בין יציבות למהפכה: עשור לאביב הערבי

פתח דבר: זהות, חברה אזרחית ומדינת־לאום — מבט השוואתי

שלמה אבינרי

ב־1989, כאשר במזרח אירופה, באמריקה הלטינית, באפריקה התת־משוונית ובדרום־מזרח אסיה התמוטטו משטרים טוטליטריים ואוטוריטריים מסוגים שונים, לא קרה דבר דומה במרחב הערבי. למעשה, תקופה זו של סוף שנות ה־80 וראשית שנות ה־90 של המאה ה־20 היו מהשנים היותר יציבות מבחינה פוליטית במרחב הערבי. הדבר גרם לכך שפרשנים, הן באזור והן פרשנים השוואתיים, וגם כמובן מדינאים, החלו לדבר במונחים של Arab exceptionalism במובן זה שתהליכים בעולם המביאים להתמוטטות משטרים אוטוריטריים ולעלייתן של תנועות דמוקרטיות, ואולי אף של משטרים דמוקרטיים, לא חלים על המרחב הערבי.

בדיעבד התברר, כמובן, שזה לא נכון. אירועים דומים כן התרחשו בעולם הערבי, הגם שקצת מאוחר יותר, ואולי אף בצורות אחרות, אבל התרחשו. העולם הערבי, בוודאי בסיטואציה של גלובליזציה של אמצעי התקשורת, איננו מנותק ממה שקורה מחוצה לו. מה שאירע באביב הערבי, שהחל בתוניסיה בדצמבר 2010, ולאחר מכן במצרים בינואר 2011 ומשם התפשט למדינות ערביות רבות אחרות, מעיד, אולי יותר מכול, על כך שהעולם הערבי הוא חלק מהמערכת הגלובלית. ואולם, למרות שזהו המצב, ראוי להיזהר מהכללות וצריך לדון בכל אחת מהמדינות בנפרד, בדיוק באותו אופן שדנים במדינות השונות באזורים אחרים בעולם. כך, למשל, באמריקה הלטינית. לא הרי מקסיקו כהרי ארגנטינה, ולא הרי ברזיל כהרי פרגוואי.

נדמה לי כי ראוי לנסח את ייחודיות האירועים שהתרחשו החל מסוף 2010 במרחב הערבי באופן הבא: זו הפעם הראשונה שבמרחב הערבי אותגרו והופלו משטרים אוטוריטריים לא על ידי הפיכה, אלא כתגובה להפגנות המוניות ששודרו בזמן אמת ברשתות התקשורת השונות, כמו גם באמצעי המדיה הדיגיטלית הרבים. ברור כי נראוּת זו עודדה את המוחים במדינות ערב האחרות גם "לצאת לרחובות". היה כאן, ללא ספק, אפקט דומינו שחצה את הרחוב הערבי מעומאן שבמזרח ועד מרוקו במערב. הייתה זו הפעם הראשונה במרחב הערבי שהפגנות המוניות הביאו להתמוטטות משטרי קצונה ששלטו באזור מאז שנות ה־50 של המאה הקודמת. אין כל ספק כי תם עידן במרחב הערבי.

אלמנט מרכזי נוסף הוא שהאביב הערבי, בסופו של דבר, היה נחלתן רק של חלק מהמדינות הערביות. ברוב המדינות הערביות היה שיח, אולי גם היו ציפיות, היו אפילו הפגנות המוניות של צעירים, אבל המשטר שרד. המאפיין המרכזי של המדינות שבהן המשטר הישן קרס הוא שכולן היו סוג של רפובליקות, סוג מסוים של דיקטטורות צבאיות שאוזרחו על ידי מי שעמד בראשן. ואולם, בסופו של דבר היו אלה דיקטטורות צבאיות. מה שאִתגר אותן והפיל אחדות מהן היה שהן, בסופו של דבר, היו נעדרי לגיטימיות ציבורית. כל ניסיון למצוא מכנה משותף אחר זולת היעדר לגיטימיות ציבורית, עלה בתוהו. לכל אחת מהמדינות בהן קרס משטר הקצונה היסטוריה משלה, מצב כלכלי־חברתי שונה, גודל אוכלוסייה או שטח שונה וכו'.

במבט לאחור עולה כי המשטרים ששרדו את אירועי האביב הערבי היו המלוכות המסורתיות, ובכלל זה ירדן ומרוקו שאינן משקי נפט. הסתבר שהמלוכות המסורתיות הן הרבה יותר יציבות מאשר המשטרים הרפובליקאיים הצבאיים. במקרה של ירדן ומרוקו, שאינן משקי נפט בהן המשטר מתבסס על עוצמה כלכלית אבסולוטית אל מול האוכלוסייה, נדמה כי גורם מרכזי ליציבות ולשרידות המשטרים הוא הלגיטימיות הדתית של משפחות המלוכה הנתפסים כצאצאי הנביא. כך גם במקרה של ערב הסעודית, כאשר השושלת השולטת, אל־סעוד, עם כל הבעיות שעוד ניגע בהן בהמשך, היא "שומרת שני המקומות הקדושים". אחד הלקחים שניתן להפיק מהאביב הערבי הוא שמשטרים הנהנים מלגיטימיות דתית הם יציבים יותר מאשר משטרים של מדינות שהן לכאורה הרבה יותר מודרניות, רפובליקות שעברו תהליכי מודרניזציה, אבל שליטיהן האבסולוטים נעדרים לגיטימיות ציבורית. כדאי לזכור את הדבר הזה משום שזה אומר משהו על מעמדה של הדת, ולאו דווקא במושגים של דאע"ש או אסלאם רדיקלי, אלא הדת במתכונתה המסורתית. המדינה היחידה שבה אותגרה שושלת מקומית בתקופת האביב הערבי היא בחריין. ואולם, בחריין היא מקרה מיוחד שבו המשפחה השלטת היא סונית ואילו מרבית האזרחים, כמו גם המוחים באירועי האביב הערבי, הם שיעים.

כיצד ניתן לקבוע אם משטר מסוים נהנה מלגיטימיות בקרב האוכלוסייה במצב שבו משאלי דעת קהל או אסורים לחלוטין או שהם בעייתיים מבחינת אמינותם? כיצד ניתן לכמת לגיטימיות? כאינדיקציה למידת הלגיטימיות של משטר מסוים ניתן להביא את דבריו של שר ירדני לשעבר כשהתחילו הפגנות בירדן: "שימו לב, יש הרבה הפגנות נגד הממשלה, נגד ראש הממשלה, נגד שר האוצר, נגד מדיניות המסים — אין הפגנות נגד המלך כי לא מפגינים נגד צאצא של הנביא".

מה ניתן ללמוד במושגים של חברה אזרחית וזהות לאומית ממה שהתרחש במזרח אירופה? כאשר התמוטטו המשטרים הקומוניסטיים, אחדים על ידי הפגנות "מלמטה" ותנועות לאומיות כגון "סולידריות" בפולין או צ'רטר 77 בצ'כוסלובקיה, ואחדות מהן, בוודאי בברית המועצות, על ידי רפורמות מלמעלה, מה שאפיין את השיח היה מצד אחד הנחה כוללנית שהנה תם עידן הטוטליטריות ושהאלטרנטיבה היחידה היא מעבר לדמוקרטיה ולכלכלת שוק. בצורה הקיצונית ביותר, זה בוטא על ידי פרנסיס פוקויאמה בספרו "קץ ההיסטוריה". כבר אז היה דיון (שאני הייתי שותף לו) שבמרכזו הניסיון לאבחן את קווי ההתפתחות העתידיים. הטענה הרווחת הייתה שבמדינות כמו פולין, צ'כיה והונגריה, שבהן יש מסורת מסוימת של חברה אזרחית, קיימת מסורת היסטורית, לאו דווקא דמוקרטית במובן של "One person-one vote", אלא במובן של ייצוג פאודלי, פוסט־פאודלי וכיוצא בזה, שיש ייצוג לאוניברסיטאות, שיש דת שמתירה לעצמה להיות מעט ביקורתית כלפי השלטון — במדינות הללו יש סיכוי טוב למעבר למשטר דמוקרטי. זאת, בשעה שבמדינות כמו למשל רוסיה, שכל הדברים האלה או שאינם קיימים או שהיו חלשים — חברה אזרחית חלשה, משטר אוטוריטרי היררכי מאוד, היעדר אוטונומיה רגיונלית, דתית או אקדמית — המסורת האוטוריטרית חזקה והן לא יצליחו לעבור למשטר דמוקרטי. חלקית, זה אכן התרחש. ברור שמה שקורה עכשיו ברוסיה מעיד על כך שגם המשטר הקומוניסטי היה לא רק תוצאה של משפט כזה או אחר של מרקס, אנגלס או לנין, אלא תוצאה של מסורת אוטוריטרית של החברה הרוסית שרגילה — גם מבחינת הלגיטימיות החברתית, גם מבחינת אורחות ההתנהגות, גם מבחינת המבנה המוסדי ברובד העממי יותר — למשטרים אוטוריטריים. אופיים משתנה, אבל בסופו של דבר הם חזקים יותר מהחברה האזרחית שהיא חלשה.

עם זאת, התברר שלממד ההיסטורי, שרבים מאיתנו ראו אותו בתור מסייע למשטרים בפולין, בצ'כיה ובהונגריה שבהן יש יותר יסודות של חברה אזרחית, של פלורליזם וגם אוטונומיה דתית, אקדמית או תרבותית, צריך, אולי, להוסיף מרכיב נוסף — בחברות הללו המסורת ההיסטורית היא גם בעלת אופי לאומי, אם לא לאומני. בפולין ובהונגריה, שעד לפני חמש או שבע שנים נדמה היה שהמעבר לדמוקרטיה הוא יחסית מוצלח, רואים היום תופעות אחרות. ראש ממשלת הונגריה, באופן מוצהר, מעוניין להוביל מהלך כלל אירופאי של דמוקרטיה לא־ליברלית במובן של משטר דמוקרטי הנבחר בבחירות חופשיות, אולם ללא זכויות אזרח או זכויות למיעוטים דתיים או אתניים. מתברר שגם בפולין וגם בהונגריה אנו רואים חזרה כמעט מילולית לשיח הפוליטי של שנות ה־30 של המאה ה־20. לא ניתן להבין את מה שקורה בפולין כיום בלי להשוות את דבריו של ראש הממשלה קצ'ינסקי ואת אלו של מפלגת "חוק וצדק", שהוא עומד בראשה, לטיעונים של המפלגה הלאומנית ההיסטורית הפולנית. הלאומנות הפולנית הנוכחית היא המשכה של המסורת זו. מתברר שהיא קנתה אחיזה חזקה בשכבות רחבות, ואין ספק שהיא חזקה יותר בכפר מאשר בעיר, בפריפריה מאשר במטרופולין.

דבר דומה לזה מתרחש אף בהונגריה. אורבן, ראש הממשלה, מדבר בסגנון הלאומנות ההונגרית של שנות ה־20 וה־30 של המאה ה־20. לא במקרה אורבן מנסה לתת לגיטימציה מחודשת למי ששלט בהונגריה בשנות ה־20 וה־30, האדמירל הורטי, שמסמל את הלאומיות ההונגרית וגם את ההתנגדות של הונגריה ההיסטורית לחוזה השלום שנכפה עליה לאחר מלחמת העולם הראשונה. כלומר, היסודות ההיסטוריים, שהיו קיימים בשנות ה־20 וה־30, חוזרים כיום. בהכללה, ניתן לומר כי לא כל מי שהיה בשעתו אנטי־קומוניסט הוא בהכרח דמוקרט וליברל. סולז'ניצין הוא אולי הדוגמה הקיצונית לכך: כשהוא קיבל פרס נובל ונחגג במערב כמייצג רוסיה האחרת, הוא אכן ייצג רוסיה אחרת מרוסיה הקומוניסטית, אולם לא את רוסיה הליברלית, אלא את רוסיה האוטוריטרית, הצאריסטית, הפרבוסלבית, עם מעט נימות אנטישמיות.

גם בקרב תנועת סולידריות בפולין לא כולם היו דמוקרטים. הם היו נגד המשטר הקומוניסטי בין השאר משום שהוא היה רוסי, האויב ההיסטורי של פולין. היסודות הללו — האנטי־רוסיות, האנטי־אורתודוקסיות, הקתוליות והלאומנות הפולנית — היו חזקים מאוד בתנועת סולידריות. מסתבר כי לא כל האינטלקטואלים בתנועת סולידריות, שאחדים מהם היו יהודים, ייצגו תמיד את מה שאפשר לכנות "העם העמוק" שעכשיו מבטא את עצמו בפולין.

מה שניתן ללמוד מכך הוא שצריך להבחין בין מדינות שבהן תודעת המדינה היא עמוקה והיסטורית לבין כאלו שבהן תודעה זו היא חלשה או שכלל איננה קיימת. במקרה המזרח־תיכוני, המדינה עם הבעיות הכלכליות החמורות ביותר במרחב הערבי היא מצרים, והמשטר הנוכחי במדינה זו מתקיים בגלל הסיוע הכלכלי העצום שמצרים זוכה לו, בראש ובראשונה מערב הסעודית. בלא סיוע חוץ מסיבי, כל משטר במצרים יהיה בבעיה. ואולם, מצרים היא יחידה היסטורית־מדינית מבוססת. גבולותיה אינם מאותגרים והם מקובלים על שכנותיה. אין בה מיעוטים אתניים או דתיים, למעט הקופטים הנתפסים על ידי עצמם ועל ידי המוסלמים כמצרים. זו מדינה עם היסטוריה מדינית עמוקה וגם עם היסטוריה של מודרניזציה שחוזרת לתקופת מוחמד עלי. אופי משטרו של מוחמד עלי גם מסביר את מעמדו של הצבא במצרים עד היום כאשר סיסמת ההפגנות הייתה "הצבא והעם יד ביד". זו לא הייתה רק סיסמה ריקה מתוכן, בין השאר משום שבמצרים המודרנית תהליך המודרניזציה החל דווקא בצבא. הצבא במצרים נתפס על ידי החברה עצמה כחלק מהותי בזהות המצרית, דבר שלא ניתן לומר על צבאות סוריה, עיראק או אלו של לבנון, לוב ותימן ועוד. לכן, למרות שלל הבעיות הכלכליות־חברתיות במצרים, לכידות המדינה המצרית אינה מאותגרת, לא מבפנים ולא מבחוץ. המשטר עשוי להיות מאותגר, השלטון עצמו עשוי להיות מאותגר, אבל לא עצם קיומה של המדינה כיחידה מדינית־פוליטית.

ביחס ל"דברי ההספד" על הסכם סייקס־פיקו (1916): המדינות שהוקמו בעקבות ההסכם, בעיקר סוריה ועיראק, אולי אינן מדינות חלשות, ואפשר שמה שקורה עכשיו בסוריה יגרום לכך שתהיה שם, בסופו של דבר, מדינה חזקה מאוד. ואולם, מתברר שהדרך היחידה להחזיק את המדינות המלאכותיות הללו כיחידה מדינית־פוליטית אחת היא באמצעות יד ברזל. זאת, משום שמדינות אלה הוקמו באמצעות פטרונוּת מערבית עם גבולות מלאכותיים, מיעוטים דתיים ואתניים גדולים והיעדר לכידות או מסורת היסטורית. הן אינן יחידות היסטוריות כדוגמת מצרים.

לפיכך, אם סוריה הוקמה כמנדט צרפתי, משטר בשאר אל־אסד שורד רק משום שהוא נהנה מחסות צבאית רוסית. כלומר, זו לא רק יד הברזל של המשטר עצמו אל מול מתנגדיו מבית, אלא שמדינה כמו סוריה יכולה להחזיק מעמד רק במידה שהיא מקבלת סיוע חיצוני כזה, שאינו מהסס לפגוע גם באזרחים. השאלה האם סוריה יכולה להתקיים בלי החסות הרוסית נשארת פתוחה, כיוון שהיא לא הועמדה במבחן המציאות עד כה. כל זה מציב סימן שאלה על השאלה המרכזית של הדיון, מהי מדינה? במידה שמדינה ממשיכה להתקיים רק הודות לתמיכתה של אימפריה, האם ניתן להגדירה כ"מדינה", גם במידה שהמשטר שלה חזק?

אחד ההישגים הגדולים אליהם הגיע מוחמד בן סלמאן, יורש העצר הסעודי ושליטה בפועל של הממלכה, הוא השיפור מעמד הנשים בממלכה. זהו הישג עצום מבחינת יחסי הציבור של המשטר הסעודי שנתפס עד אז בעולם ככזה המדכא נשים. אין בעולם הרבה דיקטטורים שהגיעו להישג שכזה. נכון, קיימת פרשת רצח העיתונאי חשוקג'י וביקורות רבות אחרות על המשטר הסעודי בעניין זכויות האזרח, במיוחד באוכלוסייה השיעית, אולם אין ספק כי בן סלמאן שיפר פלאים את דימויָה של ערב הסעודית בעולם המערבי.

אלכסיס דה־טוקוויל כתב בספרו "המשטר הישן והמהפכה" (1856), שהרגע המסוכן ביותר למשטר אוטוריטרי הוא זה שבו הוא מנסה להתקין רפורמות. זאת, מכיוון שאז מתברר שהמשטר הישן איבד את הלגיטימיות שלו ואת יכולתו לממש עצמו, ואילו המשטר החדש עוד לא יצר לעצמו את הכלים לכך. דה־טוקוויל התכוון, כמובן, לניסיונות הרפורמה של לואי ה־16 בצרפת שהביאו לקטסטרופה ולמהפכה. אנו יכולים להמשיל זאת גם למה שקרה לגורבצ'וב בברית המועצות. הרפורמה, שכוונתה המקורית הייתה לתקן את המשטר הסובייטי־קומוניסטי, ליצור סוציאליזם עם פרצוף אנושי ולכונן ברית המועצות פתוחה יותר, הביאה בסופו של דבר להתמוטטות המשטר הקומוניסטי כולו.

מהן, אם כן, המסקנות שניתן להסיק כיום ביחס לאירועים המתחוללים במרחב ערבי מאז שלהי 2010?

ראשית, שאין לזלזל בהיסטוריה המקומית. לא ניתן לדון בהתפתחויות פוליטיות רק על ידי מדדים כמותיים שמתייחסים להווה. צריך גם להתייחס ל־Implied traditions, דברים שאינם תמיד מנוסחים, אולי אפילו אינם מודעים בתודעת האנשים, אולם הם באים לידי ביטוי בהתנהגותם בפועל. לכן, ההיסטוריה של מצרים שונה מההיסטוריה של מסופוטמיה. לכן, יש להניח שגם התוצאות יהיו אחרות, גם אם רמת החיים דומה. ההשתלטות של מדדים כמותיים, שבעיקרם הם כלכליים־חברתיים, היא טעות הנובעת, לפחות בחלקה, ממורשת המרקסיזם וגם ממילטון פרידמן. ישנם גם ממדים אחרים שאינם כמותיים ואינם כלכליים־חברתיים, ויש להתייחס גם אליהם.

שנית, אין לזלזל בממד הדתי. כולנו, בצורה זו או אחרת, בני הנאורוּת שבצורתה הרדיקלית ראתה בדת אמונת הבל, ובצורתה הפחות רדיקלית ראתה בה שלב בהיסטוריה, שבסופו של דבר ייעלם. מתברר שהממד הדתי הוא הרבה יותר מרכזי בתודעה האנושית, לא מבחינה אמונתית, אלא מבחינה זהותנית. אנשים, בין אם הם נוצרים, מוסלמים או יהודים, רואים עצמם כקשורים לדת, לא משום שזה נותן להם את התשובה על בריאת העולם או על גאולת העולם או על קיומו או אי־קיומו של אלוהים, אלא משום שזה נותן להם זהות וקשר חברתי־פוליטי עם אנשים אחרים. זאת, בין אם הם פוגשים אותם בבית הכנסת, בכנסייה או במסגד, ובין אם הם פוגשים אותם בנסיבות אחרות. דברים אלו נכונים גם ביחס לאנשים שעברו תהליך של חילון ושל חינוך במה שקשור להתנהגותם היומיומית בשמירת מצוות וכיוצא בזה. מתברר כי כאשר חברה מסוימת או מדינה מסוימת מאותגרת, או שהמשטר שלה מאותגר, היסודות הזהותניים הופכים להיות מרכזיים. כאשר משטרו של בשאר אל־אסד מאותגר, מתברר שהזהות הסונית או העלווית או הכורדית הופכת להיות מכרעת הרבה יותר מהזהות "הסורית". בתקופת מלחמת האזרחים בבוסניה, כשהייתי באחד המפגשים עם הנשיא הבוסניאקי, המוסלמי, שהיה קומוניסט וחילוני, הוא נשאל בחוג סגור: הרי אתה לא אדם דתי; מה המשמעות של היותך בוסניאק מוסלמי? הוא ענה, "זה פשוט מאוד — סבא שלי הלך למסגד ולא לכנסייה". זו תשובה שלא ניתן לכמת אותה. אם היו שואלים אותו אם הוא עצמו הולך למסגד, הוא היה משיב בשלילה. אלו הם דברים שיש להתייחס אליהם, למרות שהם אינם ניתנים לכימות.

לבסוף, כמו שאפשר ללמוד מהתפתחויות אחרות, לא רק במזרח התיכון, תאוריות דטרמיניסטיות של היסטוריה בדרך כלל אינן עומדות במבחן המציאות. לא דטרמיניזם כלכלי ולא דטרמיניזם חברתי. זה חל גם בנושא הדמוקרטיה. חלק ממסורת הנאורות הדמוקרטית־ליברלית של רובנו היא שאנחנו מניחים שבמוקדם או במאוחר כל מדינות העולם וכל העמים יהיו דמוקרטיים בצורה זו או אחרת. המעבר יכול להיות שקט, או מהפכני ואלים, אבל בסופו של דבר כולם יהיו דמוקרטיים. אין לכך שום הוכחה. ולכן כאשר מתבוננים במזרח אירופה או במזרח התיכון, וכשקוראים חלק מהניתוחים, מוצאים לא מעט אמונה ותקווה שאולי אחרי א־סיסי יהיו רפורמות, או שאולי אחרי שבשאר אל־אסד ילך יהיו רפורמות בסוריה. אין לדברים הללו כל שחר. הם אמנם יכולים להתרחש, אבל להניח שזה דטרמיניסטי וכי מהלך ההיסטוריה הוא ברור והוא לכיוון משטרים דמוקרטיים, יהיה שגוי מיסודו. לא רק זאת, אנו רואים כיום כי במדינות בעלות מסורת דמוקרטית של מאות שנים, כגון ארצות הברית או צרפת, ישנם קולות רבים המתנגדים למשטר הדמוקרטי הליברלי במתכונתו המסורתית. כלומר, גם בחברות שהשיגו דמוקרטיה יציבה, צריך להחזיק אצבעות שתהליכים כלכליים, תקשורתיים או אישיים כאלה ואחרים לא יביאו למשהו אחר. אני מקווה כי דבריי אלו אינם פסימיסטיים כי אם ריאליים.