בית נטוש להשכרה

ליאן לחצה על מתג המעלית בעוצמה בלתי נחוצה והשמיעה קריאה צרודה כאשר ציפורן אחת נסדקה.

היום עוד לא התחיל והוא כבר נראה כמו יום שישי השלושה-עשר במירעו.

בתוך שעתיים היא טיפלה בנקר בצמיג, מכשיר הבנקט בלע את כרטיס האשראי שלה וניסיון להחזיק ביד את מפתחות המכונית ואת הסלולרי גם יחד הביא לאובדנו של הסלולרי, שהושחת לבלי הכר.

המעלית עצרה והדלתות נפתחו. היא נכנסה פנימה ובאלם אילצה את התא האלקטרוני לעלות במהירות אל הקומה העליונה, שהיו בה המשרדים המפוארים של סלואן, אוורטון, של ושות'.

תעשה לי את היום, התגרתה חרש וכמעט שלא הכילה את התסכול שלה כאשר העליה של המעלית נוקדה עצירות בקומות שונות... עשר קומות, עובדה שידעה מפני שהיא מנתה כל אחת ואחת מהן.

המעלית עצרה, הדלתות נפתחו וליאן נכנסה אל הלובי של המשרד של אחת מהפירמות המשפטיות היוקרתיות ביותר בעיר.

יש איחור ויש איחור, חשבה ליאן כאשר חצתה את חדר הקבלה. כמה דקות, אפילו חמש דקות, נחשבות לאיחור סביר... אבל שלושים דקות, זה היה כבר מוגזם.

שתי נשים צעירות ומצודדות איישו את שולחן הקבלה, מתחלפות ביניהן ליד מרכזת הטלפונים ולוח הפגישות עם הלקוחות השונים. שתיהן היו תמירות, אחת בלונדית, השניה כהת שיער, כל אחת מהן דומה לדוגמנית, ויחד יצרו איזון נאה.

בחירה מכוונת, הניחה ליאן, מודעת לצורך של מייקל סלואן לשמור על דימוי בכל מחיר.

יש מקום להסבר, והתנצלות, וליאן השמיעה את המילים הנחוצות.

"יש הודעות?" היא יודעת להיות מקצוענית קרירה. היה לה ניסיון רב בלבישת המסיכה הנדרשת.

"הן על השולחן שלך." הבלונדית הציצה בלוח הפגישות. "פמלה ויטקרופט ממתינה לך בטרקלין הלקוחות."

אלוהים. זה בדיוק מה שהיא צריכה. אשת החברה חיפשה ייעוץ משפטי בנוגע לעניינים הפשוטים ביותר, והתענגה על כל רגע... בודקת, אמרה פמלה למייקל, את המיומנות של כל אחד מעובדי המשרד שלו.

ליאן הרימה עיניים השמימה. למה דווקא אני? או, למה דווקא אני היום?

"תני לי חמש דקות ואז תשלחי אותה אלי." היא הסתובבה ופנתה לאורך המסדרון המעוקל שהוביל אל המשרד, שם בחנה את ההודעות שלה, בדקה את תיקה של פמלה ושלחה מבט לעבר קו הרקיע של מלבורן.

בניין המשרדים היה דוגמה לארכיטקטורה בשיאה... מבנה מעוגל ספון זכוכית שתוכנן כדי להציע משרדי הנהלה עם נופים מרהיבים לעבר נהר היארה ומעבר לו.

לא לקח לה זמן רב לסדר את ההודעות על פי סדר החשיבות שלהן, וליאן העלתה על שפתיה חיוך רחב כאשר המזכירה שלה הכריזה על כניסתה של אשת החברה.

הפגישה היתה פשוטה למדי. פמלה ויטקרופט דיברה בלהט רב, חקרה כל פרט משפטי שליאן הציגה בפניה, והיא חשה הקלה כאשר הישיבה הסתיימה.

למרות שיחד עמה באה תחושה של תסכול בידיעה שפמלה ויטקרופט תחזור, ודאי עוד לפני תום השבוע, ותשאל לדעתו המקצועית של עורך-דין אחר בחברה.

קפה... היא נזקקה למנת קפאין, ומשהו שיהדוף את כאב הראש שהלם מאחורי עין אחת.

שגרה ועוד לקוח הביאו את ליאן אל הפסקת הצהרים בה אכלה כריך של סלט עוף ושתתה מים קרים מבקבוק ליד שולחנה מתוך ניסיון לפצות על הזמן האבוד.

כאב הראש לא נתן לה מנוח. היא הציצה בשעונה ואז בחרה לצאת לנשום אוויר צח בפארק המוריק שהיה סמוך לבניין המשרדים.

אושר, חשבה לאחר כמה דקות, כאשר רוח נעימה שיחררה את המתח ממצחה והיא נשמה עמוקות והתענגה על ריח הדשא שזה עתה נגזז, שהתערבב בניחוח פרחי הגינה שפרחו באוויר שלהי האביב.

מלבורן היתה עיר מצודדת, עם רחובות רחבים בהם חולפות חשמליות ירוקות, מוקפים עצים רחבי אמירים. בניינים עתיקים ניצבו לצד בניינים מודרניים, מספקים תערובת אקלקטית, ומתכנני העיר הקצו שטחים נדיבים לפארקים רבים.

למרות שהיתה ידועה במזג האוויר ההפכפך שלה, העיר נהנתה מיום נעים למדי, השמים היו תכולים והשמש סיפקה חמימות מינימלית, ניגוד מוחלט לסערת העננים והגשם של היום הקודם.

ליאן פנתה לעבר הגזיבו שעמד במרכז הגינה, מודעת לכך שעובדי משרדים אחרים, סטונדטים ותיירים נהנים גם הם מהמקום.

זוגות עמדו שם, שלובי זרוע, רואים רק זה את זה.

כאב פתאום פילח את בטנה והיא ניסתה להתעלם ממנו... בלי הצלחה, שכן דמותו החזקה של טיילר הופיעה בעיני רוחה בצבעים חיים.

דמותו הגבוהה ורחבת הכתפיים, שערו הכהה עם תווי הפנים המפוסלים כשל לוחם.

חלפו שלושה חודשים מאז עזבה את דירת הלופט שחלקה עם בעלה מזה למעלה משנה, בצעד שלקח אותה מעירו ניו-יורק למלבורן, אוסטרליה... והביתה.

שלושה חודשים, שלושה שבועות ויומיים... אבל מי סופר? כעורכת-דין מוכרת היתה לה משרה טובה, היא שכרה דירה נחמדה והחיים היו טובים.

לא?

היא היתה בשנות העשרים המאוחרות שלה, והיתה במקום בו רצתה להיות, בין חברים, ארץ מוכרת, רחוקה מאורח החיים הסילוני של בעלה. משפחתו, המחויבויות החברתיות והמאהבת לשעבר לכאורה שלו. לכאורה, בהתחשב בכך שהוא הכחיש כל מעורבות אינטימית עמה.

ליאן אמרה לעצמה שעליה להיות מרוצה מכך שקיבלה החלטה להגיש בקשה לגירושים. להרגיש הקלה על שבחרה לסגור את העמוד הראשון בפרק ההרסני בחייה.

אז למה היא מרגישה ריקה? ותחושת הבחילה הקלה בבטנה... מה זה?

היא הגיעה אל הגזיבו, הסתובבה והחלה לחזור על צעדיה.

לפני שמונה-עשר חודשים טיילר בנדיקט נכנס לחייה, סחף אותה, הציע נישואים וענד טבעת על אצבעה. והכל בתוך חודש אחד.

הוא היה הירח, הכוכבים והגלקסיה כולה בשבילה, והיא אהבה אותו בכל נימי נפשה וגופה.

אז מה השתבש?

זה לא היה דבר אחד בלבד, חשבה ליאן כאשר חזרה לבניין המשרדים ועלתה במעלית אל הקומה שלה.

זה היה שילוב של כמה דאגות, כל אחת לא מרשימה במיוחד בפני עצמה. אלא שהן הצטברו, נערמו נדבך על נדבך והפכו למשהו שלא יכלה להתעלם ממנו יותר.

ואז החלו הוויכוחים וההאשמות, שאף התנצלות לא הצליחה באמת להפיג את פגיעתן וכאבן. מעל לכל התנשאה עננת מטה, הדוגמנית הדנית הבלונדית שנשבעה שידידות קודמת מעניקה לה רשות לדרוש את תשומת לבו של טיילר. שלא לדבר על משפחתו של טיילר, שלא העמידה פנים שהבינה מדוע עזב את מטה, בתו של ידיד משפחה ותיק, למען מישהי שהכיר חודש בלבד.

פקידת הקבלה התעלמה מהזמזום העיקש של הטלפון. "מייקל סלואן רוצה לראות אותך עכשיו."

עצביה של ליאן נדרכו מעט. "האב או הבן?"

מייקל האב היה אחד משלושת השותפים הבכירים, והיה גבר קפדן שיום אחד שיבח וקילס ובמישנהו פגע מילולית.

מצבי הרוח הכספיתיים שלו נודעו ברבים ואחד מאנשי הסגל היה אמיץ דיו לרמוז שהוא מאמץ את הפרסונה הזו במכוון כשיטה שנועדה להלחיץ את כולם.

ואילו בנו, מייקל הבן למד משפטים רק בגלל דרישתו של אביו. הוא נולד עם כפית כסף בפיו והיה ילד יחיד מפונק של הורים שאינם יודעים להגיד לא... נער שעשועים עשיר שהקסים לקוחות ושהפך לאמנות את מראית-העין העסקנית בזמן שהעמיס את כל עבודתו על עורכי-הדין הזוטרים במשרד.

"האב."

ליאן הרימה גבה שואלת וקיבלה גלגול עיניים מלא הבעה בתגובה.

"עד כדי כך, הא?"

"כן."

זה בדיוק מה שחסר לה.

ליאן התנשמה עמוקות וצעדה לעבר המעלית הנפרדת שהובילה אל הפנטהאוז.

שכן בקומה זו החזיקו השותפים הבכירים את משרדיהם. לכל משרד היה מצורף טרקלין לקוחות, שאויש על ידי עוזר אישי ומזכירה.

שלושה גברים שלקוחותיהם היו בין שמנה וסלתה של עשירי מלבורן.

פגישה עם מייקל סלואן האב גרמה לדמיונה לעבוד שעות נוספות.

האם עשתה איזו טעות נוראה? האם היא עומדת לספוג מכה על היד בגלל שאיחרה הבוקר? ואולי פמלה ויטקרופט הגישה דו"ח לא מחמיא בעקבות שיחת הייעוץ ביניהן?

תתרכזי, אמרה לעצמה באלם בזמן שנכנסה לקודש-הקודשים היוקרתי בו הריהוט היקר והעתיק היה נורמה ואמנות מקורית קישטה את הקירות.

ריח של שעווה לימונית ופרחים רעננים עמד באוויר.

"יקירתי, אנא, היכנסי פנימה."

אם הופעתו האישית של מייקל סלואן בטרקלין הקבלה היוותה הפתעה כלשהי לה, הרי שהיקירתי כמעט גזל ממנה את הדיבר.

היא לא הצליחה לחשוב בכלל, קל וחומר להבין את מטרת הזמנתה למשרדו המהודר.

"תרגישי בנוח." הוא הצביע על כמה כורסאות עור שהוצבו בעיקול נאה, והמתין עד שהתיישבה, ואז חצה את החדר אל מכתבתו הענקית והסתובב אליה.

האיש שהיה בתחילת שנות השישים שלו אמר סמכותיות עזה בעזרת גובהו וזקיפות קומתו הצבאית.

"אני מניח שאת שואלת את עצמך למה הזמנתי אותך הנה."

זו לשון ההמעטה של השנה!

"מופתעת, מר סלואן," תיקנה אמנדה במורא מנומס.

"נו, באמת... בואי נפסיק עם הלשון הרשמית הזו." הוא חייך אליה בחמימות. "מאחר שנעבוד זה לצד זה בכפיפה אחת, אני מרשה לך להשתמש בשמי הפרטי."

סליחה?

"אני רואה שיש צורך בהסבר," אמר באדיבות.

מה אתה אומר! היא הרגישה כאילו איבדה לפתע כיוון. אלוהים... מייקל? אף-אחד לא זכה לקרוא לאף-אחד מן השותפים הבכירים בשמו הפרטי.

"הפירמה זכתה לאחרונה בלקוח חדש. לקוח רב השפעה." מייקל סלואן הרחיב. "בעל מעמד בינלאומי. יש לו השקעות בבתי דירות באוסטרליה. הוא מתכוון עכשיו להרחיב את תיק הנכסים שלו ולהעמיק את האינטרסים העסקיים שלו כאן."

זה חייב להיות משהו ענק, חשבה ליאן, אחרת מייקל סלואן לא היה מקדיש לזה את זמנו האישי.

"במלבורן?"

"הלקוח יראה במלבורן את נקודת המוצא שלו. הוא הביע עניין בסידני, בחוף הזהב, בריסביין וקיינס."

לקוח רציני, חשבה באלם. "מאיפה הוא בא?"

"מאמריקה."

מערכת העצבים שלה התעוררה לחיים פעילים והיא קיללה את עצמה באלם על שלרגע חשבה על טיילר.

טיילר בנדיקט והחלק ההוא של חייה היו בחזקת עבר. היא טיפלה בזה והמשיכה הלאה.

שקרנית. לא חלף יום מבלי שתחשוב על מי שבקרוב יהיה בעלה לשעבר... או לילה בלי שתחלום עליו.

זה היה מטריף ומתסכל. לאחר כמה חודשים זה היה צריך ל... היחלש. אבל תמונתו היתה חיונית בעיני רוחה כמו בפגישה הראשונה שלהם. גרוע מזה, חשבה, שכן אז היא היתה עטופה בהבטחה של מה שיחלקו ביניהם... עכשיו נותר לה רק זכרון שינה בזרועותיו, מגעו, נשיקותיו, והאופן בו לקח אותה אל מעבר להתעלות.

תפסיקי.

אין טעם בכל זה. טיילר נמצא בצד השני של העולם, מגלגל עסקאות ענק, עם מטה או עם איזו יפהפיה מתוחכמת אחרת הנאחזת בכל מילה שלו.

קרוב לוודאי שלא חשב אפילו על מי שבקרוב תהיה אשתו לשעבר, ואם חשב, אז אולי רק כדי לנענע בראשו נוכח הטפשות שבנישואי הבזק האלה, שנדונו לכשלון מהרגע הראשון.

"מחמיא לי שבחרת בי לעזור לך," אמרה ליאן בשקט ופגשה את מבטו המהורהר של מייקל סלואן.

"מובן שאת סקרנית לדעת מדוע."

כאשר יכול היה לבחור בבנו, או בכל אחד מאנשי הצוות המתאימים ביותר, ושעבדו בפירמה זמן רב ממנה? "כן."

תגובתה הכנה העלתה על פניו חיוך קלוש.

"התיק האישי שלך מגלה שחיית ועבדת זמן-מה בארצות-הברית."

"ניו-יורק." היא היתה צריכה להרגיש שמחה על שנתלשה מן הבינוניות של הקומה התחתונה לכדי מעמד כעוזרתו של מייקל סלואן. אז למה יש לה הרגשה מוזרה ביחס לכל זה? זה לא נראה הגיוני.

"מובן שתקבלי העלאה בשכר." הוא הזכיר סכום שהיה יותר מנדיב. "יחד עם עוד חבילת הטבות."

משרד חדש, מזכירה משלה... הכל היה קצת יותר מדי. ומייקל... מי עוד מלבד שיין אוורטון ודנטה של קראו למייקל סלואן מייקל?

"תודה."

"את תגיעי לקומה זו ממחר. עותק של תיק הלקוח יימסר לידייך ואת תקבלי את ההוראות שלך ממני."

"אני מבינה. יעזור אם אוכל לקבל קצת מידע רקע אודות הלקוח." יעזור גם אם תוכל לנשום קצת יותר בקלות אחרי שתמחק מהמשוואה את טיילר.

הוא הציץ בשעונו. "את תיפגשי אתו. אני מצפה שהעוזרת האישית שלי תכריז על בואו בתוך דקות."

מתג התקשורת על שולחנו השמיע צפצוף קטן והוא הושיט את ידו. "כן, תכניסי אותו פנימה."

ליאן קמה על רגליה וסבה אל הדלת, מודעת לכך שעצביה מתוחים.

קרולין ג'יימס עמדה בפתח לשניה, ואז הצטודדה מעט, חיוכה המקצועי ללא רבב.

"טיילר בנדיקט."

במשך שניות הכל עצר מלכת... כולל פעימות לבה של ליאן.

כאילו צפתה בסרט ומישהו לחץ על מתג העצירה.

אלוהים אדירים!

חלף רק שבוע מאז גילתה את כוונתה להתגרש ממנו. שבעה ימים במהלכם התייסרה נוכח התגובה האפשרית שלו.

האם בכוונתו לשחק משחק כלשהו, או שמא נוכחותו כאן עכשיו הנה מקרית לגמרי?

אפילו המחשבה שמדובר באפשרות הראשונה הסעירה את עצביה.

"טיילר. אני מקווה שהטיסה היתה טובה."

"תודה. כן."

צליל קולו, הלאט הניו-יורקי הצרוף, טלטל את עצביה.

ליאן אילצה את עצמה לפגוש את מבטו, מודעת למאמץ הנדרש לה לשם כך.

הוא נראה... עוצר נשימה, חשבה.

בשנות השלושים המאוחרות שלו, חליפתו האירופית נצמדה אל גזרתו הגבוהה והרחבה כאילו נתפרה במיוחד עבורו. וקרוב לוודאי שזה מה שקרה. היה לו חן פנימי שהזכיר לה חיית ג'ונגל חלקה, כולו כוח שרירי ואיכות ממתינה וצופיה שבישרה רעות לטרף שאינו ער לסכנה.

מבנה פנים רחב עצמות, עיניים אפורות מפלחות ופה שהבטיח אלפי תענוגות חושניים.

וקיים, חשבה ליאן, נזכרת בקלות רבה מדי איך הרגישה כאשר נעה תחתיו, מעליו. כיצד הפכו לגוף אחד, והיא שכחה מיהי ומה היא... רק שלו. שלו בלבד.

חמימות החיוך שלו, האופן בו עיניו התרככו כל-אימת שהתבונן בה... האנטיתזה ליחס הבלתי אישי עכשיו, שכן עתה ניכרה בו קשיחות מסוימת, אכזריות כמעט מקפיאה.

"העוזרת שלי, ליאן מרשל." מייקל סלואן ערך את ההכרות ולשבריר שניה היא ראתה התכהות פרימיטיבית בעיניו האפורות של טיילר. ואז היא נעלמה ותהתה אם זה היה רק תעתוע של האור.

טיילר הטה את ראשו קלות, הבעתו חתומה בזמן שבחן אותה בעיניים חוקרות, רואה את גזרתה הזעירה עם הקימורים הדקים, את תווי הפנים המצודדים, את השיער הבלונדי כעין האפר שהיה אסוף מעלה ואת עיניה הכחולות כספיר.

"ליאן," אמר בנימוס.

"אנא" – מייקל האב החווה לעבר מבחר כסאות העור – "שב."

מודעות חלפה בעורקיה, מפעילה כל קצה עצב עד שכל גופה המה במודעות חושנית. תגובה שעוררה בה כעס חסר אונים... על עצמה, עליו.

תעשי משהו. ותזכרי לנשום. לאט.

את יכולה לעשות את זה, אמרה לעצמה.

טיילר בחר בכסא הסמוך לכסאה, ומקרוב היא חשה בריח מי הגילוח שלו, שהתערבב בריח הנקי של הבגדים שזה עתה כובסו.

היה עוד משהו, איזו תמצית בלתי ניתנת להגדרה שהיתה גברית להפליא ושלו בלבד.

היא תקפה את שרידי השליטה העצמית שלה ובחנה אותם. היא לא אהבה את זה, לא רצתה בזה... בדיוק כפי שהיתה מעדיפה להיות בכל מקום אחר זולת כאן.

אלא שהיא היתה בוגרת מספיק כדי להפריד בין עסקים לחיים הפרטיים שלה. לא?

וכאן מדובר בעסקים בלבד. אין ספק שלא יהיה לה קשר אישי רב עם טיילר אחרי הפגישה הזו.

טיילר יהיה בקשר עם מייקל סלואן. ההשתתפות שלה תוגבל אל מאחורי הקלעים, בדיקת מסמכים, מחקרי שוק, יצירת קשרים, עריכת אינספור שיחות טלפון והעברת כל המידע הרלוונטי אל הבוס שלה.

כמה קשה זה כבר יכול להיות?

על מי היא חושבת שהיא עובדת?

מנהגו של טיילר היה נעים, אבל רק כסיל לא היה מבחין בפלדה שהסתתרה מתחת לשיטות העבודה שלו, לציפיותיו מסלואן, אוורטון, של ושות', ובמיוחד ממייקל סלואן האב.

טיילר היה שם, בפניה, ונוכחותו התישה את כוחותיה.

זו היתה הקלה גדולה כאשר הוא סיים את הפגישה.

כל דקה כמו זחלה בקצב של צב, והיא הסתירה את הפתעתה כאשר מבט גנוב לעבר שעונה גילה לה שחלפו רק עשרים דקות.

"מייקל," אמר טיילר כאשר קם על רגליו, ואז פנה אליה. "ליאן."

היא אילצה את עצמה לפגוש את מבטו, ראתה את הצינה בעיניו האפורות הכהות והגיבה בצורה דומה במשך כמה שניות לפני שהטתה את ראשה.

זה נגמר... לעת-עתה. אי-אפשר היה לא להוסיף את הסייג כאשר מייקל האב חצה את החדר, פתח את הדלת וליווה את טיילר עד שמסר אותו לידיה של העוזרת האישית שלו.

הקלתה של ליאן היתה עזה, למרות שהיא הצליחה להסתיר אותה בזמן שהבוס שלה סגר את הדלת והתיישב מאחורי שולחנו המרשים.

"הלקוח ארגן לוח זמנים מעניש."

ליאן יכלה כמעט לדמיין את מייקל האב משתמש במחשבון כיס כדי לסכם את דמי טרחתו.

האינסטינקט הזהיר אותה שנוכחותו של טיילר באוסטרליה, מלבורן, ושהבחירה שלו בסלואן, אוורטון, של ושות', אינן מקריות.

ופירוש הדבר שעקב אחריה.

השאלה למה העסיקה אותה כל שעות הצהרים, בזמן שנלחמה בתנועה של שעת השיא בדרכה אל דירתה בפרבר ברייטון וכאשר עלתה במעלית לדירתה.

הנישואים תמו, גירושים היו הברירה שעמדה בפניה, והם לא בדיוק נפרדו כידידים, והיא סירבה לקבל אף-אחת משיחות הטלפון שלו.

איזה משחק שטני מתכוון טיילר לשחק?