בית טרלוני

1 טירת טרֶלוֹני יום רביעי 4 ביוני 2008

טירת טרלוני, שהיתה ביתה של אותה משפחה במשך שמונה מאות שנה, ניצבת על צוק המשקיף על הים של דרום קורנווֹל. מאז שקיבלו את תואר האצולה ב־1179, השתמשו הרוזנים של טרלוני בעושר ובעורמה כדי להישאר בצד המנצח של ההיסטוריה; באכזריות וללא מצפון הם החליפו נאמנויות או שיחדו כדי לזכות בביטחון ובעמדות כוח. הטירה היתה כרטיס הביקור התלת־ממדי שלהם, ההתגלמות הפיזית של עושרם והשפעתם. כל רוזן הוסיף לטירה עוד מבנה, עד שהיא הוכרזה כאחוזה המפוארת והגדולה ביותר, אם לא היפה ביותר, במחוז קורנוול.

עד מלחמת העולם הראשונה נהגו בני המשפחה והאורחים להוציא בחודשי הקיץ את דוברַת טרלוני מבית הסירות טרלוני, ועל סיפונה חלפו על פני אדמת טרלוני, על פני המבנים המצועצעים והמקדשים של טרלוני, עד שהגיעו אל מפרץ טרלוני, שם יכלו לשהות בבית שעל החוף (טירת טרלוני הקטנה) או לשוט ביאכטה (טרלוני שמה). בחורף, אותה חבורה צדה עם כלבי הציד של טרלוני או ירתה בבעלי חיים שגדלו בשטחי אחוזת טרלוני. באותם זמנים היתה המשפחה משופעת בכל כך הרבה עוצמה וקרקעות, עד שבניה יכלו לנסוע מטרלוני לבאת, מהחוף הדרומי לתעלת בריסטול, בלי לצאת מנחלתם. חבל ארץ זה של אנגליה היה ידוע כפלך טרלוני, שטח בן יותר משני מיליון דונם, כולל שישים וחמישה קילומטרים של רצועת חוף. עם הופעת הרכבת, נסעו בני המשפחה שבחרו להרחיק עד לונדון (הרוב סירבו, ומי יכול להאשים אותם) מתחנת טרלוני ברכבת פרטית מוטבעת מבחוץ ומבפנים בסמל האצולה המשפחתי של טרלוני.

בתחילת המאה התשע־עשרה הורחבה הטירה עד כדי כך שהיו בה חדר לכל יום בשנה, אחד־עשר גרמי מדרגות ושישה וחצי קילומטרים של פרוזדורים. לאחר שפילגשו האהובה של המלך ג'ורג' השלישי הלכה לאיבוד במבוך המסדרונות וכמעט מתה מהיפותרמיה, החלו האורחים לקבל קופסת כסף זעירה מצויצת שהכילה קונפטי בצבעים שונים לפיזור על הרצפה, והשאירו שובל אישי שהוביל מחדריהם ובחזרה אליהם.

כותב היומנים הוויקטוריאני רוּדיארד ג'ונסון, אורח קבוע, כתב: "הטירה בנויה מארבעה גושים מרכזיים, שנבנו בהפרש של מאה שנים זה מזה, בסגנונות שונים לחלוטין. אחת ההנאות שמזמנת טירת טרלוני היא האפשרות לישון בחדר אליזבתני, לאכול ארוחת בוקר באולם יעקוביני, לשתות תה בחממה בסגנון ריג'נסי ולרקוד באולם נשפים ג'ורג'יאני. למי שאוהב צעדת בוקר, צעדת אשנבי הירי משתרעת לאורך ארבע מאות מטר." ג'"מ בֵּדקוק, היסטוריון הארכיטקטורה המכובד מהמאה השמונה־עשרה, התייחס אל הטירה בביטול כשאמר שהיא "בליל מבחיל של סגנונות ארכיטקטוניים מנוגדים, אשר משקפים את השיגיונות של האצילים העשירים, חסרי החינוך הנהנתנים".

עד תחילת המאה העשרים הוארו החדרים בנרות או בעששיות וחוממו באש גלויה. מים הורתחו בקדירות ענקיות על גבי כיריים במרתף ונישאו בידיים אל חדרי הרחצה. אפילו הפסולת האנושית, שנשמרה בכלי חרסינה שהיו מורכבים בתוך ארגזי עץ או ארונות, פונתה בידיים (ידיהם של המשרתים). שמונים וחמישה אנשי צוות עסקו במילוי התפקידים הללו, וכללו באטלר, מנהל משק בית, עובדות מטבח, משרתים במדים, עובדי ניקיון ומכוון השעונים. בחוץ היו שישים נוספים, החל בגננים וסייסים וכלה בלוכדי חפרפרות ונהגי כרכרות, ואפילו מגַדל דוב וגמל. ב־1920 התקבלה ההחלטה להתקין הסקה מרכזית, צנרת וחשמל. היתה זו משימה סיזיפית, שהתחילה אבל מעולם לא הסתיימה. רק האגף הג'ורג'יאני עבר מודרניזציה וסיפק תשעה חדרי אמבטיה לשמונים וארבעה חדרים ואחד־עשר רדיאטורים בסך הכול.

הטירה הפיקה את המוזיקה שלה בעצמה: צינורות לחששו וקרקשו; מסיבות מילאו את מכלי השפכים שמתחת למרתפים וצלילי הנפילות והגרגורים התמידיים היו ברקע כל פעילות. לוחות העץ הרחבים של הרצפה חרקו ונאנחו כשהתכווצו והתרחבו עם השינויים במזג האוויר. רוח שרקה בין אשנבי הירי, סערות טלטלו זגוגיות. הדוודים הענקיים שבמרתף רעדו ואילו מכלי המים בעליות הגג בעבעו ורחשו. אין זה פלא שהמשפחה ראתה בביתה מעין יצור חי: טרלוני היתה בעיניהם הרבה מעבר לאבני בניין.

היופי של הפְּנים החוויר לעומת סביבותיה של טרלוני. מצפון לטירה היו אלף ושש מאות דונם של יערות אלונים מימי הביניים, נטועים במרבצי טחב עמוקים שאותם פילחו פלגים אשר זרמו מעל סלעי גרניט. בלב היער היה אגם עגול במדויק ועמוק, שניזון ממפל מים. בזמנים שונים בשנה כוסו קרחות היער בפרחים — כרכומים, שַלגיות, פעמוניות, שום בר וסחלבים נדירים. בנוף גן העדן הזה חיו יחמורים מקומיים, עופרים ואיילים אדמוניים, שלושים מינים של ציפורי שיר, שלושים וארבע מינים שונים של פרפרים, שישה־עשר זנים של עש, וגם שועלים, גיריות, לוטרות, הרמינים, סמורים, עכברים, נברנים, חפרפרות, לטאות ונחשים.

במזרח ובמערב התנחשלו ברוח כרי מרעה ובהם כבשים ופרות וגם שדות מעובדים. במשך שמונה מאות שנה היה האזור העשיר והפורה הזה ספַּק המזון של דרום־מערב אנגליה והביא הכנסה נוספת לקופת המשפחה. אולם היה זה ההיקף הדרומי — כ־240 דונם של גן נופי אשר השתפל מטה אל שפך הנהר — שהאורחים זכרו כגולת הכותרת. דורות של רוזנים ונשותיהם טיפחו ועיצבו מחדש את הנחלה, יצרו שבילי הליכה ונתיבי מים, שדירות, טרסות, גנים משוקעים, ערוגות מוגבהות, גינון אמנותי, פרחי בר, אחו, דקלים אקזוטיים, מרבדי פרחים וגן ירק מוקף חומה בן מאה דונם. בתוך השטחים הקרובים לבית התפתלו נחלים ומפלים, ובכיוון דרום היה יער רחב ידיים של רוֹדוֹדֶנדרוֹנים ואזליאות מוקף בשיחי דפנה עתיקים. נופים ומראות נקטעו על ידי מקדשים דוריים ושערי ניצחון. היו שם מערות סודיות ומזרקות רבות־עוצמה, שבזכות שיטת העתקה טבעית משוכללת, שלחו לאוויר סילוני מים בגובה של יותר מחמישה־עשר מטר. השילוב בין מטופח לפראי, ההיתוך של ידו הנחושה של האדם והתכונות של הטבע, יצרו חוויה בלתי־נשכחת. כולם הסכימו שטרלוני היתה המקום שובה הלב ביותר באיים הבריטיים.

בחלוף המאות, הרוזנים של טרלוני, שחושיהם ושאיפותיהם נחלשו בגלל שנים של חיי תפנוקים, לא הצליחו לפתח מיומנויות אחרות. מתוך עשרים וארבעה הרוזנים, שמונת האחרונים היו הוללים ונטולי חוש עסקי. חוסר הכישרון העסקי, בשילוב שתי מלחמות עולם, ההתרסקות של וול סטריט, שלושה גירושים ומִסי ירושה, חיסלו את ההון המשפחתי. לאט־לאט נעלמו סממני העושר. משרתים גויסו למלחמה, ואיש לא מילא את מקומם. בתי חווה נמכרו וכמותם האחוזה בלונדון. הרכבת הפרטית והדוברה נזנחו, החלידו והרקיבו. אגפים בטירה נסגרו. טירת טרלוני הקטנה נמכרה והפכה למלון.

התמונות והרהיטים הטובים נמכרו במכירה פומבית, ומה שנשאר מהם היה רק צלקות: ריבועים ומלבנים דהויים על הקירות או חוסרים מביכים בחדרים. החפצים היחידים שנותרו היו חסרי ערך, עדויות לשיגיונות ולהתלהבויות של דורות ממשפחת טרלוני — כמו פוחלץ של דוב קוטב ענקי שניצב באולם הכניסה המערבי, ואשר פרוותו וניביו הצהיבו עם הזמן.

שטיחי הקיר באולם הגדול ובפרוזדורים, שהיו בעבר אריגי משי בשלל צבעים, היו לפסטלים דהויים ומתפוררים. שטיחים שחוקים גילו את רצפת העץ. מילוי של שׂעַר סוס וקפיצים חלודים בצבצו מתוך ספות. כיסאות שבורים נותרו במקום שבו השתמשו בהם בפעם האחרונה, כגופות עץ בקרב אבוד נגד תחזוקה. וילונות מקטיפה אדומה, צרובים מאור השמש, נעשו אפורים כשק. חלונות הוסתרו מתחת לצעדת מטפסי קיסוס ופטל על הקירות החיצוניים. בכמה מקומות צנחה התקרה פנימה וחשפה את הקומות שמעל. רצועות טפטים התנפנפו בייאוש בחדרים פרוצים לרוח. הדיירים הנוכחיים בחרו להדיר את רגליהם ממרבית שטחי הטירה. עבורם, המשמעות של דלתות נעולות היתה הרחקת הריקבון. לפעמים נשמעה התרסקות גדולה של מפולת גבס, כמו עץ שנופל ביער רחוק. אחד הילדים כמעט צנח פעם ממישורת בקומה הראשונה אל חדר האורחים השמשי שבקומת הכניסה, אבל המקרים האלה נשכחו עד מהרה והוטמנו במחלקת הזיכרונות חסרי התועלת.

אך בשום מקום לא ניכר היפוך מזלה של המשפחה כמו בגנים המפורסמים של פעם: לאט ובאופן נחרץ לקח הטבע את אדמתו בחזרה. נתיבי המים נחנקו על ידי מרבצי חבצלות; בבריכות נערם סחף; הגדר החיה, שאיש לא גזם, התפשטה על פני שבילים; הערוגות המטופחות התפוררו; גדרות הטַקסוּס והאשור צימחו פרא; הרודנדנדרונים והאזליאות, שנאבקו זה בזה על האור, צמחו גבוהים ומהוהים. המזרקות ירקו. צמחי הבודליה יצאו משליטה. הגידולים בגן הירק נעלמו לפני שנים. מקדשים ושערים כוסו בקיסוס ובמטפסים אחרים.

בתוך התוהו ובוהו הכללי נותרה חלקת גינה קטנה יחסית, יפה ומטופחת למשעי באובססיביות, ובאחר צהריים זה של חודש יוני 2008, ג'יין, הרוזנת טרֶמֵיין, כלתו של הרוזן העשרים וארבעה של טרלוני, אשתו של היורש קיטו, עבדה בשקדנות בין הוורדים, מסרבת להודות בתבוסתה מול צבא פולש של עשבים שוטים. השמירה המתמשכת על אזור זה בגינה היתה עבורה סוג של תרפיה; היא מצאה שעידור וגיזום ורדים מרגיעים אותה. באותו בוקר מכתב בלתי־מזיק לכאורה שנכתב על שני דפים דקים של דואר אוויר, הכעיס אותה כל כך, עד שהיא ניצלה את ההזדמנות הראשונה כדי לצאת עם כף גננים ומזמרה.

ג'יין טרמיין היתה בת ארבעים ואחת. גזרתה הדקה השתמרה בזכות המדרגות האינסופיות שבטירה, הטיפול בגינה, פיקוח על כל המטלות הביתיות, השגחה על חמיה וחמותה המזדקנים ועל שלושת ילדיה, וגם הרכיבה וניקוי הסוס האחרון שנותר באורווה. נוסף על שיער חום שהחל להאפיר באזור הרקות, היו לג'יין עור חיוור, עיניים הקרובות בצבען לאפור יותר מאשר לכחול ולחיים אדומות מפגעי מזג האוויר. אילו טרחה להתעניין אפילו טיפה בהופעתה החיצונית, היא היתה עשויה להיחשב לאישה נאה. אבל עם התספורת הנוראה שלה (מספריים של מטבח), סרבלים דהויים וידיים לא מטופחות, היא נראתה יותר כמו פועלת מאשר כמו מה שרוב האנשים תופסים כבת אצולה.

כלב הלברדור של המשפחה שכב פרקדן ליד הגדר החיה, מדי פעם הרים את ראשו השחור היפה כדי לנבוח בחוסר התלהבות על זבוב חולף. ככלב ציד מאולף, העביר פּוּטֶר את רוב סופי־השבוע של החורף עם בעלה של ג'יין בציד פסיונים אצל מישהו אחר (שטח הציד שלהם נזנח בסוף שנות השמונים של המאה שעברה). אף על פי שלא היה יכול להשיב בהזמנה, קיטו היה אורח מבוקש בחוגים שבהם העריצו תואר מכובד, צלף מעולה וחובב שתייה. כשבעליו היה בבית, התעלם פוטר מג'יין, פרט לזמני הארוחות. שלושת ילדיה של ג'יין בחרו פחות או יותר בדרכו של הלברדור, השתמשו באִמם כמונית מהוללת וכשֵירוּת הסעדה. בנה הבכור אמבּרוֹז היה בשנה האחרונה ללימודיו בבית הספר היוקרתי הארו, אבל בגלל שכר הלימוד המופרז של בית הספר הפרטי נשלחו בנה הצעיר טוֹבִּי ובתה אָרַבֶּלָה אל בית הספר המקומי.

כשהמכתב הגיע, לאחר ארוחת הבוקר, הוא שלח אליה מבט חודר ממקומו בקערת הפירות שעל שולחן המטבח. ג'יין ניסתה לכסות אותו בבננות, מגבת מטבח ודואר נוסף. לפי הכתב האלגנטי וכתובת השולח היא ידעה מי שלח אותו ומהיכן. חוש שישי כלשהו הפציר בה להשאיר את המכתב סגור או לשכוח מקיומו. לבסוף הסקרנות ניצחה; ג'יין פתחה את המעטפה. ראיית הכתב היתה מדאיגה כמו הליכה בתוך קורי עכביש; חוטי המשי הבלתי־נראים מטרידים, דוחים. היא הפכה את הדפים וראתה שהכתב מתחיל בקטן אבל הולך וגדֵל ונעשה בלתי־יציב. בבית הספר זכתה הכותבת תמיד בפרס על ההגשה הנאה ביותר ועל רוב הדברים האחרים. היו ימים של חלוקת פרסים שבהם רק ילדה אחת נקראה אל הבמה לקבל הכול, החל בגביע בספורט ובמתמטיקה וכלה בהיסטוריה.

ג'יין התיישבה, פינתה מקום על השולחן ופרשה את הדפים לפניה.

ג'יין היקרה, במהלך עשרים השנים האחרונות, חשבתי לעתים קרובות עלייך, על בּלֵייז ועל טרלוני. כשעצמה את עיניה, יכלה ג'יין לשמוע את קולה העולה ויורד של אנסטסיה, כל כך שקט וחורש מזימות, עד שהיה עלייך להתכופף אליה ולאפשר לנשימתה המתוקה להבריש את פנייך ואוזנייך.

עד לאחרונה גרתי בארמון הודי מפואר בשם בָּאלַקפּוּר, כמה מאות קילומטרים צפונית לדלהי, עם בעלי המהרג'ה ושמונה מתוך אחד־עשר ילדיו. יש לי שני ילדים, אבל הבן שלי הוא הצעיר ביותר ולא יירש את התואר.

ג'יין חשבה על בנה השני טובי, שהיה במובנים רבים מתאים יותר לרשת את הרוזנות מאשר בנה הבכור, אבל תאריך הולדתו גזר עליו להיות השני בתור בטרלוני.

את בוודאי תוהה למה אני כותבת לאחר כל כך הרבה שנים, המשיכה אנסטסיה. ג'יין, אני זקוקה לעזרתך באופן נואש, גם אם רק לזכר ימים עברו, מתוך סנטימנטליות, מטוב לב, למען שלוש המוסקטריות. לִבה של ג'יין נצבט מציון שם החיבה הישן שלהן.

אני גוססת. קדחת דֶנגי הפסיקה את פעילות איברי זה אחר זה, כמו אורות כבויים בלוח המחוונים. בעלי מת לפני כמה חודשים. ביום מותו, עבר ארמון בָּאלַקפּוּר, על תכולתו, לבנו הבכור. המהרג'ה החדש גירש אותי ואת בתי עאישה לבית חולים קטנטן בפאתי כלכותה. הוא השאיר אצלו את הבן שלי, סאצָ'ן, האח למחצה שלו ושל עאישה. אני בספק אם אי־פעם אשוב לראות את בני האהוב.

ג'יין ניסתה לגייס חמלה כלפי חברתה וילדיה, אבל לא הרגישה דבר פרט לתחושה מבשרת רעות.

כפי שאת יודעת, ג'יין היקרה, אין לי משפחה, לא הורים ולא אחים ואחיות. את ובלייז וטרלוני תמיד תהיו ביתי. לעאישה אין לאן ללכת ואני פונה לרחמייך. בבקשה ממך, קחי אותה.

ג'יין קראה את הפסקה האחרונה שלוש פעמים. האם אנסטסיה מבקשת ממנה ומקיטו לקחת את בתה? עשרים שנה אחרי כל מה שקרה? ג'יין צחקה בקול. בשום אופן הילדה לא תבוא על מנת להישאר. היא וקיטו בקושי מצליחים להאכיל את ילדיהם, שלא לדבר על ילדה של מישהי אחרת. חוץ מזה, ג'יין לא האמינה שאנסטסיה גוססת; היא כנראה רוצה חופשה מהורות, ומי יכול להאשים אותה, חשבה ג'יין.

עכשיו, בשלווה וברוגע של הגן, כילתה ג'יין את זעמה בוורדים הקמלים, כולל כמה פרחים בריאים לחלוטין. היא הביטה בראשי הוורדים הקטומים שלרגליה והחליטה שהם מטפורות לחברויות שאבדו. ברגע שנקטמו, לא ניתן להדביקן מחדש. אינטימיות אמיתית היא אריג עדין של חוויות משותפות שנתפרות ביחד מפיסות קטנות של זמן, אמון הדדי ותמיכה. זה לא משהו שאפשר לקפל, לשים בצד ולנער כשמתעורר הצורך. מה שהיה פעם בין שלוש הנשים האלה נותר עזוב ולא מטופח במשך כל כך הרבה שנים, עד שהתכווץ והעלה חלודה. במקרה הטוב ידידותן היתה כמו גלויה ישנה צבעונית של נוף שפת ים, ספוגת זיכרון וסנטימנטליות. היא, אנסטסיה ובלייז לעולם לא יחדשו את יחסי הקרבה שהיו להן; חייהן והנסיבות היו שונים מדי. לא משנה לְמה אנסטסיה רמזה במכתבה, ג'יין לא חייבת לה שום דבר. היא גם החליטה לא לספר על המכתב לבעלה. ג'יין תרגיש בטוחה יותר ככל שקיטו יחשוב פחות על אנסטסיה.

מרוצה מכך שפתרה את העניין כל כך מהר וביעילות, הביטה ג'יין מעל ערוגת הוורדים לעבר האגף המערבי של טירת טרלוני. בשמש של אחר הצהריים החלונות הפכו זהובים, וקיר שלם, בגובה שלוש קומות ובאורך ארבעים וחמישה מטרים, היה מכוסה בפרחים האחרונים של ויסטריה סגולה. היא הקשיבה לזמזום הדבורים שניזונו מהפריחה התלויה כמטוטלת וצדה בעיניה הבזק צהוב כאשר חוחית זהובה זינקה לקן. זוג חרמשונים חגו מעל, קוראים זה לזה — קולם היה החביב ביותר על ג'יין, בחלקו צחקוק ובחלקו סירנה. פרה געתה במרחק, אולי קראה לעגל שלה, ובכפר, שלושה קילומטרים אחרי שפך הנהר, מכונית גלידה השמיעה ברמקולים הקטנטנים את "גרינסליווס". ג'יין הביטה סביבה והרגישה שלבה מתמלא באהבה. זו היתה טרלוני של בעלה קיטו. ויום אחד היא תהיה שייכת לבנה הבכור אמברוז. היא לעולם לא תהיה הטירה שלה. הרוזנת הזאת, כמו רבות לפניה, לא היתה יותר מצל חולף בהיסטוריה של המקום.

הטלפון הנייד שלה צלצל. על המסך הופיע השם "קלריסה", חמותה. ג'יין התפתתה להתעלם, אבל החובה וההרגל עשו את שלהם, והיא ענתה.

"הערב נאכל מוקדם. הרוזן מרגיש קצת לא טוב." חמותה ניתקה את השיחה בלי לומר שלום.

ג'יין הפכה למשרתת של הבית ולא יכלה להאשים אלא את עצמה; היא תמיד השתוקקה לרַצות, היתה יותר מדי נוחה. לפחות דודה טאפי הזקנה הסתגרה בקוטג' שבפארק; ג'יין ראתה אותה לפעמים נמלטת מעבר לפינות. שתי הנשים נטו לחמוק זו מזו. היא שמה את כפפות הגינון, המזמרה והכף בסלסילת העץ והלכה אל המטבח. ריח עשב חמים שנישא ברוח הזכיר לה שוב את חייה הישנים: עוברת על התפריטים עם הטבחית; דנה בענייני זרעים וצמחי שוליים עם הגנן; מזמינה פרחים טריים לחדרי השינה; נוסעת פעמיים בשנה ללונדון לקנות בגדים חדשים. היתה זו הקלה לאבד את הקשר עם חברים ותיקים; כך איש לא ראה מה קרה לחייה.

היא הקיפה את האגף המערבי של הטירה, חלפה על פני החממות והמבנים החיצוניים שהתמוטטו ופסעה לאורך השבילים מרוצפי האבן שסביונים וחומעות נבטו בחריציהם, עד שהגיעה לדלת הצדדית המתקלפת. היא אף פעם לא היתה נעולה; המפתח אבד כבר לפני שנים רבות. אפילו הקירות של המעבר הפנימי היו מכוסים בטחב. בּוּדליה פראית הזריעה את עצמה בסדקים; ג'יין התנחמה ביופיים של הפרחים הסגולים. היא סיגלה לעצמה את המנהג המשפחתי ובעטה את מגפיה אל הר מגפי הגומי ונעלי הספורט שבחדר המגפיים.

במטבח היא הניחה את המזמרה בחזרה על השידה יחד עם כל השיירים של חיי משפחה: תעודות בית ספר, כדורי קריקט, קנקני תה, צלחות סדוקות, בקבוקי אספירין, תצלומים ישנים, מפתחות לדלתות שכוחות, חבילות לא שלמות של קלפים וצעצוע ארנבת אכול עובש (ממקור לא ידוע). על מנת להדוף את עגמומיות החורף, כשהשמש בקורנוול בקושי מגיעה מעל התל, צבעה ג'יין את כל החדר בירוק־אפונה זרחני עם שוליים רחבים של יערת דבש, ורדי בר וזלזלת השזורים זה בזה, מי שהביט מקרוב היה יכול להבחין בעכבר שדה קטנטן ודבורים חבויים בתוך העלווה. על שולחן האורן עמד תמיד רדיו עם אנטנה עשויה מקולב ושידר חרישית את הצליל המנחם של רדיו 4. הספלים והצלוחיות הרחוצים עמדו הפוכים על מייבש הכלים מעץ משופשף, ובכיור היתה ערימה של שעועית, גזר ותפוחי אדמה שנאספו הבוקר מאדמת הגינה. ג'יין ניגבה את ידיה על המכנסיים, פתחה את הברז ושטפה את החול מתפוחי האדמה. היא פרסה אותם למדליונים עבים והניחה אותם בשורות מעל הבשר הטחון. זו היתה הפעם השלישית השבוע שהם אוכלים גירסה כלשהי של פאי רועים. ג'יין היתה בשלנית חסרת כישרון ונטולת השראה וסבלנות. בימי שני בבוקר היא היתה קונה חבילה ענקית של בשר טחון ואריזת חיסכון של שימורי טונה מהסופרמרקט הסיטונאי. עבורה, בישול היה מטלה שחייבים לעשותה. את הדקות הפנויות, ולא היו הרבה כאלה, היא העבירה בסטודיו שלה, שם עיצבה והדפיסה טפטים. הפעילות הזאת היתה חבל ההצלה שלה לשפיות. התהליך של העברת רעיונותיה בזהירות אל הנייר, חריטת הלוחות וההדפסה בחזיון תעתועים של צבעים, היו מספקים מאוד. כאן לפחות יכלה לסיים משימה; בשטחים אחרים בחייה, המטלות לא נגמרו.

הטלפון שלה צייץ עם הודעת טקסט מקיטו: היתה לו פגישה חשובה, והוא יישאר בלונדון. ג'יין לקחה גזר וסכין גדולה והחלה לקצוץ את הירק במרץ. פוטר הביט בה בעצבנות וחמק לשבת בפרוזדור. אין פלא שקיטו לא חוזר הביתה; אילו רק היתה יכולה לקחת הפסקה קטנטנה מחיי העבדות הללו. היא קינאה בתפקיד שלו כיושב־הראש של בנק אֵייקוֹרן, בדירה הקטנטנה בפּימליקו ובארוחות העסקיות המייגעות. זה הביא הכנסה נחוצה, אבל היתה לכך תוצאה מצערת: השהות של קיטו בסיטי של לונדון הציתה את נטייתו להשקיע באפיקים בלתי־סבירים. כמה שבועות קודם לכן זינק בעלה דרך דלת המטבח, השליך את התיק שלו על השולחן, אחז במותניה של אשתו, ושתל נשיקות רטובות על צווארה. סוף־סוף הדברים הולכים להשתנות, הוא הבטיח לה. הוא עשה השקעת אַל־כֶּשֶל, בטוחה, מלאכת מחשבת, השקעה של חמישה כוכבים באיזו "איגרת חוב". הוא לא היה יכול להסביר מה ה"מה־שמו" הזה עושה — משהו שקשור בדיור ומשכנתאות. הפחד שלה הלך וגבר ככל שחזר ואמר לה שזוהי השקעת אל־כשל.

ג'יין כבר שמעה דיבורים כאלה בעבר: תמיד רעיון חדש, תמיד אותה תוצאה. קיטו הכשיר אלפיים דונם מעולים לגידול תותים בזמן שספרד הפיקה את הפרי בייצור המוני במחיר נמוך בהרבה. הרעיון שלו לקבורה אורגנית הוביל למסע פרסום גדול ויקר שהניב שלוש פניות בלבד. הוא בנה ומימן בעצמו פרויקט בנייה למגורים, אבל לא השיג את ההיתרים המתאימים מהרשויות המקומיות: המעטפת של הבניינים עמדה ריקה. יישום התוכנית ההידרואלקטרית עלה הרבה מאות אלפים, אבל לחץ המים היה נמוך מכדי שתיהפך למעשית. פעם אחת הוא רכש למשפחה גלאֵי מתכות יקרים לחג המולד בהנחה שאחרי שמונה מאות שנה בוודאי יהיה חבוי שם אוצר. כעבור ארבעת ימי ניחושים וגישושים וחפירת בורות רבים, הדבר היקר ביותר שנמצא היה כף גננים עם חריטה שבית המכירות הפומביות העריךּ בפחות מעשרים פאונד. לאחר מכן היתה השקעה גדולה למדי בזן נדיר של בעלי חיים, שהתברר כי הם נדירים משום שאיש אינו רוצה בהם.

ועכשיו רעיון חדש והגדלת המשכנתה. בתסכולה הטיחה ג'יין את הסיר חזק כל כך, עד שהידית נשברה. זה היה אחד מסיריה הטובים האחרונים, מתנת חתונה מבן משפחה רחוק. היא הביטה בו ותהתה אם אפשר להלחים את הידית בחזרה. היא נעשתה טובה בתיקונים; הטרקטור, מכוניתה, מכסחת הדשא כולם חזרו לתפקד. היא מילאה את הסיר חסר הידית במים קרים וכשהניחה אותו על התנור הגדול שמה לב שאף אחת מהכירות אינה חמה. היא התכופפה לבדוק וראתה שהמבער הקטן אינו פועל. ג'יין לקחה גפרור וניסתה להדליק אותו: שום דבר לא קרה. היא הפעילה את התנור החשמלי, הכניסה לתוכו את הפאי וירדה למרתף לבדוק את מכל הנפט. היא הדליקה את האור והלכה לאורך המסדרון המעופש אל חדר הדוודים. אל תילחצי, אמרה לעצמה, לא יכול להיות שארבעה מכלים ענקיים התרוקנו. היא הוציאה את הטלפון הנייד שלה והחזיקה אותו מול מד הנפט במכל הראשון. הוא היה ריק. היא האירה על המכל השני, השלישי והרביעי. באף אחד מהם לא היה נפט. בלי נפט אין תנור בישול, אין חימום, ואין מים חמים. לפחות יוני עכשיו, היא חשבה באומללות, ועדיין יש לנו חשמל. הילדים יכולים להתקלח בבית הספר. אני יכולה להביא מים חמים לחמי ולחמותי. ובאשר אליה ואל קיטו, הם יכולים לקחת איתם סבון לשפך הנהר ולהציג זאת כשיטת ריפוי חדשנית.

ג'יין נאבקה בתחושות של אבדון ודכדוך, עלתה בחזרה ופנתה שמאלה לחדר הכביסה על מנת לרוקן את המכונה. היא התנחמה בכך שבהיעדרם של אמברוז וקיטו יש פחות כביסה. היא רוקנה את המכונה, שמה את הבגדים הרטובים בסל ולקחה אותה החוצה אל החצר האחורית כדי לתלות את הכבסים לייבוש.

עם כביסה על החבל וחמש־עשרה דקות פנויות עד שהפאי יהיה מוכן, ג'יין חישלה את עצמה לקראת הבלתי־נמנע. במצב רוח ירוד היא פסעה לאורך המסדרון המרוצף אבנים אל המשרד. מאז שפיטרו את מנהל החווה ארבע שנים קודם לכן, ג'יין לקחה על עצמה את תפקיד מנהלת החשבונות של המשפחה. בהתחלה היא תקפה את המשימות בלהיטות, אבל כשערימת החשבונות הלכה וגבהה והאפשרות לשלמם פחתה, גם התלהבותה לתיוק שככה. שיטת התיוק שלה התחלקה לשלוש קטגוריות: דחוף, נואש ואסוני. זה התחיל כבדיחה; ג'יין מעולם לא דמיינה שהמילים האלה יהיו עד כדי כך נבואיות או שהבעיות שלהם יחריפו כל כך מהר ובקביעות, כמו כיתת נמלים הצועדת על לחמנייה מתוקה. במהלך החודשים האחרונים מגש ה"אסוני" הלך וגדל עד לגובהו של מגש ה"דחוף", ובכנות, רבים במגש ה"נואש" היו צריכים כבר להשתדרג. ג'יין בחרה את המכתב העליון הלא־פתוח קרעה את המעטפה והוציאה את תכולתה. זו היתה הודעה מארגון המורשת האנגלית, השלישית במספר באותה שנה, שאיימה להכריז על טרלוני כעל מבנה מסוכן. הזהרנו אתכם שוב ושוב שהתחזוקה של הבניין המדורג ברמה א' אינה עומדת אפילו בדרישות הבסיסיות ביותר. בביקורנו האחרון, ספרנו חמישים ושישה חלונות שיש להחליפם בדחיפות. התמיכות באגפים המזרחי והדרומי התמוטטו באופן ניכר לעין. הגג האליזבתני קורס פנימה. איך הגוף המכובד הזה חשב שהמשפחה יכולה לממן את השיפוצים? היא מעכה את הנייר לכדור והשליכה אותו לקצה החדר מאחורי שידת התיוק. שני המכתבים הבאים היו מבנקים שהציעו כרטיסי אשראי ללא ריבית על משיכות עד 10,000 פאונד. ג'יין הכניסה אותם למגירה. היא רפרפה בין המעטפות האחרות ומצאה אחת שהגיעה מחברת הדלק המערבית. באותיות אדומות גדולות, הופיעו שם המילים "פיגור בתשלומים". עיניה התגלגלו מטה אל המספר: מינוס 88,000 פאונד. מינוס 88,000 פאונד! הם בטח מתבדחים. היא התכוונה לשבת לכתוב לבנק ולבקש ארכה להסדרת החוב, אך פתאום נזכרה בפאי הרועים. היא קמה בתשישות והלכה למטבח.

בנה הצעיר ובתה, ששבו רעננים ורעבים מבית הספר, נכנסו בדילוגים. הגנים של ג'יין כמעט לא ניכרו בילדיה, שקיבלו כולם את שערו הערמוני ואת עיני האגוז של אביהם.

"אוי לא, לא עוד פעם פאי רועים מחורבן." ארבלה השליכה את תיקה על שולחן המטבח וחלצה את נעליה בבעיטה.

"לא אכלנו את זה כבר יובלות." ג'יין הרימה את נעלי הספורט והשליכה אותן על הר הנעליים.

"מאז אתמול בערב," אמר טובי וזרק מבט מאיים אל אחותו. ג'יין חייכה אל בנה בתודה.

"אוכל כזה עלול לעכב את הצמיחה שלי. זה ארבעה אחוזים בשר ותשעים ושמונה אחוזים פרווה ורגל," אמרה ארבלה וערמה על הצלחת שלה בשר מבושל אפור ותפוחי אדמה שרופים מעט.

"זה יוצא מאה ושניים אחוזים." טובי לקח מנה קטנה יותר ופרס לעצמו שלוש פרוסות גדולות של לחם.

"תשאירו בבקשה גם לסבא וסבתא," אמרה ג'יין.

"הם אף פעם לא אוכלים כלום." ארבלה התיישבה אל השולחן ולחצה על בקבוק הקטשופ עד שכל הבשר הטחון היה מכוסה.

"מגעיל," אמר טובי, ומרח על הלחם ממרח מיונז וחרדל לסלט.

"אחרת אני לא יכולה לאכול את זה." ארבלה הסתכלה על אמה במבט נוזף.

"אולי מחר אני אכין פאי של קטשופ ותוכלי לפזר עליו בשר טחון."

"תזכירי לי לצחוק."

ג'יין נשכה את שפתיה. חמש שנים היא מחכה שבִּתה תצא מהשלב הזה. היא לא התנחמה בכך שגם המורים בבית הספר טענו שהיא בלתי־נסבלת. ארבלה זללה את האוכל בכמה דקות, השליכה את הצלחת המלוכלכת לכיור ויצאה מהחדר.

"איך היה היום שלך, חומד?" שאלה ג'יין את טובי. לאחר ההלם ממכלי הנפט והמכתב של אנסטסיה, היא השתוקקה לשוחח עם מישהו שאינו פּוּטֶר.

"בסדר."

"עם מי הסתובבת?"

"עם אף אחד." טובי ניגב את שארית הפאי בחתיכת לחם, קם ממקומו, נשק לאמו על לֶחייה ונעלם.

ג'יין הביטה בשארית של פינת הפאי: שהיא תספיק בדיוק לחמיה. היא התחילה לשיר כדי למלא את השקט; וכדי למגר חלק מעצבנותה היא חבטה בכף עץ על מכסי הסירים.

בחדר הטלוויזיה שבקצה המסדרון הקשיבו ארבלה וטובי לאמם וגלגלו את עיניהם. "זה הקורקבנים והמעיים שהם מכניסים לבשר הטחון. זה נכנס לך למוח ועושה אותך משוגע," אמרה ארבלה בידענות.

"מחלת הפרה המשוגעת," הסכים טובי.

"אתה חושב שאנחנו הולכים להיות יתומים?"

"למרבה הצער אין סיכוי."

*

בקומת הקרקע בחלק אחר של הטירה, המוּכּר כאגף הפילגשים, ישבו אֶניון וקלריסה, הרוזן והרוזנת של טרלוני, זה לצד זה על הספה מול תנור חשמלי בן ארבעה סלילים. אפילו ביוני החדר היה קר, וקלריסה לבשה מעיל פרווה, חצאית טוויד וְסֶט של סוודר קצר־שרוולים ומעליו קרדיגן. בעלה לבש חליפת קורדרוי עם טלאי עור במרפקים, שהיתה מכופתרת מעל סוודר צמר עבה ושני צעיפים. מעל האח היה מדף ועליו שעון ודיוקן של אחד מבני המשפחה הקודמים, הרוזן השנים־עשר. על המשקוף היו שורות של הזמנות נוקשות שעבר זמנן וגם כמה ברכות ישנות של חג המולד. בצד ימין עמד שולחן קטן ועליו ערימת ספרים וניירות, טלוויזיה קטנה ושרי וג'ין בקנקני קריסטל. בפינה אחרת עמדה מכתבה ועליה עוד דיוקנאות של המשפחה. החלונות היו ממוסגרים בווילונות קטיפה ירוקה: האחד קרוע, השני שלם, והקצוות הפנימיים של שניהם דהו לחוּם מאור השמש. השטיח הטורקי, שידע סוליות נעליים רבות, התבלה בכמה מקומות, והיתה שם סלסילה של כלב שמת מזמן.

"מחר אני אשנה את הצוואה," אמר אניון.

"שינית את דעתך מאתמול?" שאלה קלריסה, לא ברשעות.

"אני רוצה להוריש את הדיוקן של גיינסבורו לבֶּלָה."

"מי זאת בלה?" היא לא הזכירה לבעלה שהתמונות של גיינסבורו נמכרו כבר מזמן.

"הנכדה שלי, מכשפה זקנה בָּלָה שכמותך. באמת, קלריסה, אני תוהה אם את בסדר."

"אין לך נכדה בשם בלה," אמרה הרוזנת. "אמברוז, טובי וארבלה."

"מי זאת לעזאזל בלה?" אמר הרוזן בכעס.

"במחשבה שנייה, יכול להיות שזאת ארבלה. אה! עוד יש חיים בזקֵן." אניון טפח על ירכו. "בואי הנה ואני אעשה עלייך חיפוש, מכף רגל ועד ראש, במיוחד בתחתוני התחרה היפים."

"לא לבשתי תחתוני תחרה מ־1962," צחקקה הרוזנת. היא היתה בת שמונים, ואילו בעלה היה בן שמונים וחמש. היום, פניו המקומטות וצווארו הקורקבני הזדקרו מתוך צווארון רחב בעשר מידות והעניקו לו מראה של צב. בצעירותו היה אניון גבר גדל ממדים בעל צוואר עבה כמו עמוד טלגרף, שבקלי־קלות הרים עגלה קטנה וביום ציד היה יכול להתיש שלושה סוסים צעירים. שאגת צחוקו או צעקת מורת רוחו נשמעו עד למרחק חצי קילומטר. במהלך נישואיהם הארוכים היה הרוזן תמיד לא־נאמן, כמעט באופן פתולוגי. השילוב של מראה מצודד, ביטחון עצמי עילאי, תואר וליבידו כביר היווה סכנה לכולן; במהלך השנים כללו כיבושיו נשות חברים, שחקניות, משרתות, סיָיסות — נשים רבות כל כך עד שהודבק לו הכינוי הרוזן של טרֶה־הורני.1 למרות זאת, אשתו, שהיתה נחושה להעלים עין, העריכה את נישואיהם כמאושרים ומשביעי רצון באופן יוצא מן הכלל. היתה רק טעות אחת כמעט בלתי־הפיכה, כאשר גם בעלה וגם הבחורה איבדו את הראש ואיימו לברוח. הגברת הצעירה, כמו כמה אחרות לפניה, נשלחה אל אחת ממושבות הכתר הבריטי עם דמי שתיקה מכובדים. עכשיו, כשהביטה בגרסה המכווצת והמיובשת של בעלה האהוב, ידעה קלריסה שהיא צדקה כשהתעלמה מהחטאים הקטנים. איזה מזל יש לה שנולדה ללא שום שאיפות רומנטיות.

"כבר הגיעה השעה לכוסית?" שאל אניון.

"השעה חמש. יש עוד שעה."

"אנחנו לא יכולים להעמיד פנים שעכשיו שש?"

"כללים, יקירי. כללים."

הקור נכרך סביב עצמותיהם הזקנות בכזאת רשעות, עד ששניהם לא יכלו לזוז.

"זה רק אני או שהזמן זז היום לאט במיוחד?"

"אולי קצת יותר לאט," נאלצה קלריסה להודות.

חייהם הצטמצמו בשל זקנה ותחלואים. הם קמו בשבע, התרחצו ויצאו לצעדה לשיפור הבריאות סביב היקף הטירה. לאחר מכן הם התיישבו מול האש הקטנה והתחרו על השלמת התשבץ של ה"טיימס" (הם חיו בתקווה). החדגוניות נשברה עם שֶרי חזק בשעה שתים־עשרה וחדשות הצהריים בשעה אחת, אחר כך שנת צהריים קצרה ולאחריה "תכתובת" (בדרך כלל מכתבי ניחומים). בשלוש יצאו לצעדה נוספת, בחמש רחצה עם מטלית, כוס ברנדי נוספת בשש, ארוחת ערב בשבע והליכה לישון בשמונה וחצי.

"מה את חושבת שמָליגן תכין הערב?" אניון ידע היטב שאין טבחית, אבל לא היה מסוגל לשבור את לבה של אשתו. באופן נואש הקפידה קלריסה על כללי הטקס ועל ניהול הצוות. אניון ידע שזו מנת חלקן של הנשים; אין להן מספיק שכל או כוח לעשות יותר מאשר לדאוג לחיי הבית. הוא הביט אל אשתו וחשב עד כמה הוא בר מזל. קלריסה שמרה על גזרתה ועל מוצא פיה; בעל אינו יכול לדרוש יותר מזה.

"נקווה שלא נקבל שוב פאי רועים נוראי."

היא מעולם לא סיפרה לבעלה שהשפית בימים אלה היא לא אחרת מאשר כלתם. גברת מליגן, הטבחית, פרשה לפני קרוב לעשר שנים, אבל קלריסה היתה מרוצה שהרוזן דמיין לעצמו שיש במטבח צוות גדול למדי.

"שנחליף בגדים לארוחת ערב?" היא שאלה. שישים דקות לפחות לקח להם לעבור מבגדי יום לבגדי ערב.

"אנחנו חייבים, יקירתי? כל כך קר."

"אם נתיר את הרסן, איזו תקווה תישאר לדור הבא?"

איזו תקווה באמת? חשבה קלריסה בשקט. היא ידעה שעתידה של טרלוני תלוי על חוט שעלול להיקרע בכל רגע. היא התפללה שבעלה ימות לפני שיראה את כל הטירה נמכרת לזר והחליטה כבר לפני זמן־מה להניח כר על ראשו ולא לתת לו לשמוע את צלצולי המוות למסורת בת שמונה מאות שנים. אילו רק אניון לא היה כזה רודף שמלות; כל הנשים האלה שהם נאלצו לשלם להן. שילך לעזאזל הבן הטיפש, המפונק שלה שלא הצליח לעשות משהו עם חייו; סתם בזבז את הזמן עם שירה שלא פורסמה והתפקיד המטופש בבנק. הנישואים לג'יין הם הדבר הטוב ביותר שקיטו עשה, גם אם ההון שלה לא היה גדול כפי שהם קיוו.

היא טפחה על זרועו של בעלה. "קדימה, יקירי."

אניון התאמץ לקום על רגליו. "הדבר החשוב ביותר זה להבטיח שלדור הבא יהיה לוח חלק וללא הפתעות."

"אמרתי לך פעם איזה אדם טוב אתה?" אמרה הרוזנת, ונישקה את בעלה על לחיו.

"אולי אני צריך להשאיר את הגיינסבורו לבלייז. היא תבוא בקרוב? אני מאוד מתגעגע לילדה שלי."

לִבה של הרוזנת החסיר פעימה כשהוזכרה בתם. חלפו עשרים שנה מאז שראו אותה בפעם האחרונה בלונדון לסעודה השנתית שלהם ביום הולדתה בפורטנָם אֶנד מייסון. מאחר שהרוזן סירב לצאת מטרלוני ובלייז סירבה לבקר בטירה, הקשר הידלדל לשיחת טלפון בחג המולד.

"אנסה לשכנע אותה לבוא בקרוב. אבל אתה יודע כמה היא עסוקה בעבודה."

"היא שוברת לי את הלב," אמר הרוזן.

"אני יודעת," הדהדה הרוזנת.

"על מה היא וקיטו רבו?" שאל אניון.

"זה כנראה שוב היה עניין המס על חדר השינה הנוסף."

פניו של הרוזן רשפו בכעס. "למה העודפים האלה לא מבינים שזאת מסורת משפחתית. אם לא היינו דוחפים הלאה את הרווקות הזקנות והבנים השניים, המקום הזה היה מגדל בבל, דחוס באחים ואחיות לא נשואים."

"היא חשבה שקיטו וג'יין יהיו מודרנים יותר."

הרוזן גיחך בקול. "במה המודרניות קידמה אותנו?"

"מסכימה לגמרי."

"עשרים שנה זה המון זמן לנטור טינה בגלל חדר שינה," הוא אמר בעצב. בלייז — חזקה, אמיצה ויותר עצמאית מאחיה — היתה מועדפת על אביה; לעתים קרובות הוא תהה אם לא חל בלבול בין הגנים של בנו ובתו.

אניון וקלריסה ישבו בשקט והתבוננו בארבעת הסלילים הבוהקים של התנור.

"מה תלבשי הערב?" שאל הרוזן לבסוף.

"את שמלת הטַפטָה הירוקה הארוכה עם אבני החן הנוצצות, אני חושבת."

"אולי אפילו נדליק את הרדיו אחרי ארוחת הערב ונרקוד," הציע הרוזן.

"זה יהיה אלוהי, יקירי."

אניון עטף את ברכיו בשמיכה.

"ראית לאחרונה את טאפי?" הוא שאל.

קלריסה חשבה כמה דקות. "לא, לפחות שנה."

"את חושבת שהיא מתה?"

"לא היינו שומעים?"

"מי היה מספר לנו?"

קלריסה היססה, ניסתה להיזכר אם טאפי דיברה עם ג'יין או קיטו. אפילו על פי הסטנדרטים המשפחתיים, אחותו של בעלה היתה אקסצנטרית מאוד. היא היתה האישה הראשונה בשושלת שהחזיקה בְּמשרה. אף אחד לא ידע מהי, אבל השמועה אמרה שזה קשור לאוניברסיטה ולחרקים. כשהיא היתה בבית, נהגה טאפי לשעוט ברחבי הפארק מצוידת ברשת לצֵיד פרפרים ואוסף של שקיות ניילון, ולפשוט על הפגרים בצהלה.

"אני בטוחה שהיא בסדר."

"אולי נשלח אליה מחר את הבאטלר שיבדוק?" שאל הרוזן.

"אני חושבת שאזכיר את זה בפני מנהל החווה — הוא לא טיפוס רגיש." לקלריסה לא היה מושג אם בנה מעסיק אדם כזה, אבל היא אהבה למצוא תשובה ראויה לכל בעיה.

"יופי של רעיון. יופי."

חרק עף אל אחד מסלילי התנור והוא הפיץ ניצוצות קטנטנים וריח קל של שריפה.

"את חושבת לפעמים על המוות?" שאל הרוזן את אשתו.

"בוודאי שלא." היא לִכסנה מבט אל בעלה. לא התאים לו לשאול שאלה ישירה על נושא כל כך רגשי.

"למה?"

"זה לא כל כך משעשע, נכון?"

"מה לא משעשע?"

הזקן נפנף בידיו זרועות הכתמים. "כל זה. הכול כואב ואין כמעט לְמה לצפות."

הרוזנת חשבה שהשיחה מדאיגה למדי. היא לא היתה בטוחה אם עליה לנחם את בעלה או לגעור בו. "תכלית החיים היא להמשיך הלאה," היא אמרה בטון ענייני.

"הדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים הוא הפחד מהמוות," אמר אניון.

כעבור חמישים דקות נשאה ג'יין מגש אל האגף של הורי בעלה, ומצאה אותם לבושים לארוחת ערב. הרוזן היה בז'קט ערב מקטיפה ירוקה, עניבת פרפר שחורה ונעלי בית רקומות, ואשתו בשמלת טפטה. ג'יין הבחינה שאפו של אניון אדום ובוהק ושקלריסה רועדת מעט.

"למה שלא תבואו לאכול במטבח המרכזי, חם ונעים שם," הציעה ג'יין.

"מה יגידו המשרתים?" אמר הרוזן. "הם יחשבו שזה נורא מוזר אם נופיע שם."

ג'יין תהתה שוב למה הם צריכים לעשות את כל ההצגה הזאת; שניהם ידעו שאין כבר משרתים, חוץ מגברת ספּארוֹ, שהיתה אמורה להכין ארוחת ערב בימי שלישי וחמישי אבל לא הופיעה כבר שבועיים.

"למה בָּרנס לא הביא את ארוחת הערב?" אמר הרוזן, והביט באשת בנו.

"את לא צריכה להחליף בגדים לארוחת ערב, יקירה? קיטו לא יבין מה קרה לך." קלריסה נעצה בג'יין מבט רב־משמעות, כדי לשכנע אותה לשתף פעולה.

באותו ערב לא היה לג'יין מצב רוח להעמיד פנים. היא הניחה את המגש בצד. "תוכלי להסתדר, קלריסה?" חמותה הנהנה. ג'יין הביטה בה, באישה הזאת שהיתה פעם כל כך חזקה ועשירה ועכשיו היא כל כך רזה וקרה ושומרת באובססיה על אשליה פתטית. היא היתה מוצפת חמלה.

"תשאירי את זה כאן, ברנס יבוא לפנות אחרי שתלכי לישון," אמרה ג'יין, וערכה שני מקומות על השולחן המבריק. היא גם הוציאה כוסות יין, אף על פי שעבר זמן רב מאז שיכלו להרשות לעצמם בקבוק ראוי לשמו.

"מוטב שאלך להחליף בגדים," היא הוסיפה.

הרוזנת חייכה בתודה.

"תמזגי לי ג'ין, יקירתי," אמר הרוזן. "שלוש אצבעות — אני צריך משהו שיהדוף את הצינה."

"אני חושבת שהערב אצטרף אליך," אמרה הרוזנת. "אף פעם לא היה יוני כזה קר. אף פעם."

*

טאפי סקוט נאלצה להודות שאוכלוסיית העכברים בביתה נעשתה גדולה מדי ויש למצוא פתרון. כשחזרה לטרלוני מחופשה בת שבועיים, מיטתה היתה מלאה בגללים קטנטנים, קופסאות דגני הבוקר שלה היו פתוחות ומפוזרות ונייר הטואלט היה קרוע לגזרים. (אחר כך היא מצאה את הקן במזוודה ישנה). למזלה, מכיוון שהמכרסמים לא יכלו לפתוח את שימורי השעועית והעדשים, נותר משהו לאכול. בשביל אישה שהתקיימה על פריכיות אורז, תוספי תזונה וקטניות, אובדן שני־שלישים מתזונתה היווה מטרד, בעיקר כשהיא קיוותה להעביר את השבועיים הבאים בעבודה על היפותזה חדשה ולא לנווט באופן מעורר רחמים בנבכי מערכת הכבישים הלקויה של קורנוול בחיפוש אחר מצרכים.

טאפי נהגה לעודד את העכברים. מכיוון שחיה לבדה, היא אהבה לשמוע את ציפורניהם הקטנטנות מתרוצצות בין קורות הגג או על פני הרצפה. לאחרונה הפכה הריצה למנוסת בהלה, וכמה חברים קטנים הפכו לגדודים. טאפי רצתה להבין למה, אחרי כל כך הרבה שנים של מגורים משותפים, התרחשה התפוצצות האוכלוסין הזאת. כאחת האנטומולוגיות המובילות בעולם המתמחה בהשפעת שינויי האקלים על החרקים, היה זה מתפקידה לחקור שינויים בתופעות הטבע. אם יש כמה אלפי עכברים בביתה שלה, הרי חייבים להיות כמה מיליוני פרעושים בגופיהם. ושום דבר לא ריגש את טאפי יותר מסִיפוׄנאפּטֶרָה חיה, תוססת ומקפצת ומתרבה.

גללי העכברים היו רק חלק מהבעיה. היו גם ציפורים; מדי שנה, מאמצע אפריל עד סוף הקיץ, היא היתה משאירה את החלונות פתוחים כדי שדרורים יוכלו לבנות את הקִנים שלהם בין קורות הסלון וחדר השינה. בהתחלה רק אחדים מהם ניצלו את ההזמנה. בשנים האחרונות יותר מעשרה זוגות הקימו בית, וכל אחד מהם ייצר כמויות מביכות של לשלשת. טאפי לא היתה מסוגלת לסגור שוב את החלונות, אבל לא היה לה זמן לנקות אחרי ידידיה הנוצתיים.

טאפי העדיפה תמיד חברת בעלי חיים על פני בני אדם והחל ביום הולדתה השישה־עשר, ב־1950, היא התנזרה מאכילת מוצרים מן החי, מבשר עד חלב (זה לא היה קשה כי אחיזת הברזל של קיצוב המזון עדיין היתה שרירה וקיימת). מאז היא סירבה ללבוש מוצרים מעור שפגעו בעולם הטבע או סיכנו אותו. היא נעלה נעלי ספורט ולבשה טוניקות בקיץ ומגפי גומי, מכנסי קורדרוי ומעילי טוויד בחורף. לפי המסורת המשפחתית לא מבזבזים השכלה על בנות; נעוריהן היו רק תקופת המתנה לפני הנישואים. ללא עניין במין הנגדי (או באותו המין) ועם התלהבות מעולם הטבע, טאפי החליטה לעשות צעד מאוד בלתי־רגיל (בקרב משפחת טרלוני) ונרשמה ללימודים גבוהים במטרה לעשות קריירה. העניין שלה בפרעושים החל כשהחרקים חיסלו את התרנגולת האהובה עליה; להתנסות הראשונה של טאפי (וכנראה גם היחידה) בשיברון לב היו תוצאות בלתי־צפויות.

במהומה ובבלבול שלאחר המלחמה איש במשפחתה לא שאל למה הבת הצעירה נוסעת מדי יום לפלימות או מסתגרת בחדרה במשך שעות. דודה רווקה השאירה לה קצבה קטנה. במהלך השנים הבאות טאפי, שכבר היתה סטודנטית בוגרת, קיבלה תעודה אחרי תעודה; תארים ודוקטורטים. תוספת של הכנסה צנועה התקבלה ממענקי מחקר. כשאחיה הבכור הִפעיל את המסורת המשפחתית ופינה את אֶחיו מהטירה, התבצרה טאפי בבית חצי־נטוש בקצה הרחוק של הפארק ומאז נשארה שם.

בעודה יושבת ואוכלת שעועית אפויה ואפרסקים ישר מהקופסה (פחות כלים לרחוץ), בלוויית בקבוק בירה וכדור של מולטיוויטמין, התלבטה טאפי איך להשתלט על אוכלוסיית המכרסמים. רעל ומלכודות לא באו בחשבון. היא השתעשעה ברעיון להביא חתול, אבל החליטה שזהו פשוט רצח באמצעות התקה. היא סרקה את החדר וחשבה כמה מחפציה באמת חיוניים. היו שם כשלושים וחמישה מטרים של כתבי עת מדעיים; כמה מיקרוסקופים; שני מחשבים; כ־28,000 דגימות של פרעושים וחרקים אחרים; ציוד מטבח (קומקום, פותחן קופסאות, שתי מגבות וקצת סכו"ם); ובגדים ונעליים בכמות של אולי שתי מזוודות. היא נאלצה להודות שזו היתה מזבלה אחת גדולה, אבל זו היתה המזבלה שלה.

"אחד מאיתנו צריך ללכת," אמרה טאפי לעכבר שהזדחל מתוך קופסת דגני בוקר החוצה והביט בה באדישות בעיניים שחורות נוצצות, "ומכיוון שאני במיעוט רציני, זו צריכה להיות אני."

אף על פי שטאפי ידעה שיהיה עליה לעזוב את המקום שהיה ביתה זה חמישים וחמש שנים, לא היו הרבה ברירות. הבית, שניצב בתוך עמק בפארק, היה פרטי להפליא. המחשבה לעבור קרוב יותר לציוויליזציה היתה מחרידה. בנקודה מסוימת בעתיד הקרוב היא תיאלץ ללכת אל הטירה שבה התגוררו אחיינה ואשתו (טאפי היתה בטוחה שקוראים לה ג'יין) ולשאול אם הם יכולים לשכן אותה מחדש.

היא הברישה הצִדה את הגללים הקטנטנים שהיו על מצעיה ונכנסה למיטה. לצערה, היא מצאה קִנים של גורי עכברים בשני הכרים שלה, והתפתלויותיהם וציוציהם האינסופיים הפכו את השינה לבלתי־אפשרית. היא הוציאה שקית ניילון משולחן הלילה שלה, פינתה לתוכה את הגורים והכניסה גם את הפקעת שלהם (שהיתה עשויה מנייר טואלט והסוודר האהוב עליה), בתקווה למצוא כמה פרעושים מקומיים. אחר כך היא קמה, ניגשה אל שולחנה והעבירה את הערב בכתיבת הערות שיהוו את הבסיס למאמר חדש: "השפעות שינויי מזג האוויר על אוכלוסיית עכברי הבית". בין הקטעים ששווים חקירה היא רשמה במהירות "תחילת אביב מתונה", "זרעי עץ אשור" ו"חוואות לא מפותחת".

על פיסת נייר נפרדת היא כתבה את הכותרת: "למה לתת מחסה לדודה זקנה". הנימוקים כללו תחזוקה מאוד זולה; רכוש זעום; נסיעות לעתים קרובות; מוות ממשמש ובא (היא היתה זקנה); הצעה לתשלום שכר דירה גבוה (עם תקורות מועטות, היא צברה סכום נכבד מפרסים ותשלומים ממשרותיה כדוקטורית). היא תיקח כל חדר שהם יציעו ותיתן מקדמה לארבע שנים במזומן, בתנאי שזה יהיה רחוק מאחיה ואשתו (הנשכחת).

1 שילוב של צרפתית (טרֶה=מאוד) ואנגלית (הורני=חרמן). (כל הערות השוליים הן של המתרגמת.)