בית ספר לנשים

 תמונה 1

כְּרִיזַאלְד, אַרְנוֹלְף

כְּרִיזַאלְד: אז החלטתָ מחר לבקש את ידה?

אַרְנוֹלְף: לבקש? לא, לקחת.

כְּרִיזַאלְד: מזל טוב.

אַרְנוֹלְף: תודה.

כְּרִיזַאלְד: אנחנו לבד, איש אינו מצותת

אז אפשר, בלי חשש, ככה קצת לפטפּט.

תשמע, בְּתור חבר, עליי לומר לך,

אני מאוד חרד מהתוכנית שלך;

איך שלא נהפוך ונדוּש בָּעניין,

חתונה בשבילךָ, זה דבר מסוכן.

אַרְנוֹלְף: ואולי, לְמרבה הכּאב, ידידי

מגרונך מדבר ניסיונך האישי?

עבורך זה הרי צמד בלתי־נִפרד:

אם יֶשנה חתונה — יש גם בעל נִבגד.

כְּרִיזַאלְד: זה עניין של גורל; לא אני, לא אתה

יכולים לכוון מה שאין בו שליטה.

ה"לַעַג־לַנִבגד", הבּוּז שיש בךָ

הוא זה שבגללו אני חושש לך.

עני וגם עשיר, צעיר וּמבוגר

אתה, בלי הבחנה, הִשפּלתָ עד עפר.

עבורךָ זה תחביב להפוך כל תקרית

מִטרגדיה־פרטית לִבדיחה־ציבורית.

אַרְנוֹלְף: בצדק, האִם יש עוד עיר בעולמנו

שֶבּה הבעלים סובלניים כמו אצלנו?

הרי פה הנשים לא עושות שום חשבון

הן עושות מהבּעל צחוק סביב השעון!

אתם גברים? אתם מומחים לאימפּוֹטֶנציה,

שנשארים גברים מכוח האינֶרציה!

אחד, עובד מִבּוֹקר עד צאת הנשמה

חוזר — אשתו מוּתשת; הוא לא מבין מִמה...

אַחֵר, אֶת כל כספו יפקיד בִּשתי ידיה

של מי שֶתְמַמן בו את שְלל מאהביה.

אחד משתולל, רותח מזעם

אַחֵר כבר נואש — מֵבין שאין טעם;

וּכְשֶבְּביתו מאהב הוא מוצא —

הוא לוקח מעיל וּכפפות ויוצא.

באמת, מדוּבּר בִּבדיחוֹת מהלכות

איך אפשר לא לצחוק מִקומֶדיה כזאת?

הצגה בחינם, לא תלך?

כְּרִיזַאלְד: — רק שים לב

כי קורה לעִתים שגלגל מסתובב.

גם אני לא חירש, לִשמועות, לִרחשים;

אנשים ירכלו כל עוד יש אנשים.

אך אותי לא תראה מקפץ ורוקד

ושמח כל־כך מִלשמוח לָאיד.

אם בוקר אחד יתהפכו היוצרות

ידידי, תגלה, שאתה בצרות;

תספיק רק שמועה או חצי־ידיעה

ואתה תהפוך לִבדיחת המאה,

אז...

אַרְנוֹלְף: — הָסֵר דאגה מִלִבּך, ידידי,

לא יהיה זה פשוט להפתיע אותי.

אֶת טבע האישה מכיר, לצערי;

חוכמות ותחבולות — אך לא בבית־ספרי.

נערכתי. נקטתי מִשנֶה זהירות:

האישה שאֶשׂא היא... מופת של בּוּרוּת!

כְּרִיזַאלְד: אתה, ידידי, לְטיפשה תינשא?

אַרְנוֹלְף: "הנושא לוֹ טיפשה בחוכמה יעשה!"

שאישה משֹכילה על עצמי אעמיס?

בְּמוּדע אֶת חיַי על עצמי להמאיס?!

שֶאָלין בְּביתי מין ברייה מפוּלפּלת

שתובעת ליצוק לחייה תוחלת?!

שֶאֶת אורחַיי תקסים בהבחנה חדה

וּמה אני, סליחה, הָעֵזר כְּנגדה?

לא, לא, איני חָפֵץ בנפש נַעֲלָה,

כזאת רק תמרר את חיי בעלהּ.

אישה קוראת ספרים וחורזת שירה

מִבּחינתי מִדַי מוכשרת לַמִשׂרה;

אני רוצה אישה שֶבּוּרוּתה זוהרת,

שבשבילה חרוּז זה אבן בְּשרשרת!

שֶאִם אגיד: "הגיעו מים עד נפש", תצרח —

ותבדוק שאין הצפה בַּמטבח.

בקיצור, נחוצה לי בּוּרָה שתדע

לברך, לציית ולִתפּור. נקודה.

כְּרִיזַאלְד: "יפה וטיפשה", שאיפה נהדרת...

אַרְנוֹלְף: מִצִדי שתהיה גם טיפשה מכוערת!

כְּרִיזַאלְד: אבל שׂכל ויופי —

אַרְנוֹלְף: — תמימוּת עדיפה,

שתהיה אשתךָ חכמה ויפה.

כְּרִיזַאלְד: "ולקחתָ לךָ — טיפשה"...

מלבד העובדה שנשמע לי מַשְמִים

לחיות עם טיפשה עד גיל מאה עשרים,

תוהֶה, וּסליחה אם איני מנומס,

על מה בדיוק ביטחונך מבוסס?

אתה מצפה ש"טיפְּשתךָ היקרה"

תדע להבחין בין טוב לְבין רע?

כן, אישה חכמה מסוגלת לבגוד

אך עליה לרצות לעשות זאת, בְּעוד

זאת הטיפשה, מוּדעוּת הרי אין לה —

היא תבגוד בךָ כי במקרה הזדמן לה!

אַרְנוֹלְף: מה יפה הטיעון, הנימוק משכנע...

אבל מה? לא אותי! למה זה? לא יודע...

כְּרִיזַאלְד: אז לא אוסיף מילה.

אַרְנוֹלְף: לכל אחד גישה

לפי דרכי אחליט כיצד לבחור אישה.

אני מתבונן בַּזוּלת זה שָנים,

כדי ללמוד מִניסְיון בעלים אומללים

לִמצוקה מעיקה זו מצאתי פתרון

ועם כל הצניעות, מדוּבּר בחזון:

לפני כמה שנים, בִּכפר קטן נידח,

את האחת מצאתי, הצופֶן פוּענח.

היה בה כל מה שיכולתי לבקש

מִזגהּ הטוב בלט כבר אז, בגיל חמש.

פניתי אל אִמהּ, אישה חסרת פרוטה,

שאלתי אם תסכים לתת לי את בִּתהּ.

האישה הפשוטה לא ידעה את נפשה

והסכימה מיד, היא כל־כך התרגשה.

מאז היא גָדְלה, בהתאם לַתוכנית,

בְּמוסד מבודד עם גישה מסורתית.

חינוך ישן וטוב! כמו פעם! בְּמנזר;

שתישאר בּוּרָה עד כמה שאפשר.

וּכמו שאומרים, הסבלנות משתלמת

היא תמימה כמו כִּבשׂה, היא כמעט מטומטמת.

עכשיו היא אצלי, אך בְּבַית אחר;

מבודד, מרוחק, בו אין איש מבקר.

ושָם שני משרתים, פשוטים ממש כמותה,

שתפקידם לשמור על קודש תמימותה.

מול הפשטות שלה אני עומד נִפעם

ולפעמים כמעט צוחק לה בקול רם;

לפני כמה ימים היא באה, הילדה,

תמהה וּמבוּלבּלת — (נאבק בצחוקו.) תחזיק אותי. תודה.

היא שאלה אותי, עם דמעות בעיניים,

אם ילד בא אל העולם מהאוזניים!

כְּרִיזַאלְד: מאוד משעשע.

אַרְנוֹלְף: תבוא, תגיד אתה.

הרי אתה מוזמן לסעוד בחברתה.

כְּרִיזַאלְד: תודה רבה, אֶשמח, מֶסְיֶה אַרְנוֹלְף —

אַרְנוֹלְף: — סליחה!

מֶסְיֶה אַרְנוֹלְף אינו עוד שמי, אז בִּרשותךָ!

כְּרִיזַאלְד: נפלט, מתוך הרגל. סליחה, אַרנוֹ — סליחה!

והאמת, קשה לי להבין אותך:

ככה סתם, בגילך לשנות את שמך?

נכון, רכשתָ שטח, קרקעות וכוּלי...

אבל פתאום לקרוא לך מֶסְיֶה דֶה לָה נַיידֵי?

אַרְנוֹלְף: "דֶה לָה נַיידֵי" זה קצת יותר אני לדעתי

מה גם שהוא נישא בפי כל בני ביתי.

כְּרִיזַאלְד: אז את שם אבותיך החלפת פשוט

בשם שכולו... נפיחה של זחיחות?!

זאת אופנה משונה, אִם יוּרשֶה לי לומר,

רק קישוט בלי מהוּת — בלי כבוד לָעָבר!

כמו ההוא שהייתה לו חלקה קטנטנה

וחָפר מִסביבה תעלה משונה;

והיום סביב ביתו יש בִּיצה, ים של סְחי,

אך אֶת שמו הוא שינה למֶסְיֶה דֶה לָה אִי.

אַרְנוֹלְף: תחשוב מה שתרצה, "מהות", "קישוט" — תשמע לי;

דֶה לָה נַיידֵי הוא שמי, וּבו בלבד תקרא לי.

טוב, בִּרשותך אלך, אודיע שהגעתי.

וּזכור, אתה מוזמן לסעוד כמו שאמרתי.

כְּרִיזַאלְד: (תוך כדי יציאה.) האיש הזה פשוט יצא מדעתו.

אַרְנוֹלְף: האיש הזה, אִשתו פשוט גמרה אותו...

(דופק על הדלת.)