד והבעלים של חברת "סנו", אמר לי שגם הוא עבר דרך חלב בדרכו מרומניה ארצה. זו הייתה מבחינתו של אבא הדרך שבחר כדי להגשים את זהותו היהודית.

עד כמה שאני זוכר, הוא מעולם לא רצה להיבחר לוועד הקהילה. אך באופן מעשי ובלי שאיש מינה אותו לכך, הוא היה איש הקשר עם ראשי השלטון המקומי שנהגו לפקוד את ביתנו: המושל, ראש העיר, שופטים, קציני משטרה, פקידים בכירים ונכבדים מקהילת העסקים. כל אחד מהם זכה מידי אבא למחווה ובתמורה לכך הם לא הציקו לקהילה. הוא סייע ליישב סכסוכים בלי שיגיעו למשפט וגם דאג לסגירת תיקים במשרדי הגבייה או העירייה. ואולם, היה ברור שעם כל חיי הרווחה התייחסו אלינו היהודים כאל אזרחים מדרגה שנייה והיה מובן שלא נהיה זכאים לאותן זכויות שיש לאזרחים האחרים. בתעודת הזהות, בסעיף הנוגע לדתו של נושא התעודה, נכתב לגבי היהודים "מוסאווי" (בן דת משה). בבחירות הפרלמנטריות לאחר קבלת העצמאות היו יהודי סוריה – בדמשק, בחלב ובקאמשלי (באזור הכורדי שהיו בו כמה מאות יהודים) – זכאים לנציג אחד בלבד בבית־הנבחרים. נציג הקהילה בחלב, עורך הדין עזרא אזרק, נבחר מטעם "המפלגה הלאומית" שזכתה ברוב המושבים. מנהיגה של המפלגה היה שוכרי קוותלי, שנבחר לנשיא הראשון של הרפובליקה הסורית העצמאית. בדרך־כלל התנזרו היהודים מכל פעילות פוליטית פנימית, גם כשמנהיגי המפלגות חיזרו אחריהם וזכו בתמיכתם הכספית. יוצא מן הכלל היה יהודי פעיל במפלגה הקומוניסטית. הוא למד בפריז בשנות השלושים והספיק לחזור לחלב לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. שמו היה סיאהו שמאע. הוא היה מסתובב בין בני הנוער היהודים, מנסה לארגן מפגשים עם קבוצות שונות כדי לנסות לשכנעם להצטרף אליו. הייתי פעם אחת בפגישה כזו. כשחזרתי הביתה וסיפרתי עליה להורים, אבי נזף בי ותבע ממני להתרחק מאותו אדם כמו מאש. הוא עלה ארצה אחרי הקמת המדינה והיה חבר במפלגה הקומוניסטית הישראלית.

תקופת המעבר

עצמאותה של סוריה ולבנון הוכרזה רשמית לאחר כניסת כוחותיהן של בעלות־הברית לשתי הארצות ביוני 1941, אך התגשמה בפועל רק אחרי פינוי הכוחות הצרפתיים בסוף 1945 ובתחילת 1946. בסוריה הוכרז ה־17 באפריל 1946 כחג הפינוי. הקהילה היהודית השתתפה בחגיגות ובשמחות שאורגנו ברחבי המדינה. אנו, ארגון הצופים, נטלנו חלק במצעדים יחד עם ארגוני הנוער המוסלמיים והנוצריים. התייעצנו בינינו, מספר חברים, על הדרך שבה נבטא את זהותנו הנפרדת יחד עם השמחה על פינוי הכוחות הזרים וזכייתה של סוריה בעצמאות מלאה. החלטנו לתלות כרזה על מבנה מרכזי של חברת החשמל, שניצב במרכז צומת הרחובות הסמוך לביתנו ברובע ג'מילייה. על הכרזה כתבנו בערבית: "הנוער הישראלי שמח בחג הפינוי". השימוש בכינוי "ישראלי" לא נעם לרבים, גם מבין אנשי הקהילה שחששו כי הדבר יתפרש כפרובוקציה. אך הם לא העזו לתבוע מאתנו לשנות את הנוסח לאחר שהכרזה הוצגה בפומבי, כדי שתביעתם לא תתפרש כהנחה שהמעשה שלנו היה פסול. ראשי תנועת הצופים הוזמנו לתחנת המשטרה ברובע. הצטרפתי למשלחת אף שלא הייתי מראשי התנועה כי בעיני חלק משכנינו המוסלמים הייתי "כשר" ולו רק משום שלמדתי בבית־הספר "אל־תג'היז". ההסבר שנתנו היה פשוט והוא התקבל בלי שנדרשנו לשנות את נוסח הכרזה או להורידה. אמרנו שמחוץ לקבוצת כדורגל, אנו, הצופים, הננו ארגון הנוער היחיד של הקהילה. הארגון נוסד עוד בימי המנדט הצרפתי ואנחנו היינו מסונפים לארגון "הצופים הישראלים של צרפת". תרגום המונח Israëlites לערבית הוא ישראלי ולפיכך השתמשנו בו. באותם הימים כבר התנתקנו מהמסגרת הצרפתית אך שמרנו על השם. יש לזכור שהיה זה שנתיים לפני שמדינת ישראל הכריזה על עצמאותה ועל־כן יכולנו לתת את ההסבר הזה בלי שנואשם בנאמנות לישות שאינה קיימת ולכאורה גם אינה עומדת על הפרק. יצאנו מתחנת המשטרה מחויכים אך ידענו שמעתה עלינו להיזהר שבעתיים במעשינו.

כמה חודשים אחרי חגיגות הפינוי, ערך נשיא הרפובליקה, שוכרי קוותלי, ביקור בחלב, בירת צפון המדינה. במסגרת תוכנית הביקור נקבע שהוא יתארח אצל הקהילה היהודית. השלטונות העדיפו להימנע מביקור בבית־הכנסת. המושל, שהיה מיודד עם אבי, הציע שהנשיא יתעכב בביתנו המרווח לחצי שעה. בנוסף לחלק מפמליית הנשיא הוזמנו לאירוע גם המושל וכמה מנכבדי העיר והקהילה. בעודו בסלון, התבונן הנשיא קוותלי בשטיח הפרסי הפרוס על הרצפה, שטיח בוכרה בגודל 12 מטרים רבועים (3x4) שבהק בצבעו האדום מתחת לנברשת הגדולה שעיטרה את התקרה. בשיחת חולין עם אבא, פלט כלאחר יד: "איזה שטיח יפה". אחרי שעזב את ביתנו ביקש אבא מהמשרת לקפל את השטיח ולעטוף אותו היטב כדי לשלוח אותו לנשיא. כשאנו עדיין תחת הרושם העמוק של הכבוד שנפל בחלקנו, שאלנו: "למה?" אבא הסתכל בנו ואמר: "הלוא שמעתם את כבוד הנשיא אומר עד כמה יפה השטיח". עוד באותו יום נשלח השטיח למושל כדי שימסור אותו לנשיא המדינה כהבעת תודה על ביקורו בביתנו.

הכבוד לאבי ובאמצעותו לקהילה היהודית כולה, לא הפיג את חששות היהודים בדבר עתידם בעיר. עוד לפני־כן, רבים התחילו לשלוח אחדים מבני משפחתם לחו"ל לרגל עסקים, לאור העובדה שחלקם עסק בסחר בינלאומי ובכספים. בין הצעירים שעזבו את עירנו היה גם אחי מרדכי, שעלה ארצה בשנת 1945, דווקא בעלייה הבלתי לגלית דרך לבנון. אחי עשה זאת אף על פי שהייתה לו משרה במנהל הסורי שעסק בפיקוח על המזון. הורי הסכימו לעלייתו אף שהפרידה הייתה קשה עליהם, מה גם שאחותי, רנה, עזבה את הבית לרגל נישואיה בקהיר. נישואיה שם היו טיפוסיים לחיי היהודים באותה עת. אחותי הבכורה, רנה, ילידת 1923, הייתה אחת מבנות הקהילה היפות. היא הייתה תלמידה חרוצה ובהיותי בבית־הספר היסודי נעזרתי בה בהכנת השיעורים. נערים התחרו ביניהם מי ילווה אותה הביתה ביציאה מבית־הספר. ב־1939 נסעה לקהיר לבלות את חופשת הקיץ אצל דודתנו שרה, אחות אבי. אנחנו, האחים, תהינו במקצת כשלא חזרה לפתיחת הלימודים, אך לא עבר זמן רב והתעלומה נפתרה: היה כאן שידוך. בינואר 1940 נישאה אחותי לוויקטור הררי, קרוב משפחה לבעלה של דודתי. נולדו להם שלושה ילדים אך למרבה הצער היא נפטרה בחודש מאי 1949. אחרי מבצע קדש עזב בעלה את מצרים והשתקע בפריז. שתי הבנות, לידיה (ילידת 1941) ומירי (ילידת 1947), נישאו בצרפת ונשארו שם ואילו הבן אלברט (יליד 1943) עלה ארצה והקים משפחה בישראל.

זמן קצר אחרי עלייתו של אחי מרדכי קרא לי אבי ואמר לי: "בשנה הבאה תזכה בתעודת הבגרות ואז אמסור לידיך את חנות השטיחים ואספר לך על העסקים הנוספים שלי" (תיווך במקרקעין). עוד בהיותי בן 15 נהגתי לעזור לו מדי פעם בהשגחה על העובדים, כשהוא נסע אל מחוץ לעיר, וכן ברישום המלאי. פעם או פעמיים לקח אותי לנסיעותיו לקניית שטיחים חדשים. היה זה תמיד כשהייתי בחופשה ולכל היותר לשבוע ימים. פנייתו אלי הייתה לאחר שיחתנו הגלויה בעניין הזהות היהודית. כשראה שלא עניתי לו מיד, שאלני: "מדוע אתה מהסס?" עניתי לו: "תודה, אבא, על האמון אך אני מעדיף להמשיך בלימודים. נסים, אחי, מוכשר ממני בענייני סחר ובהתמצאות בשטיחים, הוא יוכל לעשות זאת טוב ממני". אבא ענה לי מיד: "כרצונך". ועוד לפני ששאל אותי מה בכוונתי ללמוד, אמר לי: "אנא בחר במקצוע שלא תזדקק בו להם, דהיינו לשירות הציבור הסורי". אמרתי לו שבדעתי להיות מהנדס ואז עלתה השאלה היכן אני מתעתד ללמוד. בעצם, השאלה הייתה מיותרת כי היכן ילמד בחור סורי יהודי בעל תעודת בגרות צרפתית, אם לא בפריז. וכך מצאתי את עצמי בעיר האורות בבית־הספר למתמטיקה מיוחדת (Mathématiques Spéciales) המכין לאחד מבתי־הספר היוקרתיים להנדסה. נסעתי לפריז באוקטובר 1947, ישר ללימודים. אגב, ב"אליאנס" שאלוני עוד קודם־לכן אם אני מעוניין ללמוד בבית־הספר למורים בפריז ולהורות בהמשך באחד מבתי־הספר של הרשת. הודיתי על ההצעה אך סירבתי ואמרתי שאני מייעד לעצמי מסלול אחר בחיים.

בכ"ט בנובמבר 1947 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם את ההחלטה על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות: מדינה יהודית ומדינה ערבית. למחרת היום תקף המון מוסלמי משולהב בחלב את בתי־הכנסת וכן מוסדות ובתים יהודיים והעלה אותם באש. ידיד של אבי, המשורר הסורי הידוע עמר אבו־רישה, שכיהן לאחר מכן כשגריר ארצו בקהיר, שלח אנשים כדי לשמור על הבית שלנו. הם הושיבו את אמי, את אבי ואת אחי נסים באחד החדרים הפנימיים. הם הקיפו את הבית מבחוץ ומנעו מהמפגינים להתקרב אליו. אחרים, מזלם פחות האיר להם פנים, וחלקם ראו את רכושם עולה באש. רק בדרך נס לא היו אבדות בנפש. אחרי הפרעות גדל באופן משמעותי מספר אנשי הקהילה שנטשו את העיר. בעלי הנתינות הזרה ביניהם השתמשו בדרכוניהם כדי לצאת את המדינה. האחרים עזבו בצורה בלתי לגלית ללבנון או לתורכיה ומשם המשיכו מי לארץ ישראל, מי לאירופה, מי לארצות־הברית ומי לאמריקה הלטינית. אבי, אשר שאב עידוד מסוים מן ההגנה שקיבל מידידו ביום הפרעות, מיאן לעזוב, אולי גם משום גילו המתקדם. אך די מהר גילה שהידידות מוגבלת. שבועות מספר לפני ההכרזה על עצמאות ישראל עצרו שירותי הביטחון את אחי נסים, שעוד לא מלאו לו 17 שנה, ושלחו אותו למאסר בדמשק באשמת ריגול לטובת המדינה היהודית שבדרך, ללא כל משפט. על הקמת המדינה הוא שמע בבית־הסוהר והדבר הקשיח את היחס של הסוהרים ושל אסירים אחרים כלפיו וכלפי יהודים אחרים שהיו במעצר אתו. לאחר זמן־מה הכניסו לתאו אסיר מיוחד. זה היה הישראלי עקיבא פיינשטיין, קצין לתפקידים מיוחדים בפיקוד צפון, שנפל בשבי הצבא הסורי בזמן המלחמה. לאחר שחרורו מהשבי הסורי, חזר עקיבא פיינשטיין לשירות פעיל בצפון. אבי חיזר לפִתחם של כל אותם אישים ונכבדים שנהגו לפקוד את ביתנו, כדי לשחרר את אחי. לאחר ששילם מה ששילם, הובא אחי בפני שופט שפסק על שחרורו, מאחר שכבר ישב בכלא כארבעה חודשים. לאחר השחרור חזר אחי לחלב. אבי ואמי הסכימו שאין לו מה לחפש שם וכעבור כמה חודשים נסע לביירות ומשם הגיע לדרום לבנון, עלה על סירה שהביאה אותו יחד עם יהודים אחרים לראש הנקרה.

בשנים 1953-1955, בהיותי במחלקת החקר במשרד החוץ, אחראי לשולחן הסורי, הכרתי את עקיבא פיינשטיין, שסיפר לי שהוא לא היה במחנה שבויים אלא בבית־הסוהר הרגיל בדמשק. כשאמרתי לו שגם אחי נסים היה שם, אמר לי: "איזה מקרה. תמיד רציתי לדעת מה עלה בגורלו של הבחור היהודי הנחמד שהיה בכלא עמי, התחלק תמיד אתי בחבילות שקיבל מההורים והיה איש שמח, נעים, שאוצר בדיחותיו הקל על שהותו במאסר". כאמור, אחי כבר עלה אז ארצה ואני הפגשתי ביניהם. מרגש היה לראותם נופלים האחד לזרועות רעהו ומעלים זיכרונות מאותם ימים אפלים.

בינתיים, אני המשכתי בלימודי השנה הראשונה. ההתכתבות של אחי מרדכי עם ההורים הייתה דרכי. ימים ספורים לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, הפסקתי לקבל ממנו מכתבים. ידעתי שהוא מגויס ולתומי חשבתי בתחילה שהוא טרוד בלחימה. אמי, שהייתה זו שהתכתבה אתנו, שאלה אותי שוב ושוב מדוע אינה שומעת מאחי. בחלוף הזמן, התחלתי לדאוג ובחודש אוגוסט 1948 כתבתי לחברי לספסל הלימודים בחלב דוד דיין, שעלה גם הוא ארצה לפני הכרזת העצמאות והתגייס לצה"ל. ביקשתי ממנו לאתר את אחי. בחודש אוקטובר 1948 קיבלתי ממנו מכתב בו הודיע לי בצער כי אחי נפל בקרב על ירושלים וכי הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית של בית־הקברות בקיבוץ קרית ענבים. נתקפתי בהלם. לא ידעתי מה לעשות. כיצד אודיע זאת להורים. בצר לי מצאתי עצמי מסתובב ברחובות פריז, בלי יכולת להמשיך בלימודים ובלי יכולת לענות לשאלותיה החוזרות ונשנות של אמא. לאחר מספר שבועות של שוטטות, הוליכוני רגלי אל משרדי הסוכנות היהודית בפריז. הראיתי לפקיד את מכתבו של חברי דוד דיין ואמרתי לו שברצוני לנסוע ארצה לעלות על קברו של אחי. הפקיד קיבלני בחום רב והבטיח לעשות את הסידורים הדרושים כדי שאוכל גם אני לעלות ארצה. כתבתי לאמי שלא תדאג, שאני נוסע לישראל. ודאי שהיא הרגישה בלבה את הרע מכול. לאחר שבועות מספר עליתי על רכבת למרסיי, שם שהיתי עוד זמן־מה במחנה מעבר של עולים ובחודש אפריל עליתי על אונייה שהפליגה לחיפה. על האונייה פגשתי לראשונה ניצולי שואה.

צעדים ראשונים בישראל

בהגיעי ארצה, הופניתי למחנה מעבר ולאחר יומיים נשלחתי למחנה צה"ל בבת גלים. עוד לפני שחוּילתי, ביקשתי ממפקד המחנה לעלות לקברו של אחי בקרית ענבים. הוא אישר לי חופשה של שבוע ימים. עד היום דמעות זולגות מעיני כשאני נזכר ברגע בו עמדתי ליד הקבר. התרגשות רבה אחזה בי כשהשאלה שחזרה והטרידה אותי הייתה כיצד אספר זאת להורים ולאחי נסים, שעוד לא ידעתי שהוא עזב כבר את חלב והיה בדרכו ארצה. לפני עזיבתי את פריז, הסכים ידיד לשמש תיבת דואר למשפחתנו. הוא ישלח להם את מכתבי ואלי את מכתביהם. ידעתי שאסור לי לכתוב להם ולו ברמז על מה שאירע, גם משום שהצנזורה הסורית נהגה באותם ימים לבדוק את המכתבים של בני הקהילה היהודית. לאחר עליית הורי ארצה, סיפרה לי אמא כי בלבה, עמוק עמוק, פחדה שאסון נפל עליה אך היא, ככל אם, מיאנה להאמין שהגרוע מכול קרה. בשבוע החופשה שניתנה לי מן הצבא פגשתי מכרים, ידידים וקרובים ובאמצעותם הגעתי לחבריו של אחי מרדכי להכשרה ולנשק. במכתבים שלו להורים ואלי צייר עתיד מבטיח של חיים בארץ האבות אך נמנע, מטעמים ברורים, להתייחס ולו ברמז קל לאימונים הצבאיים שעבר. מן הדברים ששמעתי מחבריו התברר לי שאחרי עלייתו ארצה בקיץ 1945, הצטרף להכשרה מגויסת בפלמ"ח, תחילה בגבת ואחר־כך בקיבוץ רמת דוד. עם פרוץ מלחמת השחרור, גויס לחטיבת הראל ונשלח לירושלים. הוא נפצע בקרב בקטמון ועם החלמתו הצטרף לגדוד שלו בקרית ענבים. ב־12 ביוני 1948, ערב ההפוגה הראשונה, נפצע קשה וכעבור יומיים מת מפצעיו.

בדרך לבסיס הקליטה והמיון נסעתי לשער העלייה, מחנה המעבר של העולים בחיפה, כדי לנסות להיפגש עם בחורה שפגשתי באונייה בדרכנו ארצה. בעודי מסתובב בין הצריפים והאוהלים, ראיתי מרחוק דמות מוכרת. שפשפתי ושפשפתי את עיני: הנה אחי נסים עומד לו שם עם קבוצה של עולים אחרים, מדברים ומתווכחים בלהט. התקרבתי וטפחתי על כתפו ולהפתעת כולם נפלנו האחד לזרועות רעהו. כשאחי הסתובב ואמר להם "זה אחי" הם הריעו לנו ואז שכחתי מדוע באתי. דמעות זלגו מעינינו כשסיפרתי לו בלית־ברירה שאחינו נפל. הוא אמר לי כי בבית, בלי לדבר על כך, הם חששו מהגורל המר. בילינו את היום יחד כשהוא מספר לי מה עבר עליו. שמחנו על הפגישה המחודשת בינינו, אבל נפרדנו עצובים על שהורינו נותרו בחלב לבדם ושאלנו את עצמנו אם נזכה שוב לראותם.

למרבה המזל, כעבור שלוש שנים התאחדה משפחתנו. ב־1952 עלו ההורים ארצה וזהו הסיפור שסיפרו: שופט בדימוס של בית־המשפט העליון הסורי שגר בשכנות אלינו, נהג לבוא אל אבי כמעט מדי יום ביומו כדי לשחק אתו "שש בש" (טאולה), לשתות משהו ולשוחח על ענייני היום. אבי סבר שיש ביניהם ידידות כנה ואמיתית, מה גם שבעבר הוא עזר לו כשביקש זאת. והנה, במחצית 1951 התפרסמה ידיעה כלשהי על הסכסוך בין ישראל לשכנותיה. בתגובה על כך אמר אותו שופט לאבא: "אתם היהודים". אבא נמנע מכל תגובה. אבל אחרי שהאיש חזר לביתו, אבא קרא לאמא ואמר לה: "אנחנו יכולים להתחיל להכין את מזוודותינו". כשהסתכלה עליו בתמיהה סיפר לה מה שאמר לו ידידו, כביכול, והוסיף: "אין לנו עוד מה לחפש כאן. בואי נסע לבנינו בארץ ישראל. הם ידאגו לנו לשתי מיטות ולשלוש ארוחות ביום. מה אנחנו עושים כאן בלעדיהם. אין לנו צורך בבית הגדול הזה". היא הסכימה אתו בלב חפץ. הואיל והם עזבו את הבית וגם את העסק לעובדים מקומיים, לא התקשו לקבל אישור לנסוע לביירות. משם המשיכו לאחר זמן־מה לדרום לבנון ועלו על סירה שהביאה אותם לראש הנקרה. נציגי הסוכנות רצו לארגן להם מקום במעברה כלשהי אך אבא סירב בתוקף וביקש מהם שישתדלו להביא אותם לאחד מאתנו. למרבה המזל, הצליחו לאתר אותי.

אני כבר עבדתי אז במשרד החוץ והתגוררתי ביפו בחדר מרוהט בבית משפחה נפלאה, משפחת טל. אם המשפחה הייתה אחותו של אברהם עופר, לימים שר השיכון. ב־1 באפריל 1952 בערב הייתי בחדרי כשהבן הצעיר דפק על דלתי ואמר לי: "הוריך מחכים לך בחוץ". חשבתי שהוא מתלוצץ הואיל וזה היה האחד באפריל. שאלני אם אני רוצה להתערב. הסכמתי והתערבנו על חפיסת שוקולד, מצרך נדיר שהיה בקיצוב באותם ימים. כשיצאתי מן הבית ראיתי את שני הורי עומדים עם שתי מזוודות. קשה לתאר את המפגש, את ההתרגשות ואת החיבוקים. קשה מכול היה כשנאלצתי לספר להם שמרדכי נפל במלחמת השחרור. עברנו את הלילה בדמעות ובלי לעצום עין. משפחת טל העמידה בו במקום את חדר ילדיה לרשות ההורים עד שנסתדר. לאחר כמה שבועות שכרנו דירה ברחוב הירקון בתל־אביב ושם גרנו יחד עם אחי נסים. למחרת הגעתם שאלני אבי למעשי. סיפרתי בגאווה שאני עובד במשרד החוץ. אבי שאל אותי כמה אני מרוויח. עניתי: 50 לירות ישראליות. בעצם, המשכורת הייתה פחותה מכך. הוא התבונן בי ופסק: "אתה לא הולך יותר לעבודה. כיצד אתה מתכונן להקים משפחה עם משכורת כזו? נלך לחברים ותיכנס לעסקים עם אחד מהם." לא הגבתי אך אמא ביקשה ממנו להניח לנושא כי אי־אפשר לקום ולעזוב כך עבודה ועוד באותו יום אמרה לו, שלא בנוכחותי, כי זוהי הקריירה שבחרתי.

כאן המקום, אולי, להקדים את המאוחר ולומר משהו על חייהם ומותם של הורי בארץ. בימי מבצע קדש (שלהי 1956) הוצבתי לשירות מילואים באמ"ן/מחקר במטכ"ל. מדי יום, לפני שובי לירושלים, נהגתי לעבור בבית ההורים שגרו עדיין עם אחי ברחוב הירקון בתל־אביב. באחד הערבים הבחנתי בעצב עמוק בעיני אמי. "טוב שבאת", אמרה, "אבא אינו חדל לשאול עליך". אבי היה אדם בריא למרות גילו המתקדם. שנה קודם־לכן עוד נהג לצאת מביתו מדי בוקר, לעלות על אוטובוס ולשבת בבית קפה מול קולנוע מוגרבי. משם היה חוזר הביתה בצהריים. אבל באותו ערב שכב במיטתו, הביט עלי, החזיק בידי ושאל: "איפה אחיך?" מלמלתי משהו. גם אחי נסים היה אז בשירות מילואים. כעבור כמה דקות אמר אבי: "אתה צריך לחזור לאשתך, נשק אותה בשמי". כשיצאתי, אמי חיבקה אותי בחוזקה ואמרה גם היא: "נשיקות לסטלה". בשעה 4 לפנות בוקר טלפן אלי נסים, שהצליח להגיע הביתה לכמה שעות: "אבא עזב אותנו, בוא מיד". התברר שהספיק לראות את אבינו, שהתבונן בו בשתיקה ועצם את עיניו. היה זה בי"ב בכסלו תשי"ז, 16 בנובמבר 1956.

אמא מצאה נחמת־מה בנכדיה, ילדַי וילדי אחי נסים. גם שהתה עמי ועם סטלה בפריז בימי השירות שם. אבל הייתה אישה עצובה, אשר שָכלה שניים מילדיה, אחותי רנה ואחי מרדכי. היא התגוררה עם אחי נסים בתל־אביב ונהגתי לבקרה פעמים מספר בכל שבוע. גם אותה זכיתי לראות יום לפני פטירתה בי"ט בכסלו תשכ"ט, 10 בדצמבר 1968.

אך אשוב לימים הראשונים בארץ. לאחר הפגישה עם אחי עברתי הליכי גיוס. בתעודת העולה נרשמתי בשם משפחתי, עדס. אבל בהביטי בתעודת החייל שהנפיק לי סמל הגיוס, ראיתי כי הוא רשם אדס. הערתי לו על כך וביקשתי שיתקן את הכתיב, אך הוא ענה לי בקוצר־רוח: "לך מכאן, אל תבלבל את המוח" וקרא לבא בתור אחרי. כך מצאתי את עצמי עם שתי תעודות, כל אחת בכתיב אחר של שם המשפחה. גויסתי ונשלחתי ללא כל אימונים למגדל גד (אשקלון), בעיקר לעבודות שמירה במחנה. אך לא חלפו שישה ימים, נשמעו חילופי יריות ונפצעתי בכף רגלי השמאלית. כל מאמצי לברר לאחר מכן את פשר היריות עלו בתוהו. נשלחתי מיד לבית־החולים תל־השומר (באותם הימים תל־ליטוינסקי), שם נותחתי ועד היום נשארו רסיסים ברגלי. לאחר שהות של למעלה מחודשיים בבית־החולים נשלחתי לשיקום שנמשך כשלושה חודשים. בתום הטיפול הרפואי נשאלתי אם אני מעוניין להשתחרר מהצבא. העדפתי להמשיך בשירות. בראיון שהיה לי עם הקצין לפני השחרור מהשיקום, התברר לו שאני יודע שפות ובייחוד ערבית. ללא שהיות נשלחתי לחיל המודיעין והוצבתי במדור א' (סוריה ולבנון) במחקר/אמ"ן. לאחר שחרורי מהצבא נהניתי עדיין מהמעמד של עולה חדש. לפיכך הוצעה לי העזרה שניתנה לכל עולה, סכום כסף מסוים וצריף במעברה. דחיתי את ההצעה ואמרתי שאסתדר בכוחות עצמי, כי רציתי לחזור לפריז ולהשלים את לימודי.

והנה, באחד הימים בלכתי ברחוב בתל־אביב פגשתי ידיד, ויקטור כהן, שהיה גם הוא יליד סוריה – דמשק – ולימים הפך לאחד מבכירי השב"כ. הוא שאל אותי למעשי וכאשר שמע על כוונתי לחזור לפריז תהה לדעת: "מדוע הנך ממהר כל־כך לעזוב? ממילא הלימודים יתחדשו רק בעוד מחצית השנה. ידוע לי כי במשרד החוץ מחפשים יודעי ערבית. אנא, בוא אתי לשם. לקראת פתיחת שנת הלימודים תוכל לעזוב ולנסוע לפריז. בינתיים תוכל להיות להם לעזרה". כך מצאתי את עצמי הולך אתו למשרד החוץ בקריה בתל־אביב. לאחר שיחה של חמש דקות עם מנהל מחלקת החקר באותם הימים, מרדכי (מוטקה) גזית, הוא ביקש מבכיר החוקרים במחלקה, אשר גורן, לבדוק את שליטתי בשפה הערבית. הלה הושיט לי את העיתון אל־אהראם וביקשני לקרוא את מאמר המערכת. לאחר שקראתי שתי שורות, הוא הפסיק אותי ואמר שהערבית שלי מצוינת. עוד באותו יום נערכו לי שני ראיונות, האחד עם מנהל כוח האדם והשני עם הממונה על הביטחון. כעבור יומיים התחלתי לעבוד במשרד החוץ. עוד בטרם התחלתי לעבוד לא הסתרתי ממנהל המחלקה כי בבוא העת אעזוב כדי להמשיך בלימודים, אבל לא כך התגלגלו הדברים. תפקידי הראשון במשרד היה כעוזרו של גדעון תדמור, הדסקאי לסוריה וללבנון. כן התבקשתי מדי פעם לתרגם מסמכים מערבית ומצרפתית. עוד בהיותי בצבא השתדלתי ללמוד עברית כהלכה וראיתי עד כמה סייעו לי השנתיים ב"כותאב" והשיעורים הפרטיים שנתן לי הרב בבית.