בית גרמני

בלילה שוב בערה האש. היא הריחה זאת מיד כאשר יצאה בדממת יום ראשון, בלי מעיל, אל הרחוב המכוסה שכבת שלג דקה. הפעם זה בטח ממש ליד ביתה. הריח החריף גבר על ריחות הבוקר הרגילים: גומי מפוחם, בד שרוף, מתכת מותכת, אבל גם ריחות של עור ושיער חרוכים. היו אמהות שהשתמשו בצמר כבשים כדי להגן על עולליהן מהקור. זו לא היתה הפעם הראשונה שאווה תהתה מי מסוגל לעשות דבר כזה, מי מתגנב לאחרונה לחצרות אחוריות של בתי דירות ומצית את עגלות התינוקות המוצבות במסדרונות. מטורף או חוליגנים! חשבו רבים. למרבה המזל טרם קרה שהאש התפשטה אל אחת הדירות. עד כה איש לא נפגע. רק כלכלית, כמובן. עגלת תינוקות חדשה עלתה 120 מארק בהֶרטי. לא סכום של מה בכך בשביל משפחות צעירות.

"משפחות צעירות" הדהדו המילים בראשה של אווה. היא פסעה בעצבנות הלוך ושוב על המדרכה. היה קור כלבים. אבל לאווה לא היה קר אף שלבשה רק את שמלת המשי התכולה החדשה שלה. היא הזיעה מרוב התרגשות. היא ציפתה למי שהיה לא פחות מאשר "בבת עינה", כפי שאחותה כינתה זאת בלגלוג. אווה המתינה לגבר שעתיד להיות בעלה, זה שהיום, יום ראשון השלישי לאדוונט,1 היא רוצה להציג לראשונה לבני משפחתה. הוא הוזמן לארוחת הצהריים. אווה הציצה בשעונה. השעה היתה אחת ושלוש דקות. יוּרגֶן איחר.

מכוניות אחדות חלפו על פניה באטיות. נהגי יום ראשון. ירד שֶלֶגֶשֶם. את המילה הזאת המציא אביה של אווה במיוחד בשביל תופעת מזג אוויר זו: שבבי קרח זעירים שדאו מתוך העננים. כמו היה שם למעלה מישהו שמקציע בלוק קרח עצום בגודלו. מישהו שקובע את הכול. אווה שלחה מבט מעלה, אל הרקיע האפור, אל מעל הגגות המלבינים. ואז שמה לב שמתבוננים בה: בחלון הקומה הראשונה, מעל הכיתוב "בית גרמני", מעל האותיות "מנ", עמדה דמות חומה בהירה והביטה מטה באווה. אמא שלה. היא נראתה אדישה, אבל לאווה היה הרושם שהיא נפרדת. אווה מיהרה להפנות אליה את גבה. היא בלעה רוק. ממש מה שחסר לה, לבכות דווקא עכשיו.

דלת המסעדה נפתחה ואביה של אווה יצא. כבד גוף ומעורר אמון בז'קט הטבחים הלבן שלו. הוא התעלם מאווה ופתח את ארונית התצוגה שלימין הדלת, כדי להכניס לתוכה תפריט חדש לכאורה. אבל אווה ידעה שהתפריט הזה יהיה זמין רק בליל הקרנבל הראשון. למעשה הוא חשש מאוד. אווה היתה יקרה ללבו ואביה המתין בקנאה לגבר האלמוני שהיה אמור להגיע. אווה שמעה כיצד הוא שר חרישית, כדי להעמיד פנים שהכול כרגיל, את אחד מאותם שירי העם שהוא הרס במלוא ההנאה. לודוויג ברוהנס, למרבה הצער, היה חסר כל חוש מוזיקלי:

"במצב רוח מעולה אנחנו מזמזמים מול השער.

בצל עץ הטי־איאיאילְיה."

בחלון, ליד אמא של אווה, הופיעה אישה צעירה, בעלת שיער בלונדיני בהיר, בתסרוקת מנופחת. היא נופפה לאווה בהתרגשות מוגזמת, אבל אפילו ממרחק רב זה יכלה אווה לזהות שאחותה מצוברחת. אבל אווה לא חשה כל אשמה. זמן רב למדי המתינה שאחותה הגדולה תתחתן לפניה. אולם כאשר מלאו לאָנֶגְרֶט עשרים ושמונה, ונוסף לכך היא הלכה והתרחבה, החליטה אווה, בעקבות שיחה חשאית עם הוריה, להתעלם מהמוסכמה. אחרי הכול, היא עצמה כבר כמעט נערה מזדקנת. לא היו לה מחזרים רבים. משפחתה לא הצליחה להבין זאת, כי אווה נראתה בריאה ונשית, עם שפתיה המלאות, האף החטוב והשיער הארוך, בלונדיני טבעי, שבכוחות עצמה היא סיפרה, סירקה וקלעה לכדי פקעת אמנותית. בעיניה, לעומת זאת, הופיעה לעתים תכופות הבעת דאגה, כמו היתה מצפה לאסון ממשמש ובא. קינן בה החשד שתכונה זו הבהילה את הגברים.

השעה אחת וחמש דקות. אין יורגן. במקום זאת נפתחה דלת הבית שמשמאל למסעדה. אווה ראתה את אחיה הקטן יוצא משם. שׁטֶפָן לא לבש מעיל, מה שהוביל מיד לנקישות בחלון והנפות ידיים מודאגות של אמא למעלה בחלון. אבל שטפן רק שלח נכחו מבט עקשני. אחרי הכול, הוא חבש לראשו את כובע הצמר הכתום שלו ועל כפות ידיו היו הכפפות התואמות. הוא גרר מאחוריו מזחלת. סביבו קיפץ פּוּרְצֶל, כלב התחש השחור של המשפחה, כלב ערמומי אבל אהוב ביותר על כולם.

"מסריח כאן!" אמר שטפן. אווה נאנחה, "רק אתה חסר לי עכשיו! המשפחה הזאת היא קללה!" שטפן התחיל למשוך את המזחלת הלוך ושוב דרך שכבת השלג הדקה על המדרכה. פורצל רחרח את פנס הרחוב, הסתובב סביב עצמו בהתרגשות ואז עשה את צרכיו בשלג הדק. התלולית העלתה אדים. להבי המזחלת חרקו על האספלט. לכך נוסף רעש הקרצוף של את לפינוי שלג, שהאב השתמש בו מול דלת הכניסה. אווה ראתה כיצד הוא אוחז בגבו ומצמצם את עיניו. אביה שוב סבל כאבים - עובדה שמעולם לא הודה בה. באחד הבקרים באוקטובר, לאחר תקופה ארוכה של כאבים בגב התחתון, "עינויי תופת", כפי שהוא ביטא זאת, הוא לא היה מסוגל עוד לקום ממיטתו. אווה הזמינה אמבולנס, בבית החולים העירוני ערכו לו צילומי רנטגן ואבחנו פריצת דיסק. האב נותח והרופא המליץ לו לוותר על המסעדה. לודוויג ברוהנס הבהיר שעליו לכלכל משפחה. איך יוכל להסתדר עם הקִצבה הקטנה שלו? הם ניסו בעקשנות לשכנע אותו להעסיק טבח, שלא יעמוד בעצמו במטבח, אבל לודוויג סירב להכניס אדם זר אל ממלכתו. הפתרון שהושג היה ביטול ארוחות הצהריים. מאז הסתיו הם פתחו רק בערב. המחזור קטן מאז כמעט בחמישים אחוז. אבל מצב גבו של לודוויג השתפר. עם זאת, אווה ידעה שמשאלתו הגדולה ביותר של אביה היא להיות מסוגל לשוב ולפתוח באביב את המסעדה לארוחות צהריים. לודוויג ברוהנס אהב את מקצועו, אהב לראות את אורחיו יושבים יחדיו לשולחן, נהנים מהאוכל הערב לחכם והולכים הביתה מרוצים, שׂבעים ומבוסמים. "אני ממזג לאנשים את הגוף והנשמה," אהב לומר. ואז התלוצצה אמא של אווה, "וזה מה שהפך אותך למוזג בעל מסעדה." ועכשיו נהיה לאווה קר. היא שילבה את זרועותיה והצטמררה. בכל לבה קיוותה שיורגן יתנהג להוריה בכבוד. פעמים אחדות כבר ראתה אותו מתנהג לא יפה ובהתנשאות למלצרים ולזבניות.

"משטרה!" פלט שטפן. רכב שחור־לבן עם סירנה על גגו התקרב אליהם. ישבו בו שני גברים במדים כחולים כהים. שטפן קפא על מקומו ביראת כבוד. המכונית חלפה לידם כמעט חרש. שני השוטרים הנהנו קלות, קודם ללודוויג ואחר כך לאווה. הם הכירו זה את זה ברובע. ואז פנתה הניידת אל תוך קוֹניגס שְׁטרָאסֶה. "כן. ככל הנראה היתה שריפה באזור. הבניין החדש, הוורוד. גרות בו כמה משפחות. משפחות צעירות."

השעה אחת ושתים־עשרה דקות. הוא לא יבוא. הוא התחרט. מחר הוא יטלפן אלי ויגיד לי שאנחנו לא מתאימים זה לזה. הפער החברתי בין המשפחות שלנו, אווה יקרה, גדול מכדי שנוכל לגשר עליו. טראח!!! שטפן זרק עליה כדור שלג, הוא פגע בה בחזה, והשלג המקפיא החליק אל תוך מחשופה. אווה תפסה את שטפן בסוודר שלו ומשכה אותו אליה. "השתגעת?! זאת שמלה חדשה לגמרי!" שטפן חשף את שיניו, זה היה הפרצוף המודה באשמה שלו. אווה רצתה להמשיך לנזוף בו, אבל באותו רגע הופיעה מכוניתו הצהובה של יורגן בקצה הרחוב. לבה של אווה זינק כמו עגל מבוהל. היא קיללה את עצביה הרופפים, היא כבר ראתה רופא בגללם. לנשום נשימות רגועות. אבל זה לא עלה בידה. כי בשעה שמכוניתו של יורגן התקרבה, קלטה אווה בו ברגע שדבר לא ישכנע את הוריה ביכולתו להבטיח את אושרה של בתם. אפילו לא הכסף שלו. עכשיו יכלה אווה לזהות את פניו של יורגן דרך השמשה הקדמית. הוא נראה עייף. ורציני. הוא לא הביט בה כלל. לשנייה איומה אחת חשבה אווה שהוא עומד ללחוץ על הדוושה ולהמשיך לנסוע. אבל אז הוא בלם ונעצר. המילים פרצו מפיו של שטפן, "אלוהים ישמור, יש לו שערות שחורות! כמו לצועני!"

יורגן כיוון את המכונית מעט קרוב מדי למדרכה. הצמיגים חרקו לאורך אבני השפה. שטפן נאחז בכף ידה של אווה. היא הרגישה כיצד השלג נמס במחשופה. יורגן דומם את המנוע, ולמשך רגע ארוך המשיך לשבת במכונית. את התמונה הזאת הוא לא ישכח: שתי הנשים, אחת שמנה ואחת קטנת קומה, שם למעלה בחלון מעל המילה "גרמני", המאמינות בניגוד לכל היגיון שהן בלתי נראות; הילד עם המזחלת נועץ עיניים, האב המסיבי ובידו האת לפינוי שלג, ניצב בפתח המסעדה, מוכן לכול. הם הסתכלו בו כמו היה נאשם המגיע לראשונה לבית המשפט ומתיישב על ספסל הנאשמים. כולם חוץ מאווה. מבטה היה מלא אהבה מהולה בפחד.