בית תשיעי

1

חורף

אלקס חצתה במהירות את המישור הרחב הזר של כיכר בֵּייניקי, ונעליה הכו על אריחי הבטון השטוחים. קוביית הענק של ספריית הספרים הנדירים שבקצה הכיכר נראתה כאילו היא מרחפת מעל הקומה התחתונה. באור היום זהרו לוחות החיפוי של המבנה בצבעי ענבר, כמו כוורת מוזהבת בוהקת, מקדש יותר מספרייה. בלילה היא סתם נראתה כמו קבר. האזור הזה של ייל היה שונה ממקומות אחרים בקמפוס: בלי אבן אפורה וקשתות גותיות, בלי מובלעות קטנות מרדניות של בניינים מלבנים אדומות שלדברי דרלינגטון לא היו קולוניאליים אלא רק נועדו להיראות כאלה. דרלינגטון הסביר לה למה כיכר בייניקי נבנתה כמו שנבנתה, איך היא משתלבת בפינה הזאת של ארכיטקטורת הקמפוס ומשקפת אותה, אבל בעיניה היא נראתה כמו תפאורה לסרט מדע בדיוני משנות השבעים, כאילו הסטודנטים אמורים ללבוש בגדי גוף צמודים או טוניקות קצרצרות, לשתות משקה שנקרא רכּז ולבלוע כמוסות מזון. אפילו פסל המתכת הגדול – של אלכסנדר קלדר, כמו שידעה עכשיו – נראה לה כמו נגטיב של מנורת לבה ענקית.

"זה קלדר," היא לחשה לעצמה. ככה דיברו בייל על אמנות. שום דבר הוא לא של מישהו. הפסל הוא קלדר. הבית הוא ניוטרה. היצירה – רותקו.

ואלקס – מאחרת. היא התחילה את הערב מלאת כוונות טובות, נחושה בדעתה להתקדם בעבודה על "הרומן הבריטי המודרני" ולהשאיר לעצמה הרבה זמן להגיע לחיזוי. אבל היא נרדמה באחד מחדרי הקריאה של ספריית סטרלינג כשעותק של "נוסטרומו" אחוז ברפיון בידיה וכפות רגליה נחות על צינור החימום. בעשר וחצי היא התעוררה בבהלה, רוק נוזל על לחייה. ה"שיט" המבוהל שלה הדהד בספרייה השקטה כמו ירייה והיא טמנה את פניה בצעיף, העמיסה את התיק על הכתף ונמלטה.

עכשיו היא חתכה דרך המעבר המקושת של אולם קומונס שבו נחקקו בשיש שמות חללי המלחמה ודמויות אבן עמדו על המשמר – שלום, מסירות, זיכרון, ואחרון חביב אומץ העוטה קסדה ומגן וזה הכול בערך, ושתמיד נראה לה כמו חשפן ולא כמו גבר מתאבל. היא ירדה בריצה במדרגות, וחצתה את צומת הרחובות קולג' וגרוב.

הקמפוס שינה את פניו משעה לשעה ומרחוב לרחוב, ואלקס תמיד הרגישה כאילו היא רואה אותו לראשונה. הלילה הוא היה סהרורי ונשם נשימות עמוקות ואחידות. האנשים שראתה בדרכה לשס"ס נראו שבויים בחלום: מבטיהם שלווים, פונים זה אל זה, אדים עולים מספלי הקפה שבידיהם העטויות כפפות. הייתה לה הרגשה מלחיצה שהם חולמים אותה – בחורה במעיל כהה שתיעלם כשיתעוררו.

גם בניין שס"ס, שפילד־סטרלינג־סטרַתקוֹנה, נמנם. דלתות הכיתות היו נעולות, והמסדרונות מוארים רק באור חסכוני עמום. אלקס עלתה במדרגות לקומה השנייה ושמעה רעש מהדהד מאחד מאולמות ההרצאות: "המועדון החברתי של ייל" הקרין באולם סרט כל יום חמישי בערב. מֵרסי נעצה את רשימת הסרטים על דלת חדר המעונות שלהן, אבל אלקס לא טרחה אפילו להציץ בה. ימי חמישי שלה היו תפוסים.

טריפּ הֵלמוּת' היה שעון ברפיון על הקיר ליד דלת אולם ההרצאות. הוא הנהן לאלקס בתנועה כבדת עפעפיים. אפילו באור העמום היא ראתה שהעיניים שלו אדומות. אין ספק שהוא עישן לפני שבא לכאן. אולי בגלל זה אנשי העצמות הבכירים ממנו תקעו אותו כאן בתור שומר. ואולי הוא התנדב.

"איחרת," הוא אמר. "הם כבר התחילו."

אלקס התעלמה ממנו, והציצה פעם אחת לאחור כדי לוודא שהמסדרון שומם. היא לא חייבת לטריפ הלמות' הסברים, ואם תנדב אותם היא תיראה חלשה. היא נעצה את אגודלה בחריץ כמעט בלתי נראה בחיפוי הקיר. הקיר היה אמור להיפתח בקלות, אבל תמיד נתקע. היא דחפה אותו בכוח בכתפה, ומעדה כשנפתח בפתאומיות.

"תרגיעי," אמר טריפ.

אלקס סגרה את הדלת מאחוריה, וירדה לאט במעבר הצר והחשוך.

למרבה הצער, טריפ צדק. החיזוי כבר התחיל. אלקס נכנסה לחדר הניתוח הישן בצעדים שקטים ככל יכולתה.

החדר היה נטול חלונות, דחוס בין אולם ההרצאות לכיתת לימוד קטנה לתואר שני. הוא היה שריד נשכח מבית הספר לרפואה הישן שהקורסים שלו התנהלו בשס"ס עד שעבר לבניינים משלו. מתישהו בסביבות 1932 אטמו מנהלי הקרן שמימנה את גולגולת ועצמות את הכניסה אל החדר, והסוו אותה בחיפוי קיר חדש. את כל הפרטים האלה אלקס ליקטה מ"לתה: המורשת" כשהייתה אמורה לקרוא כנראה את "נוסטרומו".

אף אחד לא העיף בה ולו מבט. כל העיניים היו נעוצות בהַרוּספֶּקס, שפניו הכחושות היו מכוסות במסכת מנתחים והחלוק הכחול בהיר שלו היה מוכתם בדם. ידיו העטויות בכפפות לטקס חיטטו בשיטתיות בתוך קרביו של – המטופל? האובייקט? הקורבן? – אלקס לא ידעה מה המונח הנכון לאיש ששכב על השולחן. לא "קורבן". הוא אמור להישאר בחיים. תפקידה, בין היתר, הוא לוודא שזה אכן יקרה. היא צריכה להשגיח על האיש כשהוא עובר את מסע הייסורים הזה ובדרכו חזרה למחלקה בבית החולים שממנה לקחו אותו. אבל מה יקרה לו בעוד שנה? היא שאלה את עצמה. בעוד חמש שנים?

אלקס הסתכלה על הגבר שעל שולחן הניתוחים: מייקל רֶיֵיס. היא קראה את התיק שלו לפני שבועיים, כשנבחר לטקס. עור הבטן שלו היה עכשיו מופשל ומוחזק בתופסני פלדה, ופנים הבטן נראה כאילו הוא פורח – סחלב ורוד תפוח, קטיפתי ואדום במרכז. לא יישאר נזק, ממש. אבל כרגע היא צריכה לדאוג לעתיד שלה. רייס כבר יסתדר.

אלקס הסיטה את מבטה וניסתה לנשום מהאף. הבטן שלה התהפכה ורוק בטעם נחושת הציף את פיה. יצא לה לראות הרבה פציעות קשות, אבל רק אצל המתים. משום מה היה הרבה יותר גרוע לראות פציעה של אדם חי, של גוף אנושי שרק הצפצוף המתכתי הקבוע של המוניטור מחבר אותו לחיים. בכיס היה לה ג'ינג'ר מסוכר נגד בחילה – אחד הטיפים של דרלינגטון – אבל היא לא הרגישה בנוח להוציא אותו ולפתוח את העטיפה.

ולכן היא נעצה את מבטה בכיוון הכללי של ההרוספקס, שקרא עכשיו סדרה של מספרים ושל אותיות – סימולי מניות ומחירי ניירות ערך של חברות הנסחרות בבורסה של ניו יורק. בשלב מסוים הלילה ההרוספקס יעבור לנאסד״ק, ליורונקסט ולשווקים באסיה. אלקס לא ניסתה אפילו לפענח את דבריו. ההוראות הסתומות לקנות, למכור ולחכות ניתנו בהולנדית – שפת המסחר, שפתן של הבורסה הראשונה לניירות ערך ושל ניו יורק הישנה ושפתם הרשמית של אנשי העצמות. כשגולגולת ועצמות נוסדה, היו סטודנטים רבים מדי ששלטו ביוונית ובלטינית. עיסוקיה של האגודה חייבו משהו פחות מובן.

"הולנדית היא שפה קשה יותר להגייה," אמר לה דרלינגטון. "חוץ מזה, זה מספק לאנשי העצמות תירוץ לנסוע לאמסטרדם." דרלינגטון שלט כמובן בלטינית, ביוונית ובהולנדית. הוא גם דיבר צרפתית, מנדרינית ופורטוגזית סבירה. אלקס התחילה רק עכשיו קורס "ספרדית ב'". היא בחרה בו כי חשבה שזה יהיה קורס קל בזכות השיעורים בבית הספר היסודי וערבוביית הפתגמים של סבתא שלה בלדינו, אבל היא לא לקחה בחשבון דברים כמו "מודוס האיווּי". בכל מקרה, היום היא כבר יכולה פחות או יותר לשאול אם גלוריה רוצה ללכת מחר לדיסקוטק.

צרור יריות עמום נשמע מהסרט שבחדר הסמוך והרעיד את הקיר. ההרוספקס הרים את עיניו מהגוש הוורוד החלקלק של המעי הדק של מייקל רייס, ברוגז גלוי.

"פני צלקת", קלטה אלקס כשהמוזיקה התגברה ומקהלה של קולות רמים שאגה כאיש אחד, "רוצים להתעסק איתי? אוקיי. רוצים משחק קשוח?" הקהל דקלם כמו ב"מופע הקולנוע של רוקי". אלקס ראתה את "פני צלקת" בערך מאה פעם. זה היה הסרט האהוב על לן, עד כדי כך הטעם שלו היה צפוי, הוא אהב הכול חזק – כאילו הזמין ספר הדרכה של "איך להיות מאפיונר". כששניהם פגשו את הֶלי ליד הטיילת של וניס, ושער הזהב שלה נראה כמו מסך פתוח שנועד להציג את עיניה הכחולות הגדולות, אלקס חשבה מייד על מישל פייפר בשמלת הסאטן. רק פוני סמיך חלק היה חסר. אבל אלקס לא רצתה לחשוב על הלי הלילה, עם צחנת הדם שעמדה באוויר. לן והלי הם החיים הישנים שלה. הם לא שייכים לייל. מצד שני, גם היא לא.

למרות הזיכרונות שהסרט עורר, אלקס קיבלה בברכה כל רעש שהחריש את הקולות הלחים של ידי ההרוספקס המחטטות במעיים של מייקל רייס. מה הוא רואה בהם? דרלינגטון אמר שהחיזויים לא שונים מקריאת העתיד בקלפי טארוט או בחופן עצמות של בעלי חיים. אבל הם בהחלט נראו שונים. ונשמעו הרבה יותר ממוקדים. את מתגעגעת למישהו. השנה הבאה תביא איתה אושר. מגידי עתידות אמרו דברים כאלה – מעורפלים, מנחמים.

היא סקרה את אנשי העצמות, כולם בברדסים ובגלימות, שהתגודדו סביב הגוף שעל השולחן. סטודנט לתואר שני שהיה הרשם העלה את החיזויים על הכתב. מכאן הם יימסרו למנהלי קרנות גידור ולמשקיעים פרטיים ברחבי העולם ויבטיחו את עתידם הכלכלי של אנשי העצמות ושל בוגרי האגודה. נשיאים לשעבר, דיפלומטים, ראש סי־איי־איי אחד לפחות – כולם היו אנשי עצמות. אלקס חשבה על טוני מונטנה הטובל בג'קוזי ונואם: אתה יודע מה זה קפיטליזם? היא העיפה מבט בגופו הרופס של מייקל רייס. טוני, אין לך מושג.

היא קלטה תנועה חטופה ביציע המשקיף על חדר הניתוח. לחדר היו שני אפורים מקומיים שישבו במקומות קבועים במרחק שורות ספורות זה מזה: אישה חולת נפש שעברה ב־1926 היסטרקטומיה להסרת השחלות והרחם והייתה אמורה לקבל בתמורה שישה דולר, אילו נשארה בחיים; וסטודנט לרפואה. הסטודנט קפא למוות בסביבות 1880 במאורת אופיום במרחק אלפי קילומטרים מכאן, אבל חזר שוב ושוב, ישב במקום שהיה פעם שלו והסתכל על כל מה שהתרחש מתחתיו והזכיר חיים. בחדר הניתוח נערכו חיזויים רק ארבע פעמים בשנה, בתחילת כל רבעון של שנת הכספים, אבל זה הספיק לו, כנראה.

דרלינגטון נהג לומר שמול רוחות צריך להתנהג כמו ברכבת התחתית: אסור ליצור קשר עין. אסור לחייך. אסור לפנות אליהן. אחרת מי יודע מה יבוא איתך הביתה. אבל זה לא כל כך פשוט כשהדבר היחיד שיש לראות בחדר חוץ מהן הוא גבר שמשתעשע באיברים הפנימיים של גבר אחר כמו באבני מה־ג'ונג.

היא נזכרה בתדהמה של דרלינגטון כשהבין שהיא לא רק רואה רוחות בלי עזרת שיקוי או כישוף, אלא שהיא גם רואה אותן בצבע. משום מה הוא רתח מזעם. היא נהנתה מזה מאוד.

"באיזה צבעים?" הוא שאל והוריד את רגליו מהשולחן. הנעליים השחורות הכבדות שנעל חבטו ברצפת העץ המחורצת בסלון של אִיל בַּסטוֹן.

"פשוט צבעים. כמו בפולרואיד ישן. למה? מה אתה רואה?"

"הם נראים אפורים," הוא ענה בכעס. "בגלל זה קוראים להם אפורים."

היא משכה בכתפיה, וידעה שהאדישות שלה תכעיס אותו עוד יותר. "זה לא כזה סיפור."

"אולי לא בשבילך," הוא מלמל, ויצא מהחדר בצעדים רועמים. עד סוף היום הוא הסתגר בחדר הכושר והזיע רוגז.

בשעתו היא נמלאה זחיחות – היא שמחה לגלות שלא הכול בא לו בקלות. אבל עכשיו, כשהקיפה את חדר הניתוח ובדקה את התוויות הגיר הקטנות שצוירו בארבע רוחות השמיים, היא הרגישה רק לחוצה ולא מוכנה. אלה היו התחושות שלה מהרגע שכף רגלה דרכה בקמפוס. לא, עוד לפני כן. מהרגע שהדיקן סנדאו התיישב ליד המיטה שלה בבית החולים, תופף באצבעות מוכתמות מניקוטין על האזיקים שכבלו את ידיה, ואמר, "אנחנו מציעים לך הזדמנות." אבל זאת הייתה אלקס הישנה. האלקס של הלי ושל לן. האלקס של ייל, לעומת זאת, לא נכבלת באזיקים, לא מסתבכת בקטטות, לא מזדיינת עם זר בשירותים כדי לפרוע את החובות של החבר שלה למלווים בריבית. האלקס של ייל מתאמצת ולא מקטרת. היא ילדה טובה שמנסה לעמוד בקצב.

ונכשלת. היא הייתה צריכה להגיע הנה מוקדם יותר, להשגיח על שרטוט הסימנים ולוודא שהמעגל מוגן. אפורים ותיקים כמו אלה שמרחפים ביציע שמעליה לא נוטים לעשות בעיות אפילו אם נמשכו לכאן בגלל הדם. אבל חיזויים הם קסם גדול, ותפקידה לוודא שאנשי העצמות פועלים לפי הנוהל, שהם נזהרים. אם כי היא רק מעמידה פנים. רק אתמול בלילה היא חרשה במרץ וניסתה לשנן את הסימנים הנכונים ואת היחס הנכון של גיר, פחם ועצם. היא אפילו הכינה כרטיסיות, כמה פתטי, ועלעלה בהן באי־רצון בהפוגות בג'וזף קונרד.

ההתוויות נראו לה בסדר, אבל היא שלטה בסימני ההגנה בערך כמו ברומנים בריטיים מודרניים. כשהשתתפה בחיזוי הסתיו עם דרלינגטון, היא באמת טרחה לשים לב? לא. היא הייתה עסוקה מדי: בג'ינג'ר המסוכר שמצצה, בתדהמה מכך שהכול מוזר, בתקווה שלא תשפיל את עצמה ותקיא. היא חשבה שיש לה עוד הרבה זמן ללמוד תחת עינו הפקוחה. אבל שניהם טעו בעניין הזה.

"ווּרהוּף!" קרא ההרוספקס, ואחת מאנשי העצמות זינקה קדימה. מלינדה? מירנדה? אלקס לא זכרה את שמה של הג'ינג'ית, רק שהיא במקהלת א־קפלה של נשים בלבד שנקראת "וים אנ' ריתם". הבחורה ניגבה בעדינות את מצחו של ההרוספקס במגבת לבנה, ונבלעה שוב בקהל.

אלקס השתדלה לא להסתכל על הגבר ששכב על השולחן, אבל עיניה נדדו אל פניו בעל כורחה. מייקל רייס, בן ארבעים ושמונה, סכיזופרן פרנואידי מאובחן. הוא יזכור משהו כשיתעורר? אם הוא ינסה לספר על זה למישהו, יקראו לו משוגע? היא הכירה את ההרגשה. יכולתי להיות על השולחן במקומו.

"אנשי העצמות אוהבים אותם כמה שיותר משוגעים," דרלינגטון אמר לה פעם. "הם חושבים שזה משפר את החיזויים." אלקס שאלה למה. "ככל שהוויקטימה יותר מטורף," הוא ענה, "ככה הוא קרוב יותר לאלוהים."

"וזה נכון?"

"רק במסתורין ובמוות נגלית הנשמה," הוא ציטט, ואחר כך משך בכתפיו. "לפי חשבונות הבנק שלהם נראה שכן."

"ואין לנו בעיה עם זה?" שאלה אלקס. "שפותחים לאנשים את הבטן רק כדי שאיזה צ'וֹנסי יוכל לשפץ לעצמו את בית הקיץ?"

"בחיים לא הכרתי איזה צ'ונסי," הוא ענה. "אבל אני עדיין אופטימי." הוא השתתק ועמד בנשקייה בפנים חמורות. "שום דבר לא יעצור את זה. יותר מדי אנשים בעלי השפעה בונים על הקסם של האגודות. עד שלתה נוסד לא היה עליהן שום פיקוח. אז או שתצווחי במחאה ולא תשיגי שום דבר אלא רק תפסידי את המלגה, או שתישארי כאן, תעשי את העבודה שלך ותשפרי את המצב כמה שאפשר."

אפילו אז היא שאלה את עצמה אם זה לא רק חלק מהסיפור, אם מה שקושר את דרלינגטון ללתה לא פחות מתחושת החובה הוא הרצון העז שלו לדעת הכול. אבל היא שתקה אז והתכוונה לשתוק גם היום.

מייקל רייס אותר באחת המיטות הציבוריות בבית החולים "ייל ניו הייבן". כלפי חוץ הוא נראה כמו כל מטופל אחר: נווד; מהטיפוסים שמתגלגלים מהמחלקה הפסיכיאטרית לחדר המיון לכלא; לפעמים לוקח תרופות, לפעמים מפסיק לקחת. היה לו אח בניו ג'רזי שהיה רשום כשאר הבשר הקרוב ביותר שלו, והאח אישר את מה שהיה אמור להיות הליך שגרתי לטיפול במעיים מצולקים.

בבית החולים טיפלה ברֶייס רק אחות אחת, ג'ין גַטדוּלה, שעבדה שלושה לילות ברצף. היא לא הנידה עפעף ולא הקימה מהומה גם כשבגלל טעות כלשהי בלוחות הזמנים, כנראה, שיבצו אותה לשני ערבים נוספים במחלקה. לא ברור אם עמיתיה שמו לב לכך שהיא מגיעה בכל יום לעבודה באותו שבוע עם תיק ענקי. בתיק הייתה טמונה צידנית קטנה ובה הארוחות של מייקל רייס: לב של יונה לבהירות, שורש גרניום ותבשיל עשבים מרירים. לגטדולה לא היה מושג מה עושה המזון ולא מה הגורל שצפוי למייקל רייס, כמו שלא היה לה מושג מה עלה בגורלם של שאר המטופלים ה"מיוחדים" שלה. היא אפילו לא ידעה מי המעסיק שלה, רק שאחת לחודש היא מקבלת צ'ק חיוני מאוד לקיזוז חובות ההימורים שצובר בעלה בשולחנות הבלאק־ג'ק בקזינו "פוקסוודס".

אלקס שאלה את עצמה אם רק נדמה לה או שהיא באמת מריחה את הפטרוזיליה הטחונה שריפדה את קרביו של רייס, אבל הבטן שלה התכווצה שוב באזהרה. היא השתוקקה נואשות לאוויר צח והזיעה מתחת לשכבות הבגדים. בזכות מערכת קירור נפרדת משאר הבניין שרר בחדר הניתוח קור מקפיא, אבל נורות ההלוגן הניידות הענקיות שהאירו את השולחן הקרינו חום.

אנחה חרישית נשמעה. עיניה של אלקס ננעצו מייד במייקל רייס, ותמונה איומה הבליחה בראשה: רייס מתעורר ומוצא את עצמו קשור לשולחן, מוקף דמויות חבושות ברדס, איבריו הפנימיים משתלשלים מגופו. אבל העיניים שלו נותרו עצומות, והחזה עלה וירד בקצב אחיד. האנחה נשמעה שוב, בקול רם יותר. אולי לעוד מישהו יש בחילה? אבל אף אחד מאנשי העצמות לא נראה במצוקה. פניהם זהרו באפלת החדר כמו ירחים שקדניים, ועיניהם היו נעוצות בניתוח.

האנחה התגברה ועכשיו הצטרף אליה משב רוח, התערבל בחדר וניתז מקירות העץ הכהים. בלי קשר עין, הזכירה אלקס לעצמה. רק תסתכלי ותראי אם האפורים... היא החניקה קריאת בהלה.

האפורים כבר לא היו במקומם.

הם גהרו מעל המעקה שהקיף את חדר הניתוח. הם לפתו באצבעותיהם את העץ, וגופם וצווארם היו מתוחים ממש עד קצה מעגל הגיר כמו בעלי חיים שמנסים לשתות מבור מים.

אל תסתכלי. זה היה קולו של דרלינגטון, האזהרה שלו. אל תנעצי בהם עיניים. אפורים יכולים ליצור קשר בקלות, להתחבר למישהו. והפעם הסכנה גדולה במיוחד כי היא מכירה את עברם של האפורים האלה – הם נמצאים כאן כל כך הרבה זמן שדורות שלמים של נציגי לתה תיעדו אותם. אם כי בכל המסמכים צנזרו את שמותיהם.

"אם את לא יודעת את השם," הסביר דרלינגטון, "את לא יכולה לחשוב עליו ואת גם לא מתפתה להגיד אותו." שם מבטא מידה של אינטימיות.

אל תסתכלי. אבל דרלינגטון לא כאן.

האפורה הנקבה הייתה עירומה, והפטמות של שדיה הקטנים היו מכווצות מקור כמו שהיו מן הסתם במותה. היא קירבה את ידה לפצע הפתוח בבטנה ונגעה בחיבה בבשר, כמו אישה המגלה בתנועה ביישנית שהיא בהיריון. לא תפרו לה בשעתו את הפצע. הנער – והוא אכן היה נער, רזה ועדין פנים – לבש ז'קט ירוק־כהה מרושל ומכנסיים מוכתמים. אפורים תמיד נראים כמו שנראו ברגע המוות. אבל היה משהו מגונה במחזה שלהם זה לצד זה, האחת עירומה והאחר לבוש.

כל שריר בגופם של האפורים היה דרוך, עיניהם היו פקוחות לרווחה ושפתיהם פעורות. פיותיהם היו חורים שחורים ענקיים, ומהם בקעה הקינה הקודרת – ממש לא אנחה, בעצם, אלא קול חדגוני אל־אנושי. אלקס נזכרה בקן הצרעות שמצאה איזה קיץ בחניה שמתחת לדירה של אימא שלה בסטודיו סיטי, בזמזומם האדיש של החרקים במקום החשוך.

ההרוספקס המשיך לדקלם בהולנדית. אחד מאנשי העצמות קירב כוס מים לשפתי הרשם, שהמשיך לתמלל. ריח כבד של דם, של עשבי תיבול ושל חרא עמד באוויר.

האפורים רכנו קדימה סנטימטר אחר סנטימטר. הם רעדו, שפתיהם נמתחו והפיות שלהם היו רחבים מדי עכשיו, כאילו הלסתות יצאו מציריהן. דומה היה שכל החדר רוטט.

אבל רק אלקס ראתה אותם.

זאת הסיבה שבגללה לתה הביאו אותה לכאן, שבגללה הדיקן סנדאו פנה לבחורה באזיקים והציע לה באי־רצון הצעה ששווה זהב. ובכל זאת, אלקס הסתכלה סביבה בתקווה שעוד מישהו יבין, שמישהו יציע עזרה.

היא פסעה צעד לאחור וליבה פרפר כמו ארנב. אפורים הם כנועים, קהים, במיוחד אפורים ותיקים כל כך. זה מה שאלקס חשבה, לפחות. אולי זה אחד השיעורים שדרלינגטון לא הספיק להגיע אליהם?

היא אימצה את מוחה כדי להיזכר בכישופים המעטים שדרלינגטון לימד אותה בסמסטר שעבר, בלחשי ההגנה. בלית ברירה היא תוכל להשתמש במילות המוות. הן יפעלו על אפורים במצב כזה? היא הייתה צריכה לשים מלח בכיסים, סוכריות קרמל שיסיחו את דעתם, משהו. דברים בסיסיים, אמר דרלינגטון בראשה. קלים לתפעול.

מעקה העץ שתחת אצבעותיהם של האפורים התחיל להתכופף ולהיסדק. נערת המקהלה הג'ינג'ית הרימה את עיניה, וניסתה להבין מאיפה בוקעות החריקות.

המעקה יישבר. הסימנים לא מדויקים כנראה. מעגל ההגנה לא יחזיק מעמד. אלקס הסתכלה ימינה ושמאלה על אנשי העצמות חסרי התועלת בגלימות המגוחכות. אם דרלינגטון היה כאן הוא היה נשאר ונלחם, מרסן את האפורים ומגן על רייס.

אור ההלוגן התעמעם, התגבר.

"לך תזדיין, דרלינגטון," לחשה אלקס, וכבר הסתובבה לברוח.

בום.

החדר רעד. אלקס מעדה. ההרוספקס ושאר אנשי העצמות הסתכלו עליה בזעף.

בום.

דפיקות של משהו מהעולם הבא. משהו גדול. משהו שאסור לתת לו לעבור.

"הדנטה שלנו שיכורה?" מלמל ההרוספקס.

בום.

אלקס פערה את פיה לצרוח, להגיד להם שיברחו לפני שמה שמעכב את היצור הזה יקרוס.

האנחות גוועו פתאום, לחלוטין, כאילו פקקו אותן בבקבוק. המוניטור צפצף. הנורות זמזמו.

האפורים ישבו שוב במקומם. הם התעלמו זה מזה והתעלמו ממנה.

החולצה של אלקס נדבקה לגופה הלח מתחת למעיל, ספוגה לחלוטין בזיעה. עורה הדיף ריח חמצמץ כבד של פחד. נורות ההלוגן עדיין זרחו באור לבן וחם. חדר הניתוח פלט פעימות חום כמו איבר מלא דם. אנשי העצמות לטשו עיניים. בחדר הסמוך רצו כתוביות הסיום.

אלקס ראתה את המקום שהאפורים אחזו בו במעקה. העץ התפצל לכפיסים לבנים דקיקים שנראו כמו חוטי משי.

"סליחה," היא אמרה. היא התכופפה והקיאה על רצפת האבן.

רק בשלוש בלילה תפרו לבסוף את מייקל רייס. ההרוספקס ומרבית אנשי העצמות האחרים הלכו שעות קודם לכן להתרחץ אחרי הטקס ולהתכונן למסיבה שתימשך עד הרבה אחרי עלות השחר.

ההרוספקס יחזור אולי היישר לניו יורק במושב עור בצבע שמנת של לימוזינה שחורה, או שיחליט להישאר לחגיגות ויבחר לעצמו סטודנטיםו/או סטודנטיות מבין שלל מועמדים מוכנים ומזומנים. אלקס שמעה ש"לדאוג להרוספקס" נחשב לכבוד, ואולי מי ששיכור מספיק ומסומם מספיק באמת רואה את זה ככה, אבל לה בהחלט נשמע שמדובר בסרסרות לטובת האיש שמשלם את החשבונות.

הג'ינג'ית – מירנדה, מתברר, "כמו ב'הסופה'" – עזרה לאלקס לנקות את הקיא. היא הייתה באמת נחמדה, ואלקס הרגישה קצת לא נעים על ששכחה את שמה.

את רייס עטפו בכיסוי הטעיה ששיווה לו מראה של ציוד אור־קולי מכוסה ביריעת ניילון, והוציאו אותו מהבניין על אלונקה. זה היה השלב המסוכן ביותר במבצע הלילי כולו מבחינת ביטחון האגודה. גולגולת ועצמות לא ממש הצטיינו בשום דבר חוץ מחיזויים, וחברי כתב יד סירבו כמובן לחלוק את כישופי המקסם שלהם עם אגודה אחרת. הקסם שהחזיק את ההסוואה של רייס רטט עם כל מהמורה: האלונקה היטשטשה והתחדדה חליפות והצפצופים והטרטורים של הציוד הרפואי ושל המנשם המשיכו להישמע. אם מישהו יסתכל בתשומת לב על מה שחולף במסדרון, אנשי העצמות יסתבכו קשות – אם כי אלקס תיארה לעצמה שגם מזה הם יצליחו לצאת בעזרת כסף.

כשרייס יחזור למחלקה היא תבדוק מה שלומו, וכעבור שבוע תבדוק שוב כדי לוודא שהוא מחלים בלי סיבוכים. כבר היו בעבר נפגעים בחיזויים, אם כי מאז שהקימו את לתה ב־1898 כדי לפקח על האגודות זה קרה רק פעם אחת: חבורה של אנשי עצמות הרגה בטעות נווד במהלך קריאת חירום שתוכננה בפזיזות אחרי קריסת הבורסה ב־1929. בארבע השנים שלאחר מכן החיזויים נאסרו, ועצמות הייתה עלולה לאבד את הקבר שלה – בניין גדול מלבנים אדומות בהיי סטריט. "בשביל זה אנחנו קיימים," אמר דרלינגטון כשאלקס דפדפה בספרים של לתה ברשימה שפירטה את שמות כל הוויקטימה ואת תאריכי החיזויים. "אנו הרועים, סטרן."

אבל כשאלקס הצביעה על שרבוט בשוליים של "לתה: המורשת" הוא התכווץ. "געל"מ?" היא שאלה.

"גמרנו עם לוזרים מתים," הוא ענה באנחה.

ממש שליחות אצילית. ולמרות זאת, אלקס לא יכולה להרגיש עליונות רבה מדי הלילה, אחרי שכמעט נטשה את מייקל רייס כדי להציל את עורה.

אלקס נשאה בגבורה שרשרת ארוכה של בדיחות על הארוחה של עוף בגריל וסוכריות גומי שפלטה על הרצפה. היא נשארה בחדר הניתוח וּוידאה שאנשי העצמות הנותרים יפעלו לפי נוהל החיטוי התקין (יש לקוות).

היא החליטה לחזור שוב מאוחר יותר ולפזר בחדר אבקת עצמות. שרידי מוות הם הדרך היעילה ביותר להרחיק אפורים – זאת הסיבה שבגללה בתי קברות הם מקומות פחות רדופים יחסית. היא חשבה על הפּיות הפעורים של הרוחות, על זמזום החרקים הנורא. משהו ניסה לפרוץ בכוח למעגל הגיר. למיטב הבנתה, לפחות. אפורים – רוחות – הם בלתי מזיקים. בדרך כלל. נדרש מהם מאמץ רב כדי ללבוש צורה כלשהי בעולם האנושי. ולעבור דרך הלוט האחרון? להפוך לגשמיים, ליצורים שיכולים לגעת? שעלולים להזיק? אלקס ידעה שהם יכולים לעשות את זה. אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי.

ובכל מקרה, עד היום נערכו כבר מאות חיזויים בחדר ההוא והיא לא שמעה על שום אפור שלבש צורה גשמית או הפריע. למה ההתנהגות שלהם השתנתה הלילה?

אם היא השתנתה.

המתנה הגדולה ביותר שלתה נתנו לאלקס לא הייתה המלגה המלאה לייל, ולא ההתחלה החדשה שקרצפה את עברה ומחקה אותו כמו כוויית חומצה. אלא הידיעה, הוודאות, שהדברים שהיא רואה אמיתיים ותמיד היו כאלה. אבל שנים רבות מדי היא שאלה את עצמה אם היא משוגעת, וכבר היה מאוחר מדי להפסיק. דרלינגטון היה מאמין לה. כמו תמיד. אלא שדרלינגטון איננו.

אבל הוא יחזור, היא אמרה לעצמה. בעוד שבוע, במולד הירח, נחזיר אותו הביתה.

אלקס נגעה בעדינות במעקה הסדוק והתחילה לחשוב איך תנסח את הדוח שלה על החיזוי לספרים של בית לתה. הדיקן סנדאו קרא את כל הדוחות, והיא לא ממש השתוקקה להסב את תשומת ליבו למשהו חריג. חוץ מזה, אם מתעלמים לרגע מהגבר חסר האונים שהמעיים שלו זכו לעיצוב מחדש, לא קרה בעצם שום דבר נורא.

כשאלקס הגיחה מהמעבר אל המסדרון, טריפ הלמות' התנער בבהלה מרפיונו. "הם מסיימים שם?"

היא הנהנה ושאפה שאיפה עמוקה של אוויר צח יחסית. היא השתוקקה כבר לצאת מהבניין.

"דוחה, אה?" שאל טריפ בחיוך זחוח. "אחרי שירשמו את הטיפים כמו שצריך אני יכול להעביר לך כמה, אם את רוצה. יהיה לך יותר קל עם ההלוואות סטודנטים שלך."

"מה לך ולהלוואות סטודנטים?" המילים נפלטו מפיה בכעס, בלי מחשבה. אם דרלינגטון היה כאן, הוא לא היה מרוצה. אלקס אמורה להיות מנומסת, מרוחקת, דיפלומטית. חוץ מזה, היא צבועה. בזכות לתה היא יכולה להשלים את התואר בלי שום חוב מעיק – בתנאי שתצלח ארבע שנים של בחינות, עבודות ועוד לילות כאלה.

טריפ הרים את ידיו בכניעה וצחק במבוכה. "הֵיי, רק מנסה להסתדר." טריפ היה בנבחרת השיט, דור שלישי של אנשי עצמות, משכמו ומעלה, גולדן רטריבר גזעי: מטופש, נוצץ ויקר. הוא היה ורדרד ופרוע כמו תינוק בריא, בהיר שיער ועדיין שזוף מאיזה אי שהוא בילה בו את חופשת החורף. הוא היה נינוח כמו כל מי שמאז ומתמיד היה ויהיה בסדר גמור, בחור של אלף הזדמנויות נוספות. "הכול טוב בינינו?" הוא שאל בלהיטות.

"הכול טוב," היא ענתה, אם כי היא לא הרגישה טוב. רטט האנחה המזמזמת עדיין מילא את ריאותיה והדהד בגולגולתה. "פשוט מחניק בפנים."

"נכון?" אמר טריפ. מבחינתו הם כבר היו חברים. "אולי לא כל כך נורא להיתקע בחוץ כל הלילה." הוא לא נשמע משוכנע.

"מה קרה לך ביד?" אלקס ראתה תחבושת מבצבצת ממעיל הרוח שלו.

טריפ הפשיל את השרוול וחשף פיסת ניילון שמנונית על פנים האמה. "אני ועוד כמה חברים עשינו היום קעקוע."

אלקס הסתכלה מקרוב: בולדוג פורץ בהילוך גאה מה־Y הכחולה הגדולה של ייל. המקבילה המאצ'ואיסטית של חברוֹת הכי טובות!

"יפה," היא שיקרה.

"לך יש קעקועים?" עיניו הישנוניות שוטטו על גופה וניסו לקלף מעליה את שכבות החורף, בדומה לאפסים שהסתובבו בגראונד זירו ואצבעותיהם התחקו אחר הקווים וליטפו את עצם הבריח שלה, את הזרוע. אז מה הקעקוע הזה אומר?

"לא. זה לא הקטע שלי." אלקס הידקה את הצעיף על צווארה. "מחר אני אבדוק במחלקה מה שלום רייס."

"הא? אה, כן. יופי. איפה דרלינגטון בעצם? כבר הוא מפיל עלייך את העבודה השחורה?"

טריפ לא שנא את אלקס. הוא ניסה להתיידד איתה, אבל רק כי הוא רצה שכל מי שהוא פוגש יגרד לו את הבטן. את דרלינגטון, לעומת זאת, הוא חיבב באמת.

"הוא בספרד," היא ענתה, כי זה מה שהורו לה להגיד.

"נחמד. תמסרי לו בּוּאֶנוֹס דיאַס."

אם אלקס הייתה יכולה לתקשר עם דרלינגטון, היא הייתה אומרת לו, תחזור. היא הייתה אומרת את זה גם באנגלית וגם בספרדית. היא הייתה משתמשת בלשון ציווי.

"אַדִיוֹס," היא אמרה לטריפ. "תיהנה במסיבה."

ברגע שיצאה מהבניין היא תלשה מעליה את הכפפות, פתחה את העטיפות של שני ג'ינג'רים מסוכרים דביקים ודחפה אותם לפה. נמאס לה לחשוב על דרלינגטון, אבל ריח הג'ינג'ר וחומו בעומק הגרון הקימו אותו לתחייה ביתר בהירות. היא ראתה את גופו הארוך שרוע מול אח האבן הגדולה בבּלאק אֶלם. הוא חלץ נעליים, תלה את הגרביים לייבוש על אדן האח ושכב על הגב בעיניים עצומות. ראשו נח על ידיו השלובות, ואצבעות רגליו נעו לקצב המוזיקה שריחפה בחדר – משהו קלאסי שאלקס לא הכירה, עתיר קרנות יער שציירו באוויר קשתות צלילים עזות.

אלקס ישבה לידו על הרצפה. ידיה חבקו את ברכיה וגבה נשען על בסיס ספה ישנה. היא ניסתה להיראות רגועה ולהפסיק לבהות בכפות הרגליים שלו, אבל הן נראו כל כך עירומות. הוא קיפל את מכנסי הג'ינס כדי שהרטיבות לא תיגע בעורו, והכפות הלבנות הדקות, פלומת השיער שכיסתה את הבהונות, עוררו בה הרגשה קצת מגונה, כמו סוטה מימים עברו שיוצא מדעתו בגלל קרסול מבצבץ.

לך תזדיין, דרלינגטון. היא עטתה שוב את הכפפות.

לרגע היא עמדה משותקת. היא צריכה לחזור לבית לתה, לכתוב את הדוח ולהעביר אותו לעיונו של הדיקן סנדאו. אבל היא רק רצתה לצנוח על המיטה התחתונה הצרה בחדר המשותף לה ולמרסי, ולצבור כמה שיותר שעות שינה לפני הלימודים. אם תגיע עכשיו למעונות היא לא תצטרך להמציא שום תירוץ לשום שותפה סקרנית. אבל אם היא תישן בלתה, מרסי ולורן ידרשו בתוקף לדעת עם מי ואיפה היא בילתה הלילה.

דרלינגטון הציע לה פעם להמציא בן זוג כדי לתרץ את ההיעדרויות הארוכות שלה ואת היציאות הליליות המאוחרות.

"אם אני אעשה את זה, בשלב מסוים אני אהיה חייבת להפיק איזה בחור שיסתכל עליי בהערצה," ענתה אלקס בתסכול. "איך הצלחת להתחמק מחקירות במשך שלוש שנים?"

דרלינגטון משך בכתפיו. "השותפים שלי חושבים שיש לי ים של סטוצים." אלקס גלגלה עיניים כל כך חזק, שעוד קצת והיא הייתה רואה את העורף.

"בסדר, בסדר. אמרתי להם שאני מנגן בלהקה עם כמה סטודנטים מאוניברסיטת קונטיקט ושיש לנו הרבה הופעות."

"אתה יודע בכלל לנגן?"

"ברור."

בצ'לו, בקונטרבס, בגיטרה, בפסנתר ובעוד איזה כלי שנקרא עוּד.

הלוואי שעד שתחזור לחדר מרסי כבר תישן והיא תוכל להיכנס בשקט, לקחת את תיק כלי הרחצה ולצאת אל המקלחות בלי שאף אחד ישים לב. זה לא יהיה קל. בכל פעם שמתעסקים עם הלוט שבין העולם הזה לעולם הבא, נשארת צחנה שמזכירה את נפצוצי האוזון החשמליים של אחרי סערה מהולים בריח דלעת רקובה שעמדה יותר מדי זמן על אדן החלון. בפעם הראשונה שאלקס עשתה את הטעות וחזרה לדירה בלי להתקלח קודם, היא נאלצה לשקר ולטעון שנפלה לערמת אשפה כדי להסביר את הריח. מרסי ולורן צחקו עליה שבועות.

אלקס חשבה על המקלחות המטונפות במעונות... ולעומתן על טבילה באמבט הפאר העצום בחדר האמבטיה המצוחצח של איל בסטונה, על מיטת האפריון הגבוהה כל כך שהיא צריכה לטפס עליה. ללתה אמורים להיות בתי מסתור ומקומות מחבוא בכל רחבי הקמפוס של ייל, אבל אלקס ראתה עד היום רק את המאורה ואת איל בסטונה. המאורה הייתה קרובה יותר למעונות ולרוב כיתות הלימוד שלה, אבל שכנה מעל חנות בגדים וכללה רק כמה חדרים ישנים ונוחים שהיו מצוידים תמיד בשקיות צ'יפס ובחטיפי החלבון של דרלינגטון, מקום שאפשר לקפוץ אליו לחטוף תנומה זריזה על הספה עם הקפיצים הבולטים. איל בסטונה, לעומת זאת, הייתה משהו מיוחד: אחוזה תלת־קומתית ששכנה קילומטר וחצי ממרכז הקמפוס ושימשה המפקדה הראשית של לתה. אוֹקוּלוּס תחכה שם הלילה באורות דולקים ועם מגש תה, ברנדי וסנדוויצ'ים. זאת המסורת – גם אם אלקס לא תגיע ליהנות ממנה. אבל למותרות האלה יש מחיר: היא תיאלץ להתמודד עם אוקולוס, והיא פשוט לא תעמוד עכשיו בשתיקות חשוקות השפתיים של דוֹז. היא העדיפה לחזור למעונות מסריחה מהלילה.

אלקס חצתה את הכביש וחתכה שוב דרך המעבר המקושת. היא התקשתה לא להציץ לאחור לעיתים קרובות ולחשוב על האפורים העומדים בשולי המעגל בפיות פעורים מדי, בורות שחורים הפולטים זמזום חרקים נמוך. מה היה קורה אם המעקה היה נשבר, אם עיגול הגיר היה קורס? מה הסעיר אותם כל כך? האם היא הייתה מצליחה לגייס את הכוח ואת הידע הדרושים כדי להדוף אותם? פָּאסָה פּוּנטוֹ, פָּאסָה מוּנדוֹ. חולף רגע, חולף עולם.

אלקס הידקה את המעיל לגופה, טמנה את פניה בצעיף וחשה בהבל פיה הלח על הצמר. היא עברה במהירות על פני ספריית בייניקי.

"אם ננעלים בספרייה כשפורצת שרפה כל החמצן נשאב ממנה," טענה פעם לורן. "כדי להגן על הספרים."

אלקס ידעה שזה קשקוש – דרלינגטון אמר לה, והוא ידע את כל האמת על המבנה: הוא ידע שבנו אותו לפי האידיאל האפלטוני (המבנה הוא מקדש), בהתאם ליחסים שכמה סדרי דפוס השתמשו בהם בעבודתם (המבנה הוא ספר), ושהשיש נחצב בוורמונט (המבנה הוא מונומנט). הוא ידע שהכניסה מעוצבת כך שרק אדם אחד יוכל להיכנס בכל פעם, ויעבור בדלת המסתובבת בשפלות רוח. אלקס ראתה בעיני רוחה את דרלינגטון עוטה את הכפפות הלבנות שנועדו להגן על הספרים הנדירים, ואת אצבעותיו הארוכות נחות בחרדת קודש על הדף. ככה לן נגע בכסף.

בספרייה היה חדר נסתר בקומה... היא לא זכרה איזו. אבל גם אילו זכרה היא לא הייתה נכנסת אליו. לא היה לה אומץ לרדת לחצר הפנימית, להצמיד את אצבעותיה לחלון בדרך הסודית ולהיכנס בחושך. הספרייה הייתה יקרה לליבו של דרלינגטון. לא היה מקום קסום יותר. לא היה מקום בקמפוס שהיא הרגישה בו יותר כמו מתחזה.

אלקס הושיטה יד לטלפון לראות מה השעה, בתקווה שלא הרבה אחרי שלוש. אם תספיק להתרחץ ולהיכנס למיטה עד ארבע, יהיו לה שלוש וחצי שעות שינה עד שתיאלץ לקום ולחצות שוב את הקמפוס לשיעור ספרדית. בחישובים כאלה היא התעסקה כל לילה, כל רגע. כמה זמן היא יכולה להשקיע בעבודה? כמה היא יכולה לנוח? המספרים אף פעם לא הסתדרו. היא התקשתה להחזיק את הראש מעל המים, התקשתה להסתדר עם הכסף, ושום דבר שעשתה לא לגמרי הצליח. הבהלה נשפה בעורפה, לפתה אותה.

היא הסתכלה במסך הזוהר ופלטה קללה. הוא היה מלא הודעות. בחיזוי היא העבירה את הטלפון למצב שקט ושכחה לבטל אותו.

ההודעות היו כולן מאדם אחד: אוקולוס, פמלה דוז, סטודנטית לתואר שני שהייתה עוזרת המחקר של לתה ואחראית על תחזוקת המגורים השונים. פאמי, אם כי רק דרלינגטון קרא לה ככה.

תתקשרי.

תתקשרי.

תתקשרי.

ההודעות נשלחו כל רבע שעה בדיוק. דוז פועלת כנראה לפי איזה נוהל, או שהיא עוד יותר לחצנית ממה שאלקס חשבה.

אלקס שקלה להתעלם. אבל זה היה יום חמישי בלילה, המועד שהאגודות נפגשות בו, וזה אומר שאיזה חרא קטן כנראה עולל משהו. מי יודע, אולי משני הצורה האידיוטים מראש זאב הפכו את עצמם לעדר תאואים ורמסו חבורת סטודנטים שיצאה מבניין ברנפורד.

היא תפסה מחסה מהרוח מאחורי אחד העמודים שעליהם ניצבה הקובייה של בייניקי, והתקשרה.

דוז הרימה בצלצול הראשון. "מדברת אוקולוס."

"דנטה חוזרת אלייך," ענתה אלקס והרגישה כמו מטומטמת. היא דנטה. דרלינגטון הוא ורגיליוס. ככה לתה היה אמור להתנהל עד שאלקס תגיע לשנה האחרונה, ואז תקבל את התואר ורגיליוס ותחנוך סטודנט משנה ראשונה. כשדרלינגטון אמר לה את שמות הקוד שלהם – הוא קרא להם "משרות" – היא הנהנה וחיקתה את החיוך הקטן שלו, והעמידה פנים שהבינה את הבדיחה. אחר כך היא עשתה חיפוש וגילתה שוורגיליוס היה המדריך של דנטה בדרכו לגיהינום. עוד בדיחה קורעת של בית לתה שהיא פספסה.

"יש גופה בפֵּיין ויטני," אמרה דוז. "קנטוריון כבר בזירה."

"גופה," חזרה אלקס על דבריה. היא חשבה שהתשישות כנראה פגעה ביכולת שלה להבין שפה אנושית בסיסית.

"כן."

"כאילו, בן אדם מת?"

"כ־הן." דוז ללא ספק ניסתה לשדר רוגע, אבל היא נשמה בכבדות וההברה היחידה נשמעה כמו שיהוק מתנגן.

אלקס הצמידה את גבה לעמוד, וקור האבן חלחל אליה דרך המעיל. פרץ זועם של אדרנלין פילח את גופה.

את עובדת עליי? זה מה שהיא רצתה לשאול. כי ככה היא הרגישה, שצוחקים עליה. שהיא הילדה המוזרה שמדברת אל עצמה, זאת שרצתה חברות עד כדי כך שנעתרה להפצרות של שרה מקיני: "את יכולה בבקשה לפגוש אותי ב'טרֶס מוּצ'אצ'וֹס' אחרי הלימודים? אולי תצליחי לדבר עם סבתא שלי. היינו הולכות לשם הרבה ואני מתגעגעת אליה נורא." זאת שחיכתה לבדה מחוץ למסעדה מקסיקנית מסריחה במתחם מזון מסריח בוואלי, ונאלצה בסוף להתקשר לאימא שלה ולבקש שתבוא לקחת אותה כי אף אחת לא באה. ברור שאף אחת לא באה.

הפעם זה אמיתי, היא הזכירה לעצמה. ועל פמלה דוז אפשר אולי להגיד הרבה דברים, אבל היא לא בת זונה כמו שרה מקיני.

זאת אומרת שמישהו מת.

והיא אמורה לעשות משהו בעניין?

"אה, זאת הייתה תאונה?"

"אפשרות לרצח." דוז נשמעה כאילו חיכתה לשאלה הזאת בדיוק.

"בסדר," אמרה אלקס כי לא היה לה מושג מה עוד אפשר להגיד.

"בסדר," ענתה דוז במבוכה. היא דקלמה את התפקיד החשוב שלה והייתה מוכנה לרדת מהבמה.

אלקס ניתקה את השיחה, ועמדה בדממה הקרה והקודרת של הכיכר השוממה. היא שכחה לפחות חצי מהדברים שדרלינגטון ניסה ללמד אותה עד שנעלם, אבל לא היה לה ספק שהוא לא דיבר על רצח.

אם כי לא היה לה ברור למה. כשהולכים יחד לגיהינום, רצח דווקא יכול להיות התחלה לא רעה.