בית הסחלבים

סיאם, לפני ירחים רבים...

מספרים בסיאם שאם גבר מתאהב באישה - אהבה עמוקה, מלאת תשוקה, חשוכת מרפא - הוא יהיה מסוגל לעשות הכול כדי להחזיק בה, להשביע את רצונה, עד שתעדיף אותו על פני כל האחרים.

והיה פעם נסיך בסיאם, שהתאהב כך באישה בעלת יופי נדיר. הוא חיזר אחריה וזכה בה, אבל עם זאת, לילות ספורים בלבד לפני חתונתם, חגיגה של כל העם שתכלול משתה וריקודים ברוב פאר והדר, נמלא הנסיך דאגה.

הוא ידע שהוא צריך איכשהו להוכיח לה את אהבתו במעשה גבורה וכוח כזה שיקשור אותה אליו לנצח.

הוא חייב למצוא משהו נדיר כל כך ויפה כל כך כמוה.

לאחר מחשבה רבה הוא קרא אליו את שלושת משרתיו הנאמנים ביותר והורה להם מה לעשות.

"שמעתי סיפורים על הסחלב השחור שצומח בממלכה שלנו, גבוה בהרי הצפון. אני רוצה שתמצאו אותו בשבילי ותביאו אותו לכאן לארמון כדי שאוכל לתת אותו לנסיכה שלי ביום נישואינו. הראשון שיביא לי את הסחלב יקבל ממני פרס גדול שיעשה אותו אדם עשיר. השניים שייכשלו כבר לא יהיו בחיים ביום נישואיי."

ליבם של השלושה, שכרעו ברך מול הנסיך, נמלא אימה, כי הם ידעו שהם מביטים בפניו של המוות. הסחלב השחור היה פרח אגדי. בדיוק כמו דרקוני הזהב משובצי האבנים היקרות, שקישטו את חרטומי האסדה המלכותית שתישא את הנסיך אל המקדש שבו הוא יישבע אמונים לנסיכתו החדשה, הפרח היה אגדה.

בלילה ההוא עשו שלושת המשרתים את דרכם הביתה ונפרדו לשלום מבני משפחתם. אבל אחד מהם, ששכב בזרועות אשתו המתייפחת, היה חכם יותר מהאחרים ולא היה מוכן למות.

בבוקר הוא הגה תוכנית. הוא יצא אל השוק הצף שמכרו בו תבלינים, משי... ופרחים.

הוא קנה שם סחלב נהדר בצבע ורוד ארגמני עמוק, שעליו קטיפתיים כהים, ואז הלך עם הצמח לאורך התעלות הצרות של בנגקוק עד שמצא את הכתבן, שישב בין המגילות שלו בחדר לח ואפל בירכתי חנותו.

הכתבן הועסק פעם בארמון וכך הכיר אותו המשרת, אבל עבודתו לא זכתה להערכה כי האותיות שלו לא היו מושלמות.

"שלום לך, כתבן." המשרת הניח את הסחלב על השולחן. "יש לי משימה בשבילך, ואם תעזור לי, אוכל להציע לך עושר שאתה יכול רק לחלום עליו."

הכתבן, שמאז ימיו בארמון נאלץ להתפרנס בקושי, נשא אל המשרת עיניים מתעניינות. "ואיך זה יקרה?"

המשרת הצביע על הפרח. "אני מבקש ממך להשתמש בכישרון שלך עם דיו ומכחול ולצבוע בשחור את עלי הכותרת של הסחלב הזה."

הכתבן קימט את מצחו כשהביט במשרת ואז בחן את הצמח. "כן, זה אפשרי, אבל כשפרחים חדשים יצמחו, הם לא יהיו שחורים, והתחבולה שלך תתגלה."

"כשפרחים חדשים יצמחו אתה ואני נהיה במרחק מילין רבים מכאן, ונחיה כמו הנסיך שאני משרת," ענה המשרת.

הכתבן הנהן לאיטו וחשב על ההצעה. "חזור אליי עם רדת הערב ותקבל את הסחלב השחור שלך."

המשרת חזר לביתו, הורה לאשתו לארוז את מיטלטליהם המעטים והבטיח לה כי תוכל לקנות כל מה שיחפוץ ליבה ושהוא יבנה לה ארמון יפה משלה, הרחק הרחק מכאן.

בלילה ההוא חזר המשרת אל חנותו של הכתבן. נשימתו נעתקה כשראה את הסחלב השחור מונח על השולחן.

הוא בדק את עלי הכותרת וראה שהכתבן עשה עבודה מצוינת.

"זה יבש," אמר הכתבן, "והדיו לא יכתים את זוג האצבעות שימששו אותו. בדקתי בעצמי. אתה יכול לנסות."

המשרת ניסה וראה שאכן אצבעותיו נותרו נקיות.

"אבל אני לא יכול לומר כמה זמן זה יחזיק מעמד. הלחות של הצמח עצמו תחלחל אל הדיו. וכמובן, אסור בתכלית האיסור להשאיר אותו בגשם."

"זה בסדר," הנהן המשרת ולקח את הצמח. "אני הולך לארמון. תפגוש אותי בלילה על שפת הנהר ואני אשלם לך את שכרך."

בליל הכלולות של הנסיך ונסיכתו, ואחרי שהוא חלק את יום השמחה עם ממלכתו, נכנס הנסיך לאגף השינה שלהם.

הנסיכה עמדה במרפסת ושלחה מבט אל נהר הצ'או פראיה, שעדיין היה מואר בהשתקפויות זיקוקי הדי־נור שנורו לכבוד נישואיה לנסיך. הוא בא ונעמד לצידה.

"אהובתי האחת והיחידה, יש לי משהו בשבילך. משהו שמסמל את הייחוד ואת השלמות שלך."

הוא הושיט לה את הסחלב השחור, שנשתל בעציץ של זהב טהור מצופה אבנים יקרות.

הנסיכה הורידה את מבטה אל הפרח, אל עליו השחורים כלילה, שנראו כנאבקים תחת הצבע הכבד. הוא נראה עייף, כמוש וחורש רע בכהותו הלא־טבעית.

אבל היא ידעה מה היא מחזיקה... מה משמעות הדבר ומה הוא עשה בשבילה.

"נסיך שלי, זה יוצא מן הכלל! איפה מצאת אותו?" היא שאלה.

"חיפשתי בכל הממלכה, בהרים ובעמקים. אני מבטיח לך שאין עוד אחד כמותו, כמו שאין עוד אחת כמוך." הוא הביט בה, כשכל האהבה שחש חיה בעיניו.

היא ראתה את האהבה וליטפה את פניו בעדינות, מקווה שהוא יודע שהיא מחזירה לו אהבה וכי תמיד תחזיר.

"תודה, זה יפה כל כך."

הוא הסיר את ידה מלחיו ונשק לאצבעותיה. הציף אותו הצורך לכבוש את כולה. זה היה ליל כלולותיו, והוא חיכה זמן רב. הוא לקח את הסחלב מידה, הניח אותו במרפסת, ואז לקח אותה בזרועותיו ונשק לה.

"היכנסי פנימה, נסיכה שלי," הוא מלמל באוזנה.

היא השאירה את הסחלב השחור במרפסת והלכה אחריו אל חדר השינה שלהם.

*

קצת לפני עלות השחר קמה הנסיכה ויצאה החוצה לברך את הבוקר הראשון של חייהם החדשים יחד. השלוליות הרדודות שראתה העידו שירד גשם בלילה. היום החדש ניעור לחיים, והשמש עדיין הסתתרה בחלקה מאחורי העצים שמעבר לנהר.

על המרפסת עמד סחלב בצבעי ורוד וארגמן, באותו עציץ זהב שהנסיך נתן לה.

היא חייכה כשנגעה בעלי הפרח, שנראה בריא ורחוץ מגשם, יפה בהרבה מהסחלב השחור שהוא נתן לה אמש. שמץ קלוש ביותר של אפור הכתים את שלולית המים סביבו.

לבסוף, משהבינה הכול, היא הרימה אותו, הריחה את ריחו השמיימי ושאלה את עצמה מה לעשות:

האם מוטב לומר את האמת ולהכאיב, או לשקר כדי להגן?

כעבור כמה דקות היא נכנסה לחדר השינה והתכרבלה בחזרה בין זרועותיו של הנסיך.

"נסיך שלי," היא מלמלה כשהתעורר, "הסחלב השחור שלי נגנב מאיתנו בלילה."

הוא התיישב מייד, מוכן לקרוא לשומרים. היא הרגיעה אותו בחיוך.

"לא, יקירי. אני חושבת שהוא ניתן לנו ללילה אחד בלבד, הלילה שבו היינו לאחד, כשאהבתנו פרחה וגם אנחנו נעשינו לחלק מהטבע. לא היינו אמורים לשמור משהו קסום כל כך רק לעצמנו... וחוץ מזה, הוא ייבּול ואז ימות... ואני לא אוכל לשאת את זה." היא לקחה את ידו ונשקה לה. "בוא נאמין בכוח שלו ונדע שיופיו בירך אותנו בלילה הראשון של חיינו המשותפים."

הנסיך חשב זמן־מה, ואז, מפני שאהב אותה בכל ליבו ומפני שהיה כה מאושר מכך שעכשיו היא כולה שלו, הוא לא קרא לשומרים.

וככל שחלף הזמן והאיחוד שלהם הצליח ובורך בילד שנהרה בלילם הראשון ועוד רבים שבאו אחריו, הוא האמין כל חייו שהסחלב השחור האגדי השרה עליהם את קסמו אבל לא נועד להישאר ברשותם.

בבוקר שלאחר החתונה ישב דייג עני על גדת נהר הצ'או פראיה, במרחק כמה מאות מטרים מהארמון המלכותי. החכה שלו הייתה ריקה בשעתיים האחרונות. הוא שאל את עצמו אם הזיקוקים של אמש הבריחו את הדגים לקרקעית הנהר. אם לא יצליח לתפוס דג שמן ולמכור אותו, משפחתו הגדולה תישאר רעבה.

ברגע שעלתה השמש מעל העצים בגדה השנייה ושלחה את אורה המבורך על פני המים, הוא ראה דבר־מה מנצנץ בתוך סבך של אצות ירוקות שצפו לאורך הנהר. הוא הרפה מהחכה ונכנס למים לקחת אותו. הוא תפס את החפץ המכוסה אצות בשתי ידיים, בטרם ימשיך לצוף, וגרר אותו אל הגדה.

כשהסיר את האצות, איזה מראה נגלה לעיניו!

עציץ עשוי זהב טהור, משובץ יהלומים, אזמרגדים ואבני אודם.

הוא שכח מהחכה, הכניס את העציץ לסל והלך לשוק אבני החן בעיר בלב שמח, כי ידע שמשפחתו לא תדע עוד חרפת רעב.