בין עונג למוות

א. לקרוא את קפקא

אני חושב, סבור, מאמין, שקפקא הוא אנחנו, שהוא ניסח אותנו בדיוק מדהים בטרם העזנו להקיץ ולהיווכח לעובדה שאנו חצויים. ייתכן שכל קפקא טמון ב"בטרם" הזה, בבחינת כושר ראייה כפול: קרוב לעצמו, קרוב לפרודה האנושית עד לחיווי כל דקויותיה – והרחק מעצמו ומכל מצב מוכר, במחוזותיה הדמיוניים של הספרות, עד כדי חישה ברקית ומסויטת של העלול לקרות מחר/מיד. עד כדי הפיכת ה"ייתכן" לנוכחות, לממשות, ובאופן (בלתי) הגיוני, להראות עד כמה ממשותנו-אנו (ולוּ רק הממשות הספרותית) נטולת ביטחון באופן סופי.

על אף השוני העצום שבין התקופות והמאוויים, קפקא איננו זר לנו, בדרך פרדוקסלית: הוא מעלה על הכתב עולם שלם שהיינו מעדיפים להמשיך ולהתעלם ממנו, עולם של התרחשויות דמיוניות ונבכי נפש שחונכנו היטב לא לחטט בהם. ובזה בדיוק העניין: האין אותו "חיטוט" כלל ראשון בפתיחה הקפקאית הבסיסית? האם איננו טמון ביסוד תחושת ההפרעה והרתיעה? אם כן, אנחנו חלק בלתי נפרד מן המסע הקפקאי. ובמובן הזה, "הוא" ו"אנחנו" כמו עומדים משני צדי המראָה (שהיא הטקסט), משהו הדומה ליחס שבין פרנץ קפקא, ד"ר למשפטים ואיש ביטוח, לבין ק', הישות הסיפורית המהלכת בעולמות לא-נודעים. ואינני מגדיר במתכוון מי בדימוי הזה עומד לפני המראה ומי נשקף ממנה.

אך בה בעת, קפקא הנו הרבה יותר מכל "אנחנו" באופן כללי. משום שיותר מכל סופר אחר בן המאה הקודמת, בתעוזה מודעת ושלא מדעת, הוא נגע בגבולות הקיום ובסתירותיו: הוא חשף את עצמו ואת היקרעותו כפי שאיש מאתנו לא היה מעז לעשות – ואף להעלות על הדעת. אם יש משמעות למושג "ספרות המעמקים", הרי היא מגולמת בכל עוצמתה בכתבי קפקא. אך לשבחו (אם ניתן כלל להשתמש בביטוי שכזה) ייאמר שהוא לא עשה זאת תוך כדי "צלילה" תהומית ומסחררת, או העמדתן של דמויות מתייסרות דוגמת רסקולניקוב, אלא בעיקר באמצעות הפרתם המתמדת של מוטיבים בני זמננו אנו: המסע, החיפוש, הזהות, החוק, משמע עניינים כה אופקיים לכאורה, כה יסודיים לכאורה, עד אשר איש מאתנו לא היה משער בנפשו שהם מוליכים רחוק כל כך ועמוק כל כך. המִבדה (fiction) הקפקאי מפתח מצע משל עצמו: המכאוב והספק (האימה אינה אלא פועל יוצא), עכשיו וכאן, על סף ביתנו. במובן הזה, בחיינו היומיומיים והטרופים כאחד, אנחנו הביטוי המהימן ביותר לעולם תלאותיהם של יוסף ק' ושל דומיו, ומשום כך קפקא הוא גם יחד יותר מכל "אני" פרטי ונוכחי. בסיום המסה שלה, "מדוסטויבסקי עד קפקא", מתייחסת נטלי סארוט לשוני שבין קפקא לבין בני דורו וכותבת: "איש אינו יכול לעמוד לצדו וגם לא לנסות להרחיק לכת ממנו. אלה החיים על אדמת האדם אינם יכולים אלא לסגת."

ובבואנו לקרוא את קפקא, לא ניתן להתעלם מן הזעקה האילמת, כלומר מן הפגיעה המשמעותית ביסודות קיומנו בעולם-הזה-הנאור- והחופשי, עולם בעל מוסכמות ומושכלות שאין לכאורה נעלים מהם. אין כל ספק שקפקא עוכר שלווה ומטלטל אמות מידה ובניסוח מושגי יותר אומר כך: אני רואה בקיומו-בכתב של קפקא מערכת משמעית מורכבת שבה מרכזיים במיוחד תהליכי המגע שבין רובד הפרט (על שלל תכונותיו והעולם הדמיוני המתבטא בטקסט) לבין רובד הכלל (החברה ה"רגילה", המשתנה מהותית בעקבות מבט הפרט הזה), כאשר "מגע", לדידי, איננו כלל ביטוי חד-פעמי וחד-ערכי ויש לכלול בו, בהחלט, את המגע הסמוי או המודחק שבניתוק (המוצהר או המדומה) בין הפרט לבין הכלל. מבחינה אנליטית, זו מערכת משמעית הבאה לקרוא מחדש את הסמלים הבסיסיים של הווייתנו הנוכחת, ואף הרחק מכך: היא באה לשבש את משחקם ה"חופשי", לזעוק עד כמה "חופשיוּת" זו אינה אלא אי-ודאות, עד עמקי נפשנו – ושתלטנות מצד החברה; עד כמה אנו מנועים מלגשר על הפערים הנפערים בינינו לבין סמלי קיום אלה, וכתוצאה מכך בינינו לבין עצמנו. זו התנועה שאתמקד בה במחקר זה: שיבת האות הכתובה, על מלוא מטענה הספרותי (תפקודה ברובד הגלוי של העלילה ומשמעויותיה הסמויות יותר), אל כור מחצבתה, כור חומריה החברתיים והנפשיים (אלה בייחוד). זו שיבה ההופכת את המִבדה למערכת סמיוטית שמשמעותה עוקפת בהרבה את כל הנגלה בתצפית הספרותית הבלעדית. אך את זאת יש לזכור: שיבה זו אינה מתבצעת על מנת להציג ולייצג, מעל בימת הספר, את ה"מציאות" בגילוייה השונים, אלא כדי לחוות עד תום, עד שיא, את יכולת הסתירה שבין המִבדה לבין המציאות ובתוך המִבדה עצמו.