בין נישול לניצול: שכירים ערבים – מצבם ומאבקיהם

ההתגבשות המעמדית של הפועלים הערבים בפלשתינה המנדטורית התחוללה בתנאים של ארץ אגרארית תחת שלטון קולוניאלי, של נישול פלאחים מהקרקע ומהמשק הקטן שניהלו, של תעסוקה זמנית ועונתית, ובמקרים רבים ללא ניתוק מלא של הפועלים הערבים מהכפר.

פלשתינה נמצאה בתקופה שבין שתי מלחמות־עולם בשלב של התגבשות יחסי־הייצור הקפיטליסטיים. אלה התפתחו על רקע של משק המבוסס על משקי איכרים, שעדיין החזיק מעמד בעיקר בכפר; של קולוניזציה יהודית־ציונית; ושל שיתוף־פעולה (וגם תחרות מסוימת) בין ההון המקומי לבין ההון הקולוניאלי הבריטי. כמו בארצות אחרות, גם בפלשתינה לא חיסל המשטר הקפיטליסטי בבת־אחת את המבנה החברתי שקדם לו, אלא פורר אותו בהדרגה והמשיך לחיות עם שרידיו במשך תקופה ארוכה. לכן כלל מערך הכוחות המעמדיים בפלשתינה בשנות ה־20 וה־30 הן מעמדות אופייניים למשטר המבוסס על משקי איכרים והן מעמדות שהם פרי ההתפתחות הקפיטליסטית.

מעמד הפועלים השכירים החל להתפתח בפלשתינה עוד בתקופה שלפני מלחמת־העולם הראשונה. רוב הפועלים באותה תקופה היו פועלים חקלאיים, ורק מעטים מהם עבדו בבנייה ובתעשייה (או ליתר דיוק ־ בבתי מלאכה). אולם בסך־הכל הייתה זו שכבה מצומצמת ביותר.

הכיבוש הבריטי האיץ את השילוב של פלשתינה בשוק העולמי כספקית פרי הדר, מוצרי כותנה ומוצרים חקלאיים נוספים. מספר הפועלים החקלאיים גדל במהירות עקב התרחבות שטחי הפרדסים, שהתבססו על עבודה שכירה, ועל רקע ההתרוששות של פלאחים ערבים והעמקת הקיטוב המעמדי בכפר הערבי.

עם התפתחות התעשייה והבנייה, וכן עבודות תשתית שונות שארגן השלטון הבריטי ־ גדל במהירות מספר העובדים השכירים בענפים הללו. השלטון הבריטי בנה לצרכיו האסטרטגיים מערך רכבות לרבות בתי מלאכה, נמל עמוק מים בחיפה, כבישים, מתקני דואר וטלגרף, בסיסים צבאיים, וכן העניק זיכיונות לייצור חשמל ולהפקת מינרלים. ההשקעות בתשתית, המפעלים התעשייתיים החדשים ואתרי הבנייה משכו לערים ערבים מרוששים תושבי כפרים, שמצאו עבודה כפועלים פשוטים, ובהמשך ־ כפועלים מקצועיים.

מספרם המועט, יחסית, של התעשיינים הקפיטליסטים הערבים והמשקל הכלכלי והחברתי העדיף של המעמדות בעלי־הרכוש הישנים (בעלי הקרקע, סוחרים, מלווים בריבית), בלמו את התפתחות הקפיטליזם בחקלאות הערבית ואת הקמתם של מפעלי תעשייה רציניים בסביבות הכפרים. הייתה התחלת התגבשות של בורגנות ערבית, שהתרכזה בעיקר בערי החוף, וכללה סוחרים, פרדסנים ותעשיינים. בורגנות זו הייתה קשורה, במוצאה ובקשריה העסקיים, עם בעלי הקרקע.

התנאים הקשים בכפר הערבי דירבנו עוד ועוד פלאחים לנסות לעבוד כפועלים, ולכן היו ביניהם שעבדו בפרדסים ואצל בעלי קרקע ומשקים, והיו שעברו לערים, שם הועסקו כפועלים פשוטים בבנייה, בחציבה, בסבלות. הם הקימו שכונות פחונים סמוך לערים וחיו בהן בתנאים קשים.

משרד העבודה של ממשלת המנדט העריך ב־1942, כי מספר הפועלים הערבים נע בין 85 ל־100 אלף. לפי מקור אחר, ב־1945, חיו בחיפה 63 אלף ערבים שמוצא רובם היה מהכפר.

בשל הקושי הרב למצוא מקום עבודה קבוע, נאלצו הפועלים הערבים להשכיר עצמם לעבודות עונתיות וזמניות. כך פועלי קטיף בפרדסים ופועלי נמל, שהועסקו בעיקר בהעמסת תיבות פרי הדר לייצוא בעונה המתאימה, פוטרו בכל סיום עונה. בנמלים עצמם אורגנה העבודה באמצעות קבלנים, שאילצו את הפועלים לעבוד בעונת יצוא הפרי 12 ו־14 שעות ביום.

בתקופות שלא מצאו תעסוקה, היו פועלים ערבים שחזרו לכפרי המוצא במטרה לעבד את משקיהם הזעירים. לכן הם היו מנוצלים פעמיים: פעם אחת כפועלי בניין, כפועלים חקלאיים או כפועלים בפרויקט ממשלתי; ופעם שנייה ־ כאריסים, שכן עבור הזכות לעבד את חלקתו הקטנה, היה האריס צריך לשלם דמי חכירה לבעלי הקרקע ומסים למדינה.

במיפקד האוכלוסין, שנערך בשנת 1931 ואשר סיכומיו פורסמו על־ידי ממשלת המנדט ב־1933, נימנו 281 אלף מועסקים ובעלי הכנסות מרכוש, ובכללם 214 אלף מועסקים ערבים ו־67 אלף מועסקים יהודים. העובדה, שהמועסקים הערבים היו שלושה רבעים של כלל המועסקים, גרמה לכך, שהמבנה הכללי של המועסקים דומה היה במידה רבה למבנה המועסקים הערבים.

בחקלאות עסקו ב־1931 135 אלף איש, או 48% מכלל המועסקים בפלשתינה. בקרב הערבים עסקו בחקלאות 57% מהמועסקים, ובקרב היהודים ־ כ־19% בלבד. כשני־שלישים מהמועסקים הערבים בחקלאות היו פלאחים שהתפרנסו מהמשק החקלאי שלהם, וכשליש ־ פועלים חקלאיים.

בתעשייה המעבדת ובמלאכה עסקו ב־1931 32 אלף איש, ואילו בבנייה ־ 12 אלף איש. ענפי התעשייה והמלאכה שהעסיקו, יחסית, עובדים רבים היו באותה תקופה ההלבשה וההנעלה, העץ, המתכת והדפוס. בתעשייה ובמלאכה עבדו אז 18 אלף פועלים ערבים ו־14 אלף פועלים יהודים. רוב המועסקים בחרושת, בין שהם יהודים ובין שהם ערבים, עבדו בבתי־מלאכה שהיו מבוססים על שימוש נרחב בעבודת־ידיים ולא במכונות: הלבשה והנעלה, מזון ועץ. 43% מכלל המועסקים הערבים עבדו ב־1931 בענפים העירוניים, כלומר, בענפים שאינם חקלאות.

הנשים העובדות בפלשתינה, כמו בכל משק טרום־קפיטליסטי או קפיטליסטי, נחשבו כוח עבודה זול, שניתן להעסיקו בעבודות עונתיות ומזדמנות ובשכר נמוך יותר מאשר זה המשולם לגברים. במפקד 1931 נמנו 34 אלף נשים עובדות (שכירות ועצמאיות), שהיו אז 12% בלבד מכלל המועסקים.

מבין הנשים העובדות, למעלה מששת אלפים (18%) הועסקו בשירותים אישיים (עוזרות בית וכו'); כחמשת אלפים (14%) ניהלו משקים חקלאיים מסורתיים; ועוד שלושת אלפים (9%) היו פועלות חקלאיות. ענף ההלבשה (תפירה), בו הועסקו למעלה מארבעת אלפים פועלות, היה הענף היחיד שבו הועסקו יותר נשים מאשר גברים.

בוועידת הפועלים הערבים הראשונה, שנערכה בחיפה ב־1930, הביא עלי כליילאת, שעמד בראש ההתארגנות, נתונים לגבי מספר הפועלים הערבים. לפי חישוביו, היו אז בפלשתינה 50 אלף פועלים ערבים והם כללו: 15 אלף פועלים חקלאיים (לרבות בחקלאות המסורתית); 15 אלף פועלי בניין; 7 אלפים פועלי תעשייה ומלאכה; 3 אלפים פועלי רכבת; אלפיים פועלי נמל; אלפיים נהגים; אלפיים פקידי ממשלה בדרגות נמוכות; אלפיים סבלים; אלפיים סנדלרים וחייטים.

הפועלים הערבים הנוודים, אשר באו מהארצות השכנות לעבודות עונתיות בקטיף וכן לעבודה בחקלאות, במסחר ובתחבורה, היו (לפי הערכה) באותה תקופה כ־15% מכלל הפועלים. הם קיבלו שכר נמוך אפילו משכרם של הפועלים הערבים המקומיים ותנאי ניצולם היו המחפירים ביותר.

התפתחותה המהירה של התעשייה בשנות מלחמת־העולם השנייה הביאה בעקבותיה את הכפלת היקף העבודה השכירה בענף זה.

הגברת הנוכחות הצבאית של בריטניה בפלשתינה בשנות מלחמת העולם השנייה, והביקוש הגובר לפועלים במחנות הצבא ובמוסדות ממשלתיים נתנו תנופה חסרת תקדים לעבודה השכירה. לפי מקורות שונים ניתן להעריך, כי במחצית שנות ה־40 עלה מספר השכירים בפלשתינה ל־272 אלף, ומהם ־ כ־50 אלף הועסקו בתעשייה ומלאכה, ומספר דומה ־ במחנות הצבא הבריטי (ר' לוח 1 בנספח). לפי הנתונים של מיפקדי התעשייה, גדל מספר הפועלים בתעשייה מ־18 אלף ב־1939 ל־45 אלף ב־1942, או פי 2.5.

הביקוש המואץ לפועלים התבטא במיוחד בגידול במספר השכירים הערבים. עודף האוכלוסייה האגרארי הערבי היה מאגר, ממנו נשאבו רבבות פועלים ערבים לערים ולמחנות הצבא הבריטי.

מספר השכירים הערבים במחנות הצבא ובשירות הממשלה גדל באותן שנים כמעט פי שלוש: מ־11 אלף ב־1931 ל־31 אלף במחצית שנות ה־40. בשנות המלחמה, השתווה מספרם של הפועלים הערבים במחנות הצבא ואצל הממשלה כמעט למספרם של הפועלים הערבים בחקלאות. זו הייתה תזוזה חברתית משמעותית, שבאה לידי ביטוי, כפי שנראה להלן, גם בהתארגנות המקצועית של הפועלים הערבים ובאופי מאבקיהם.

הפיתוח התעשייתי המהיר בשנות המלחמה, נתקל בשלהיה ומיד לאחריה בקשיים, שכן השלטון הבריטי כבר לא היה זקוק לעורף תעשייתי לצבאו והוא העדיף לשקם את התעשייה בארצו ובארצות באירופה, אותן ראה כבעלות ברית בעולם הפוסט־מלחמתי.

הבעיה שהעסיקה ביותר את הפרולטריון הפלשתינאי הייתה האבטלה, שמידת חומרתה השתנתה בהתאם למחזוריות הגאות והשפל במשק. האבטלה הייתה חריפה במיוחד בשנות המשברים, שהתחוללו בשנים 1923-1922, 1928-1926, ו־1940-1936, ואשר גרמו לפגיעה חמורה ברמת השכר. אולם גם בשנים שלא היו שנות משבר כלכלי, הייתה האבטלה גורם למצוקה רבה. חמור במיוחד היה מצב המובטלים הערבים, שלרשותם לא עמדה רשת ביטחון דומה לזו שסיפקה ההסתדרות למובטלים היהודים. לכן במקרים רבים, פועלים ערבים שלא מצאו עבודה, שבו לכפרי מוצאם.

רמת שכר־העבודה בפלשתינה, כמו בכל ארץ קולוניאלית, הייתה נמוכה וזאת עקב רמת־ההתפתחות התעשייתית הלא־גבוהה ועקב היקפה הניכר של האבטלה. בתקופות של גידול באבטלה, עלה בידי המעבידים אפילו להפחית את השכר הנמוך בלאו הכי. ב־1940 לעומת 1936 ירד השכר ב־21% בממוצע, אך בתעשיית העץ והבלוקים הוא ירד אפילו ב־45%.

לכך יש להוסיף כי הפרקטיקה של המעבידים לשלם שכר לפי הלאום, העדה והמגדר של הפועלים, נתקבעה גם בלוחות שכר שפרסמו ממשלת המנדט וההסתדרות. בתנאים של פלשתינה, היו נהוגות רמת שכר אחת לפועל האירופי (לפועלים היהודים שהיגרו לפלשתינה מאירופה) ורמת שכר נמוכה יותר לפועל המזרחי (שהבריטים כינו "האסיאתי") ־ לפועל הערבי וכן לפועלים היהודים, שמוצאם מארצות ערביות, או שהם בני היישוב הספרדי הישן, וכמובן רמת שכר נמוכה במיוחד לנשים ולנערים עובדים.

בשנת 1938, היה השכר הממוצע של פועל תעשייה יהודי גבוה פי שניים וחצי משכרו הממוצע של הפועל הערבי, ויחס זה לא נשתנה גם בשנים שלאחר־מכן. שלטונות המנדט הבריטי, פרסמו נתוני שכר לפי לאום ולפי מגדר. השכר לשעה של פועל מתכת ערבי היה ב־1941 69% משכרו של פועל מתכת יהודי, ואילו במפעלי הסיגריות ־ 38% בלבד. פועלת יהודייה קיבלה 69% משכר הפועל היהודי במפעלי הסיגריות, אבל פועלת ערביה במיון טבק או במפעל סיגריות קיבלה רק 27% משכרו של פועל ערבי באותו ענף, ורק 15% משכרה של פועלת יהודייה בענף זה (ר' לוח 2 בנספח).

מבנה השכר בפלשתינה, שהתבטא קודם־כל בשכר הגבוה יחסית של המועסקים הבריטים במנגנון הממשלתי, לעומת שכרם של הפועלים המקומיים, שיקף את מהות השליטה הקולוניאלית. אולם פערי השכר שתוארו לעיל בין פועלים יהודים וערבים, בין פועלות ופועלים, בין נוער עובד ופועלים בוגרים ־ היו אינטרס של כלל המעבידים, הפרטיים והציבוריים, לרבות ממשלת המנדט. אך העובדה, שבאותן שנים כמעט שלא היו איגודים מקצועיים משותפים יהודיים־ערביים, ושלהסתדרות לא נתקבלו פועלים ערבים (ההסתדרות הייתה "עברית"), סייעה גם היא מצידה לייצב מצב דברים זה. גם בשנים שלאחר מכן, ולמעשה עד היום, אופייניים למעמד הפועלים הישראלי פערי שכר לפי לאום, מין וגיל, שראשיתם עוד בתקופת המנדט בפלשתינה.

חוקי העבודה, שחוקקה ממשלת המנדט, הזכירו באופן מעומעם בלבד את תחיקת העבודה הנרחבת, שכבר הייתה קיימת בבריטניה עצמה באותן שנים.

בדצמבר 1921 הקימה ממשלת המנדט בפלשתינה מחלקה לענייני עבודה, שאמורה הייתה לעסוק בנושאים חשובים של תנאי עבודה, שכר, שעות עבודה ואבטלה. אך חקיקת חוקי העבודה עצמם התנהלה באיטיות קולוניאלית. ממשלת המנדט ניצלה את תקופת המלחמה העולמית גם כדי לחוקק (ב־1941) חוקים נגד התארגנות עובדים, וביניהם ־ חוק לאיסור שביתות; חוק המחייב להעביר סכסוכי עבודה לבוררות; וחוק המרתק עובדים למקומות עבודתם. אך בפועל פרצו אז שביתות רבות, יחסית, לרבות במגזר הממשלתי.

התנאים שתוארו לעיל גרמו לכך, שהכרתו המעמדית של הפועל הערבי התפתחה תוך סתירות פנימיות. הפועל הערבי רכש ניסיון מקצועי וגם ותק בעבודה, אך מוצאו מהכפר נוצל בידי המעבידים הפרטיים והממשלתיים שכפו עליו שכר נמוך יותר מאשר זה ששולם לפועלים יהודים. הפועל הערבי התמודד בשוק העבודה בתנאי פתיחה גרועים: בתנאים של עודף אוכלוסיה אגרארי מעיק, של אפלייה לאומית (במקומות העבודה בבעלות יהודים וגם באלה הממשלתיים) ושל העדר תנאים סוציאליים קבועים בחוק.

פועל ערבי שהועסק במחנות הצבא הבריטיים, למשל, גם קיבל שכר נמוך יותר וגם לא קיבל דמי פגיעה בעבודה או תשלום מינימאלי, כאשר היה מובטל. לעומת זאת, פועל יהודי שנפגע או לא מצא עבודה והיה חבר הסתדרות, יכול היה להיעזר במידה מסוימת במוסדות ההסתדרות ־ קופת חולים, לשכת עבודה, סיוע מינימלי לחסרי אמצעי קיום.