בית לוריא

הדחפור פוער את לועו ונוגס נגיסה נאה מהבית. וילה אדירה מכותרת בעמודים רומאיים, נכס של דונם וחצי בראש הגבעה. הדחפור בוקע את קירות החללים הפנימיים. טורף את הרעפים. תולש את דלת חדר הנעורים של גליה, שסדק נחרץ לאורך פינתה הימנית, זכר לטריקות שחתמו כל ריב. הוא לועס את המזרן היקר, את הרהיטים שבנה הנגר, את ידיות הזהב שעיטרו את המגירות שבתוכן נשכחו תחבושות היגייניות, בקבוקוני לק מיובשים, מכשיר להסרת שיער. הוא נסוג לרגע. שואף אוויר, צובר תנופה ושועט שוב לפנים, לסתותיו משחרות אל חדר השינה של רותי ויוסף לוריא, זוללות את חדר האמבטיה ואת חדר הארונות. את החולצות של יוסף — חולצות כותנה מצרית ומשי עבה, חולצות פשתן, חולצות חלקות, חולצות פסים, חולצות משבצות בשלל צבעים, לבן־פנינה, חמרה, אלמוג, צהוב־לימוני, סגול־לילך, ירוק־בקבוק — את כולן מסרה רותי לעוזר הבית זה מכבר. לא היה טעם להחזיק בבגדים שהיו שמורים במשך עשור בעטיפות הניילון של הניקוי יבש. נכון שהמנקה הוא גבר קטן קומה ואילו בעלה המנוח היה גבוה ורחב ממנו בארבע מידות לפחות — כמעט עד הסוף נראה כאילו בכוחו להניף משאות כבירים — ובכל זאת מסרה לו בנדיבותה את הכול. הוא כבר יֵדע למי לתת.

הכלי ממשיך, דינוזאור פולש ומפלס. ממוטט חתיכת מסדרון, גורס חתיכת קיר, ואינו מבחין בין הסיד הדהוי לבין הריבועים והמלבנים הלבנים ששמרו על טריותם כל השנים הודות ליצירות האמנות שפיארו את הבית ותלויות כעת בבתי הזוכים במכירה הפומבית. הדחפור מסחרר ומסוחרר, בולע ומקיא, מְשטחַ, מרדד ביסודיות אנָלית ואנרכית כאחת.

המחזה אורך שעות. גליה צופה בו ממכונית הגולף הישנה שירשה מאחותה הגדולה. המנוע פועל וגליה יושבת כנועה במזגן המקרר את פניה החתומים ושותה את הדלק, מתבוננת בדחפור הבולימי מחזיר את הפרקט שהונח לכבוד יום הנישואים העשרים של רותי ויוסף לצורת קרשיו המקורית, וממשיך לסלון ששדרת העמודים היווניים־למראה קורסים זה על זה בברוטליות. טרגדיה. המזנון, שבשל גודלו לא פונה עם יתר הרהיטים וניצב בדד בעורף הסלון, מתפרק ממגירותיו. על הקרקע הרמוסה מתפזרים הדיסקים "Songs of My Heart" של דודו פישר, "סליחות" של החזן נפתלי הירשטיק, "כשאת נוגעת בי" של בועז שרעבי. כולם נגרסים לאלף אלפי. בקבוק הג'וני ווקר הכחול נשבר ותכולתו נספגת בערבוביית שברי השיש והרעפים, הבטון והגבס. מערכת המיזוג המרכזית מתפרקת מצינורותיה. עשרות נורות התקרה מתנפצות זו אחר זו, וכמותן החלונות, הוויטרינות, דלת ההזזה הפונה לגינה. הדחפור בולס, לועס, שופך, והלאה בתנועה, בולס, לועס, שופך. דלת הכניסה הראשית הירוקה נמחצת כמו תחת משקל אסון כבד, ואיתה עצי האח שנערמו צמוד לקיר, נרקבו מחוסר שימוש ומצאו מנוחה נכונה תחת התקרה כשקרסה.

וכעת, מערכה שנייה: משאית עם מכָלית ענק מגיחה כדמות קומית שתנער את המחזה. תפקיד גונב־הצגה, קטן ותכליתי. הדחפור נעלם לחילוף וחוזר בשמלת שופל נוצצת. הוא לוקח את פירות מעלליו ומערה אותם אל בטן המשאית המתמסרת. עננת אבק עולה ומתיישבת על החורבות. עיניה של גליה צורבות ונשימתה מתקצרת למרות החלונות הסגורים במכונית. כף יד בכפפה, קצה נעל גסה, רגל עבה, קסדה צהובה ותחתיה שמץ ראש: כך, בחלקים, מגיח הקבלן מבין ההריסות. שלושה פועלים באים בעקבותיו ובידיהם זרנוקי מים. הם שוטפים את שלד הבית וממשיכים עד שמגיעים אל הראשית. אל הקרקע החולית. התל הולך ונערם. אפר ועפר היה ביתה של גליה.

היא יוצאת ברוורס עקמומי, שוברת הגה שמאלה ומגבירה את המיזוג.