בית מדרש לאהבה

אהבה

סופרים סיפרו את סיפורה; משוררים שרו את שירה; הוגי דעות הגו בהבנת סודה; ועדיין לא נס לחו של קסם האהבה.

אהבה. מילה אחת האוצרת בקרבה עולמות שלמים.

את האהבה אנו מוצאים בהקשרים רבים בחיינו. אהבת הבנים להוריהם, אהבת איש ואישה ואהבת האדם לאלוקיו, הם רק חלק מהתחומים בהם אנו נפגשים עם מושג האהבה. גם בתורה מופיעה מילה אהבה פעמים רבות בהקשרים שונים - "ואהבת לרעך כמוך",1 "ואהבת את ה' אלוקיך",2 "ותהי לו לאישה ויאהבה"3 ועוד - מה שמעיד על מרכזיותה של האהבה בעולם בכלל ובחיינו בפרט.

ולמרות העיסוק הנרחב בענייני האהבה בספרות, בשירה ובספרי ההגות לגווניהם השונים, עדיין נותר מקום לא קטן לעיין ולברר מה יחסו של בית המדרש לאהבה, ומהי הדרכת התורה בהבנת מקומה של האהבה בחיינו. לצורך כך עלינו להגדיר בצורה ברורה מה זאת אהבה. הגדרה זאת תסייע בעדנו להבין את כוחה של האהבה, את מקומה ואת תפקידה ההכרחי בחיי הפרט והכלל. בפרק זה ננסה להבין את פשר האהבה, ומתוך כך יתברר גם היחס של בית המדרש אליה.

מה זאת אהבה

בספר 'אמנות האהבה' מתאר הסופר והפסיכולוג החברתי אריך פרום מציאות עגומה עד מאוד, וכך הוא כותב:

כמעט ולא קיימים פעילות או פרויקט, שמתחילים בתקוות וציפיות כה גדולות, ולמרות זאת נכשלים לעתים כה קרובות, כמו האהבה.4

ציפיות גדולות, תקוות עצומות וחלומות עתידיים, מתנפצים נוכח מציאות שבירה. מדוע? מה יש באהבה שמביא לידי בלבול ולעיתים אף לידי ייאוש? ומדוע תקווה גדולה מסתיימת לא אחת בכישלון?

על מנת להבין מהי אהבה, כיצד היא מתרחשת ומהי הדרך לשומרה ולתחזקה, עלינו להבהיר את המושג 'אהבה' בצורה מעמיקה. מתוך כך נוכל לברר את תפקידה, את מקומה וכיצד משמרים אותה. הבהרה זו תסייע בעדנו רבות בהמשך הלימוד על אודות האהבה.

מתוך שלל ניסוחים והגדרות שונות שניתן לתת, נראה לומר כי ההגדרה הכוללת ביותר לאהבה היא: תנועה של קרבה ושל התמזגות בין האוהב למושא האהבה.

ניסוח מדויק מביא רבי יצחק עראמה בפירוש 'עקידת יצחק' על ספר בראשית:

כי האהבה היא התאחדות האוהבים כאילו הם עצם אחד.5

להפוך משניים לאחד, מנפרדים למאוחדים; להיות מחוברים זה לזה - זוהי האהבה וזהו כוחה המיוחד.

רבי מנחם בן שלמה למשפחת המאירי, מגדולי מפרשי התלמוד ומחכמי פרובנס, מדגיש כי אין הכוונה באהבה להתקרבות ולהתמזגות פיזית בלבד, אלא גם להתאחדות פנימית יותר, בדעת וברצון משותף, וכהגדרתו:

שהאהבה היא קירוב הדעת ושיווי הרצון.6

גילויים שונים יש להתאחדות המדוברת, במישורים וברבדים שונים: התאחדות הרצונות, התאחדות המחשבות, התאחדות הגופים ועוד. לא ראי אהבת הגוף כאהבת הנפש, ולא דומה חיבור פנימי לחיבור חיצוני. לא לחינם דרשו דורשי רשימות כי 'אהבה' בגימטריה היא 'אחד',7 שהרי עניינה היא התקרבות, התמזגות והתאחדות. הבחנה זו חשובה במיוחד עת עוסקים אנו בהבנת האהבה ומקומה, והיא תתבאר בהרחבה בהמשך חיבור זה.

להלן נבחן סוגים שונים של אהבה, וניווכח לראות כי בכולם משמעות ה'אהבה' היא תנועה של התקרבות והתמזגות.

אהבה במעגלי החיים א. אהבת הורים וילדים

אהבה טבעית זו מתגלה בשלבים מוקדמים ביותר של החיים. כבר משחר ילדותו חש התינוק קרבה גדולה להוריו, שמצדם חשים כלפיו אהבה מיוחדת. מי שלא חווה אהבה זו לא יוכל לשער את עוצמתה. ידועים מקרים רבים בהם מסרו הורים את חייהם למען חיי ילדיהם במובן הפשוט ביותר של המילה, ולחילופין היו נכונים לעשות זאת כדי להשאיר את ילדיהם חיים אם רק היה מתאפשר הדבר,8 מה שמעיד כאלף עדים על עוצמת החיבור שבין הורים ליוצאי חלציהם.

כיצד ניתן להסביר קשר מיוחד זה? מה מביא הורים, לשים לא אחת את טובת ילדיהם לפני טובתם שלהם?

צריך להבין שהרך הנולד הוא בשר מבשרם של הוריו; הזרע של האב והביצית של האם חברו יחדיו בחיבור פלאי, וכך נוצר הולד, בסייעתא דשמיא. חיבור זה שבין האב לבן הוא כה חזק וכה בלתי ניתן לניתוק, עד שחכמינו מצאו לנכון לתאר אותו במילים "ברא כרעיה דאבוה",9 כלומר הבן הוא ירכו של אביו.

ניתן להכביר במילים על אהבה פלאית זו ולתארה בתיאורים שונים, אך נראה שהמציאות חזקה מהמילה הכתובה, וכל מי שמתבונן נכוחה על אהבת אב ואם ליוצאי חלציהם אינו יכול שלא להתפעל מאותה אהבה קסומה.

ב. אהבת ה'

פעמיים בכל יום מקבל היהודי על עצמו עול מלכות שמיים. מיד לאחר מכן הוא מציין את החיוב המבוקש ממנו: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". משמעות ציווי זה היא שעל האדם המאמין ליצור קשר נפשי של קרבה ביחס לאלוקיו, ואל לו להיות רק 'קבלן ביצוע' של מעשים מוגדרים ולקיימם כ'מצוות אנשים מלומדה'. קרבה גדולה זו שעליה מצווה האדם באה לידי ביטוי במישורים רבים: בלב, בנפש וגם בממון. הרב אליעזר קשתיאל מעמיק בהבנת גדר אהבת ה', וכך הוא כותב:

קריאת שמע עטופה בביטויים שקשורים לאהבה. מיד אחרי הפסוק "שמע ישראל" אנחנו אומרים "ואהבת את ד'". גם בבוקר וגם בערב, בתפילת שחרית וערבית, אנחנו עסוקים בברכת האהבה, "הבוחר בעמו ישראל באהבה", ומתוך המילה אהבה, עסוקים ב"שמע ישראל"...

האהבה היא היכולת להיות מאוחד עם משהו. אהבה בגימטריה - אחד. מאוחד עם אדם, עם ערך. כדי להיות מאוחד באמת, ישנם שני שלבים. שלב אחד - אחדות במעשים, שיותר ויותר מעשים יהיו קשורים, מחוברים, מתואמים, מובלים על ידי ערך מסוים, על ידי מטרה מסוימת.

כשאדם אוהב מאוד את חברו, זה משפיע על כך שהרבה מאוד החלטות שלו בחיים ומעשים יהיו מתוך התחשבות בחבר, מתוך שיתוף פעולה עם החבר, מתוך רצון שהדברים יעלו בקנה אחד עם רגשותיו של החבר...

מעל מדרגת האהבה המעשית יש אהבה עליונה שבלב. אהבה עליונה שבלב שפירושה ריכוז נפשי עמוק בין האוהבים. אוהבים עליונים אוהבים באמת, לא רק עושים דברים של התאחדות, אלא מחשבותיהם ורגשותיהם כולם כולם סביב האחדות...

כשאדם עושה את מצוותיו של ריבונו של עולם בלב טהור, ללא חשבונות, ללא פניות. ד' אחד. שהמגמה והכוונה בחיים יהיו ללא תוספות, ללא חלקיות. אחד, אחד לגמרי.10

האהבה מתבטאת במעשים. האהבה מתבטאת גם במחשבות, וודאי שברגשי הלב היא מוצאת את עיקר מקומה. לכן האדם מצווה לאהוב את הקב"ה במעשיו, ולא פחות מכך גם בליבו.

תביעת האהבה ביחס לקדוש ברוך הוא אינה מובנת מאליה כלל ועיקר. לולא חיוב זה היינו יכולים לחשוב כי הקשר המבוקש מהאדם ביחס לאלוקיו הוא קשר של מרחק, עבודת ה' מתוך יראה, ולא קשר הטעון קרבה נפשית ואהבה, ולא היא. הקב"ה אוהב אותנו, "אהבתי אתכם אמר ה'",11 והוא מצווה אותנו לאהוב אותו גם כן, וזוהי 'מעלה גדולה עד מאוד', כלשונו המיוחדת של הרמב"ם:

אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל הברכות הכתובות בתורה וכדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מהעבירות שהזהירה תורה מהם כדי שאנצל מהקללות הכתובות בתורה וכדי שלא אכרת מהעולם הבא, אין ראוי לעבוד את ה' על דרך זו שהרי זה העובד מיראה...

והעובד מאהבה הוא העוסק בתורה ובמצוות והולך בחכמה לא מפני דבר בעולם, אלא עוסק באמת מפני שהוא האמת, ומעלה זו היא מעלה גדולה עד מאוד ואין כל חכם זוכה לה. והיא מעלת אברהם אבינו...

והיא שציוונו "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".12

'אברהם אוהבי' כך מכונה אברהם אבינו על ידי הקב"ה, ולא לחינם. התואר 'אוהבי' הוא התואר הנעלה ביותר שיכול בן אנוש להיקרא עת מושא האהבה הוא הקב"ה. אברהם אבינו בחר להיות קרוב לבורא עולם מתוך הכרתו העליונה כי הקרבה אליו יתברך היא פסגת החיים עלי אדמות.

ומה שנכון לאברהם אבינו נכון גם לנו. כל אדם באשר הוא, בכל מקום וזמן, מצווה לפתח קשר של קרבה, של הזדהות ואף התאחדות עם הקב"ה, ואל לו להסתפק בעמידה מרוחקת מול אלוקיו.

אין מגמת חיבור זה לעסוק במקומה של עבודת ה' בחיינו, אך בשולי הדברים נאמר כי אם התורה מצווה את האדם לאהוב את ה', משמע שאהבה היא מעלה שניתן לקנותה, בניגוד למחשבה הרווחת שאהבה מגיעה סתם כך, בצורה לא צפויה. מהציווי על אהבת ה' נוכל ללמוד בניין אב לשאר האהבות, כי אהבה ניתנת להירכש ולהיבנות עם השנים, בעבודה נכונה.

ג. אהבה עצמית

על האדם לאהוב את עצמו. אהבה זו בסיסית ביותר ולכן מתוכה ועל גבה תצמחנה אהבות נוספות. כאשר התורה מלמדת אותנו את גדר האהבה שעלינו לאהוב את חברינו, היא מנסחת זאת במילים "ואהבת לרעך כמוך".13 רוצה לומר, עליך לאהוב את חברך כשם שאתה אוהב את עצמך. הנחת יסוד יש בהוראת הכתוב והיא שהאדם אוהב את עצמו, ואת האהבה הזו הוא מתבקש להרחיב גם ביחס לרעיו.

יש שמזהים בטעות את האהבה העצמית עם גאווה שלילית פסולה, וטעות בידם. כאשר אדם מנכס לעצמו את תכונותיו ואת כוחו כאילו הוא יצרם יש מאין, הוא בהחלט סובל מחטא היוהרה והגאווה. אולם כאשר האדם מודע לתכונותיו ולכוחותיו, בו בזמן שהוא יודע היטב שהקב"ה הוא זה שנתנם לו, הרי בכך הוא למעשה 'מנטרל' את היתכנותה של הגאווה,14 ומתוך בהירות מחשבתית זו, הוא יכול ואף ראוי לאהוב עצמו, לאהוב גם את מעלותיו, שכאמור, ניתנו לו מהבורא ברוך הוא.

הרב אליעזר פאפו, בעל מחבר הספר 'פלא יועץ', מבאר בספרו שהקדוש ברוך הוא הטביע באדם שיהא אוהב את עצמו, ולא לחינם:

כי טבע הוא באנוש שהטביע בו הבורא, שיהא אוהב את עצמו, ואדם קרוב אצל עצמו ואוהב את עצמו יותר מכל העולם ומכל דבר שבעולם, כי כל אשר לאיש ייתן בעד נפשו...

ומי שיש לו מוח בקודקודו ייתן אל לבו, שראוי לאדם לאהוב את עצמו גופו ונשמתו אליו ייאסף שכר טוב בעמלו, שתתענג בדשן נפשו ואף בשרו ישכון לבטח.

ומי שאינו נשמר מכל דבר המזיק לגופו, נמצא שהוא אויב לעצמו ומבקש רעתו ועתיד ליתן את הדין. שאם החובל באחרים עבירה היא בידו, על אחת כמה וכמה החובל בעצמו, ועוכר שארו אכזרי...15

על האדם להכיר את גופו, להכיר גם את נפשו, להרגיש עצמו ולהיות מחובר לתחושותיו ולמאווייו. היכרות זו תביא אותו לכך שיאהב את עצמו. אל לו לאדם להביט על עצמו מבחוץ כצופה מהצד. פועל יוצא של אהבתו העצמית היא שמירת גופו ונפשו, ולא פחות מכך שמירת נשמתו.

לאהבה עצמית יש מקום מרכזי בחייו של האדם, כך קובע הרב קוק:

הקדושה אינה נלחמת כלל כנגד האהבה העצמית הטבועה עמוק במעמקי נפש כל חי. אלא שהיא מעמידה את האדם בצורה עליונה כזאת, שכל מה שיותר יהיה אוהב את עצמו ככה יתפשט הטוב שבו על הכל, על כל הסביבה, על כל העולם וכל ההוויה.16

האדם צריך לאהוב את עצמו. אהבה זו צריכה להתבסס היטב ואין להילחם נגדה. רק אדם שהוא בעל אהבה עצמית, אדם המכיר את עצמו ומחובר לאישיותו, יוכל לבנות אהבות נוספות, כלליות יותר, במעגלים רחבים בהרבה.

ד. אהבת ישראל

ראוי לו לאדם להיות מחובר למעגלים נוספים מעבר לאהבתו העצמית. עליו להיות מחובר למשפחתו, לחבריו ולעמו. מדברי הרמב"ם משמע שזוהי מצוות עשה מהתורה. נעיין בדברי הרמב"ם בספר המצוות:

הציווי שנצטווינו לאהוב זה את זה כמו שאנו אוהבים את עצמנו, שתהיה חמלתי ואהבתי לבן דתי כאהבתי וחמלתי לעצמי בממונו ובגופו וכל מה שיש לו ומה שהוא חפץ. וכל מה שארצה לעצמי, ארצה לו כמוהו; וכל מה שלא ארצה לעצמי או לידיד, לא ארצה בשבילו כמוהו. והוא אמרו יתעלה: "ואהבת לרעך כמוך".17

אל לו לאדם להסתפק באהבת עצמו, הוא נתבע לאהוב אף את אנשי עמו. אהבה זו איננה תנועה נפשית בלבד, יש לה ביטויים מעשיים, כדוגמת החמלה. האדם מתבקש לחמול על בני עמו, ולחמול גם על ממונם. כשם שהוא חושב על טובתו, כך עליו להשתדל לחשוב גם על טובתם.

בעל 'ספר החינוך' מונה את מצוות אהבת ישראל כמצוות עשה מהתורה, וכדרכו ללכת בעקבות הרמב"ם גם הוא קובע כי לאהבת ישראל יש השלכות מעשיות הכרחיות, וכך הם דבריו:

לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש, כלומר שנחמול על ישראל ועל ממונו כמו שאדם חומל על עצמו וממונו, שנאמר: "ואהבת לרעך כמוך". ואמרו זיכרונם לברכה "דעלך סני לחברך לא תעביד", ואמרו בספרא "אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה", כלומר, שהרבה מצוות שבתורה תלויות בכך, שהאוהב חברו כנפשו לא יגנוב ממונו ולא ינאף את אשתו, ולא יונהו בממון ולא בדברים, ולא יסיג גבולו, ולא יזיק לו בשום צד, וכן כמה מצוות אחרות תלויות בזה.18

"ואהבת לרעך כמוך" - כלל גדול עם נגזרות רבות. כאשר לב האדם מלא באהבה לרעיו, הוא לא יגזול אותם ולא יגרום להם להינזק; הוא יהיה רגיש לצרכיהם וירצה בטובתם.

חשוב להבין שאהבת העם איננה עוד 'פינה רוחנית' מתוך סך המחויבויות המוטלות על היהודי המאמין. זוהי תביעה בעלת ערך כה מרכזי, עד כדי כך שמי שלא שותף אמיתי לקורות עמו אין לו חלק לעולם הבא. וכך כותב הרמב"ם בספרו משנה תורה בהלכות תשובה:

הפורש מדרכי ציבור, אף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ, וכאילו אינו מהן - אין לו חלק לעולם הבא.19

אדם יכול לשמור שבת ולהקפיד לאכול מאכלים בכשרות מהודרת, הוא גם מקפיד על הלכות טהרת המשפחה וקורא דרך קבע קריאת שמע בכוונה בזמנה. אדם זה מקפיד על שמירת מצוות קלה כחמורה, ולמרות זאת, אם הוא לא יהיה מחובר לעמו ולא יהיה שותף אמיתי למאורעות הציבור, הוא לא יזכה לחיי הנצח. כי החיבור של היהודי לעמו איננו 'עוד ציווי', אלא הוא שורש ויסוד העומד בבסיס העולם הרוחני של כל אדם ואדם.

וכמו שראינו לעיל במצוות אהבת ה' כך גם ניתן לראות בצורה מפורשת במצוות אהבת ישראל - אפשר לצוות על אהבה. עצם הציווי מלמד אותנו כי אהבה יכולה בהחלט להירכש. אין היא מגיעה בהכרח בפתע פתאום באופן מקרי, אלא בעבודה מאומצת ובעמל. וכך כותב הרב קוק ביחס לאהבת ישראל:

אהבת ישראל והעבודה של הסניגוריא על הכלל ועל הפרטים איננה רק עבודה הרגשית לבדה, כי אם מקצוע גדול בתורה, וחכמה עמוקה ורחבה, רבת הענפים, שכולם צומחים ויונקים מלשד טל אור תורת חסד.20

אהבת העם, על פי רוב, לא תתרחש מאליה. צריך להשקיע בה, ללמוד על אודותיה, לפנות זמן, מחשבה ועומק רב. וכך, מתוך היכרות מעמיקה עם העם וסגולתו, תתגלה האהבה לאומה במלוא עוצמתה.

ה. אהבת איש ואישה

האהבה האחרונה אותה נבחן בפרק זה היא האהבה הזוגית, אהבת האיש והאישה. בסוג אהבה זה נרחיב יותר במהלך פרקי הספר, שהרי העמקה בהבנת הקשר בין האיש לאישה היא מטרת חיבורנו.

בנקל אפשר להבחין שסוג זה של אהבה שונה משאר האהבות, הן ברמה הרגשית, הן ברמה הרוחנית (על אהבת איש ואישה נאמר 'זכו שכינה ביניהם' מה שאין כן בשאר האהבות), ובוודאי ברמה הפיזיולוגית - המשיכה הגופנית - אודותיה נרחיב בפרק שייוחד לכך בהמשך הספר.

האיש והאישה גדלים במשפחות שונות, חווים חוויות אחרות, על פי רוב הם גם שונים באופיים, בקיצור - שני עולמות של ממש. לאחר שחתמו את תקופת הילדות והנערות הם נפגשים, נוצרת חיבה ראשונית, ובעקבותיה הם בוחרים לחלוק חיים משותפים לאורך ימים ושנים. שני אנשים שונים מתמזגים והופכים "לבשר אחד".

הרבה גוונים טעמים וריחות יש בה, באהבת האיש והאישה. לא דומה אהבה בוסרית לאהבה המתמידה לאורך זמן. לא דומה אהבה מתפתחת לאהבה המכה כברק בפתע פתאום. לא דומה אהבת אישה אחת לאהבת אחרת. הצד השווה שבכל האהבות - שהן ממזגות בין הנפרדים, שהן מחברות בין הדבקים.

על אהבת איש ואישה נשמעו תובנות ונכתבו מאמרים לרוב. באהבת איש ואישה יש קסם מיוחד, יש גם סוד. מי שלא חווה אותה לא יוכל להבין את קסמה; גם מי שזכה לה לא יוכל למסור לאחרים את סודה.

אהבה זה כל הסיפור

אם נעמיק בהבנת מקומה של האהבה נראה כי לא רק שלאהבה יש מקום חשוב ומרכזי בחיינו, אלא שלמעשה תכלית האדם בעולמו היא האהבה. מדוע?

העולם שלנו מורכב מריבוי פרטים שונים. ניתן להתבונן על העולם ולציירו כמרחב בו אין קשר בין פרט אחד למשנהו. התבוננות אחרת, פנימית יותר, תביא למסקנה שונה בתכלית. וכך כותב הרב קוק בספרו 'אורות':

הבינה היותר שלמה ומתוקה של דעת האלוקות היא הכרת היחש האלוקי אל העולם הכללי ואל כל פרט מפרטיו החומריים והרוחניים...21

לא לחינם מכנה הזוהר הקדוש את העולם הזה בשם 'עלמא דפירודא', כלומר העולם המפורד. כלפי חוץ נראית ההוויה כנפרדת, עולם בו לכאורה אין יחס וקשר בין הפרטים הרבים, החומריים והרוחניים גם יחד. אין קשר בין הדומם לצומח, אין קשר בין הצומח לחי. לכאורה גם אין קשר בין איש לרעהו, ולא בין עם אחד לעם אחר.

'הבינה היותר שלמה' משכילה לזהות את האחדות הפנימית שקיימת בעומק המציאות, ולכן היא חותרת לגלותה באופן מוחשי.22 נראה שזהו תפקידו הגדול והמשמעותי של האדם בעולם הזה, לחבר ולדבק בין החלקים הנפרדים של המציאות ולהראות עד כמה הם באמת קשורים זה לזה.23

הרב תמיר כהן, ר"מ בישיבת ההסדר במעלות, עומד על נקודה זו, וכך הוא כותב:

העולם הזה נקרא "עלמא דשיקרא" וגם "עלמא דפירודא". השקר עומד בהיפוך לקשר. לשקר אין קיום כיוון שהוא עוסק בדבר נפרד. השקר הוא מבט חלקי. רק הקשר שמחבר בין הדברים מוביל אותנו ל"עלמא דקשוט" - עולם האמת.24

השקר הוא הפירוד, הקשר הוא המאחד. השקר מנציח את המבט החלקי ואילו הקשר מחבר בין השונים. על האדם לחבר בין החלקים השונים ובכך להצעיד את העולם אל עבר תכונתו העתידית, אז יהיה ראוי להיקרא 'עולם האמת', עולם בו כל החלקים מתמזגים לידי יחידה אחת. כפי שראינו, האהבה היא הכוח המאחד והמחבר את חלקי המציאות ומכאן מקומה המרכזי כל כך בהצעדת העולם אל ייעודו הנשגב.

דברים נפלאים בהקשר זה כותב הרב קוק בספרו 'אורות הקודש':

התכלית האחרונה של כל ההוויה כולה הוא גילוי אור ד', ברום תענוגו העליון, באחדות עליונה כזאת, שלא יהיה שום ניצוץ חיים שהיש העצמי שלו לא יתעלה למעלה הרוממה מכל רוממות זאת.

ואז יהיה העילוי של כל ההוויה כולה זורח בכל פרט ופרט בפני עצמו, כדוגמא של אספקלריא, שכל מה שעומד נגדה מוזרח ונראה בה, ואין קץ לאושר גדול זה.

ומשום כך צריכה היא ההוויה להיפרד בתחילה לחלקים היותר קטנים, וצריכות שבירות גדולות לצאת אל הפועל כדי להפריד את הנקודות. ואחר צחצוחם וזיכוכם, הלא תהיה כל נקודה כוללת כל היש כולו, והכל מלא אור ד' וכבודו.25

האחדות היא המטרה, הפירודיות היא נקודת המוצא. השברים שבמציאות סופם להתאחד. באהבה רבה.

אי אפשר שלא לאהוב!

יש מי שיסבור כי בית המדרש יוצא חוצץ נגד האהבה ואף 'חונק אותה'. סברה זו נובעת מתוך מחשבה שחופש גמור ומתירנות חושנית הם אלו שמצמיחים את האהבה הנכספת. בית המדרש, שמטיל הגבלות ואיסורים בתחומים רבים ובפרט בתחום הקשרים שבין גברים לנשים, מצמצם בכך את הנאותיו של האדם, וממילא מיצר את צעדיה של האהבה. לפי דעה זו, חיובים כשמירת עיניים, שמירת נגיעה וכדומה, מפריעים לאהבה להיגלות במלואה.

זוהי טעות קשה. בניגוד למה שלעיתים נשמע, הרי שלתורתנו אין דבר וחצי דבר נגד האהבה. אדרבה, האהבה היא כוח משמעותי ומיוחד עד מאוד. התורה משבחת לרוב את עובד ה' מאהבה, וכל יהודי מצווה לאהוב את בוראו. החיבור של כנסת ישראל לקב"ה המתואר בצורה שירית נפלאה בשיר השירים רווי בתיאורי אהבה לרוב, וגם האהבה הזוגית שבין איש לאשתו מוגדרת כיעד משמעותי ביותר.

בתוך שבע ברכות הנישואין אנו מברכים את החתן והכלה שיזכו לבנות בית בו ישררו דווקא האהבה, האחווה, השלום והרעות. בכך אנו קוראים לזוג הצעיר להמשיך בדרכם של אבותינו הקדושים, שאהבו את נשותיהם אהבה שלימה וזכו מתוך כך לבנות אומה כה נפלאה.

ומה על האיסורים, ההגבלות והציוויים הרבים בתחומי יצר העריות? נראה שאלו נועדו דווקא לשמר את האהבה, לא 'לחנוק' אותה, כפי שאולי נראה במבט שטחי שאינו מבורר דיו. שימור זה מתבצע דווקא על ידי הכנסת האהבה לתחום הראוי לה, למקומות ולזמנים הנכונים לה. נקודה זו חשובה ביותר, ולכן אין להקל ראש בבירור הבנת האיסורים והמגבלות בתחומי היצר, בצורה עמוקה ומאירה.26

נחתום פרק זה בדברי הרב קוק שקובע כי אי אפשר ללא אהבה. לאור הנלמד לעיל נוכל כעת להבין טוב יותר את דבריו:

אי אפשר כלל שלא לאהוב את ד', ואי אפשר כלל שלא יצמיח כוח אהבה מתוקה מוכרחת זאת צמח מעשי, לאהוב לפעול בפועל ובמעשה כל המתייחס לטוב ביחס להשגת אור ד'.

אי אפשר שלא לאהוב את התורה והמצות, שהן כל כך קשורות בטוב ד'.

אי אפשר שלא לאהוב את היושר ואת הצדק, את הסדר הטוב והמעולה, המסבב טוב לכל, שהוא קשור יפה באמיתת המציאות וברעיון הלב ביחס המעולה...

אי אפשר שלא להתמלא אהבה לכל בריה, שהרי שפעת אור ד' בכל הוא מאיר, והכל הוא התגלות חמדת נועם ד', חסד ד' מלאה הארץ.27

אי אפשר לא לאהוב את ה', גם אי אפשר שלא לאהוב את התורה והמצוות. אי אפשר שלא לאהוב את אמיתת המציאות, כמו שאי אפשר שלא לאהוב כל בריה ובריה. כי אהבה היא לא 'עוד' דבר שכדאי לרכשו אך ניתן להתקיים בלעדיו; האהבה מוכרחת לכולם, לפרט ולכלל כאחד.

סיכום

פרק זה נפתח בשאלה 'מה זאת אהבה', ובהמשכו ראינו כי הגדרה כללית של 'אהבה' היא תנועה של התקרבות והתמזגות המאחדת את הרחוקים. נוכחנו לראות כי האהבה מתקיימת במעגלים רבים ומגוונים.

בכל המעגלים אותם בחנו, ראינו באופן ברור כי האהבה היא כוח המחבר בין שניים וממזג אותם לידי ישות אחת. ההורים וילדיהם, האדם ואלוקיו, אהבת ישראל ואהבת האיש והאישה, הינם סוגים שונים של קרבה מחברת.

בפרק זה ראינו גם כי לתורתנו אין דבר נגד האהבה, אדרבה, תכלית העולם היא האהבה, ובלבד שזו תיגלה בצורה נכונה וראויה.

על מנת לשמר את האהבה ולהביא אותה לידי ביטוי חיובי עלינו להעמיק בהבנתה, וזהו עיקר תוכנו של הפרק הבא.

1 ויקרא יח, יט.

2 דברים ו, ה.

3 בראשית כד, סז.

4 אריך פרום, 'אמנות האהבה', עמ' 12.

5 עקידת יצחק, בראשית ב, יח.

6 פירוש המאירי, משלי ט, ח.

7 ראה לדוגמה נעם אלימלך פרשת ראה: "ואהבה הוא האחדות ולכן אהבה בגימטריה אחד". הרמב"ם בפירוש המשניות (אבות פ"א מ"ו) משבח את דברי אריסטו: "מה טוב מאמר אריסטוטלוס: 'האוהב אחד הוא ואתה'".

8 ראה למשל דברי דוד אחרי מות אבשלום: "בני בני אבשלום, מי יתן מותי אני תחתיך..." (שמואל ב יט, א).

9 עירובין ע ע"ב: "יורש כרעיה דאבוה", וכן מובא בתוספות (יבמות ג ע"א, ד"ה מקמי): "שהבן כרעיה דאבוה הוא".

10 הרב אליעזר קשתיאל, ואהבת את ה' אלוקיך, שיחה לפרשת ואתחנן שנת תשע"א, אתר מכינת בני דוד.

11 מלאכי א, ב.

12 משנה תורה לרמב"ם, הלכות תשובה פרק י.

13 ויקרא יח, יט.

14 הרחבת עיקרון זה מובאת בספר דרשות הר"ן, דרוש שביעי.

15 רבי אליעזר פאפו, פלא יועץ, ערך 'אהבת עצמו'.

16 אורות הקודש, חלק ג עמ' יג.

17 ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה רמו.

18 ספר החינוך, מצווה רנג.

19 משנה תורה לרמב"ם, הלכות תשובה פרק ג הלכה כ.

20 אורות, אורות ישראל פרק ד פסקה א.

21 אורות, אורות התחייה פרק א.

22 בספר 'אורות הקודש' מתאר הרב קוק את האחדות הנסתרת שבבריאה, המקשרת בין קומות הדומם, הצומח והחי: "עומד האדם ותוהה איזה צורך יש בכל המון המעשים והברואים המשונים והרבים, ואיננו מבין איך הכל הוא חטיבה גדולה אחת. החיים התרדמתיים שבדומם הם התחלת הברק ההולך ומזהיר בתוך העולם הצמחני, מתפלג לאלפי רבבות קוים, מיוחדים ושונים, באים הם עד מקדש החיים, ושם הם מתנוצצים כבר בעליצות, הולכים ועולים עד רום עטרת ברואי עולם, האדם, שכל מהות חייו, זרמי אורותיהם, והתמדת הלך נפשו העולה למעלה, הם הם רק גלי ים גדולים, שהם הולכים ושבים מכוחם של כל תנועות החיים שבמציאות, מראשית הקטנות של החיים עד גדלותם, מדומם עד המדבר. אם מתפלא אתה איך תדבר, תשמע, תריח, תחוש, תראה, תבין ותרגיש, השב לנפשך, כי כל החיים, וכל הקודמים למערכתם, הכל שופעים עליך את כל הוויותיך. אין נקודה קטנה יתירה, הכל נצרך והכל משמש לתפקידו. אתה בכל מה שלמטה ממך, והנך קשור ועולה עם כל מה שנשגב ממך ועולה עליך" (אורות הקודש, חלק ב פסקה כו).

23 אמנם במבט חיצוני נראה העולם בפירודו, אבל בהתבוננות פנימית נוכל לראות שיש חיבור נסתר המחבר ושוזר את כל חלקי ההוויה. על פי ראייה זו נראה שפעולת האהבה לא מייצרת חיבורים חדשים בבחינת יש מאין, אלא חושפת את החיבור הפנימי הנסתר שקיים כבר מראשית היצירה של העולם.

בהקשר זה כותב הרב משה בלייכר דברים חשובים ביותר: "ההסתכלות הפשוטה השטחית רואה את העולם בצורה פירודית, כאוסף של פרטים שאין שום קשר מהותי ביניהם. אין קשר בין אדם לאדם ובין דור לדור. כל אדם נתפס כיצור עצמאי העומד לעצמו ושואף רק ל'מימוש עצמי' ולהגשמת הרצונות והאינטרסים הפרטיים שלו. עם ישראל מחדש שראייה זו אינה נכונה. כשאנו אומרים 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד' אין כוונתנו רק לכך שיש ה' אחד בשמיים, באמת הזאת היום גם רוב רובם של הגויים מאמינים, אלא עם ישראל מחדש בעולם ש'אתה הוא אלוקינו בשמיים ובארץ', כלומר שממקור האחדות האלוקית מופיעה בעולם שאיפה אחדותית, כוח אחדותי, שאיפה מוסרית טהורה, אצילית ועמוקה מאוד שחיה בתוך העולם שלנו, והיא המהווה את הנקודה היותר עצמית של האנושות כולה. העולם כולו והאנושות כולה אינם אוסף של פרטים המנותקים זה מזה, אלא הם גוף אחד חי, אורגניזם אחד, שביסודו קיימת נשמה אלוקית, שאיפה מוסרית טהורה ואצילית המחיה אותו" (שכינה ביניהם, עמ' 20).

24 הרב תמיר כהן, 'לוז', פרשת ויצא שנת התשס"ו, אתר ישיבת ההסדר מעלות.

25 אורות הקודש, חלק ב פסקה שצד.

26 בספר 'היצר הלב והאדם' עסקנו בהבנת מקומם של ההגבלות והאיסורים בתחום יצר העריות, והראנו כיצד הם מסייעים בידינו רבות, על אף הקושי שבשמירתם.

27 שמונה קבצים, קובץ א פסקה תרצו.